1. בפני ערעור וערעור שכנגד על החלטת ועדת הערר שליד המועצה המקומית כפר שמריהו (להלן: "ועדת הערר"). ועדת הערר החליטה לשנות את סיווג הנכס אותו שוכרת המערערת (והמשיבה שכנגד) חברת כנפיים לימודי קרקע בע"מ (להלן: "כנפייים") מ"עסק אחר" ל"בית ספר, מכללה", החל מיום 1.1.2005 (ראה נספח טו' למוצגי המועצה). לטענת כנפיים, טעתה הועדה כאשר קבעה כי שינוי הסיווג יחול רק משנת 2005, ויש להחילו גם על השנים 2003-2004. לטענת המועצה המקומית כפר שמריהו (להלן: "המועצה") בערעור שכנגד, לא היה מקום כלל לשנות את סיווג הנכס, שכן עסקה של כנפיים אינו עונה על הגדרת "בית ספר" או "מכללה". א. רקע עובדתי 2. ביום 9.3.2003 נכרת הסכם שכירות בין כנפיים לבין רשות שדות התעופה בישראל (להלן: "ההסכם"). כותרתו של ההסכם "חוזה הרשאה לפעילות עסקית ולשימוש בנכס בשדה התעופה בהרצליה", ולפיו קיבלה כנפיים רשות לקיים בשדה התעופה "פעילות עסקית של הדרכה ולימודי טיס (קרקעי) אזרחי" החל מיום 1.1.2003. בנספח א' להסכם פורטו השטחים אשר הושכרו לכנפיים. מתוך שמונה חדרים שהושכרו לה, שישה הוגדרו בנספח כ"משרד", אחד הוגדר "כיתה" ואחד "שירותים" (להלן, ביחד: "הנכס"). 3. ביום 7.2.2005 הגישה כנפיים השגה לגבי הארנונה לשנת 2005 (מוצגים א'-ב' למוצגיה, להלן: "ההשגה"). כמו כן, ביקשה כנפיים, במסגרת ההשגה, הארכת מועד להגשת השגה על חוב הארנונה לשנים 2003-2004, בנימוק היחיד שטעמי ההשגה לשנים אלו זהים לטעמי ההשגה לשנת 2005. במסגרת ההשגה העלתה כנפיים שתי טענות. האחת, כי השטח בו מצוי שדה התעופה הוגדר בתב"ע כאזור חקלאי, ולכן לא היה זה בסמכות המועצה לשנות את ייעוד הקרקע ל"בנינים מסחריים". טענתה השניה היתה כי אין לסווג הנכס הנישום, כפי שסווג על ידי המועצה, בהתאם לסעיף 6ו' לצו הטלת הארנונה לשנת 2005, המתייחס ל"עסקים - תעריף ב' - רופאים, רופאי שיניים, משרדים וכל עסק אחר שאינו במרכז המסחרי... ולא פורט בסעיף אחר". לטענת כנפיים היה צריך לסווג את הנכס לפי סעיף 6א' - שהוא סיווג מיוחד שנקבע לבית הספר האמריקאי (בית ספר תיכון), ולחלופין, לפי סעיף 6יג' כ"בית ספר, מכללה", ולחלופי חלופין, לפי סעיף 6ד', כ"מתקני שדה תעופה" (ראה מוצג יא' למוצגי המועצה, להלן: "צו הארנונה"). 4. משנדחתה ההשגה על ידי מנהל הארנונה של המועצה, הגישה כנפיים ערר על כך ( תשובת מנהל הארנונה להשגה לא הוגשה על ידי הצדדים). במסגרת הערר זנחה כנפיים את הטענה הראשונה שנכללה בהשגה (חוסר סמכות), ומנגד הוסיפה טענות חדשות, שלא היו כלולות בהשגה. כך, בנוסף לטענה בדבר הסיווג הנכון של הנכס, טענה כנפיים בערר כי עד למועד קבלת ההודעה על הארנונה לשנת 2005, לא קיבלה כל דרישה לתשלום ארנונה בגין הנכס. לפיכך, לא היתה יכולה להשיג על החוב לשנים עברו עד אותה עת. עוד טענה כנפיים כי שטח המבנה בגינו חויבה בתשלום ארנונה נקבע בצורה שרירותית, ללא ביצוע מדידה בפועל, וכי שטח המבנה המשמש אותה קטן מהשטח שנקבע בהודעת הארנונה. לבסוף טענה כי המועצה איננה מעניקה לה כל שירותים מוניציפליים, ולכן חיובה בארנונה אינו סביר. 5. ביום 14.6.05 התקיים דיון במעמד הצדדים בפני ועדת הערר, וביום 19.3.06 נתנה הועדה את החלטתה. ועדת הערר קיבלה את טענת כנפיים באשר לסיווג הנכון של הנכס. הועדה סברה כי: "יש לתת למילים 'בית ספר, מכללה' פירושן היומיומי שהוא מטבעו נוטה להרחבה ולא לצמצום; וניתן על כן לכלול בפירושן בית ספר ללימודי טיס או תעופה". הועדה אף הוסיפה כי: "אין זה מובן מאליו, במיוחד בימים אלה, כי בית ספר או מכללה חייב להיות ללא מטרת רווח, והמועצה עצמה, בצו הטלת הארנונה 2005 לא מצאה לנכון להבחין בין שני הסוגים של בית ספר או מכללה". לעומת זאת, הועדה קבעה כי אין לה סמכות להאריך את המועד להגשת השגה או ערר לגבי השנים 2003-2004. יתר על כן, הועדה הבהירה כי טענת כנפיים, לפיה לא קיבלה הודעת תשלום ארנונה לשנים אלו, מהווה הרחב חזית (למעשה שינוי חזית). טענה זו לא הועלתה בהשגה, שם נטען רק כי נימוקי ההשגה לשנים 2003-2004 זהים לאלו המתייחסים לשנת 2005, וגם מטעם זה אין לדון בה. עוד סברה הועדה כי בכל מקרה חובת תשלום הארנונה איננה נגזרת מהודעת התשלום, אלא מן הדין. באשר ליתר הטענות שהועלו לראשונה בערר - גם לגביהן קיבלה הועדה את עמדת המועצה כי משהללו לא נטענו בהשגה, הרי שהן מהוות הרחבת חזית אסורה. לפיכך, נמנעה מלדון בהן. 6. עובר למועד מתן ההחלטה בערר, ביום 11.7.05, שילמה כנפיים למועצה סך של 13,413 ₪ על חשבון חובה. תשלום זה התבצע בעקבות הסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים במסגרת תיק הוצאה-לפועל (שמספרו 17-05090-05-5), אותו פתחה המועצה כנגד כנפיים בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא (מוצגים ה1-ה2 מטעם כנפיים). ב. טענות הצדדים בערעור ובערעור שכנגד 7. במסגרת עיקרי הטיעון לערעור שהגישה, יוצאת כנפיים נגד החלטת ועדת הערר שלא להחיל את הסיווג החדש של הנכס באופן רטרואקטיבי. לטענתה, תוצאותיה של החלטת ועדת הערר אינן סבירות, שכן משלא הוכח כי בוצעו שינויים בנכס בין השנים 2003-2004 לשנת 2005, אין מקום שיחולו עליו סיווגים שונים בתקופות שונות. עוד טוענת כנפיים כי המועצה התרשלה בסיווג הנכס ובמשלוח הודעות התשלום לגביו; כי לועדת הערר ישנה סמכות טבועה להאריך את המועד; וכן כי לא היה צורך להאריך את המועד להגשת ההשגה, שכן כנפייים מעולם לא קיבלה דרישת תשלום ארנונה לשנים 2003-2004. כנפיים מוסיפה וטוענת כי משהוכח שדרישת הארנונה לשנת 2005 היתה "הטלה ראשונה, חדשה וכדין של חיוב הארנונה", לא ניתן כלל לחייבה באופן רטרואקטיבי לשלם עבור השנים 2003-2004. לגישתה "אין זו הרחבת חזית אסורה כפי שטעתה ועדת הערר לחשוב, אלא זכות מהותית עפ"י החוק". לבסוף, טוענת כנפיים כי מששונה סיווג הנכס, פתוחה בפניה הדרך להגשת תביעת השבה בבית משפט רגיל בגין החיוב המוטעה בשנים 2003-2004, ולכן מיותר לחייבה לשלם למועצה סכום אותו תוכל לאחר מכן לתבוע בבית המשפט. 8. המועצה, בעיקרי הטיעון מטעמה בערעור שהגישה כנפיים, מעלה שני נימוקים המצדיקים, לגישתה, דחיית הערעור על הסף. ראשית, מלינה היא על כך שכנפיים כללה בעיקרי הטיעון מטעמה שלל טענות חדשות לעומת טענותיה בערעור. עוד סבורה המועצה כי משלא שילמה כנפיים את חוב הארנונה לשנים 2005-2007, לפי הסיווג החדש שנקבע על ידי ועדת הערר, יש לראות בה כמי שבאה לבית המשפט המנהלי בידיים שאינן נקיות, ולכן איננה בעלת זכות עמידה בפניו. לגופו של עניין טוענת המועצה כי יש לדחות טענתה של כנפיים לפיה לא קיבלה את דרישת תשלום הארנונה לשנים 2003-2004, הן משום שהיא מהווה הרחבת חזית, באשר לא הועלתה כלל בשלב ההשגה, והן משום שמדובר בטענה עובדתית שלא הוכחה. 9. במסגרת עיקרי הטיעון בערעור שכנגד שהגישה, טוענת המועצה כי ועדת הערר טעתה כאשר שינתה את סיווג הנכס ל"בית ספר, מכללה". לטענתה, החלטת הועדה התקבלה בחוסר סמכות ובניגוד להוראות החוק, שכן כנפיים לא הרימה הנטל להוכיח כי מדובר בבית ספר. לגישתה, המסמך אותו הגישה כנפיים לאחר שהתקיימה ישיבת ועדת הערר, ובו אישור רשות התעופה האזרחית של משרד התחבורה, על עיסוקה של כנפיים בלימוד ובהכשרה למבחני תיאוריה למנהל התעופה, איננו מועיל לה (נספח ו' לערעור שכנגד, להלן: "אישור מנהל התעופה"). עיסוקה של כנפיים ב"הדרכה ולימודי טיס" לא הופך אותה אוטומטית לבית ספר, שכן על מנת להכיר בה כמוסד כזה, נדרשים קריטריונים ופרמטרים נוספים. כמו כן, סבורה המועצה כי האישור לא הוגש במועד, ולכן אינו קביל. 10. בתשובה לערעור שכנגד, בעיקרי הטיעון שהגישה, סומכת כנפיים ידיה על החלטת הועדה, וטוענת כי ההחלטה בדבר שינוי סיווג הנכס התבססה על עדותו של מנהלה, מר יצחק שילה, כמו גם על אישור מנהל התעופה הנ"ל, אשר הוגש לועדה על פי בקשתה עם תום הישיבה, בהתאם לסמכותה שבתקנות לבקש פרטים נוספים (תקנה 18 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר), התשל"ז-1977). כנפיים מדגישה לעניין זה כי העובדה שהיא חברה פרטית המתנהלת כעסק לכל דבר, אינה שוללת את אופיו של העסק כ"בית ספר, מכללה" לצורך צו הארנונה. אין להחיל את הגדרת המונח "בית ספר", כפי שפורש לצרכי פטור מארנונה לפי סעיף 4 לפקודת מסי העיריה ומסי ממשלה (פטורין) 1938, על המונחים "בית ספר, מכללה" לצרכי הצו הנ"ל. ג. דיון והכרעה 1. הערעור של כנפיים 11. המועצה מבקשת לדחות הערעור על הסף בשל העדר זכות עמידה. לטענתה, העובדה שכנפיים לא שילמה עד היום גם את חוב הארנונה אשר אינו שנוי במחלוקת, שוללת ממנה את זכות העמידה. אינני סבור כי יש לקבל טענה השוללת את זכות הערעור - גם ערעור מינהלי - הגם שאינני מקבל את תירוציה של כנפיים לאי תשלום החוב. אם סבורה כנפיים כי חוב הארנונה כפי שנדרש על ידי המועצה איננו נכון, היה עליה, לכל הפחות, לשלם אותו סכום שהיא מכירה בחובתה לשלם. המגמה הרווחת בפסיקה הינה להרחיב את זכות העמידה, ולאפשר גם לתובע מנהלי את יומו בבית המשפט. גישה זו נובעת מן ההכרה כי זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסוד, וכי שערי בית המשפט לא ינעלו בפני מי שמבקש סעד מרשות שיפוטית, אלא מטעמים כבדי משקל (ראה: בג"צ 7542/05 פורטמן נ' מאיר שטרית, שר התחבורה, 07(4) 548, פסקה 9 לפסק הדין). אי תשלום חוב הארנונה על ידי כנפיים, אינו מהווה, לדעתי, טעם כזה. עם זאת, כאשר הנימוק העיקרי לערעור נוגע למתן ארכה להגשת השגה, ענין הנמצא לעולם בשיקול דעת, אין להוציא מכלל אפשרות שהתנהגות המערערת תובא בחשבון לצורך כך. 12. לגופו של עניין, לא מצאתי מקום לקבל את ערעורה של כנפיים. צדקה ועדת הערר כאשר דחתה את עררה של כנפיים באשר לשנים 2003-2004. סעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), קובע כי מי שחויב בתשלום ארנונה, רשאי להשיג עליה תוך תשעים יום מיום קבלת הודעת התשלום. גם אם אצא מתוך הנחה שמנהל הארנונה רשאי להאריך המועד להגשת השגה, אף שאין לכך אסמכתא בחוק, הרי על הנישום להציג נימוק משכנע לעשות כן. כנפיים לא הציגה בפני מנהל הארנונה כל נימוק להגשת ההשגה באיחור. כל שטענה בהשגה, כאמור, היה כי טעמי ההשגה לשנים עברו זהים לטעמי ההשגה לשנת 2005. נימוק זה אינו נימוק למתן ארכה, אלא נימוק לגופו של עניין, הנוגע לשינוי הסיווג גם לשנים 2003-2004. בנסיבות אלו, צדקה ועדת הערר כשלא התערבה בהחלטת מנהל הארנונה, וסרבה אף היא להאריך את המועד. סעיף 6(א) לחוק הערר קובע כי: "הרואה עצמו מקופח בתשובת מנהל הארנונה על השגתו רשאי, תוך שלושים יום מיום שנמסרה לו התשובה, לערור עליה לפני ועדת הערר". תפקידה של ועדת הערר מצומצם לבחינת החלטת מנהל הארנונה בטענות שהועלו בפניו בהשגה. אמנם סמכותה של ועדת הערר ליתן החלטה אחרת במקום זו שניתה על ידי מנהל הארנונה, והדיון בפניה נערך כדיון מחדש (רע"א 2425/99 עירית רעננה נ. י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4) 481, 495). אך היא איננה מוסמכת לדון בערר המוגש בעילה שכלל לא הועלתה בהשגה. בעיקר נכונים הדברים לגבי טענה שהיא עובדתית, ולא משפטית. סיכומו של דבר: משלא היה בפני מנהל הארנונה נימוק להארכת המועד, ולא הועלתה בפניו הטענה שהודעת תשלום הארנונה לא נשלחה, או לא התקבלה על ידי כנפיים, בדין דחה את ההשגה לשנים 2003-2004, ובצדק לא התערבה ועדת הערר בהחלטתו. 13. גרסתה של כנפיים, בכל הנוגע לזכותה לערער על חוב הארנונה לשנים 2003-2004, הינה גרסה "מתפתחת". בכל פעם שנדחה נימוק שהעלתה, ערערה כנפיים על ההחלטה, לא בדרך של תקיפת ההחלטה עצמה, אלא באמצעות העלאת נימוק אחר, חדש, המצדיק, לטעמה, קבלת טענתה המקורית. כך, טענה כנפיים בהשגה כי יש להאריך המועד להגשת ההשגה על השומות לשנים עברו, שכן נימוקי ההשגה לשנים אלו זהים לנימוקי ההשגה לשנת 2005. בערר, לעומת זאת, הוסיפה כנפיים טענה לפיה כלל לא קיבלה את הודעות תשלום הארנונה לשנים 2003-2004, ולכן לא היתה יכולה להשיג או לערור עליהן עד אותה עת. משטענה זו נדחתה על ידי ועדת הערר, בהיותה הרחבת חזית (כמו גם מן הטעם שהועדה סברה כי היא איננה מוסמכת להאריך מועדים, וכי חובת תשלום הארנונה ממילא נובעת מן החוק, ולא מדרישת התשלום), העלתה כנפיים, במסגרת הערעור שבפני, את הטענה כי הבקשה שהגישה להארכת מועד היתה מיותרת ומוטעית; לטענתה בערעור, משלא קיבלה דרישת תשלום, לא חלה עליה מגבלת 90 הימים להגשת השגה. עוד טענה כנפיים, לראשונה בערעור שבפני, כי המועצה התרשלה בסיווג הנכס, כמו גם במשלוח הודעות הארנונה. ואם אין די בכל אלו, אזי בעיקרי הטיעון מטעמה הוסיפה כנפיים עוד שתי טענות. האחת, כי הסתמכה על מצג המועצה, כי איננה חייבת בתשלום ארנונה, והשניה, כי לא ניתן כלל לחייבה בתשלום ארנונה באופן רטרואקטיבי, משהוכח שדרישת הארנונה לשנת 2005 היתה "הטלה ראשונה, חדשה וכדין של חיוב הארנונה". לטעמה, בנסיבות אלה טעתה ועדת הערר כשקבעה כי טענת כנפיים, לפיה אין לחייבה באופן רטרואקטיבי בשל אי-קבלת הודעות תשלום ארנונה - מהווה הרחבת חזית. לגישתה, אין זו הרחבת חזית, כי אם "זכות מהותית עפ"י החוק". העלאת טענות שונות, חדשות לבקרים, מעוררת חשש כבד בדבר אמינות גרסתה וטענותיה של כנפיים. 14. למעשה, רבות מטענותיה של כנפיים בערעור מבוססות על ההנחה כי הוכח בפני ועדת הערר, "בעדויות פוזיטיביות", כטענתה (סעיף ד'4 לעיקרי הטיעון מטעמה), שהיא לא קיבלה את הודעות התשלום לשנים 2003-2004. הנחה זו יש לדחות. ועדת הערר לא קבעה כל ממצא פוזיטיבי בעניין זה, משום שהטענה לא הועלתה בהשגה. אין זה מתפקידו, או אף ביכולתו, של בית המשפט לעניינים מנהליים, כערכאת ערעור, לקבוע ממצאים בשאלות עובדתיות השנויות במחלוקת בין הצדדים. אף לו סברתי כי ועדת הערר טעתה כאשר קבעה כי נימוקי כנפיים להארכת המועד מהווים שינוי חזית, וכי היה עליה לדון בשאלה אם כנפיים קיבלה את הודעות תשלום הארנונה, גם אז לא היה ביכולתי להכריע בשאלה זו במקומה, והיה עלי להחזיר הדיון בעניין לועדה. ואולם, מששוכנעתי כי אכן שינוי חזית אסור היה כאן, אין לכך כל מקום. בנסיבות אלו, טענת כנפיים לפיה לועדת הערר סמכות טבועה להאריך המועד, כמו גם הטענה כי "הסתמכה" על המצג שהציגה כלפיה המועצה, לבד מהיותן הרחבת חזית, הרי הן מבוססות על ההנחה העובדתית הנ"ל, ולכן אין לקבלן. 15. כנפיים טוענת כי הוכח שדרישת התשלום לשנת 2005 היתה בגדר "הטלה חדשה של ארנונה", ולכן לא ניתן לחייבה באופן רטרואקטיבי בשנים 2003-2004. לטענתה אין מדובר בהרחבת חזית אסורה, כפי שסברה ועדת הערר, אלא "זכות מהותית על-פי החוק". ראשית, טענה זו, כשלעצמה, מהווה הרחבת חזית, שכן היא לא נטענה בערעור, אלא הופיעה לראשונה בעיקרי הטיעון. שנית, גם טענה לזכות מהותית עשויה להוות הרחבת חזית. שלישית, גם לגופה אין לטענה זו בסיס. מן המסמכים שצרפה המועצה עולה בבירור כי אין מדובר בהטלת ארנונה חדשה, וכי גם בשנים 2003-2004 נשלחו לכנפיים - לאותה הכתובת בה קיבלה את הודעת התשלום בגינה הגישה השגה בשנת 2005 - הודעות תשלום והתראות (נספחים ב'-ח' לעיקרי הטיעון מטעם המועצה). אם קיימת מחלוקת עובדתית בעניין זה, היא יכולה להתייחס אך ורק לשאלה אם קיבלה כנפיים את ההודעות הנ"ל, אך ודאי לא לעצם קיומן ולשליחתן של הודעות תשלום הארנונה. לו היתה המערערת מעלה סוגיה עובדתית זו בהשגה שהגישה, היה הענין נבחן לגופו. 16. יש להזכיר בהקשר זה כי בית משפט לעניינים מנהליים, גם כשהוא דן בערעור מנהלי, כפוף לעקרונות היסוד של הליך השיפוט המנהלי. בית המשפט בוחן את החלטת הרשות על פי עילות הביקורת השיפוטית, אך הוא אינו שוקל את שיקוליה של הרשות, ואיננו ממיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו, כל עוד החלטת הרשות איננה חורגת ממתחם הסבירות (ראה דברי כב' השופטת ד' בייניש, כתוארה אז, בבר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4) 754, פסקה 9). במקרה דנא, לא מצאתי כל פסול בהחלטת ועדת הערר. 17. בית המשפט העליון פסק לא אחת, לעניין שיהוי בעתירות הנוגעות לחיובי ארנונה, כי בתי המשפט צריכים להקפיד הקפדה יתרה עם העותר המבקש לבטל תשלום מס לשנים שחלפו, שכן הדבר פוגע בתקציב הרשות המקומית, ובאופן עקיף - ברווחת התושבים. הרשות נאלצת להשיב לעותר סכומים, לאחר תום שנת הכספים, ולאחר שסכומי הארנונה שנגבו ממנו הוצאו למימון השירותים העירוניים במסגרת התקציב של אותה שנה (ראה בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עירית קרית גת, פ"ד מב(1) 678, 683; בג"צ 417/94 קלפיש נ' המועצה המקומית סביון, פ"ד לט(2) 110; בג"צ 7053/96 אמקור נ' שר הפנים, פ"ד נג(1) 193, פסקה 6). גם שיקול זה תומך בהחלטת ועדת הערר, גם אם במקרה דנא אין מדובר בהשבת סכום שעלול לערער את תקציב המועצה. 18. עוד טוענת כנפיים כי פתוחה בפניה הדרך להגיש תביעה רגילה להשבת כספי הארנונה ששילמה, לטענתה, ביתר. לכן, אין מקום לדחות ערעורה במקרה דנן, ולאלצה לנקוט הליך נוסף, מיותר לטעמה. אין לקבל טענה זו, ואין רלבנטיות לפסקי הדין, עליהם סומכת המערערת, שבהם לא היתה מחלוקת על כך שהארנונה נגבתה בשנים קודמות שלא כדין. לא מוכרת לי חזקה שבעובדה לפיה מה שהווה - הוא שהיה, מן היפוך של חזקת ההמשכיות. המערערת היתה צריכה לטעון בהשגה, ולהוכיח בראיות, כי אותו עסק שניהלה בשנת 2005, ושלטענתה נחשב כ"בית ספר", נוהל גם בשנים 2003-2004. בית משפט לעניינים מנהליים, בשבתו כערכאת ערעור על החלטת ועדת ערר, אינו רשאי לקבוע ממצאים עובדתיים הדרושים להחלטה אם ראוי להשיב לנישום ארנונה ששילם בעבר ביתר. ועדת הערר לא קבעה ממצאים עובדתיים באשר לשנים 2003-2004, ומן המסמכים שבפניי אינני יכול לקבוע כי גם בשנים הנ"ל ניהלה כנפיים עסק הנחשב כ"בית ספר" כהגדרתו בצו הארנונה. 2. הערעור של המועצה 19. המועצה קבעה בצו הארנונה את סיווגם של המבנים שבתחומה לצרכי ארנונה. במסגרת הסיווג של "בניינים מסחריים" כללה העיריה 16 תתי סיווגים. המועצה סיווגה את כנפיים תחת תת סיווג ו' - "עסקים - תעריף ב' - רופאים, רופאי שיניים, משרדים וכל עסק אחר...", אשר התעריף בגינו הוא 135.83 ₪, בעוד שהתעריפים בגין הסיווגים אשר כנפיים טענה כי הם המתאימים לה הינם: "בית הספר האמריקאי הבינלאומי" - 50.40 ₪; "בית ספר, מכללה" - 51.59 ₪; ו"מתקני שדה תעופה, מוסכים לתיקון למטוסים" - 81.56 ₪. כל הסיווגים הנ"ל הינם תחת הסיווג הראשי של "בניינים מסחריים". 20. ועדת הערר סברה כי הסיווג המתאים ביותר לכנפיים, מבין הסיווגים הנ"ל, הינו של "בית ספר, מכללה", וכנפיים אינה מערערת על קביעה זו. למסקנה זו הגיעה ועדת הערר לאחר ששוכנעה כי כנפיים עוסקת בלימוד ובהדרכת טייסים, ומשסברה כי יש לתת לביטוי "בית ספר, מכללה" פרשנות יומיומית, רחבה, הכוללת גם בית ספר ללימודי טיס או תעופה, "ואין נפקא מינא אם הינו למטרת רווח או לא" (סעיפים 12 ו-16 להחלטתה). הועדה לא קיבלה את גישתה של המועצה, לפיה יש לפרש את המונח "בית ספר" בצמצום, בהתאם להגדרות המצויות בפקודת החינוך (נוסח חדש), תשל"ח-1978 (להלן: "פקודת החינוך") ובחוק פיקוח על בתי-ספר, תשכ"ט-1969 (להלן "חוק הפיקוח"), כמו גם בפסיקה העוסקת במתן פטור מארנונה למוסדות חינוך, בהתאם לסעיף 4 לפקודת מסי עיריה ומסי ממשלה (פיטורין), 1938 (להלן: "פקודת הפיטורין"). 21. סבורני כי גם בעניין זה הדין עם ועדת הערר. הסמכות לקבוע כיצד יש לדרג את הארנונה הכללית, ומהם הקריטריונים לאופן הטלת המס, היא בשיקול דעת ובסמכות הרשות המקומית, אשר מיטיבה להכיר את צרכיה ואת הדרך הנכונה לחלק את נטל המס, ובית המשפט לא יתערב על נקלה בקריטריונים אלו (בג"צ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קרית-אתא, פ"ד מו(1) 793, פסקה 10; רע"א 11304/03 כרטיסי אשראי לישראל בע"מ נ' עירית חיפה, תק-על 2005(4) 3513 (28.12.05), פסקה 14; ע"א 8588/00 עירית עפולה נ' בזק, פ"ד נז(3) 337, פסקה 6; רע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ נ' עירית הרצליה, תק-על 2006(2) 1975, פסקה 11). דווקא משום כך, מצווה הרשות המקומית לנסח את צו הארנונה בצורה בהירה, שהרי היא אינה מוגבלת בקביעת הגדרות הולמות וביצירת תתי-סיווגים, ככל הנדרש. כך גם בענייננו: המועצה היא זו שניסחה את צו הארנונה, והיא זו שקבעה בו את תתי-הסיווגים. חזקה על המועצה כי אם כוונתה היתה לייחד את המונח "בית ספר, מכללה" למוסדות הפועלים ללא כוונת רווח (מלכ"ר), היה הדבר נאמר בצו בצורה מפורשת. יתר על כן, תת-הסיווג "בית ספר, מכללה" מופיע בצו הארנונה תחת סעיף 6, שכותרתו "בניינים מסחריים", וברישא של הסעיף נאמר כי הוא חל "על כל בנין אחר (עסק) שאינו משמש בעיקר לצורכי מגורים, חלה ארנונה כדלקמן". מנוסח זה עולה מסקנה הפוכה מזו לה טוענת המועצה: בית ספר או מכללה שהם עסק, נכללים גם נכללים בגדר הסעיף הנ"ל, ובגדר הסיווג של "בית ספר, מכללה". 22. בצדק קבעה הועדה כי להגדרת מוסד חינוך לצרכי פטור מארנונה לפי פקודת הפיטורין אין כל רלוונטיות למקרה דנן, שכן כנפיים מעולם לא ביקשה פטור מתשלום ארנונה (סעיף 14 להחלטתה). ברי כי הגדרת "בית ספר" לצרכי פטור מלא מארנונה צריכה להיות מצומצמת מהגדרת "בית ספר" לצרכי קביעת תעריף ארנונה מופחת. לו היה עסקה של כנפיים "בית ספר" מן הסוג הנזכר בסעיף 4(א) לפקודת הפיטורין, קרי: "מוסד חינוך" הפועל שלא למטרות רווח - כי אז היה הוא פטור לחלוטין מתשלום ארנונה (לקריטריונים של בית ספר כזה ראה: ע"א 8879/99 עירית תל-אביב נ. המכללה לביטוח, פ"ד נז(2) 577, 584, ועת"מ (ת"א) 1263/03 המכללה לביטוח נ. הממונה על מחוז תל אביב במשרד הפנים, דינים מחוזי כרך לה(6) 799; ה"פ (תא') 388/94 מכללת ארן למדעי העבודה, החברה והרוח נ' עירית ת"א, נו(3) 329, (18.4.96); עמ"נ (תא') 126/02 עודד ואיתי עמותה לעידוד וקידום הצילום נ' מנהל הארנונה של עיריית ת"א, דינים מחוזי כרך לג(5) 847 (5.11.02)). העובדה שהמועצה קבעה בצו הארנונה תעריף מופחת ל"בית ספר" או "מכללה", מעידה על כך שכונתה היתה לבית ספר או מכללה הפועלים למטרות רווח, ואשר פקודת הפיטורין אינה חלה עליהם. בדומה, אין מקום להסתמך על הגדרת "בית ספר" בחוק הפיקוח ובפקודת החינוך, אשר תכליתם לדאוג כי מוסד המוגדר מוסד חינוכי, יהא נתון לפיקוח משרד החינוך ויעמוד בסטנדרטים מסויימים. דומני כי לא ניתן לטעון ברצינות שעל בית ספר המכשיר טייסים למבחני תאוריה בטיסה, להיות כפוף לפיקוחו של משרד החינוך והתרבות. הפיקוח הטבעי והמתאים לבית ספר מסוג זה הינו של משרד התחבורה ושל רשות התעופה האזרחית. ואמנם, כנפיים הציגה לועדת הערר אישור מרשות התעופה האזרחית, לפיו מתבצעת בחברת כנפיים הכשרה למבחני תאוריה למנהל התעופה (מוצג ז2 למוצגי כנפיים). 23. טוענת המועצה כי האישור הנ"ל אינו קביל, שכן הוגש לאחר תום שמיעת הראיות, ללא תצהיר שתומך בו, מבלי שועדת הערר התירה לכנפיים למסור מסמכים נוספים, ומבלי שהיתה למועצה אפשרות להתייחס אליו ולנסות לסתור אותו, זאת על אף שהאישור היה ברשותה של כנפיים עוד במועד הגשת ההשגה. אין בטענה זו כל ממש. עיון בפרוטוקול ישיבת ועדת הערר מעלה כי שאלת הרישיון עלתה במהלכה, אגב דיון אם יש לראות בכנפיים "בית ספר", וכי ב"כ המועצה ביקשה לראות את הרישיון ממשרד התחבורה, אשר ב"כ כנפיים טען כי ישנו ברשותה. בעקבות זאת, ביקש חבר הועדה, מר מלקולם פין, כי כנפיים תמציא לועדה את האישור הנ"ל, וכך עשתה. לועדה נתונה הסמכות לבקש פרטים נוספים (סעיף 18 לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (סדרי דין בועדת ערר), תשל"ז-1977), וכך עשתה. 24. זאת ועוד, ועדת הערר לא ביססה את קביעתה כי כנפיים הינה בית ספר לטיסה אך ורק על המסמך הנ"ל. למסקנתה זו הגיעה הועדה גם בהתבסס על הדברים שאמר בפניה מר יצחק שילה, מנהל כנפיים, שהוא טייס ומדריך טיסה, והאישור הנ"ל רק נועד לשמש גושפנקא נוספת לכך. על-פי חוזה השכירות במקום יש כיתת לימוד (עם סימולטור) ומשרדים, ומטרת השכירות היא "פעילות עיסקית של הדרכה ולימוד טיס (קרקעי) אזרחי". רשות התעופה האזרחית מכירה בכנפים כגוף המוסמך להכשיר טייסים (וצג ז/2 למוצגי כנפיים). שמה של המערערת מעיד אף הוא על עיסוקה: כנפיים לימודי קרקע בע"מ. הטענה כי על-פי חוזה השכירות רוב החדרים הם משרדים, ויש רק כיתת לימוד אחת (כנפיים טענה בפני הועדה כי המצב הוא הפוך: עמ' 22 לפרוטוקול) - איננה שוללת מבית הספר לטיסה את אופיו ככזה, כאשר המשרדים נועדו לשרת את פעילות בית הספר, שאין מחלוקת כי היא מסחרית. לכן גם אין מקום לקבוע לחלק מן העסק סיווג שונה של משרדים (כפי שמציעה המועצה בכתב הערעור). לאור כל אלו קבעה הועדה כי מדובר בבית ספר לטיסה. קביעה זו של הועדה הינה קביעה עובדתית, אשר בית משפט שלערעור יימנע מלהתערב בה, למעט במקרים קיצוניים, בהם נפל בהכרעת הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כאשר הדברים אינם מבוססים על פניהם (ראה ע"א 11512/04 קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ, 06(26) 606, והאסמכתאות שם). לא זה המקרה שבפניי. יתר על כן, ב"כ המועצה לא טענה במסגרת דיוני הועדה כי כנפיים איננה בית ספר - נהפוך הוא: הטענה של המועצה היתה שמדובר בבית ספר לתעופה הנושא אופי מסחרי ("הם דומים לבית ספר לנהיגה, שזה בית ספר לתעופה...": עמ' 17 לפרוטוקול הדיון בועדה). המחלוקת בינה לבין כנפיים, כפי שהיא משתקפת מפרוטוקול דיוני הועדה, נסבה סביב השאלה האם בית ספר למטרות רווח יכול להכנס בגדר "בית ספר, מכללה", לצורך תת-סיווג יג' שבסעיף 6 לצו הארנונה (ראה גם עמ' 21 לפרוטוקול הדיון בועדה). לפיכך, יש לראות בטענתה של המועצה, לפיה לא הוכח כלל כי כנפיים עוסקת בלימוד ובהכשרת טייסים, משום הרחבת חזית אסורה. 25. המועצה מנסה לשכנע את בית המשפט בכך שאין הצדקה לקבוע תעריף ארנונה מופחת לפי סיווג "בית ספר" (51.59 ₪ לכל מ"ר) לבית ספר לטיסה, המהווה עסק מסחרי. אולם עיון בצו הארנונה מגלה כי היא קבעה תעריף מופחת, כמעט זהה לזה של "בית ספר", למכוני כושר ובריאות, שאף הם עסק מסחרי לכל דבר וענין (סעיף 6(יד') לצו, המתייחס ל"אולם ספורט וכל מכון לתרבות הגוף" - 54.01 מ"ר). אם המועצה מצאה לנכון לקבוע תעריף מופחת משמעותית למכון כושר, סביר להניח שהתכוונה לקבוע תעריף מופחת גם לבתי ספר למיניהם, גם אם פועלים למטרות רווח, כמו בית ספר לשפות, בית ספר למלונאות, בית ספר לברמנים, וכו'. הכשרה מקצועית הינה תחום שיש לעודדו, והוא מצדיק תעריף ארנונה מופחת - לא פחות ממכוני כושר ובריאות - גם כשהוא עסק מסחרי. ד. סיכום 25. לאור האמור לעיל, הערעור והערעור שכנגד נדחים. לאור תוצאה זו, אין צו להוצאות. ארנונההשכלה גבוההמכללה