1. בקשה למתן ארכה להגשת עתירה מנהלית כנגד החלטת הממונה על פי חוק כלי ירייה, תש"ט-1949, לדחיית ערר שהגיש המבקש על החלטה להתלות את רישיונו להחזיק כלי ירייה. החלטת הממונה בערר ניתנה ביום 12/1/10. העתירה הוגשה רק ביום 1/11/10, כלומר כמעט 10 חודשים לאחר מועד ההחלטה. 2. בבקשתו טוען המבקש כי איחר בהגשת העתירה בשל מצבו הרפואי אשר חייב אותו להיות מרותק לביתו במשך זמן רב. כן ציין כי אושפז פעמים מספר וכי גם בנו חולה. לבקשה צורפו מסמכים רבים. המשיב מתנגד לבקשה. 3. מעיון במסמכים הרפואיים ניתן ללמוד כי המבקש אכן סובל מבעיות רפואיות שונות. כן עולה כי המבקש פנה לקבלת טיפולים רפואיים לעיתים תכופות ואף אושפז לזמן קצר לצורך ניתוח. עם זאת לא מדובר באשפוז ממושך או במחלה שחייבה את החזקתו באשפוז. מרבית הטיפולים הרפואיים בוצעו בחודשים 3/10-4/10 והניתוח בוצע בתחילת חודש 5/10. גם אם היה בטיפולים אלו כדי להפריע למבקש לנקוט הליכים במועד, הרי שלא היה בהם כדי להצדיק שיהוי כה גדול של 10 חודשים. 4. זאת ועוד, דומה גם כי המבקש לא השכיל להצביע על סיכויי הצלחה ממשיים בעתירתו. רישיונו של המבקש להחזיק כלי ירייה (רובה צייד) הותלה לאור עמדת המשטרה שהתבססה על מדע מודיעיני בדבר שימוש בנשק שלא כדין, ועבירות מרמה (ראה האמור בהחלטת הממונה). נזכיר את העיקרון הידוע ולפיו בית משפט זה אינו שם את שיקול דעתו במקום שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים, ועל כן ברי כי כל עוד החלטות הגורמים השונים מצויות במתחם הסבירות לא יתערב בית משפט זה בהחלטתם. מהבקשה שבפניי לא עולה כל הסבר לאותן חשדות שהתגלו ביחס למבקש. 5. אשר על כן, הנני דוחה את הבקשה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. הארכת מועדעתירה מנהלית