תאור העובדות: בפנינו תביעה כספית על סך 138,475 ₪, נכון למועד הגשתה, 29.04.03. זוהי התביעה של מר חיים פור ראובן (להלן: "התובע") להחזר כספים בגין ארנונה אשר לטענתו נגבתה ביתר. התובע מנהל עסק ברחוב השוק 15 בתל אביב, כאשר טיבו של העסק כיום, הוא בית מלאכה לגזירת בדים. התובע מנהל את עסקו מאז 1978, אולם העסק מסווג במחלקת הארנונה בעירית תל אביב (להלן:"הנתבעת") כ'מכבסת קיטור'. מכבסות נכנסות תחת הסיווג- 'בניינים שאינם משמשים למגורים'. עסק המסווג כ'בית מלאכה' נהנה מתעריף ארנונה מופחת, בעוד התעריף המשולם בעבור מכבסה הינו גבוה יותר. על כך המחלוקת. לאחר שגילה התובע, כי הוא מחויב בתשלום גבוה יותר מזה המשתלם עבור בית מלאכה, פנה אל הנתבעת ביום ה- 25.03.02 בכדי לברר ענין זה. ביום שלמחרת פנית התובע, נערכה ביקורת בבית העסק אשר קבעה כי טיבו אכן בית מלאכה ולא מכבסה. לאחר אותה ביקורת שונה הסיווג והנתבעת ניאותה להשיב לתובע החזרים עבור אותה שנת מס- דהיינו עבור 2002. התובע לא הסתפק בכך, ודרש השבה עבור כל השנים בהן הוגדר עסקו כמכבסה ולא כבית מלאכה. לשם כך הגיש ערר למנהל הארנונה של הנתבעת על פי הנוהל הקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו- 1976 (להלן:"חוק הערר"). הערר נדחה, מן הטעם כי ע"פ חוק הערר יש להשיג על הארנונה בתוך 90 ימים מיום קבלת הודעת התשלום, ולכן לא ניתן להשיג על ארנונה משנים עברו. התובע ערער בפני ועדת הערר העירונית. הפניה נעשתה במאי 2002, אולם לאחר כשנה בה המתין לתוצאות הערעור שהגיש, התייאש התובע ופנה לבית משפט זה בבקשה להשבת כל הסכומים שנגבו ממנו ביתר, בעילת עשיית עושר שלא במשפט, או לחילופין, לסעד הצהרתי על פיו זכאי התובע להחזר אותם סכומים. הצדדים הסכימו כי בהיות המחלוקת משפטית, תעשה הכרעת הדין על יסוד הכתב בהתחשב בכתבי הטענות, התצהירים וסיכומי הצדדים, ללא קיום חקירות פרונטליות. טענות מקדמיות הנתבעת מעלה שורה של טענות מקדמיות: העדר סמכות עניינית, כפילות הליכים, שיהוי והתיישנות. יש להכריע תחילה בטענות מקדמיות אלה, נבחן אותן אחת לאחת. העדר סמכות עניינית: בסעיף 7 לסיכומיה, טוענת הנתבעת כי חוק הערר קובע מסלול ייחודי לדיון במחלוקות לעניין חיוב הארנונה, ולכן בית משפט השלום הינו נטול סמכות עניינית. על פי סעיף 3 לחוק, השגה בדבר חיוב הארנונה תעשה תוך תשעים ימים מיום קבלת התשלום בפני מנהל הארנונה. סעיף 6 לחוק מוסיף כי הרואה עצמו מקופח מתשובת המנהל בהשגה רשאי לערור עליה בפני ועדת ערר, ועל החלטת ועדת ערר ניתן לערער בפני בית המשפט לענינים מנהליים. הנתבעת בסעיף 9 לסיכומיה סומכת טענתה על פסק הדין בענין קיטאי (ע"א 367/85 קיטאי נגד מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 398) לפיו השגה על השומה תעשה אך ורק בדרך אותה קבע המחוקק בחוק הערר, ומכאן ייחודיות ההליך. ברם, ישנן דעות בפסיקה, המכירות בקיום מסלול מקביל, והוא הפניה לבית המשפט השלום. לעניין זה מתייחס הנשיא שמגר (כתוארו אז) בבר"ע 2824/91 עיריית חיפה נ' לה נסיונל תק- עליון 91 (3) 2563. "אין בחוק הנ"ל (חוק הערר) הוראה החוסמת דרך הפניה בתביעה רגילה, כאשר הדיון בפני בית המשפט הרגיל, כולל בין היתר את הטענה של התרשלות של הרשות המקומית, ענין הראוי לבירור לגופו ואינו ראוי למחיקה על הסף." גם השופטת שטרסברג-כהן מתייחסת לנושא בע"א 6971/93 עירית רמת גן נ' קרשון, פ"ד נ(5) 478, 481: "גם כאשר פתוחה בפני נישום דרך ההשגה יש שלא תיסגר בפניו דרך הפנייה לבית המשפט. לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בתובענה גם כאשר המחוקק קבע מסלול אחר לטפל בעניין, אלא שבית המשפט לא יפעיל סמכות זו כדבר שבשגרה, כאשר פתוחה בפני התובע דרך אחרת. לא בהכרח מוציאה דרך ההשגה את האפשרות לפנות לבית המשפט כפי המקרה שלפנינו." גם החקיקה מאפשרת את הפניה המקבילה אל בית המשפט ולאו דווקא אל ועדת הערר. ביוני 1994 תוקן חוק הערר, והתוסף סעיף קטן 3(ג) לפיו ניתן לפנות לבית המשפט כאשר המשיג אינו "מחזיק" בנכס כמשמעותו בפקודת העיריות. סעיף זה הרחיב את סמכותו של בית המשפט, על יסודו הכירה הפסיקה גם במקרים אחרים בהם יוכל החייב בתשלומי ארנונה לפנות אל בית המשפט: "נמצא כי משנת 1994 ואילך, דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול דעתו של בית המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול האם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים, הנטייה תהיה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המנהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המנהליים-המקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה, המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת, בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות... שיקולים נוספים הבאים בחשבון הם מידת מודעותו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שיגרמו לאזרח כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות." דברי השופט י' אנגלרד בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נ"ו(2) 773. במקרה שלפנינו, פנה התובע אל מנהל הארנונה ולאחר מכן אל ועדת הערר. התובע השתמש במסלול הקבוע בחוק, אולם לא זכה לקבל תשובה מועדת הערר במשך כשנה. ומכאן הרשות נתונה. לא יתכן כי ההליך בועדת הערר לא יקודם תקופה ארוכה, ובכל זאת תימנע מהתובע זכותו לברר את עניינו בבית המשפט. נספח ט' לסיכומי התובע מביא את החלטת ועדת הערר מיום 24.07.03 ולפיה גם הועדה עצמה מכירה בסמכותו של בית משפט זה: "בהסכמת הצדדים, הדיון מופסק בשלב זה. הצדדים יביאו לידיעת בית המשפט בתיק אזרחי 29507/03 שקבוע לקדם ליום 3.11.03, את קיומו של הדיון בפני ועדה זו, ובית המשפט הנכבד, מתבקש להנחות ועדה זו לגבי המשך ההליכים במחלוקת בין העורר לבין המשיב." בסעיף 10 לסיכומי הנתבעת, היא טוענת כי מדובר במחלוקת עובדתית שדינה להתברר בפני הגופים המקצועיים- "לפיכך, נוכח מהות הטענה המועלית ע"י המשיבים במסגרת תקיפת חיוב הארנונה- מחלוקת לעניין סיווג הנכס- אין בית המשפט הנכבד מוסמך כלל להתיר לתובע להעלות ענין זה בפניו, במקום בפני מנהל הארנונה וועדת הערר." סבורני כי המחלוקת העיקרית במקרה דנן איננה שאלת מקצועית גרידא, שכן אין מחלוקת לגבי שאלת סיווגו של הנכס כיום. לאחר ביקורת שערכה העירייה בנכס שונה סיווג הנכס לבית מלאכה. הווה אומר: הנתבעת עצמה מכירה בכך כי כיום זהו הסיווג הנכון של הנכס. השאלה היא, אם כן, לאיזו מטרה שימש הנכס בעבר. הקביעה האם הנכס שימש כמכבסה או כבית מלאכה תעשה על פי עדויות ומסמכים שונים אשר צורפו לכתבי הטענות. הכרעה עובדתית מעין זו, מסורה במובהק לתחום שיפוטו של בית המשפט, ואין הכרח להטילו על הועדה דווקא. מכל האמור לעיל, אני קובעת כי תובענה זו הינה בתחום סמכותו של בית משפט זה. הטענה בדבר חוסר סמכות עניינית, נדחית בזה. כפילות הליכים: טוענת הנתבעת בסעיף 1.4 לכתב ההגנה כי משהחל ההליך הקבוע בחוק הערר, לא יכול התובע להביא את המחלוקת גם בפני בית המשפט, מחמת כפילות הליכים. ואולם, טענה זו בדבר כפילות הליכים אינה יכולה לחסום את דרכו של התובע אל בית המשפט. התובע ניסה למצות את ההליכים הקבועים בחוק הערר אך משלא זומן לועדה במשך כשנה, הגיש את תביעתו. אין לצפות מן התובע כי ימתין משך זמן רב בלי לברר את זכויותיו. יתר על כן, החלטת הועדה מלמדת כי היא מעכבת את ההליכים עד לבירור המחלוקת בבית משפט השלום. הועדה עצמה הכפיפה איפוא את הכרעתה, להכרעתו של בית משפט זה, ובתבונה עשתה. טענת הכפילות, מתעקרת איפוא מתוכה. בפרק הקודם לעיל כבר למדנו על כך שהסמכות העניינית היא מקבילה. ההלכה המשפטית ניצבת כאן איפוא לצד התובע. הטענה בדבר כפילות הליכים - נדחית בזה. שיהוי: האם השתהה התובע בהגשת תביעה זו, באופן המשתיק אותו מבירורה? פרופסור פרידמן בספרו, "עשיית עושר ולא במשפט" מהדורה שניה, הוצאת אבירם, כרך ב' עמ' 1198, מסביר כי טענת השיהוי אינה יכולה להשפיע על תביעה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, שאיננה תביעה על פי דיני היושר. זוהי תביעה על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט המקנה זכות מהותית להשבה. ההלכה הפסוקה שאוזכרה בבר"ע 2824/91 הנ"ל ורע"א 7669/96 (עיריית נהריה נ' נתן קזס פ"ד נב (2) 214 (ציינה כי יש מקום לצפות מהרשות שתחזיר את שגבתה ביתר אפילו ללא התדיינות. קל וחומר, שבמקרה של התדיינות לא יהיה זה ראוי לעורר או לקבל טענת שיהוי. כאשר חיובו של גוף בתשלום לרשות, נעשה שלא כהלכה, ביתר, על הרשות להשיב את אשר גבתה. טענת שיהוי אינה במקומה במקרים מסוג זה. והשווה: פסק דינו של כב' השופט סטרשנוב בתיק ה.פ. 346/99 המכללה לחינוך סמינר הקיבוצים נ' עיריית תל-אביב - יפו (ניתן ביום 5.9.99 בבית המשפט המחוזי בת"א). ד.נ.א. 2687/00 עיריית חיפה נ' מדינת ישראל, פד"י נ"ו (4) 332 והגלגול הקודם ב-רע"א 1816/97 פד"י נ"ד(2) 16. אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר שיהוי בהגשת התביעה. התיישנות: התביעה הוגשה ביום 29.04.03 . היא מתייחסת לתקופה המתחילה בעת הקמת העסק- אפריל 1978, ומסתיימת בתום שנת 2001. על רקע זה יש לבחון את סוגיית ההתיישנות. בסעיף 1.2 לכתב ההגנה, טוענת הנתבעת כי התביעה לענין שנות המס שעד 1996 (כולל) התיישנה. התובע, מצדו דורש החזר לכל התקופה בת 13 השנה. הוא מסתמך על סעיפים 9,8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958. לטענתו, לא ידע ולא היה עליו לדעת, כל התקופה, כי נגבית ממנו ארנונת יתר. סעיף 8-עוסק בהתיישנות שלא מדעת וזו לשונו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." עובדתית, הסתבר, כי בהודעת הארנונה אשר נשלחה לתובע בינואר 1996 (נספח יא לסיכומי התובעת) מצוין סיווג הנכס באופן מילולי- מכבסות קיטור. מסקנתו היא כבר אז, יכול היה התובע, בזהירות סבירה, ללמוד על הטעות, ולכן לא ניתן להסתמך על היום בו גילה את הטעות, לטענתו. בע.א. 531/89 יחזקאל להבי ואח' נ. הועדה המחוזית לתכנון ובנייה פד"י מ"ו 719 נקבע כדלקמן: "מלאכותי הוא לטעון, כי הלכת בית המשפט הינה עובדה משפטית - במסגרת סעיף 8 לחוק ההתיישנות - שאי ידיעתה משהה את מרוץ תחילת ההתיישנות. אכן, קו הגבול בין 'עובדה' לבין 'משפט' דק הוא, וקיים 'איזור דמדומים' שבין 'הגרעינים' הקשה של שני המושגים. עם זאת נראה לי, כי לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות - שעניינו - 'העובדות המהוות את עילת התובענה' - אין לראות באי ידיעת הדין, אשר מקורה ביצירת דין חדש או בשינוי דין קיים, משום אי ידיעה של העובדות המהוות את עילת התובענה". קל וחומר בענייננו כאשר התובע ידע, או היה עליו לדעת, בהודעות החיוב שנשלחו אליו בצורה מסודרת לאורך השנים, כי עיסקו מסווג בסיווג של "מכבסת קיטור". התובע לא יוכל איפוא להסתמך על הוראת סעיף 8 להתיישנות ולהעמיק בתביעתו לנבכי העבר, מעבר לשבע השנים המותרות לפי חוק ההתיישנות. סעיף 9- עוסק בהודאה בקיום זכות, וזו לשונו: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות , דינו כהודאה לעניין סעיף זה." טוען התובע כי מששינתה הנתבעת את סיווג הנכס הודתה בכך בקיום זכותו. ברם, לטעמי, טענה זו אינה יוצרת זכות לעבר, אלא לעתיד בלבד. שינוי הסיווג אינו מעיד על ייעודו של הנכס בשנים עברו אלא על ייעודו בתקופה בה בוצעה הביקורת. כלומר, שינוי הסיווג תקף ממועד ביצוע השינוי להבא ואין הוא מהווה הודאה של הנתבעת בקיום זכות כזו בעבר, לאורך השנים. זאת ועוד, יש לקחת בחשבון את הפגיעה בהסתמכות הנתבעת כי לא תתבע עבור נזק שנגרם לפני שנים רבות כל כך. זהו העיקרון שעמד גם בבסיס חקיקת חוק ההתיישנות. לעניין זה אומר כבוד השופט ברק (כתוארו אז), בע"א 165/83 (בוכריס יתרו נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554): "דיני ההתיישנות באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו. הגינות כלפי המזיק משמעותה מחייבת להגיע לזמן, שבו יוכל המזיק לשחרר עצמו מסכנתה של תביעה". לאור האמור לעיל, יש להגביל את תקופת ההשבה למשך 7 שנים אחורנית למן היום בו הלין התובע לראשונה על סיווג הנכס. מרגע זה נעצר מרוץ ההתיישנות, והתקופה שתבחן תהיה משנת 1996 ועד לשנת 2002. סיווג העסק: כיום, אין מחלוקת כי העסק משמש לגזירה וגיהוץ בלבד. השאלה היא, למה שימש בעבר? האם גם אז שימש לגזירה ולגיהוץ, כטענת התובע, או שמא שימש אז כמכבסת קיטור, כטענת הנתבעת? התובע טוען כי העסק שימש מאז ומעולם כבית מלאכה לגיהוץ וגזירת בדים. בסעיף 12 לסיכומי התביעה נכתב: "העסק איננו משמש כמגהצה המציעה ללקוחות גיהוץ בדים כי אם גזירת בדים וגיהוץ הסחורה לאחר מכן, הא ותו לא." לראיה, צרף התובע חמישה תצהירים נוספים על זה שלו, המעידים כי העסק שימש למתן שירותי גזירה, וכן רשיונות שונים שקיבל מאת האגף לרישוי עסקים בעיריית תל אביב יפו. רשימת התצהירים והראיות כדלקמן: תצהירים מר איזר יוסף- הצהיר כי עבד כסוכן בגדים בין השנים 1980-1985, במהלכן ביקר פעמים רבות בבית העסק של התובע. מר איזר מצהיר כי הנכס שימש כגזרניה. מר עיברי משה- הצהיר כי הינו סוכן בגדים שהשתמש בשרותי העסק (קונפקציה) בין השנים 1978- 1990. מר חובבי ציון אפרים- הצהיר כי הינו יצרן בגדים שהשתמש בשרותי העסק (קונפקציה) של התובע משנת 1979 במשך כחמש- שש שנים. מר עמרני עמי- הצהיר כי הינו סוכן בגדים שהשתמש בשרותי העסק (קונפקציה) של התובע בין השנים 1978- 1990. גברת אקנין רחל- הצהירה כי עבדה עבור התובע בתור עובדת לולאות וכפתורים בין השנים 1978- 1996. נוסף על תצהירים אלה, הגיש התובע מסמכים רבים נוספים אשר נופקו על ידי עיריית תל אביב, בעיקר על ידי מינהל ההנדסה והאגף לרישוי עסקים בעירייה. בין המסמכים דו"חות ביקורת ורשיונות לניהול עסק משנים שונות. הנתבעת טוענת בסעיף 27 לסיכומיה, כי מדו"ח הביקורת שנערך בשנת 1990 המצורף לתצהירי הנתבעת, עולה כי הנכס שימש כמגהצה, אלא שבאותו דו"ח נרשם "בית מלאכה לגיהוץ", ולא מגהצה. טוענת הנתבעת בסעיף 28 לסיכומיה, כי "הרי נכס המשמש כמגהצה אינו כולל כל אלמנט של יצור ואינו יכול להיות מסווג כבית מלאכה...", ולכן יכלל בסיווג של בניינים שאינם משמשים למגורים. אם כך הדבר, כיצד עובדה זו מתיישבת עם דו"ח הביקורת משנת 1990 ועם הודעת הארנונה משנת 1996 המסווגים שניהם את הנכס כ"בית מלאכה לגיהוץ"? הנתבעת מסבירה בסעיף 30 כי השימוש במלים "בית מלאכה לגיהוץ" מעיד על השימוש הנעשה בנכס בפועל, והוא - מגהצה. תמהני כיצד הביטוי בית מלאכה לגיהוץ משמש לתיאור מגהצה. האם כדי לתאר מכבסה ישתמשו בביטוי בית מלאכה לכיבוס? בסעיף 31 לסיכומיה טוענת הנתבעת כי מסמכי רישיון העסק אשר נופקו על ידה וצורפו לכתב התביעה אינם רלבנטיים לענייננו. הנתבעת מנסה לסמוך את טענתה על ע"א 155/96 עיריית נתניה נ' גרינברג עצים נתניה בע"מ (לא פורסם) שניתן בבית משפט השלום בנתניה ביום 9.10.96. ישב בדין כב' ס. הנשיא (כתוארו אז) השופט גלין, בערעור על החלטת רשם למתן רשות להגן בתובענה לתשלום חוב ארנונה? בעניין גרינברג דובר על הודעה שנשלחה אל מחלקת רישוי עסקים בעירייה בדבר שינוי בעלות, והוחלט כי לא קמה למחלקת הרישוי כל חובה להעביר את ההודעה אל מחלקת הארנונה. ברם, אין הנידון דומה לראיה. המקרה דנן, שונה במהותו מעניין גרינברג. אין המדובר כאן בחובת האזרח להודיע לעירייה על שינוי בנכס, ואין המדובר בהודעה אחת ויחידה; מדובר בקשר רציף ומתמשך עם גורמים מוניציפליים. האדם הסביר רשאי להניח כי העירייה הינה גוף אחד המתנהל בתיאום. מן הראוי כי במנהל תקין יהיה סנכרון בין המחלקות השונות בעירייה ולא מצב בו קיים נתק בין המחלקות, המביא לפער כל כך גדול כגון דא. יתרה מזאת, מאחר ורישיון העסק מתחדש לפרקים תחת השם "גזירה וייצור בגדים", מדוע צריך האזרח לבלוש אחר מעשיה של הרשות ולבדוק האם כל פעולותיה נעשות כשורה? האזרח רשאי להניח כי הרשות ערכה את הבדיקות הנדרשות והיא פועלת על פי סדרי עבודה נאותים. אני גוזרת, כי במקרה דנן היה התובע רשאי איפוא להניח כי מחלקותיה השונות של העיריה מודעות לאופי פעילות העסק, כבית מלאכה לגיהוץ וגזירה. האזרח הסביר אינו משמש בלש, בודק ומבקר עיריה, אלא מקבל את קביעותיה כמות שהן. זוהי הגישה הרצויה גם לרשות וגם לאזרח. אם כל מקבל שובר תשלום ארנונה היה מרעיד את אמות הסיפים, מפקפק אחר קביעות העיריה וממאן לשלם - אנה נגיע? האם העיריה עצמה מזמינה את האזרח לערער אחר קביעותיה, או שהעיריה היא גוף שלטוני העושה את עבודתו בצורה מבוקרת ומסודרת? לאחר בחינת חומר הראיות, שלא נסתר על ידי הנתבעת, וסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את עמדתו של התובע כי העסק שימש כבית מלאכה גם בעבר. תחום העיסוק בו היה גיהוץ וגזירת בדים ולא מכבסת קיטור. לפיכך נעשתה גביה ביתר של ארנונה. השבה: לאחר שקבענו, כי סיווג העסק לכל אורך התקופה לא היה מתאים לפעילות שנוהלה בו, יש לבחון את סוגיית ההשבה. נחזור ונדגיש כי את סוגיית ההשבה נבחן רק לשנים הרלבנטיות עליהן לא חלה התיישנות, קרי מיום 01.01.1996 ועד 01.01.2003. התובע טוען כי העירייה התרשלה כאשר סיווגה את עסקו תחת 'בניינים שאינם למגורים' במשך השנים. עקב זאת, התעשרה העירייה שלא כדין, ולכן גורס התובע כי הוא זכאי להשבת אותם כספים אשר נגבו ביתר. ודוק: עילת התביעה אינה רשלנות, אלא "עשיית עושר ולא במשפט". לפיכך, אין צורך להכריע האם קיימת הרשלנות על פי פקודת הנזיקין על כל מרכיביה. בסעיף 43 לסיכומיה, טוענת הנתבעת כי "התובע הוא זה שבידיו הנתונים המלאים באשר לפרמטרים נשוא החיוב, ועל כן מוטלת עליו החובה לעדכן את העירייה בשינויים החלים מפעם לפעם בעניין זה. העירייה אינה יכולה לערוך ביקורות יומיומיות או תקופתיות בעשרות אלפי הנכסים שבתחומה כדי לבדוק נתונים אלה אשר משתנים מדי יום. לפיכך, התנהגותו של התובע לוקה ברשלנות ובחוסר תום לב." בסעיף 19ב. לסיכומיו טוען התובע כי הגשת המסמכים לעירייה (לרישוי עסק), מהווה הודעה אודות השימוש הנכון בנכס, ובכך גם מתמלאת חובת הזהירות הסבירה, שעליו לנקוט בה. לא מקובלת עלי עמדתה של העירייה, כי המידע אודות הנכסים הוא הקניין הבלעדי של המחזיק בהם. העירייה אומנם אינה יכולה לבצע ביקורת יומיומית בכל הנכסים ברחבי העיר, אולם תריסר השנים בהן לא נעשתה שום ביקורת, הן פרק זמן ארוך מדי. במיוחד כאשר תוצאות הבדיקה עשויות לפגוע בכיסה של העיריה, ולהקטין את הסיווג לטובת האזרח. בבדיקה מי מבין השניים התרשל, אני מקבלת את עמדתו של התובע, אשר הגיש את המסמכים לקבלת רישיון העסק, והעירייה שבה והנפיקה עבורו אותם רישיונות המציינים בבירור את סווג העסק - 'גזירה וייצור דברי הלבשה'. לאחר קבלת רישיון עסק מאת הנתבעת, אין התובע צריך לפקפק במעשיה, ולחקור החיובים הנשלחים אליו . אך, אפילו אם נלך לשיטת הנתבעת, כי התובע אכן התרשל , התוצאה היתה זהה. כפי שקבע השופט גולדברג ברע"א 7669/96 עיריית נהריה נ' נתן קזס פ"ד נב (2)214: " אפילו היה למשיב חלק במעשה הרשלנות... לא היה בכך כדי לשלול את זכות המשיב להשבת מלוא הכספים ששילם ביתר." בסעיף 39 לסיכומיה, טוענת הנתבעת כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בחוק עשיית עושר ולא במשפט: "ההשבה מכח סעיף 1 לחוק עשיית עושר מתגבשת בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: זכיה בטובת הנאה; שלא ע"פ זכות שבדין; שבאה לזוכה מן המזכה." לטענת העירייה שני תנאים אינם מתקיימים: העירייה איננה ה"זוכה" ואיננה ה"נהנית", אלא תושבי תל אביב יפו הנהנים מהשירותים אותם מספקת העירייה באמצעות כספי הארנונה. טענה זו אינה סותרת את התנאים הקבועים בחוק עשיית עושר ולא במשפט, בדיוק כשם שניתן לתבוע את המדינה בעילה זו במקום את כל אזרחי ישראל. העירייה מהווה את הגוף המייצג את תושבי תל אביב יפו, ולכן אם העירייה מוסמכת לגבות כספים בשמם ועבורם, היא גם יכולה להשיב את הכספים באותה הדרך. התובע מעוניין בהשבה של הכספים שנגבו ביתר, מתוך כך שנגרמה פגיעה חמורה בקניינו. הנתבעת טוענת בסעיף 36 לסיכומיה כי לא קמה לנתבעת חובת השבה אוטומטית, כי השבת הכספים תפגע ביציבות הקופה הציבורית, וכי על התובע היה להגיש את תביעתו ע"פ המועדים הקבועים בחוק הערר. לעניין זה יפים דבריו של השופט נאמן בת"א 1408/94 דוידי דניאל נ' עיריית כרמיאל דינים מחוזי כרך כו (5), 164. "אדרבא, מרשות ציבורית ניתן לצפות אף יותר מאשר מהפרט. לא כל "מגן" שהפרט רשאי להסתתר אחריו ראוי הוא שגם הרשות תסתתר מאחוריו. הרשות הציבורית מופקדת גם על חינוך הציבור ולא רק על אסיפת אשפתו וכיצד תראה רשות ציבורית כאשר היא מסרבת להחזיר כסף שגבתה בטעות תוך הסתתרות מאחורי טענות פורמאליות." גם נשיא ביהמ"ש המחוזי, השופט אילן, שותף לדעה זו בת"א 1910/91 חברת משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ נ' עיריית ראשון לציון פ"מ תשנ"ז (1) 286: "אני בדעה, כי רשות ציבורית אינה יכולה לגבות כספים ביתר, ולבקש להיבנות מטענת המניעות, שהיא טענה דיונית. לא מתקבל על דעתי, כי טענה בדבר מניעות "תכשיר" גביית כספים ביתר, לא כל שכן כאשר בגביית כספים על-ידי רשות ציבורית עסקינן. החיוב לתשלום במקרה דנן נובע מחיקוק ולא מחוב מסחרי. החיקוק קובע לא רק את חובת התשלום העקרונית, אלא גם את גובה התשלום, ואין זה מתקבל על הדעת שהרשות תחזיק בסכום ששולם לה ביתר, אם הוכח שהסכום לא הגיע לה." מלים אלה חקוקות בסלע, ואין לי אלא לצרף דעתי לדעת חברי המלומדים. לאחר שקילת העובדות והטענות, הגעתי למסקנה כי על הרשות המקומית להשיב לתובע את הכסף העודף ששילם במהלך 7 השנים שקדמו לפתיחת הליך זה. סיכום: התביעה מתקבלת בחלקה. אני קובעת, כי על העיריה הנתבעת להשיב לתובע את תשלומי הארנונה אותם גבתה ביתר מ- 25.03.1995 ועד ל- 31.12.2001. כמובן, מהסכום ששילם התובע בפועל בתקופה זו, בגין הגדרת העסק כ"מכבסה" יש להפחית את הסכום אותו היה עליו לשלם אילו העסק היה מוגדר אז בסיווגו הנכון כ"גזרניה ומגהצה". הסכום שיתקבל לאחר התחשיב האמור, בצרוף ריבית והצמדה כחוק, הוא הסכום אשר נפסק לזכות התובע. הצדדים יערכו חישוב משותף ויגישו פסיקתא לחתימתי תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. אם לא יעלה בידם לערוך חישוב משותף, יגיש כל צד תחשיב מטעמו ואנוכי אבחן אותו. אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע אגרת משפט כערכה ביום תשלומה וכן שכר טירחת עורך דין בסך של 8,000 ש"ח בצרוף מע"מ, ריבית והצמדה כחוק עד ליום התשלום בפועל. ארנונה