1. המבקשת היא אשתו של מי שמוגדר כחולה נפש ואשר אושרה לו קיצבת נכות כללית עפ"י חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשכ"ח-1968. הוגשה בקשה לביה"ד האיזורי לעבודה עפ"י ס' 136(ב) לחוק הביטוח הלאומי כדי שהמבקשת תוכל לקבל את קיצבת הנכות בעד בעלה, אולם משום מה טען ב"כ המוסד לביטוח לאומי בהגנתו לביה"ד לעבודה שהקיצבה תשולם למי שימונה לכך בצו אפוטרופסות. ניתנה החלטה ע"י ביה"ד האזורי לעבודה בתיק לח/0/45 ביום 25.10.77 ובאותו פס"ד אימץ ביה"ד הנכבד את עמדתו של נציג הביטוח הלאומי, אם כי תוך שהוא קובע מפורשות שאשתו של החולה מטפלת בו וכי קיצבת הנכות משמשת לטובת בעלה. בנימוקיו של ביה"ד הנכבד נאמר בין היתר: "תמים דעים אני עם ב"כ הנתבע כי רצוי הוא שקיצבת הנכות תשולם למי שימונה אפוטרופוס על מ.ג. וזאת בשים לב לכך שלכאורה קיים פיקוח על מעשיו של אפוטרופוס הממונה עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות". לפיכך אישר ביה"ד לעבודה תשלום הקיצבה עפ"י ס' 136(ב) לאשה, אולם למשך שנה אחת בלבד. 2. לאחרונה ניתנו החלטות מספר בבימ"ש זה ואף הופנו למנהל המוסד לביטוח לאומי; אף נשלח תסקיר מפורט בסוגיה זו להנהלת בתי המשפט כדי להסב תשומת הלב שנוהל זה של הפניית תיקים מן המוסד לביטוח לאומי לביהמ"ש המחוזי אינו מוצדק ואינו יעיל, הן מבחינה חוקית והן מבחינה מעשית. מאחר והפעם הופנתה המבקשת ע"י פס"ד מנומק של ביה"ד לעבודה, הנני מנצל את ההזדמנות כדי לפרט את השיקולים נגד ההפניה, בין היתר מבחינה של מדיניות שפיטה כללית והשלטת התחיקה הסוציאלית ע"י המערכת השיפוטית שנועדה במיוחד לצורך זה. 3. להלן עיקרם של השיקולים לאי-הפניית תיקים לביהמ"ש המחוזי: א. בס' 136(ב) מחוק הביטוח הלאומי, עפ"י לשונו ונוסחו, נצפית במפורש האפשרות שקיצבת נכות לא תשולם לאפוטרופוס וכי בקשה לביה"ד האזורי לעבודה יכולה להיות מוגשת הן ע"י האפוטרופוס והן ע"י האדם שלטובתו ניתנת הגימלה, בנוסף לרשימת מוסדות וגופים המצויינים בסעיף, הרשאים לפנות גם הם לביה"ד לעבודה. ואמנם כבר היו בפני עשרות תיקים שבהם הוכח בעליל כי האפוטרופוס החוקי איננו האיש המתאים לקבלת הקיצבה משום שבפועל מטפל בנכה אדם אחר והוא שמתאים לקבל את הקיצבה. אולם מאחר והפנייה היתה לביהמ"ש המחוזי, לא יכולתי לשקול שיקולים עפ"י סעיף 136(ב), אלא עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 והללו נמצאו במפורש סותרים זה את זה. ב. מבחינה מעשית אין ביהמ"ש המחוזי ואין האפוטרופוס הכללי מסוגלים לפקח על מאות ואפילו אלפי האפוטרופסים העלולים להתמנות אם אמנם כל נכה שהוכר ע"י המוסד לביטוח לאומי יופנה חס וחלילה לביהמ"ש המחוזי למינוי אפוטרופוס. בפועל פיקוח שכזה אינו קיים, אפילו היתה התעוררות בין השופטים להפסיק ולמנות אפוטרופסים בכלל ולהפסיק ולתת הוראות לאפוטרופסים מחוסר יכולת של ביהמ"ש לפקח על פעולותיהם. לא קיים איפוא אותו פיקוח שבית-הדין האזורי לעבודה הניח כי הוא קיים בפסק דינו מ-25.10.77. ג. לכאורה גם אין הצדקה לדרוש פיקוח כשמדובר בתשלום קיצבה המשמשת למחיה שוטפת שכן הקיצבה המשולמת אינה מותירה אפשרות של חסכון. אפילו באותם מקרים (ההולכים ופוחתים) שבהם משולמת קיצבה רטרואקטיבית, מדובר למעשה בהחזר הוצאות שהוצאו בפועל ע"י מי שנשאו באחזקת החסוי ויש בכך מעט מזעיר של החזר סכום כלשהו שהוצא בפועל לאותה מטרה לה משולמות הקיצבאות באיחור. (ראה ע"א 437/64 [1] שתשלום ליורשי נכה, אפילו הוא אינו נוגד את המטרה של תשלום תגמולים לנכה שהוחזק ע"י יורשיו). יתר על כן, אין זה סוד שבמקרים רבים הקיצבה איננה מספקת וממילא משלמים המחזיקים בנכה מכיסם מעל ומעבר לקיצבה. בכל מקרה מוסמך גם ביה"ד האזורי לעבודה, עפ"י ס' 136(ב) סיפא לתת הוראות על השימוש בגימלה ואין שום סיבה לכאורה מדוע שביה"ד לעבודה לא יבקש אישור או דו"ח על שימוש שנעשה בכספים ובפרט שבביהמ"ש המחוזי, כאמור, ביקורת כזאת לא קיימת והמסגרת קיימת גם בס' 136(ב). לכאורה אין סיבה מדוע המוסד לביטוח לאומי עצמו, לא יזום מעקב על שימוש בגימלאות כפי שהדבר נעשה ע"י רשויות הסעד לגבי שימוש בקיצבאות סעד וכפי ששויות אחרות יכולות ונוהגות לדרוש דיווח או "הצהרות חיים" למשל לשם תשלום פיצויים מגרמניה). בהתאם לזה רשאי המוסד אף לפנות לביה"ד האזורי לעבודה בבקשות חוזרות עפ"י אותו סעיף 136(ב). התקנים של כוח אדם ודאי הוגדלו למוסד עם הנהגת ביטוח נכות כללי, לא כן התקנים בביהמ"ש המחוזי ואצל האפוטרופוס הכללי שענין אין להם באותו שטח. ד. פניה לביהמ"ש המחוזי כרוכה בתשלום אגרה של 100 ל"י ואין צידוק להטיל תשלום אגרות על אנשים שהם רובם מקרים סוציאליים. בביה"ד לעבודה אין חובת תשלום אגרה. לא אחת מתמרמרים אנשים אשר מופנים ע"י המוסד לביטוח לאומי על שהוכנסו לעול תשלום אגרה ואין לפקידי ביהמ"ש תשובה. ה. בביהמ"ש המחוזי חייבים להביא את החסוי לביהמ"ש כדי שביהמ"ש ישמע את דעתו של החסוי קודם שיתמנה לו אפוטרופוס, אלא אם בית המשפט ישתכנע שהחסוי איננו מסוגל להבין בדבר מינוי אפוטרופוס ולא ניתן לברר דעתו (ס' 36 מחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962). כאמור צריך להביא את החסוי לביהמ"ש או שביהמ"ש יצא לרות את החסוי במקום שהותו. אחוז גבוה מבין הנכים המוכרים ע"י המוסד לביטוח לאומי אינם מסוגלים לבוא לביהמ"ש או שהם אלימים, מתפרעים וכיו"ב ובקושי רב הגיעו לביה"ד לעבודה במשפט להכרת נכותם. מאידך ביהמ"ש מתקשה לבקר את כל החסויים ובקושי מספיק לבקר במוסדות לחולי נפש, מפגרים וחולים כרוניים וגם זאת בפיגור רב. אין צורך לומר כי אין שום אפשרות טכנית להגיע ולבקר אנשים בביתם שלהם. גם החסוי שבתיק הנוכחי לא הגיע לביהמ"ש ואשתו מודיעה כי איננה יכולה להביאו. בביה"ד האזורי לעבודה עפ"י ס' 136(ב), אין חובה סטטוטורית שביה"ד ישמע את החסוי. ו. ביה"ד לעבודה, העוסק בענינו של הנכה יוכל לדעת בדיוק את מגבלותיו של החסוי וכמוהו המוסד לביטוח לאומי המאשר את הנכות. לרשות המוסד לביטוח לאומי תיק רפואי עם חוות דעת, תעודות רפואיות וכל אלה הוא יכול להעמיד על נקלה לרשות ביה"ד האזורי לעבודה. לביהמ"ש המחוזי אין כל האמצעים הללו וכמעט תמיד נדרשים הפונים להמציא חוות דעת רפואית אשר בה תבוא התייחסות לשאלה אם החסוי מסוגל לדוג לעניניו, אם לאו. חוות דעת אלה כרוכות בתשלום כסף, בטורח ובאיבוד זמן. מאחר ומינוי אפוטרופסות הוא פגיעה בכשרותו של אדם חייבים להקפיד הקפדה יתירה ולכן קשה לוותר על חוות דעת כאשר הדיון הוא עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 להבדיל מדיון עפ"י סעיף 136(ב) בחוק הביטוח הלאומי. ז. בקשה למינוי אפוטרופוס יש לערוך מתוך התאמה להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות ותקנות סדר דין וביצוע אשר הותקנו במפורש לצורך בקשות שכאלה. משמע ישנה "נוקשות" סטטוטורית כאשר מבקשים מינוי אפוטרופוס והדבר מובן ומוצדק נוכח התוצאות שהן במידה מסויימת מרחיקות לכת בהיותן פוגעות - בצורה כללית וכוללנית בכושרו של אדם לפעולות משפטיות. המוסד לביטוח לאומי נוהג להפנות משפחות נכים לביהמ"ש המחוזי בצורה כוללנית לקבלת צו אפוטרופסות ואלה באים וחושבים שמדובר במילוי טופס וקבלת צו וכיו"ב ולא היא. כל אותה פורמליות לא קיימת בפניות עפ"י ס' 136(ב) מחוק הביטוח הלאומי. ח. מינוי אפוטרופוס עפ"י חוק הכשרת המשפטית והאפוטרופסות מטיל עליו שורת חובות וחבויות ומכניסה אותו למסגרת של פיקוח וכפיפות (בין שהיא קיימת למעשה ובין שהיא קיימת רק להלכה). ספק אם הדבר מוצדק להטיל עול שכזה על אדם שכל שהוא רוצה הוא לטפל בבן משפחה חולה ולקבל לצורך זה תשלום צנוע של קיצבת נכות. הרבה מכל אותם בני משפחה הם בעלי רמה לא גבוהה ואינם מסוגלים כלל מבחינה מעשית לערוך פרטות, דו"חות ושאר ספרי חשבונות אשר חייבים לערוך עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962 ותקנות הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (סדר הדין וביצוע), תש"ל-1970, הטלת עול החובות על אפוטרופסים שאינם רוצים אלא לקבל קיצבת הנכות ולטפל בחולה, היא בבחינת עול כבד ומיותר והעמדת האפוטרופסים בפני משימה שהיא עבורם בלתי אפשרית (ובלתי נחוצה). ט. אפשר איפוא לסכם ולומר שבסעיף 136(ב) דאג המחוקק לפתרון פשוט ונוח לתשלום גימלאות לאנשים שאינם מתמנים כאפוטרופסים כללים אלא לצורך קבלת גימלאות המוסד לביטוח לאומי. למתן סעד זמני קבע המחוקק (בסעיף 135 מחוק הביטוח הלאומי) ערכאה מינהלית (המוסד לביטוח לאומי) ולמתן הסעד הקבוע נקבעה ערכאה שיפוטית בסעיף 136(ב) היא ביה"ד האזורי לעבודה. הפניית האנשים לביהמ"ש המחוזי אינה נראית לי כתואמת את כוונת המחוקק והמדיניות השלטת - המדיניות הסוציאלית - תשלום ושימוש בגימלאות הביטוח הלאומי. יתר על כן, הפניית נכים ע"י המוסד לביהמ"ש המחוזי יש בה לדעתי (אם כי בודאי לא במודע ובמתכוון) הבעת אי-אמון של המוסד לביטוח לאומי בכוחו ובסמכותו של ביה"ד לעבודה, או בכשירותו וסגולותיו לפתור בעיות משפטיות ומעשיות בהקשר להפעלת ענף ביטוח נכות כללית מכוח חוק הביטוח הלאומי. 4. במקרה הנוכחי לא הוגשה חוות דעת מספקת ולא הובא החסוי לביהמ"ש, לכן לא נראה לי שאוכל להיעתר לבקשה. מאחר וסעד זמני למשך שנה כבר ניתן ע"י ביה"ד האזורי לעבודה - אינני מוצא לנחוץ ולראוי לחזור ולתת שוב סעד זמני. לכשתומצא חוות דעת רפואית נאותה ויובא החסוי לביהמ"ש אחזור להיזקק לבקשה. אגרהאפוטרופסות