העותרת, שהיא גם המערערת (להלן: "העותרת") הגישה ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית ראשון לציון (להלן: "העירייה") מיום 15.2.10 בעניין חיוב ארנונה בגין השנים 2006 - 2009 (עמ"נ 11089-09-10), וכן עתירה מנהלית שעניינה אף הוא חיוב ארנונה לשנים 2006 - 2007 (עת"מ 2894-09-10), כשבמסגרת העתירה המנהלית טענה ביחס לחיוב רטרואקטיבי של הארנונה ושינוי סיווג נכס שהעותרת מחזיקה ומפעילה. מדובר בנכס המצוי ברחוב תרמ"ב 32 בראשון לציון, הרשום בספרי העירייה כנכסים מס' 2020329000 ו- 2020329001, המשמש כחנות ומחסן (להלן: "הנכס" או "החנות"). במסגרת הערעור ובמסגרת העתירה העלתה העותרת טענות שונות. בדיון שהתקיים ביום 10.11.10 הוסכם על הצדדים להעמיד את המחלוקת בשאלה אחת, והיא שאלת שינוי סיווג הנכס בלבד, מ"מינימרקט" ל"סופרמרקט"; האם העירייה הייתה רשאית לשנות את הסיווג של הנכס והאם הסיווג ששינתה העירייה הוא הסיווג המתאים לנכס. לאור ההסכמה הדיונית איני נזקק לדון בשאלת הסמכות שהועלתה בעניין הטענות הנ"ל, אם במסגרת ערעור מנהלי או במסגרת עתירה מנהלית. ההחלטות שתינתנה הינן במישור העקרוני, בין לערעור המנהלי ובין לעתירה המנהלית. לאחר שקראתי את טענות הצדדים ושמעתי את טיעוניהם בעל-פה, אני מקבל את עמדת המשיבות, הן לגבי סמכותה של העירייה לשנות את סיווג הנכס והן לגבי היות הסיווג מתאים לנכס. הנסיבות הספציפיות במקרה דנן הינן כדלהלן: ביום 16.11.06 התחילה העותרת להחזיק בנכס. ביום 4.12.06 נרשמה בספרי העירייה כמחזיקת הנכס. במועד זה חוייבה העותרת בתשלום ארנונה בגין הנכס בהתאם לתעריף של "משרדים שירותים ומסחר". בחודש אפריל 2007 ביצעו המשיבות בדיקה בנכס, ובעקבות הבדיקה הוציאו לעותרת ביום 16.10.07 הודעת תיקון לחיוב הארנונה ובה תוקן סיווג הנכס ל- "חנויות כלבו, סופרמרקטים...", בהתאם לסעיף 2.2 בצו הארנונה של העירייה. תיקון החיוב הוחל לתקופה של יום 16.11.06, הוא יום תחילת החזקת העותרת בנכס. אין ספק שישנו שיהוי רב בהגשת העתירה על ידי העותרת. העתירה הוגשה רק בתאריך 2.9.10, דהיינו 3 שנים לאחר קבלת ההודעה על תיקון החיוב בארנונה. טענת העותרת שניהלה בתקופה זו משא ומתן עם העירייה אין בה להצדיק את השיהוי המהותי בהגשת העתירה. אמנם העותרת טענה שהיה לה הסדר דיוני עם ב"כ העירייה להגשת העתירה במועד מאוחר, אולם מעיון בתכתובת שהוחלפה בין הצדדים עולה כי ההסדר התייחס רק לטענה בדבר חיוב רטרואקטיבי. כבר מסיבה זו יש לדחות טענת העותרת. יצויין כי העותרת העלתה את טענתה בדבר שינוי הסיווג גם במסגרת השגה ולאחר מכן ערר שהגישה לוועדת הערר על דחיית ההשגה. החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 15.2.10. הערעור על החלטת הוועדה הוגש על ידי העותרת ביום 7.9.10. עם זאת, לאור המחלוקת בין ב"כ הצדדים אם ההסכמה להגשה המאוחרת היתה רק בגין טענה אחת מסוימת בלבד או שכללה גם את עניין החיוב הרטרואקטיבי שאף לו טענה העותרת, הרי שגם לגופם של דברים אינני מקבל את טענות העותרת. אין מדובר במקרה שבפנינו בשינוי סיווג של נכס, ולטעמי גם לא בתיקון הסיווג של הנכס, אלא בהעמדת הסיווג הראשוני על מכונו וסיווגו הנכון מבראשית. המערערת חויבה בארנונה בגין הנכס על פי תעריף החל על "משרדים, שירותים ומסחר" מבלי שנבדק טיב פעילותה בנכס. בבדיקה שנעשתה בחודש אפריל 2007 מצאו המשיבות כי הפעילות הקיימת בנכס מתאימה בהגדרתה לסופרמרקט ולא למינימרקט וכי שטחו הכולל של הנכס עומד על כ- 680 מ"ר, מתוכם כ- 143 מ"ר שטח מחסנים. כמו כן קיים מגרש חניה בסמוך לנכס המשמש ללקוחות העותרת. במהלך הדיון בפני ועדת הערר קבעה הוועדה בהחלטה מיום 12.5.10: "מסיור שערכנו בנכס עולה, כי במקום נמכרים ערב רב של מוצרים שונים ומגוונים. מתכונת העסק, מבחר הפריטים וסוגם, דומים לאלה שבסניפים בינוניים של רשת טיב טעם והם דומים מבחינת גודלם והיקף המוצרים (לא סוג המוצרים) לאלה שבסניפי רשת שופרסל שלי". כמו כן קבעה הוועדה בהחלטתה הנ"ל: "הקניה היא על דרך של שירות עצמי למעט הבשר הטרי, הבשר המעובד והגבינות אשר נמכרים מדלפק/ מזנון, בהתאם להזמנה. לרשות הקונים עומדות עגלות, והמעברים בין דלפקי הפריטים השונים הם רחבים יחסית ומתאימים למעבר עם עגלות. ביציאה מהחנות מצויות מספר קופות לתשלום". ועדת הערר הוסיפה וקבעה: "כמפורט לעיל, וכפי שהחלטנו בערר שהוגש על ידי העוררת בקשר לסניף קרל ברג שברחוב שמוטקין, הנכס הינו חנות גדולה שנמכרים בה בעיקר מוצרי מזון, ולעניות דעתנו הוא בגדר סופרמרקט. זאת ועוד, אנו סבורים כי הנכס אינו מינימרקט, באשר מינימרקט מאופיין במבחר מזון קטן בהרבה, שטחו קטן יותר ולרוב הקנייה בו אינה באמצעות עגלות קנייה" (מוצג 7 למוצגי המשיבה). העותרת טוענת כי הקריטריונים שקבעה הוועדה לצורך אבחנה בין "סופרמרקט" ל"מינימרקט", אינם אלא השערות בלבד ללא תמיכה עובדתית. הקנייה אינה נעשית לרוב באמצעות עגלות קנייה. הקביעה כי במינימרקט מבחר המזון קטן בהרבה לעומת סופרמרקט אינה נכונה. המוצרים שפורטו על ידי הוועדה עשויים להימכר גם במינימרקטים ולא בסופרמרקטים. לא הוכח מהו תמהיל המוצרים הנמכר ברשת שופרסל. המוצרים שפרטה הוועדה הינם מקטגוריית המזון בלבד ואין ביניהם מוצרים אשר נמכרים ברשתות שיווק גדולות, כמו כלי בית, מוצרי חשמל קטנים, מסכי טלוויזיה, שטיחים, בגדים, מחשבים, ועוד. גם לא מוצרי קוסמטיקה, תרופות וכיו"ב. העותרת מבקשת להסתמך גם על הגדרת הסיוג "סופרמרקטים" בצו המיסים של עיריית ראשון לציון, פרק 2 סעיף 2.12, שבו נקבעו שני סוגי תעריפים, האחד לנכס ששטחו עד 21,000 מ"ר והשני לנכס ששטחו מעל 21,000 מ"ר, כשסעיף 2.2 מתייחס ל: "חנויות כלבו, סופרמרקטים, בתי ספר לנהיגה, כולל מחסנים, סככות, גלריות וכל מקום מקורה אחר המשמש אותם". לטענת העותרת, ניתן ללמוד מסיווג "סופרמרקטים" בצו המיסים שהוא מכוון לחיוב נכסים גדולים במיוחד ששטחם מגיע לאלפי ואף עשרות אלפי מ"ר, שלא כמו הנכס שבפנינו ששטחו הכולל אינו עולה על 680 מ"ר. אין חולק שנכסים גדולים המצויים על שטח נרחב של אלפי מ"ר, ובוודאי יותר, הינם "סופרמרקטים". עם זאת, ההשוואה של הנכס אצלנו לסופרמרקטים גדולים כאלה אינה השוואה נכונה. מהשוואה כזו עולה, לכאורה, שכל נכס ששטחו נופל מאלפי מ"ר אינו יכול להיות "סופרמרקט" והוא נכנס בהכרח לסיווג של "מינימרקט", דבר שאין בו הגיון. ההשוואה יכולה להיעשות מול חנויות קטנות, חנויות מכולת, מינימרקטים אחרים, וכד', שבהשוואה אליהם, הן מבחינת השטח, הן מבחינת המוצרים הנמכרים והיקפם, הן מבחינת אופי המכירה (באמצעות עגלות קנייה וכדו'), הן מבחינת כמות הקופות לתשלום, וכיו"ב, ניתן לקבל את ההחלטה אם מדובר ב"מינימרקט" או ב"סופרמרקט", וכן בהשוואה לסופרמרקטים אולם לא בהקשר של השטח בלבד, אלא גם למגוון המוצרים, צורת ניהול העסק, וכדו'. ההשוואה יכולה להיעשות במשולב, כשההחלטה מביאה בחשבון את המכלול הסופי לצורך סיווג הנכס הנדון. ועדת הערר עשתה ביקור בנכס, השוותה את הקריטריונים השונים כפי שפורט לעיל, והגיעה למסקנה שאין מדובר ב"מינימרקט" אלא בחנות גדולה הנכנסת לגדר "סופרמרקט". אינני רואה פגם בהחלטתה זו של ועדת הערר. שיקול דעתה הינו במתחם הסבירות והוא מקובל עלי. אני דוחה, על כן, את טענות העותרת נגד שיקול דעת הוועדה ונגד החלטתה. באשר לצו המיסים, צו זה לא אושר במלואו לשנים הרלוונטיות, והשוואה לאמור בו אינה מחייבת לענייננו. כמו כן, לשון הצו איננה מלמדת על כך שנכס המצוי על שטח שהוא פחות מ- 21,000 מ"ר איננו מוגדר כ"סופרמרקט". להפך, ניתן להבין מלשון סעיף 2.2 לצו הנ"ל כי חנויות כלבו, סופרמרקטים וכדו' יכולים להיות הן עד 21,000 מ"ר, הן מעל 21,000 מ"ר, והשוני בגודל השטח בא לידי ביטוי בעניין התעריף בלבד. גם לא סביר אחרת. מהאמור לעיל עולה עוד, כי אין מדובר בשינוי סיווג של נכס מבלי שהשתנה השימוש שנעשה בו, המהווה שינוי מדיניות אסור, אשר נוגד את חקיקת ההקפאה, לרבות הוראות תקנה 5(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), תשס"ז-2007. הודעת תיקון החיוב שנשלחה לעותרת איננה למעשה תיקון טעות של סיווג הנכס, אף שפורמלית היא מכונה כך, שכן הסיווג הראשון של הנכס לא היה סיווג שבטעות, סיווג שנקבע לנכס לאחר שנבדק ויש צורך לתקנו מאוחר יותר בעקבות בדיקה נוספת. היה זה סיווג זמני בלבד, שנעשה עדיין ללא בדיקה וללא ידיעה כיצד מתנהל העסק בנכס, סיווג שניתן עד לבדיקת אופי ופעילות הנכס שאז נקבע הסיווג המתאים לנכס. סיווג זה נעשה מטבע הדברים מאוחר יותר. בעניין זה יצויינו דברי המשיבות, שאושרו בתצהיר מנהלת הארנונה באגף הכנסות עמ"ת אצל המשיבה 1: "נוהל העבודה במשיבות הוא שכאשר נכנס מחזיק חדש לנכס והמשיבות אינן יודעות במדויק מה מהות העסק וטיבו, הן מחייבות אותו בארנונה בהתאם לסיווג הנמוך המתאים לפעילות הנעשית בו. רק לאחר שהנכס מתחיל לפעול הלכה למעשה, שולחות המשיבות פקח מטעמן אשר מבצע בדירה בנכס הן לגבי השימוש המדויק בו והן לגבי השטחים שמוחזקים על ידו". המסקנה מהאמור היא שדין העתירה והערעור המנהלי להידחות. מאחר והצדדים הגיעו להסדר דיוני בעניין המסגרת לדיון בתיקים המאוחדים, אין צו להוצאות. ארנונה