הנתבעים 2 ו- 3 הינם הבעלים של חנות הנמצאת ברחוב רמות פולין 806 (רחוב וולנשטיין 2) בירושלים (להלן: "החנות"). הנתבעים 2 ו- 3 השכירו את החנות לנתבע 1. תקופת השכירות, לפי הסכם השכירות, מיום 1.2.06 עד 31.1.08. כמו"כ ניתנה לנתבע 1 אופציה להאריך את הסכם השכירות. הנתבע 1 עזב את החנות לפני תום השכירות ומיום עזיבתו ועד יום 31.12.07 לא שולמה ארנונה על החנות. הנתבע 1 טוען כי עזב את החנות ביום 31.10.06 לאחר שהגיע להסכמה עם הנתבע 3, רפאל שלום, על עזיבת החנות. אין מחלוקת שהנתבע 1 שילם את הארנונה על החנות לתקופה שמיום 1.2.06 (תחילת השכירות) ועד 31.10.06 (מועד העזיבה שלה לטענתו). המחלוקת היא מי מהנתבעים צריך לשלם את הארנונה לתקופה שמיום 1.11.06 ועד 31.12.07. הנתבע 1 טוען כי לאור ההסכמה אליה הגיע עם רפאל שלום, על הנתבעים לשאת בתשלום הארנונה. לא זו בלבד אלא שמיד לאחר עזיבתו נתפסה החנות על ידי שוכרים אחרים ולפיכך ברור שאין עליו לשלם את הארנונה. הנתבעים 2 ו- 3 טוענים כי לפי הסכם השכירות על הנתבע 1 לשלם את דמי השכירות עד תום תקופת השכירות גם אם הוא עזב קודם לכן. לטענתם, לא היתה הסכמה על עזיבה מוקדמת ולא היה שוכר אחר בנכס עד יום 1.10.08. לפיכך, על הנתבע 1 לשלם הארנונה עד יום 31.12.07. אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1 עזב את המושכר עקב קשיים כלכליים שאף גרמו לו שלא לשלם את דמי השכירות ל- 3 חודשי השכירות האחרונים. הנתבע טוען כי הגיע להסכמה עם הנתבע 3 גם לענין זה אך שאלה זו חורגת מהשאלה העומדת לדיון בתיק זה. לנתבע טענה נוספת לפיה חוייב בתשלום ארנונה על שטח של 43 מ"ר כיוון שזה שטח החנות ברישומי העיריה ואולם שטח זה מחולק ל- 2, החלק האחד, 30 מ"ר החנות ששכר ובה השתמש, והחלק השני 13 מ"ר שהיו בשימוש על ידי שכן בעל חנות אחרת, למרות שהם רשומים על שם הנתבעים 2 ו- 3 . הנתבע 1 טוען איפוא כי בכל מקרה יש להטיל את התשלום העודף ששולם בגין אותם 13 מ"ר למשך 9 חודשים, על הנתבעים 2 ו- 3 שלא הסבו את תשומת ליבו לכך שהארנונה משולמת גם על חלק שלא הושכר לו. העידו בפני נציגת העיריה, הנתבעים וכן 2 עדים נוספים מטעם הנתבע 1. לעדות נציגת העיריה אין למעשה כל השפעה על השאלה שבמחלוקת. זו העידה רק על כך שהיה סוקר בנכס, לנכס לא נעשתה מדידה ועל פי מה שאמר הנתבע 1 לסוקר הוחלט להגיש את התביעה נגד הנתבעים כולם. הנתבע 1 חזר על עדותו לפיה הוא עזב את הנכס לאחר שהגיע להסכמה עם הנתבע 3, הסכמה שכללה גם את חוב הארנונה וגם את חוב דמי השכירות שלא שולמו על ידו. ההסכמה היתה שהשיפוצים שהוא ביצע בחנות יישארו מבלי שישולם לו דבר. הנתבע 1 העיד גם כי כאשר הגיע למקום זמן קצר לאחר עזיבתו ראה שבחנות מונחים שקי ירקות של החנות השכנה, לאחר זמן נוסף נפתחה במקום חנות למכירת בגדי ילדים ולאחר זמן מה נוסף נסגרה חנות זו ונפתחה חנות למוצרי טבע. הנתבעים 2 ו- 3 העידו כי לא היתה כל הסכמה לעזיבת הנתבע 1 . לא היה כל שוכר בנכס עד 1.1.08 ולא היתה הסכמה להשארת השיפוץ שביצע הנתבע 1 כנגד תשלום דמי השכירות והארנונה שהוא לא שילם. כאמור, מטעם הנתבע 1 העידו 2 עדים נוספים האחד, עובד שעבד בחנות סמוכה והשניה תושבת השכונה. מעדותם עולה כי החנות לא היתה ריקה לכל התקופה שטוענים הנתבעים 2 ו- 3. במקום נפתחה חנות לממכר בגדי ילדים ולאחר מכן חנות טבע. מתוך החקירה עולה שהעדים לא יכלו לאמר בוודאות מתי נפתחו החנויות הללו אך ברור שהחנות לא היתה סגורה במשך למעלה משנה כפי שטענו הנתבעים 2 ו- 3. לאחר עיון בעדויות ובטענות הצדדים באתי למסקנה כי בנסיבות שנוצרו ולאור העדויות שנשמעו נכון יהיה לחלק את תקופת אי תשלום הארנונה מיום 1.11.06 ועד 31.12.07 בחלקים שווים באופן שהנתבע 1 ישלם ארנונה בגין מחצית התקופה והנתבעים 2 ו- 3 בגין מחצית התקופה ואלה נימוקי: מחד, הנתבע 1 חתם על הסכם להשכרת החנות למשך שנתיים עד יום 31.1.08. הנתבע 1 אף הסכים בהסכם השכירות להמשיך לשלם את דמי השכירות כל עוד לא יציג הסכם בכתב המאשר לו לעזוב את החנות לפני תום תקופת השכירות. אין מחלוקת שאין הסכם כזה בכתב. אמנם ההסכם מדבר רק על דמי השכירות אך ברור שעזיבה מוקדמת לא יכולה לגרום למשכיר/הבעלים נזקים אף לא נזקים בגין תשלום ארנונה. הנתבע 1 לא הצליח איפוא להוכיח שהגיע להסכמה על עזיבה מוקדם ופטור מחיוביו לפי ההסכם. מאידך, מתוך העדויות של העדים האובייקטיביים עולה כי הנתבעים 2 ו- 3 השכירו את החנות לצדדי ג' לפני תום תקופת השכירות לפי ההסכם ואף זמן רב לפני יום 31.12.07. היינו, גם אם לא היתה הסכמה מפורשת שהנתבע 1 יעזוב את הנכס וגם אם הנתבע 1 לא הביא בעצמו שוכר אחר, הנתבעים 2 ו- 3 מצאו שוכר אחר שתשלום הארנונה היה אמור להיות מוטל עליו. לאמור יש להוסיף את העובדה שבתקופה שלגביה שילם הנתבע 1 את הארנונה הוא שילם גם על חלק ששייך לנתבעים 2 ו- 3 אך לא הושכר לו בפועל (אותם 13 מ"ר האמורים לעיל). כאמור, העדים האובייקטיביים על אף שבחקירתם הראשונה העידו שהחנות לא היתה סגורה יותר מחודשיים וחצי, שלוש, בחקירה הנגדית התברר שהם לא זוכרים תאריכים מדוייקים. העד אליאיאן לשאלתי השיב "החנות היתה סגורה כמה חודשים, לא 10 חודשים גם לא 9 חודשים" (עמוד 10 שורה 14). אמנם בהמשך אומר העד שלא היתה סגורה יותר משלושה חודשים (שורה 17) ואולם עיון בכל עדותו מלמד שהעד לא זכר תאריכים או מועדים מדוייקים. העדה מירב חקק העידה בתחילה שהחנות לא היתה סגורה יותר מחודש וחצי, חודשיים וזאת משום שהיא קנתה לאחותה, שילדה בסמוך לאותו מועד, בגדים בחנות שנפתחה לבגדי ילדים (עמו' 10 שורות 25 - 26). ואולם בחקירה הנגדית העדה אמרה שאינה זוכרת בדיוק מתי אחותה ילדה (עמוד 11 שורה 12) ובהמשך לשאלה מדוע לא ציינה בתצהיר תאריכים מדוייקים של עזיבת הנתבע 1 ופתיחת חנות הבגדים השיבה שהיא לא זוכרת אפילו מה אכלה היום ואיך תזכור תאריכים מדוייקים (שורות 19 - 23). לאור כל האמור ואף אם העדים טעו בכמה חודשים ניתן לקבוע בבירור שלפחות כמחצית מהתקופה שבמחלוקת החנות היתה מושכרת לאחר ובוודאי שכך אם מביאים בחשבון את התשלום הנוסף בגין 13 המ"ר כמפורט לעיל. התוצאה היא איפוא שעל הנתבע 1 והנתבעים 2 ו- 3 לשאת בתשלום הארנונה לתקופה שבין התאריכים 1.11.06 ל- 31.12.07 בחלקים שווים , הנתבע 1 מחצית והנתבעים 2 ו- 3 מחצית. ב"כ התובע יודיע תוך 7 ימים מהו הסכום לתשלום עבור התקופה הנ"ל וינתן פס"ד משלים לענין הסכום המדוייק של כל צד לשלם. ביחד עם פסה"ד המשלים תהיה התייחסות גם להוצאות ושכר הטירחה. ירושליםארנונה