1. בפני ערעור שהגישה מנהלת הארנונה בעיריית חדרה על החלטת ועדת ערר על קביעת ארנונה כללית (להלן: "ועדת הערר"), מיום 8.5.05, אשר קיבלה את הערר שהגישו המשיבים לגבי חיובי הארנונה בשנת 2003, בקובעה כי יש לחייב את הנכס נשוא הערעור כ"מבנה חקלאי" ולא כ"מבנה מסחרי" כפי שחויב הנכס ע"י המערערת החל מספטמבר 2000. 2. המערערת מבקשת מביהמ"ש שיהפוך את החלטת ועדת הערר ויקבע כי דין הערר שהגישו המשיבים להידחות. לחילופין, מבקשת המערערת שביהמ"ש יחזיר את הדיון לועדת הערר. כן מבקשת המערערת כי ביהמ"ש יבטל את החיוב בהוצאות שהוטל עליה במסגרת החלטת ועדת הערר (1,000 ₪). 3. להבנת החלטתי, להלן הרקע העובדתי בקצרה: א. המשיבים, סרנגה יצחק ודליה, מחזיקים בנכס בחדרה בו מתקיימת פעילות של איסוף, מיון, אריזה, אחסון ושיווק אגוזי אדמה אשר נובטים, צומחים ונאספים בשטחים אחרים שאינם סמוכים לנכס נשוא הערעור. ב. עד שנת 2000 נדרשו המשיבים לשלם מיסי ארנונה עבור הנכס עפ"י סיווג של "מבנה חקלאי", ורק בחודש ספטמבר שנת 2000, הם נדרשו לראשונה לשלם מיסי ארנונה עבור המבנה עפ"י סיווג של "מבנה מסחרי". לטענת המשיבים בספטמבר 2000 הם שילמו את הארנונה על-פי הסיווג החדש, בחוסר ברירה, מאחר והמערערת הטילה עיקולים על חשבונות הבנק שלהם. ג. ביום 11.3.03 הגישו המשיבים למערערת השגה על החיוב של שנת 2003, אותה הם ביססו על הטענה כי חלה טעות בסיווג הנכס שבחזקתם, שכן היה מן הדין לסווגו על-פי מבנה חקלאי בלבד. ד. ביום 2.5.03 דחתה המערערת את ההשגה, לטענתה, משני טעמים. הטעם הראשון התבסס על לשון הסיפא להגדרת נכס חקלאי לשנת המס 2003, לפיה, בכדי שנכס יוגדר כמבנה חקלאי, עליו לשמש לצרכי הגידולים החקלאיים באותו נכס בלבד; והטעם השני היה שהפעילות המתבצעת בנכס אינה לצורך גידול חקלאי או הפעלת משק חקלאי, כי אם פעילות עסקית לכל דבר וענין. ה. ועדת הערר, שעל החלטתה הוגש ערעור מנהלי זה, החליטה לקבל את הערר שהגישו המשיבים וקבעה כי מדובר במבנה חקלאי. נימוקיה להחלטתה היו: · הנכס ממוקם על אדמה חקלאית (על כך אין מחלוקת), בנכס עוסקים באריזת אגוזי אדמה ומדובר בתוצרת חקלאית והוא אכן סווג בעבר ע"י המערערת כ"מבנה חקלאי" עד אשר שונה הסיווג על-ידה. · אמנם בצו הארנונה של עיריית חדרה נקבע כי עסק יוכר כחקלאי "אם התוצרת גדלה באותו מקום בו נמצא בית העסק" (בניגוד למקרה זה בו התוצרת גדלה במקום אחר), אך בעע"מ 3874/02 עירית חדרה ואח' נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, תק-על 2004(2), 2699 ביטל בית המשפט העליון את ההתניה הזאת, כך שכיום הגדרת "מבנה חקלאי" היא: "מבנה של קבע הנמצא על אדמה חקלאית המשמשת לצרכי חקלאות". המקרה שנדון בפרשת שיקרצ'י דומה למקרה דנן, הן מבחינת עיסוק המשיבים והן מבחינת מיקום העסק. · היתר הבניה שעל-פיו אושרה למשיבים הקמת הסככה החקלאית, רשום שהסככה תשמש לאחסון אגוזי אדמה בלבד. ועדת הערר הסיקה שיש אף בנתון זה כדי לחזק את טענת המשיבים על היות המבנה מבנה חקלאי ו. ביום 16.5.05 פנתה המערערת לשרי הפנים והאוצר בבקשה לאשר סיווג חדש (לא מסחרי) עבור נכסים מסוג זה של המשיבים, שהתעריף הצמוד לו נמוך מהתעריף הצמוד לסיווג "מסחר, אך פניה זו נדחתה ע"י השרים. 4. עיקרי טענות המערערת, מנהלת הארנונה: א. פסק הדין בענין שיקרצ'י סתם את הגולל רק על טעמה הראשון של המערערת לדחיית השגתם של המשיבים, אך לא כן לגבי הטעם השני ולכן שגתה ועדת הערר בהתעלמה מהטעם השני אשר קבע כי הפעילות המתבצעת בנכס אינה לצורך גידול חקלאי או הפעלת משק חקלאי, כי אם פעילות עסקית לכל דבר וענין. ב. אין לראות בנכס נשוא הערעור משום נכס חקלאי באשר הוא אינו משמש לצרכי גידול תוצרת חקלאית. תהליך גידול אגוזי האדמה אינו מתבצע בין קירות הנכס. מבנה בו מטפלים באגוזי אדמה לאחר השלמת גידולם, אינו יכול איפוא לעלות כדי "מבנה חקלאי". אין בעצם העובדה כי ה"מוצר" בו מטפלים המשיבים בנכס, הינו אגוזי אדמה, כדי להקנות לנכס זה אופי של מבנה חקלאי. טענת המשיבים, כי יש לראות בנכס מבנה חקלאי, מביאה לטשטוש קו הגבול הברור המפריד בין מבנה חקלאי לבין בית עסק העוסק בתוצרת חקלאית. ג. ועדת הערר שגתה בקובעה כי יש להסתמך על פסק הדין בענין שיקרצ'י ולקבוע כי העסק אותו מנהלים המשיבים הינו חקלאי לכל דבר וענין, שכן באותו פסק דין, בית המשפט העליון לא קבע כי הפעילות המתבצעת בנכס שם הינה לצורך גידול חקלאי או הפעלת משק חקלאי. כל שהוא קבע היה לענין בטלות הסיפא להגדרת נכס חקלאי בצו הארנונה. [עקב היות הסיפא נוגדת את "חוקי ההקפאה" - בעניננו - תק' 4(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1997), התשנ"ז-1996] ד. ועדת הערר שגתה שעה שהסתמכה על כך שהנכס נשוא הערעור סווג בעבר ע"י המערערת כ"מבנה חקלאי" עד אשר שונה הסיווג על-ידה. הנכס סווג כמבנה חקלאי בטעות, אולם משנתגלה למערערת מה השימוש שעושים המשיבים בו, היא תיקנה את סיווגו לסיווג הנכון מאותה נקודת זמן ואילך. ה. ועדת הערר שגתה בקובעה כי היתר הבניה שניתן למשיבים, בו הותר להם לבנות בנכס שבחזקתם סככה לאחסון אגוזי אדמה, מחזק את טענת המשיבים כי מן הדין לסווג הנכס כמבנה חקלאי. ההיתר ניתן למשיבים מאחר והוא תאם את ייעוד הקרקע, ואין בו כדי להצביע על השימוש הנעשה על-ידם בנכס. ו. בכל מקרה החלטת ועדת הערר שהי הנושא לדיון בערעור מנהלי זה עוסקת רק בשנות המס 2005 - 2003 ולא בשנות המס שקדמו להן. 5. עיקרי טענות המשיבים: א. הנכס נשוא הערעור הוא מבנה קבע חקלאי שהינו בית אריזה המצוי על אדמה חקלאית בהתאם לתב"ע. הועדה המקומית לתכנון ובניה נתנה למשיבים היתר בניה ל"מבנה חקלאי". הפעילות החקלאית של המשיבים בנכס היא פעילות עונתית, שעיקרה בחודשי איסוף האגוזי אדמה, ומדובר בשלושה-ארבעה חודשים בלבד. עד לשנת 2000, המשיבים נדרשו לשלם מיסי ארנונה עבור המבנה עפ"י סיווג של "מבנה חקלאי", ורק בשנה זו שינתה המערערת את סיווג הנכס. ב. המבנה בפרשת שיקרצ'י הנ"ל, ממוקם באותו שטח מוניציפאלי ועוסק באותו עיסוק בדיוק כמו המשיבים ולגביו נקבע בעע"מ 3874/02, כי השינוי של הסיווג שהמערערת עשתה היה בניגוד לדין ומשכך ההחלטה לשינוי הסיווג בוטלה, והוא עודנו מסווג כ"מבנה חקלאי". מאחר והמקרה דנן זהה לפרשת שיקרצ'י, הרי שהמערערת מנועה מלהעלות טענות באשר לסיווג עסק של אריזה ומיון של אגוזי אדמה כ"עסק". זאת ועוד, אם בית המשפט יקבל את הערעור, ייווצר מצב בו המשיבים יופלו לרעה, שכן הנכס שהם מחזיקים בו זהה לחלוטין הן במיקום, הן בעיסוק ובשימוש והן בשייכות שלו לאותה רשות מוניציפלית, לנכס בפרשת שיקרצ'י שכאמור מסווג כמבנה חקלאי. ג. מאז שהמשיבים מחזיקים בנכס לא היה כל שינוי בשימוש שלהם בנכס. לעירייה לא היתה סמכות לשנות את סיווג המבנה החקלאי: שינוי הגדרת "מבנה חקלאי" בצו הארנונה נעשה תוך חריגה מסמכות. העלאת הארנונה מבלי ששונה השימוש בנכס נוגד את תק' 4(א) לתקנות ההסדרים במשק המדינה. ד. על-פי המבוא לצו הארנונה, כאשר מדובר במבנה בו מתבצעים מספר שימושים, יש לקבוע את הסיווג בהתאם לשימוש העיקרי שעושה בו המחזיק, וכלשון הסעיף: "מבנה שמחזיק עושה בו במקביל מספר שימושים יסווג בהתאם לשימוש העיקרי שעושה בו המחזיק". יש במבנה החקלאי מתקנים רב תכליתיים שכל כולם נועדו לצרכי חקלאות ולא לשימוש מסחרי ובשלב זה עדין אין מוצר ולכן יעודו של המבנה והשימוש העיקרי בו הם לצורכי חקלאות. ה. היה סיכום בין הצדדים שהחלטת ועדת הערר תחייב אותם לכל החוב השנוי במחלוקת, קרי, גם רטרואקטיבית, החל מ- ספטמבר 2000, עת שונה לראשונה הסיווג למסחרי. דיון: 6. כאמור, חלוקים הצדדים בשאלה האם כדין שונה סיווג נכסם של המשיבים. בעוד שהמשיבים סבורים כי יש לסווג נכס זה כמבנה חקלאי, טוענת המערערת כי הנכס אינו "מבנה חקלאי" מאחר ולטענתה הוא אינו משמש לצרכי גידול תוצרת חקלאית. מחלוקת זו נתבררה בפני ועדת הערר על קביעת ארנונה כללית של חדרה (להלן: "ועדת הערר"), שדנה בחיוב הארנונה של המשיבים לשנת 2003. ועדת הערר קיבלה את עמדת המשיבים בקובעה כי מדובר במבנה חקלאי. 7. לאחר שעיינתי בכתבי בי-הדין ובמסמכים השונים שהוגשו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. לא מצאתי עילה להתערב בהחלטתה של ועדת הערר, שהינה גוף מקצועי העוסק בענייני ארנונה המורכב משלושה חברים שהיו"ר שלה הוא עורך דין. למסקנתה בדבר אופי הפעילות החקלאית של הנכס הגיעה ועדת הערר לאחר שהיא התייחסה לכל השאלות שעמדו בפניה. קביעת ועדת הערר התבססה בין היתר על ההלכה בפרשת שיקרצ'י שכאמור ביטלה את התניה שדרשה את גידול התוצרת באותו מקום בו נמצא הנכס; כן התייחסה ועדת הערר לדמיון הקיים בין עניינם של המשיבים לבין עניינה של חברת שיקרצ'קי תעשיות (1995) בע"מ - מבחינת עיסוק המשיבים ומבחינת מיקום המבנה; ועדת הערר התייחסה בהחלטתה לאופי הפעילות המתבצעת בנכס; לכך שבעבר סווג המבנה ע"י המערערת כ"מבנה חקלאי". 8. אין מחלוקת כי מדובר במבנה של קבע הנמצא על אדמה חקלאית. כן אין מחלוקת כי המבנה נשוא הערעור שימש את המשיבים למיון אגוזי אדמה, אריזתם לצרכי שיווק ואחסונם וכי לא היה כל שינוי בשימוש שעשו המשיבים במבנה מאז שהם מחזיקים בנכס. 9. הפעילות החקלאית הנעשית בנכס היא פעילות עונתית, שעיקרה בחודשי איסוף אגוזי אדמה, כך שמדובר בשלושה-ארבעה חודשים בלבד בשנה. בנוסף, עד לשנת 2000 נדרשו המשיבים לשלם מיסי ארנונה עבור המבנה עפ"י סיווג של "מבנה חקלאי". בנסיבות הענין, בו עושים המשיבים בנכס שימוש שהוא ברובו חקלאי, אני סבור כי הפרשנות שנתנה ועדת הערר לאופי הפעילות המבוצעת בנכס, היתה פרשנות סבירה ומתקבלת על הדעת והיא אינה מצדיקה את התערבותי. 10. הביקורת השיפוטית אותה מעביר בית משפט זה על החלטת הרשות המנהלית בשאלות של עובדה, נגזרת מאופייה של הרשות המנהלית. זו אספה את הנתונים, התרשמה מהם באופן ישיר ובלתי אמצעי ומבחינה זו דווקא נודעת לגוף זה עדיפות על פני ערכאת הערעור - בית המשפט לעניינים מינהליים. לפיכך, מבחן התערבותו של בית המשפט בהחלטות הרשות הוא מבחן הסבירות, ורק אם טעתה הרשות טעות מהותית החורגת ממתחם הסבירות העובדתית, יתערב בית המשפט בהחלטתה. כך הוא גם אם בית המשפט היה נוטה לקבוע עובדות אחרות. [י' זמיר, הסמכות המנהלית, כרך ב', תשנ"ו, עמ' 757-759]. 11. המערערת טוענת כי פסק הדין הנ"ל בענין שיקרצ'י סתם את הגולל רק על טעמה הראשון של המערערת לדחיית השגתם של המשיבים, אך לא כן לגבי טעמה השני ולכן שגתה ועדת הערר בהתעלמה מטעמה השני אשר קבע כי הפעילות המתבצעת בנכס אינה לצורך גידול חקלאי או הפעלת משק חקלאי, כי אם פעילות עסקית לכל דבר וענין. אינני מקבל טענה זו. כפי שכבר פירטתי לעיל, למקרא החלטת ועדת הערר עולה כי ועדת הערר לא התעלמה מהטעם השני שהעלתה המערערת, כפי שפירטתי בסעיף 7 לעיל, ולכן אין כל טעם להחזיר אליה את הדיון כפי שנתבקש ע"י המערערת. אמנם קביעת בית המשפט העליון בפרשת שיקרצ'י נגעה בעיקרה לענין בטלות הסיפא להגדרת נכס חקלאי בצו הארנונה, אך הפועל היוצא של פסק הדין וביטול הדרישה לגידול התוצרת באותו הנכס, היה שהמבנה של שיקרצ'י סווג כמבנה חקלאי כפי שהיה לפני שהוספה הסיפא הנ"ל. לא ניתן להתעלם מהדמיון הקיים בין הנכס נשוא ערעור זה לבין הנכס של חברת שיקרצ'קי תעשיות (1995) בע"מ, הן מבחינת העיסוק המתבצע בנכס והן מבחינת מיקומו. ראוי כי בגין נכסים דומים שיעורי הארנונה יהיו דומים, והכוונה היא - סוג העיסוק או השימוש וכן גם המיקום הגיאוגרפי ככל שהוא עשוי להשפיע על התוצאות הכלכליות. 12. נכונה בעיני טענת המערערת כי היתר הבניה שניתן למשיבים, בו הותר להם לבנות בנכס שבחזקתם סככה לאחסון אגוזי אדמה, אינו מחזק את טענת המשיבים כי מן הדין לסווג הנכס כמבנה חקלאי, אך גם לאחר שנימוק זה, שהוזכר בין נימוקי ועדת הערר, נופל, עדיין נשענת החלטת טענת הערר על טעמים טובים ומספיקים לקיום החלטתה. 13. טענה מרכזית שהועלתה ע"י המשיבים במענה לטענת המערערת בנוגע ל- "טעות בסיווג", היא הטענה בדבר חוסר סמכות הרשות המקומית לשנות את סיווג הנכס/להעלות את גובה הארנונה כאשר השימוש בנכס לא שונה, ללא אישור השרים. טענה זו מקובלת עלי. אסביר: תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1997), התשנ"ז-1996, שתוקפן הוארך גם לשנים לאחר מכן, ובהמשך - תקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 2000), תש"ס-2000 (להלן - תקנות ההסדרים), שגם תוקפן הוארך חוק הארנונה הכללית לשנת 2002 (הוראת שעה), קובעות בסע' 4(א) כי מועצה לא תשנה סוג, סיווג או תת סיווג של נכס באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו. כן בסע' 9(ב) לתקנות ההסדרים נקבע כי "מועצה רשאית, באישור שר הפנים ושר האוצר או מי שהם הסמיכו לכך, לשנות סוג סיווג או תת סיווג של נכס שלא כאמור בתקנה 4". בית משפט זה נדרש בעבר לפרשנות תקנה 4 וקבע כי מטרתה למנוע את עקיפת ההוראות האוסרות העלאת שיעורי הארנונה מדי שנה באמצעות שינוי סיווגו של הנכס (בג"צ 4225/95 לקסן (ישראל) בע"מ נ' עירית אילת ואח', תק-על 97(2), 673). אפילו נפלה טעות בסיווג הנכס לצורכי ארנונה עד לספטמבר 2000, כפי שנטען ע"י המערערת, הרי שטעות זו אינה מעלה או מורידה לשאלת שינוי הסיווג, שכן מבחינת סע' 4(א) וסע' 9(ב) לתקנות ההסדרים, רשאית רשות מקומית לשנות את הסיווג שניתן לנכס, ללא אישור מהשרים, במקרה אחד בלבד- כאשר היה שינוי בפועל בשימוש שנעשה בנכס (תקנה 4(א) לתקנות ההסדרים). המערערת לא טענה לשינוי כזה בענייננו. אם אכן נפלה טעות, כנטען, היה על המערערת לפנות לשר האוצר ושר הפנים בבקשה לאישור חורג לשינוי סיווג (ראו: תקנה 9 (ב) לתקנות ההסדרים; עע"מ 3874/02 עירית חדרה ואח' נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ פ"ד נח(5), 877 ,עמ' 888; עע"מ 980/04 המועצה האזורית חבל יבנה נ' אשדוד בונדד בע"מ, טרם פורסם, מיום 1.9.05 ; הש' ארבל ברע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נגד עירית חיפה, שניתן ביום 28.12.05) ראו בענין זה - קביעות הש' ריבלין בעע"מ 3874/02 עירית חדרה ואח' נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, פ"ד נח(5), 877: "יש להדגיש כי דיני ההקפאה אינם מעמידים את העירייה בפני שוקת שבורה במצב בו נפלה טעות בסיווגו של נכס. דינים אלה מאפשרים לה לפנות לשרים בבקשה לאישור חריג לשינוי סיווג (ראו: תקנה 9 לתקנות הסדרים במשק המדינה)" כן, ראו בענין זה את קביעותיו של כב' הש' חשין ברע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה, טרם פורסם, מיום 28.12.05: "בכפיפות לחוק הכנסת ולתקנות המותקנות מכוחו, אסורה היא רשות מקומית להעלות ארנונה בשיעור העולה על השיעור הקבוע בחוק אלא אם הותרה לעשות כן בידי שר הפנים ושר האוצר או בידי מי שהם הסמיכו לדבר. קרא לכך העלאת ארנונה, קרא לכך שינוי סיווג (באין שינוי שימוש), קרא אשר תקרא; באין שינוי שימוש הלכה למעשה, אין רשות מקומית מותרת להעלות את שיעור הארנונה - מסיווג דל-ארנונה לסיווג עתיר-ארנונה - אלא אם קיבלה היתר לכך מאת שר הפנים ושר האוצר או מאת מי שאלה הסמיכו לדבר" 14. זאת ועוד, בעניינינו, פנתה המערערת ביום 16.5.05 לשרים, בבקשה לאשר סיווג חדש עבור נכסים מסוג זה של המשיבים, שהתעריף הצמוד לו מהווה 75% מן התעריף הצמוד לסיווג "מסחר" (96.70 ₪ למ"ר בסיווג החדש לעומת 128.85 ₪ למ"ר בסיווג מסחרי). פניה זו נדחתה ע"י שר הפנים ושר האוצר. הסיווג החדש שנתבקש הוא סיווג שהתעריף הצמוד לו נמוך מהתעריף הצמוד לסיווג מסחרי, והבקשה לשנות הסיווג לסיווג חדש זה, נדחתה. נראה לי כי מקל וחומר, אין אף הצדקה לשנותו לסיווג מסחרי. 15. המחלוקת האחרונה היא השאלה אם ניתן להחיל את התוצאה שהגיעה אליה ועדת הערר גם לגבי השנים שקדמו לשנת 2003. בענין זה טענו המשיבים כאמור כי היה הסכם בעל-פה בינם לבין המערערת שכל מה שיקבע יחול רטרואקטיבית. אינני נזקק לטענה עובדתית זו שכן החלטת ועדת הערר נשוא ערעור זה מתיחסת רק לשנים 2003 ואילך. 16. התוצאה היא כי דין הערעור המנהלי להידחות. אני מחייב את המערערת לשלם למשיבים הוצאות בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ. חקלאותמבנהארנונה