1.העובדות והמחלוקות בפני עתירה בה מבוקש להורות כי החלטת ו/או קביעת המשיבה 2 באשר לסיווג הבניינים בצו הארנונה נעשו בניגוד לסמכותה על פי החוק המסמיך, להורות על ביטול צו הארנונה, או לחילופין להורות על ביטול ההוראות הנפסלות שנתקבלו בחריגה מסמכות כאמור ולהורות בהתאם כי יש לבטל את החלטת המשיב 1. צו הארנונה אותו מבוקש לבטל הינה החלטת המשיבה 2 לאשר את צו הארנונה לשנת 2003 (נספח א' לעתירה להלן: "צו הארנונה). אין מחלוקת כי העותרת הינה הבעלים של כל הדירות בבנין הרשום כבית משותף ברחוב בורוכוב 15 ת"א הרשום בלשכת רישום המקרקעין כחלקה 130 בגוש 6904 (להלן: "הבניין" או "הנכס"). אין מחלוקת שבהתאם להיתר בניה נבנתה על גג הבניין תוספת בניה של 2.5 קומות שכללו 6 יחידות דיור חדשות (להלן: "תוספת הבניה החדשה" או "יחידות הדיור החדשות") נוסף על 7 יחידות הדיור שהיו קיימות בבנין, (להלן: "הבניה הקודמת" או "יחידות הדיור הקיימות") כשבתאריך 28/8/03 ניתנה תעודת גמר המעידה על גמר הבנייה. אין מחלוקת גם, שבתאריך 6/8/03 התקבל אצל העותרת חשבון ארנונה שלפיו חיוב הארנונה למ"ר לגבי תוספת הבניה החדשה היה גבוה מחיוב הארנונה למ"ר לגבי הבניה הקודמת (54 ₪ למ"ר לגבי יחידות הדיור בתוספת הבניה החדשה לעומת 29 ₪ למ"ר לגבי יחידות הדיור בבניה הקודמת). השגה של העותרת נדחתה ביום 19/12/03 ובעקבות זאת הגישה העותרת ערר שנדחה ביום 7/7/05. ועדת הערר ציינה שאין לה סמכות לדון בטענות העותרת לגבי אי חוקיות צו הארנונה ודחתה את טענות העותרת האחרות כמו טענה לטעות בפרשנות המשיבים לגבי המונחים בצו הארנונה שכן לטענת העותרת לא מדובר ב"שיפוץ" אלא בבניה חדשה היוצרת יש מאין. על החלטת ועדת הערר הגישה העותרת ערעור מנהלי, לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, עמ"ן 227/05 שביום 29/10/06 נדחה ע"י כבוד השופט ד"ר מודריק, שאישר את קביעת ועדת הערר לגבי העדר סמכותה לדון בטענות העותרת וכן דחה את הערעור לגופו. בר"ע שהגישה העותרת על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים נדחתה ע"י כבוד השופטת נאור בבית המשפט העליון ביום 8/1/07 בבר"ם 9817/06 שקבעה שמהות טענת העותרת נובעת מאי חוקיותו של צו הארנונה שיצר "סוג" נכס שאין לו בסיס כחוק שזו טענת אי חוקיות שאינה בסמכותה של ועדת הערר וממילא אין מקומה בערעור על החלטת ועדת הערר וטענה זו שלפיה הוספת קריטריון שנת גמר הבניה לצו הארנונה אינו חוקי מקומה להתברר בערכאה המוסמכת. בעקבות החלטה זו, הוגשה העתירה שבפני. לטענת העותרת, הסיווג שעשתה המשיבה 2 בסעיף 1.3.3 לצו הארנונה, לפי שנת גמר הבניה באשר ליחידות דיור באותו בנין הינו סיווג לא חוקי. מדובר בקריטריון חדש ופסול החורג ומנוגד לחוק המסמיך - "חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג-1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), כך שמדובר בהוראות נפסלות ובטלות. לטענת העותרת מדובר בהוראות העושות גם אפליה פסולה בין יחידות הדיור בבנין, תוך חריגה מסמכות עפ"י דין ובניגוד לכללי שלטון ומינהל תקינים, פגיעה קשה בציבור ובזכות הקנין של העותרת, כשיש לחייב את כל הבנין, כולל הדירות החדשות, לפי התעריף הישן שנקבע לדירות הקיימות, שכן הסיווג נשאר סיווג של מגורים הן לפני והן אחרי הבניה החדשה. לטענת המשיבים, מעבר לכך, שקיים מעשה בית דין עקב פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים שדחה את הערעור על החלטת ועדת הערר, הרי החלטת המשיבות הינה החלטה חוקית שנעשתה כדין לפי צו הארנונה. לטענת המשיבים, מדובר גם בהחלטה סבירה ראויה והגיונית שאינה יוצרת אפליה, אלא נותנת מענה להשבחה של המבנה שנעשתה בעקבות הבניה החדשה. 2.דיון והכרעה לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בבקשה ובתגובה החלטתי לדחות את העתירה. אינני סבור שמתקיים במקרה דנן מעשה בי-דין, שכן לאור קביעת כבוד השופטת נאור בבית המשפט העליון בבר"מ 9817/06 שהטענה המהותית של העותרת עוסקת באי חוקיות צו הארנונה שיצר "סוג" נכס שאין לו בסיס בחוק, ואינה בסמכותה של ועדת הערר, הרי קביעת ועדת הערר וקביעותיו של כבוד השופט ד"ר מודריק שדחה את הערעור גם לגוף הענין, הינן קביעות שבגררא המצויות בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר (בית משפט לעניינים מינהליים ולא ועדת הערר) ולכן לא מהוות מעשה בי-דין. כאמור, מדובר בבנין למגורים שנבנה בשנות ה-50, כשהבנייה הקודמת כללה שלוש קומות ו-7 דירות, בעוד הבניה החדשה ב-2003 הוסיפה על גג הבנין 2.5 קומות נוספות חדשות ובהן 6 יחידות דיור חדשות. הסיווג אותו תוקפת העותרת כלא חוקי הינו סיווג שנעשה בצו הארנונה בסעיף 1.3.3 שכותרתו: "סוג בנין" ובו נאמר: "א. סוג הבנין נקבע לפי תיאור הבנין ושנת גמר הבניה, כמפורט בהמשך. ב.נוסף לבנין שטח עקב שיפוץ שנעשה בו תקבע שנת גמר הבנייה בכל הנוגע לשטח הנוסף לפי מועד ביצוע השיפוץ". חוק ההסדרים שהינו החוק המסמיך קובע בסעיף 8 (א) שכותרתו "ארנונה כללית": "(א) מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין, הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמקומו, ותשולם בידי המחזיק בנכס" ובסעיף 9 א' לחוק ההסדרים שכותרתו: "סייג להעלאת ארנונה" נאמר: "(א) לא תשנה מועצה סיווג משנה של נכס שנעשה בו שיפוץ, באופן שיש בו העלאה של סכום הארנונה שהיה מוטל על אותו נכס לפי חוק זה אילולא השיפוץ". (ב) נוסף לנכס שטח עקב שיפוץ שנעשה בו, רשאית המועצה, על אף האמור בסעיף קטן (א) ובכפוף להוראות חוק זה, להטיל ארנונה על השטח הנוסף לפי סיווג המשנה המתאים לאחר השיפוץ". אני דוחה את טענות העותרת שהסיווג שנעשה בצו הארנונה הינו בלתי חוקי או מפלה. לטעמי, מדובר בסיווג חוקי, ואף סיווג סביר והגיוני. לפי שיטת העותרת, משסווג בנין למגורים בעבר, נשאר סיווג זה בעינו, אין זה משנה אם נוספו לבניין קומות חדשות ויחידות דיור חדשות וכל הדירות צריכות לשלם אותה ארנונה, בין אם מדובר בדירות משנות ה-50 או בדירות שנבנו כיום. אני דוחה את פרשנות העותרת לכך שהמשיבות לא רשאיות לעשות סיווג בצו הארנונה המתייחס למועד גמר הבניה ושמדובר בחריגה מסמכות של החוק המסמיך - חוק ההסדרים. סעיף 8 לחוק ההסדרים מאפשר למועצה להטיל ארנונה על שטח, בין היתר, בהתאם ל"סוג הנכס". לטעמי, סוג "הנכס" יכול לכלול גם את הקריטריון של "מועד גמר הבניה". מתברר שכבר בעבר הרחוק, עוד לפני חוקי ההקפאה, נהגה המשיבה 2 לקבוע את תעריפי הארנונה בהתאם לתיאור הבנין וסוג הבנין הכולל מעבר להבחנה בין דירה לקוטג' וכו', גם את שנת גמר הבניה כקריטריון המשפיע על גובה הארנונה. כך, בצו הארנונה לשנת 1985 (נספח ד' לתשובת המשיבים), כשנאמר בצו זה לגבי סוג הבנין "סוג הבנין לצורך ארנונה כללית למגורים ייקבע בהתאם לשנת גמר הבניה ולסוג הבנין". אינני רואה פסול בסיווג זה, שלפיו מועד גמר הבניה הוא חלק מהקריטריונים לגבי סוג הבנין לצורך חיוב בארנונה. האבחנה הינה בסוג הנכס בין יחידות הדיור החדשות ליחידות הדיור הקודמות הוותיקות ואבחנה זו מותרת לפי סעיף 8 לחוק ההסדרים. הגדרת "בנין" לפי סעיף 269 לפקודת העיריות, מאפשרת להפריד ולהבחין בין חלקי המבנה כמו בין יחידות הדיור החדשות ליחידות הדיור הקודמות, כשבמקרה שלנו מדובר ב-7 יחידות חדשות שנבנו ב-2003 על פי היתר בניה חדש. לא מדובר בשיפוץ של המבנה הישן או היחידות הישנות אלא בתוספת חדשה של 2.5 קומות ושל 7 יחידות דיור, באופן שנבנה למעשה בנין חדש או חלק מבנין חדש על גג המבנה הישן, כשבניה זו השביחה את הנכס של העותרת וברור גם שהערך הכלכלי של דירה חדשה עולה על הערך הכלכלי של דירה ישנה. בסעיף 9 א' לחוק ההסדרים נאמר מפורשות שאין לשנות סיווג משנה של נכס שנעשה בו שיפוץ ולהעלות את סכום הארנונה בגין השיפוץ וזאת להבדיל ממקרה בו נוסף לנכס שטח עקב השיפוץ שאז רשאית המועצה להטיל ארנונה על השטח הנוסף לפי סיווג המשנה המתאים לאחר השיפוץ. כוונת חוק ההסדרים היתה לא להטיל ארנונה על נכס שנעשה בו שיפוץ ולראות במועד השיפוץ את מועד הסיום של הבנין וזאת כדי לא לתת תמריץ שלילי לעריכת שיפוץ בבניינים קיימים ולעודד שיפוצים. לכן נקבע בחוק ההסדרים, שאין להטיל על בנין ארנונה גבוהה יותר בשל כך שנעשה בבנין שיפוץ שאין עמו הגדלת שטח של הנכס (הצ"ח ההסדרים 2269 מיום 26/4/94 נספח י' לתשובת המשיבה). יש לציין שכבר בהצעת חוק זו נאמר: "חלק מהרשויות המקומיות כוללות, בין אמות המידה לקביעת שיעור הארנונה הכללית המוטלת על בנין, את מועד סיום בנייתו, ככל ששנת סיום הבניה הינה מאוחרת יותר, גבוה יותר שיעור הארנונה המוטלת על הבנין". דהיינו, הצעת החוק מכירה בכך שהקריטריון של מועד סיום הבניה הינו מקובל ברשויות מקומיות לצורך הטלת שיעור ארנונה שונה, כפי שהדבר נכון לגבי בנין חדש, כך נכון הדבר לגבי חלק מבנין או תוספת שטח להבדיל משיפוץ בלבד ללא תוספת שטח. אני דוחה את פרשנות העותרת לכך שלפי סעיף 9 א' לחוק ההסדרים ניתן לחייב בארנונה רק אם מדובר בסיווג שונה, כך שאם מדובר באותו סיווג של מגורים לא ניתן לחייב בתוספת ארנונה על הבניה החדשה. פרשנות זו לא עולה בקנה אחד לא עם לשון סעיף 9 א' הנ"ל המדבר על חיוב בארנונה בגין התוספת של השטח, לא מגביל זאת לסיווג משנה שונה ולא מוציא מתכולתו שמדובר במקרה של תוספת בניה באותו סיווג של מגורים (ישן וחדש) וכן לא מסתדרת עם כוונת החוק, כעולה מהצעת החוק, שאיפשר הטלת ארנונה במקרה של תוספת בניה, להבדיל משיפוץ ללא תוספת בניה. בפרשנות המשיבות, תומכת גם דעתו של המלומד רוסטוביץ בספרו "ארנונה עירונית" בעמודים 498-499, המצביע על כך שסוג הבנין עשוי להתבסס בין היתר על גילו, תוך הטלת תעריף גבוה יותר על בניינים שנבנו בשנים מאוחרות יותר וכדבריו בעמוד 499: "התוצאה היא כי על בנין ששופץ והוגדל יכולים לחול שני תעריפי ארנונה שונים, למרות שנעשה אותו שימוש בכל הנכס". לדעתו ניתן להשית תעריף של "בנין חדש" בגין הבניה הנוספת. לפי סעיף 9 א' לחוק ההסדרים ניתן לאבחן בין חלקי בנין לצורך קביעת חיובי ארנונה שונים ולהטיל אם כן ארנונה גבוהה יותר על השטח שנוסף לבנין, כך שחלק מהבנין יחוייב בתעריף אחד נמוך יותר (הבניה הישנה) וחלקו האחר, שנבנה מאוחר יותר, יחוייב בתעריף שני גבוה יותר. מסעיף 9 א' הנ"ל משתמע שניתן לראות את גיל הנכס כאחד הפרמטרים לקביעת גובה הארנונה לענין סוג הנכס. מדובר בכל מקרה בתוספת שטח (במקרה זה של 7 יחידות דיור ב-2.5 קומות נוספות) שלכאורה מהווה בניה חדשה, על פי היתר בניה חדש, אך גם אם היה מדובר "בשיפוץ" של הבית הקיים הרי מדובר בשיפוץ בדרך של תוספת בניה. לכן, המשיבות היו רשאיות להטיל ארנונה גבוהה יותר על השטח הנוסף שנבנה בהתאם לקריטריון של מועד גמר הבניה ולא מדובר ביצירת "סוג" נכס שאין לו בסיס בחוק, וכן לא ביצירת סיווג חדש האסור לפי הוראות ההקפאה. מדובר בהחלטה סבירה המצויה בתחום שיקול הדעת הנתון לעיריה, החלטה המתבססת על סיווג המושרש מזה שנים אצל המשיבה 2 וכן ברשויות מקומיות רבות אחרות. זאת, עוד לפני חוקי ההקפאה ובהתאם לחוק ההסדרים, כשהתעריפים המחוייבים הינם בהתאם לטווח שבתקנות ההסדרים. לא מדובר באפליה שכן לא מדובר בהתנהגות שונה לשווים אלא לשונים (בנין ישן ויחידות דיור ישנות מול בנין חדש ויחידות דיור חדשות), כשהחיוב הגבוה יותר בארנונה בגין יחידות הדיור החדשות הינו גם הגיוני עקב ההשבחה והערך הכלכלי הגבוה יותר שלהן, המושפע מטיב הבניה החדשה ואיכותה. בכל מקרה, לא מדובר בהחלטה שעל בית המשפט המנהלי להתערב בה. בשיקול הדעת של המשיבות לא נפל כל פגם ובוודאי לא פגם קיצוני מהסוג המצדיק התערבות כזו. 3.התוצאה הינה שאני דוחה את העתירה. אני מחייב את העותרת לשלם למשיבות ביחד ולחוד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין. ארנונהמקרקעין