לפניי שתי תובענות ייצוגיות, שעניינן חיוב בארנונה בתחומה של המשיבה, בגין בתי מגורים, עבור שטחים מקורים שאינם סגורים בשלושה צדדים. המחלוקת נוגעת לצו הארנונה של המשיבה - ארנונה כללית לשנת 2011 (נספח 7 לתגובת המשיבה) (להלן: "צו הארנונה"). צו הארנונה מגדיר בסעיף 9.1 את המונח "שטח" וקובע: "שטח נכס המשמש למגורים כולל כל השטח שבתוך הדירה (עם קירות חוץ ופנים) וכן כל שטח מקורה הצמוד לדירה או שאינו צמוד לה אולם משמש את המחזיק בדירה, לרבות חדרי כניסה, חדר מדרגות, פרוזדורים, מטבח, הול, אמבטיה, מקלחת, חדרי שירות, מרפסות מקורות, מוסכים לחנייה ומקלט. - שטח מקורה אחר, שאינו סגור משלושה צדדים, לא יכלל בשטח הדירה. - חניה שאין בינה לבין הנכס המשמש למגורים חבור של קבע, לא תיכלל בשטח הדירה. - שטח חדר שאינו מקורה, ומרפסת שאינה מקורה, לא יכללו בשטח הדירה." (ההדגשה במקור - מ' נ'). ההגדרה שברישא תכונה להלן: "הכלל" והמשפט הקובע כי: "שטח מקורה אחר, שאינו סגור משלושה צדדים, לא יכלל בשטח הדירה" יכונה להלן: "החריג". 3. תחילה הוגשה תביעתו של שמואל רחמים (ת"צ 17527-11-11 (להלן: "תובענת רחמים")) במספר עילות, ובדיון ביום 25.4.12 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים כי "העילה היחידה שתתברר במסגרת הבקשה לאישור תובענה ייצוגית, היא העילה הנוגעת לחיוב שטחים מקורים שאינם סגורים משלושה צדדים החל משנת 2011 או קודם לכן" (פר' עמ' 8 ש' 12- 14). באותה ישיבה הובהר בהחלטה נוספת, כי בית המשפט לא ירשה לתקן את התובענה הייצוגית ולא יורחבו הטענות העילה והקבוצה (פר' עמ' 9 ש' 23- 25). נוכח החלטות אלה ועל מנת להרחיב את הקבוצה, שהייתה מצומצמת יותר בתובענת רחמים בשל העילות הנוספות שנטענו שם, הוגשה התביעה של רמי לבנת ת"צ 14711-05-12 (להלן: "תובענת לבנת"). בהחלטה מיום 9.7.12 הוריתי על איחוד הדיון בתובענות. 4. תמצית טענות המבקשים א. למבקש רמי לבנת בית מגורים צמוד קרקע בתחום המשיבה. לבית שתי קומות. הקומה השנייה גדולה בחלקים מסוימים מתכסית קומת הקרקע. כך נוצר מצב שבחצר הנכס קיימים שטחים פתוחים שמעליהם תיקרה המהווה את רצפת הקומה השנייה או בליטות דקורטיביות שונות. שטחים אלה אינם חללים סגורים, הם אינם תחומים בשלושה קירות ועל כן אינם מתאימים למגורים. המשיבה מכנה את השטחים הפתוחים שטחי ש.מ.מ. (שטח מקורה מרוצף) או "כניסה מקורה" ומחייבת בגינם בארנונה. ב. למבקש רחמים בית מגורים צמוד קרקע בתחום המשיבה. קומת המגורים שבקומה השנייה גדולה בחלקים מסוימים בתכסיתה מתכסית שטח הקומה הראשונה. בכך נוצרים שטחים פתוחים שמעליהם תקרה המהווה את רצפת הקומה השנייה או בליטות דקורטיביות בחלק ממבנה הקומה השנייה. השטחים האמורים אינם תחומים בקירות מלבד אותה תקרה, והם בעצם שטחים פתוחים כחלק מחצר הנכס. ג. סעיף 9.1 מגדיר באופן כולל מהם שטחים בני חיוב בארנונה בבתי מגורים. ההגדרה היא כללית ורחבה מאד. בד בבד עם ההגדרה הרחבה, קובע הסעיף גם שלושה חריגים לכלל, שהראשון בהם רלבנטי למבקשים. החריג קובע מפורשות כי בשטח הדירה לא יכללו שטחים מקורים שאינם סגורים משלושה צדדים. ד. מחוקק צו הארנונה ביקש למנוע חיוב בגין שטחים מקורים פתוחים בחצרות הבתים. שכן, מבחינה תכליתית הם אינם משמשים למגורים ככל שטח עיקרי או שטח שירות אחר, ואין הגיון לחייב בגינם בארנונה. ה. על מנת ששטח מסוים יכנס לחריג שבצו הארנונה עליו להימנות תחילה עם הכלל הקבוע ברישא של הסעיף, שכן החריג מטבעו נועד להוציא מן הכלל. ו. יש לדחות את טענת המשיבה כי הכוונה בחריג היא לשטח שאינו כלול בכלל שהוגדר. ההגדרה של שטח, בסעיף 9.1 היא כה רחבה שכוללת בחובה את כל סוגי השטחים הקיימים בכל נכס. אין למעשה סוג של שטח שלא כלול בכלל, על כן לא ניתן להעלות על הדעת "שטח" שייכנס לחריג, לפי פרשנות המשיבה. ז. במקרה של ספק יש לפרש את צו הארנונה לטובת הנישום. ח. התובענה מעלה שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה. מדובר בתופעה רחבת היקף בתחומי המשיבה על כן גם גודל הקבוצה מצדיק אישור התובענה. 5. תמצית טענות המשיבה א. הכלל הקבוע בסעיף 9.1 בצו הארנונה הוא אכן רחב ומטרתו לחייב בארנונה את כל השטחים שבתוך שטח הדירה, שטחים מקורים צמודים, ואלה שאינם צמודים אך משמשים אותה. תכלית הסעיף היא לחייב ברוטו כל שטח הצמוד לדירה והמשמש אותה מבפנים ומבחוץ. השטח נושא המחלוקת נכנס בכלל. ב. החריג מתייחס ל"שטח אחר". "אחר" משמעו, אחר מן הכלל. הנכסים נושא הדיון נכנסים בכלל ועל כן אינם נכנסים בגדר החריג. ג. לשון החריג אינה מצביעה על רצון להחריג במפורש שטחים כמפורט בו מתוך כלל השטחים המקורים והצמודים למבנה. ועדת הערר קבעה כן במפורש בעניין ערר 58/10 גל נ' מנהלת הארנונה של עיריית רעננה (נספח 9 לתגובת המשיבה). ד. העובדה שקשה למצוא דוגמאות לחריג שנוסח לפני שנים רבות אין משמעה שניתן ליהנות מן ההפקר ולייחס למחוקק הצו כוונות למתן פטור גורף כנטען. לגדר החריג יכולים להיכנס מבנים דקורטיביים בגינה או מבנה דקורטיבי בשער החצר. ה. העדר סמכות עניינית. שאלות הקשורות בשטחו של נכס המחויב בארנונה מצויות בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה. מנהל הארנונה הוא הגוף המנהלי המפרש את צו הארנונה והוא שותף לקביעת מדיניות הארנונה של המשיבה ויישומה, מתוך הכרת כוונת המחוקק, הצו וכל תמונת הגביה. פרשנות המשיבה עמדה מספר פעמים במבחן פרשנותה של ועדת הערר לענייני ארנונה ופעמיים התקבלה פרשנות העיריה. ו. אין ספק כי השטחים נושא הבקשה, תכסית קומה שניה או שטחים שמתחת בליטות במבנה, ובוודאי שכניסות מקורות, מרפסות מקורות ושטחים מרוצפים מקורים צמודים למבנה מהווים חלק אינטגראלי מהבניין ועונים על הגדרת בניין לצורך חיוב בארנונה. ז. מי ששילם הארנונה נושא בקשת האישור, אינו זכאי להשבה עקב השתק ומניעות. ח. אפילו יקבע בית המשפט כי יש לקבל את פרשנות המבקשים, אין להורות על השבה בשל הלכת הבטלות היחסית. המשיבה הסתמכה על הגבייה בתקציביה השנתיים. לא בכדי קובעים דיני הארנונה כי שומת ארנונה תידון כל שנה מחדש במסגרת הליכי השגה וערר וככל שלא הוגשה השגה השומה הופכת חלוטה. אין מדובר במצב של גביה שלא כדין אלא במחלוקת פרשנית משפטית. בבקשה מתבקש בית המשפט להיכנס בנעלי הרשות ולהחליף את פרשנותה בפרשנותו. החלת פרשנות זו רטרואקטיבית תהיה בלתי צודקת ותפגע קשה בקופה הציבורית. ט. הבקשה אינה עומדת בתנאי סעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"). קיים שוני רב בין חברי הקבוצה וגם נסיבותיהם האישיות שונות. נגד חברי הקבוצה יש מעשה בית דין בין אם הגישו השגה ובין אם לאו, החיוב הפך לחלוט. בעלי הנכסים מודעים לזכויותיהם ועל כן לא מתקיימת התכלית של חוק תובענות ייצוגיות. 6. התנאים לאישור התובענה כייצוגית א. ההליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית הוא הליך מקדמי אשר בית משפט נדרש לו על מנת להכריע בשאלה האם יש מקום לדון בתובענה שהוגשה במסגרת ההליך של תובענה ייצוגית. לשם כך, יש לבחון האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית. ב. סעיף 3(א) בחוק תובענות ייצוגית קובע כי "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". התוספת השנייה בחוק מאפשרת הגשתה של "תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" (ר' פרט 11 בתוספת השנייה). נראה כי בקשות האישור הוגשו בהתאם לפרט 11 בתוספת השנייה בחוק, שעל כן מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 3 בחוק תובענות ייצוגיות. ג. סעיף 3(ב) בחוק תובענות ייצוגיות קובע כי "הגשת תובענה ייצוגית טעונה אישור בית המשפט", וסעיף 8 שבו קובע את התנאים אשר בהתקיימם יאשר בית המשפט את בירורה של תובענה כתובענה ייצוגית. וכך נקבע בסעיף 8 בחוק: "(א) בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב". להלן אבחן התקיימות התנאים הקבועים בסעיף 8 בענייננו. ד. לעניין השאלה המשותפת, ברע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' עמוסי (5.7.12) (להלן: "עניין עמוסי") התעוררה שאלת פרשנותן של פוליסות לביטוח חיים שכללו כיסוי בגין נכות תאונתית. באותו עניין נקבע: "... יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן" (ההדגשות שלי - מ' נ'). כמו כן נקבע בעניין עמוסי לעניין שאלת ההערכה האם קיימת אפשרות סבירה שהשאלות הנדונות יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה כך: "בשלב המקדמי של אישור התובענה כייצוגית, נדרש בית המשפט להעריך אם יש אפשרות סבירה כי השאלות העובדתיות והמשפטיות הנדונות יוכרעו לטובת קבוצת התובעים. הרציונאל המנחה העומד בבסיסה של דרישה זו הוא שתובענה ייצוגית חושפת את הנתבע לסיכון כי יידרש לשלם את הסכומים הנתבעים בתובענה לקבוצה רחבה של תובעים, תוך שהוא נושא בנטל כלכלי רב (רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, פס' 10 לפסק דינו של השופט (כתוארו אז) גרוניס (26.4.2010) (להלן: פרשת קו מחשבה)). סיכון זה מלווה בעלויות נוספות לנתבע בדמות פגיעה במוניטין, הצורך בהתאמת הדו"חות החשבונאיים לסיכון אליו הוא חשוף, הוצאות משפטיות גבוהות וכדומה (אלון קלמנט "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית" משפטים מא 5, 14 (2011)). לפיכך, מקום שבו אין הצדקה לחשיפת נתבעים לסיכון זה, לאמור: כאשר לא קיימת אפשרות סבירה לכך שקבוצת התובעים תזכה לבסוף בתביעה, קבע המחוקק כי תביעות אלו כלל לא יאושרו כתביעות ייצוגיות. אשר על כן, ברי כי תכלית החוק היא להורות לבית המשפט לבצע בחינה מקדמית של סיכויי התובענה לשם הגנה מידתית על זכויות הנתבעים. לעניין זה, די לו לבית המשפט לעקוב בדקדקנות אחר לשון המחוקק ולראות האם קיימת "אפשרות סבירה" להכרעה לטובת קבוצת התובעים; הא, ותו לא. החמרת התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובירור רוב רובה של התביעה כבר בשלב אישור התובענה כייצוגית, חורגת מהאיזון שקבע המחוקק, ועל כן היא אינה ראויה" (ההדגשה שלי - מ' נ'). ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ (11.4.13) שניתן לאחרונה התייחסה כבוד השופטת ברק-ארז לחשיבות ולסכנות שבניהול תובענה ייצוגית, וקבעה בין היתר את הרף בו נדרש לעמוד התובע הייצוגי המבקש לאשר את תביעתו כייצוגית: "41. מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד -כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה ... על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב - משפטית ועובדתית - האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ' 292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל. ... 59. ...התובענה הייצוגית אינה צריכה להציב מחסום גבוה בפני תובעים ייצוגיים, וכי יש להביא בחשבון את פערי המידע הקיימים בין הצדדים. עם זאת, אין משמעות הדברים שהנטל המוטל על התובעים הייצוגיים יהיה קל כנוצה. על התובע הייצוגי להרים נטל ראשוני - נטל שיש לתת לו משמעות, מבלי שיהיה כבד מנשוא, תוך שבית המשפט נותן דעתו, בכל מקרה ומקרה, לקושי היחסי העומד בפני התובע הייצוגי כאשר הוא נדרש להוכיח את תביעתו לכאורה". (ההדגשות שלי - מ' נ'). (שם, בפסקאות 41-39 ו-59). (ראה גם עע"מ 980/08 מנירב נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, בפסקה 13 (6.9.11) ורע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, בפסקה 1 (26.4.10) ורע"א 8268/96 רייכרט נ' שמש, פ"ד נה(5) 276, 291(2001)). האם בענייננו הורם הנטל כי קיימת אפשרות סבירה שהשאלה המהותית המתעוררת בתובענות תוכרע לטובת הקבוצות. השאלה שבדיון היא כאמור פרשנות צו הארנונה. 7. פרשנות צו הארנונה א. צו ארנונה יש לפרש ככל חיקוק אחר, בהתאם לתורת הפרשנות התכליתית (עע"מ 9597/11 עיריית יהוד מונוסון נ' אורגל א.ל.פ סחר בע"מ (3.4.13)). בעע"מ 9597/11 הנ"ל הפנה בית המשפט לרע"א 8565/10 עמאש נ' הוועדה לתכנון ובניה שומרון (27.9.12) שם דן בית המשפט בפרשנות חוקי מס וקבע בין היתר (בפסקאות 9 ו-10): "נקודת המוצא לצורך פרשנות סעיף הפטור היא שיש לפרש חוקי מס בדרך הרגילה שבה מפרשים כל דבר חקיקה, היא הפרשנות התכליתית (ראו למשל: ע"א 1617/10 מנהל מיסוי מקרקעין נ' נחאש, פס' 6 לפסק דיני (3.5.2012)). יפים לעניינינו דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בפרשת קיבוץ חצור (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75 (1985)): 'כללים אלה, המשמשים לפירוש חוקים בדרך כלל, משמשים גם לפירושם של חוקי מסים. אין להם לחוקי המסים כללי פרשנות משלהם... אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום..., כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי.' 10. פרשנות תכליתית של חקיקה מתבצעת בשלושה שלבים. בשלב ראשון נבחנת לשון החוק. במסגרת זו אין לתת לחוק משמעות שלשונו אינה מסוגלת לסבול. בשלב השני נבחנת תכלית החוק ועל הפרשן לבחור מבין מתחם האפשרויות הפרשניות את אותה אפשרות המגשימה את תכלית החוק. בשלב השלישי, אם מתקיימות מספר תכליות לחוק, יופעל שיקול דעת שיפוטי לבחירת התכלית הראויה מבין התכליות השונות (אהרן ברק פרשנות במשפט, כרך שני - פרשנות החקיקה 81 (1993) (להלן: ברק, פרשנות במשפט); אהרן ברק "פרשנות דיני המסים" משפטים כח 425, 432 (1997) (להלן: ברק, פרשנות דיני המסים); בג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים, פס' 19 לפסק הדין (11.3.2009))". ובהמשך בפסקה 12: "מטרתם של כללי הפרשנות היא להעניק לנורמה המשפטית את המשמעות המגשימה באופן הטוב ביותר את תכליתה. התכלית המונחת ביסוד חקיקת מס היא המטרות, הערכים, והאינטרסים שחוק המס נועד להגשים (ברק, פרשנות דיני המסים, בעמ' 434). תכלית החקיקה מחולקת באופן גס לשתיים: תכלית סובייקטיבית ותכלית אובייקטיבית. התכלית הסובייקטיבית משמעה המטרות, הערכים והמדיניות שהמחוקק ביקש להגשים באמצעות החוק. על תכלית זו ניתן ללמוד מלשון החוק עצמו, מההיסטוריה החקיקתית שלו ומהרקע ההיסטורי, החברתי והמשפטי. התכלית האובייקטיבית היא המטרות והמדיניות אשר דבר החקיקה נועד להגשים בחברה דמוקרטית ומודרנית (ברק, פרשנות במשפט, בעמ' 202). המקורות לגיבוש תכלית החקיקה כוללים הן מקורות פנימיים, כגון גוף החוק, שם החוק, כותרות בחוק ומבנה החוק; והן מקורות חיצוניים, כגון עקרונות יסוד של השיטה, רקע חברתי, הדין הכללי, ההיסטוריה של החוק וחזקות שונות". ב. צו הארנונה קובע בענייננו כאמור, כי שטח נכס המשמש למגורים, לצורך חיוב בארנונה משמעו: "שטח נכס המשמש למגורים כולל כל השטח שבתוך הדירה (עם קירות חוץ ופנים) וכן כל שטח מקורה הצמוד לדירה או שאינו צמוד לה אולם משמש את המחזיק בדירה, לרבות חדרי כניסה, חדר מדרגות, פרוזדורים, מטבח, הול, אמבטיה, מקלחת, חדרי שירות, מרפסות מקורות, מוסכים לחנייה ומקלט" (ההדגשה במקור - מ' נ'). לאחר מכן מבהיר הצו ומפרט מהו אותו שטח המשמש למגורים - כל שטח שבתוך הדירה, ושטח מקורה הצמוד לה, או שאינו צמוד לה אך משמש את המחזיק בדירה. חלקה השני של הפסקה פותח במילה "לרבות...". על ביטוי המילה "לרבות" בהגדרות שבחקיקה כותב פרופ' אהרון ברק כך: "הביטוי 'לרבות' בא בדרך כלל להרחיב את משמעותו הטבעית והרגילה של הביטוי המוגדר. הוא מגדיל את 'המשטח' המִלולי. אין הדיבור 'לרבות' קובע את המשמעות המשפטית של הביטוי המוגדר. המשמעות המשפטית תיקבע על-פי תכלית החקיקה. לעניין המשמעות הלשונית - אך לא המשפטית - של הדיבור 'לרבות' יש להעיר שני אליה: ראשית, לעתים לא בא ה'לרבות' אלא לצורכי זהירות... שנית, לעתים כולל ה'לרבות' הגדרה - מקיפה או חלקית - של הביטוי" (אהרון ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה בעמ' 139-138). בענייננו, אני סבורה שהביטוי "לרבות" בא להבהיר "לצורכי זהירות" כי בשטח שמשמש למגורים נכללים גם חלקים שיתכן והיה מקום שלא לראותם כשטחים המשמשים למגורים, כמו חדרי כניסה, חדר מדרגות, פרוזדורים, מטבח, הול, אמבטיה, מקלחת, חדרי שירות, מרפסות מקורות, מוסכים לחנייה ומקלט. ג. החריג עליו נסב הדיון קובע כאמור ש: "שטח מקורה אחר, שאינו סגור משלושה צדדים, לא יכלל בשטח הדירה". ד. המשיבה טענה, כי מְנסח צו הארנונה לא נקט לשון "על אף האמור לעיל לא יכללו שטחים שאינם סגורים משלושה צדדים בשטח הנכס למגורים" שעל כן אין ללמוד מלשון החריג על רצון מנסח הצו להחריג במפורש שטחים מתוך כלל השטחים המקורים והצמודים למבנה. אני סבורה כי כוונת ההחרגה עולה במפורש מלשון החריג "שטח מקורה אחר, שאינו סגור משלושה צדדים, לא יכלל בשטח הדירה" (ההדגשה שלי -מ' נ'). הסיפא של המשפט נועדה לצמצם את החלקים עליהם תחול ההגדרה שטח הדירה. וכן נאמר ברחל בתך הקטנה כי בשטח דירה לא יכלל "שטח מקורה אחר, שאינו סגור משלושה צדדים". ה. מה משמעותה של המילה "אחר" שבחריג? האם - שטח מקורה אחר מכל האמור ברישא של הסעיף, כטענת המשיבה. או שמא משמעות המונח "שטח מקורה אחר" היא בהמשכו של הסעיף, ומשמעותו - שטח שאינו סגור משלושה צדדים, כטענת המבקשים. ו. נראה לי כי בהיבט הלשוני, לשון הצו אינה חד משמעית ולכאורה ניתן לקבל את שתי האפשרויות הפרשניות שהעלו הצדדים ולכלול אותן במתחם האפשרויות הלשוניות. על כן, יש להוסיף ולבחון איזו אפשרות פרשנית הגיונית יותר ומתיישבת עם תכלית הצו. ז. כשהתבקש ב"כ המשיבה על ידי בית המשפט בדיון ביום 24.12.12 ליתן דוגמא לשטח שייכנס במסגרת החריג השיב "זה יכול להיות שטח שנמצא למשל בגינה שמיועד למשל לנוי, שהוא לא משמש ישירות את בית המגורים אבל הוא עדין לא מקורה ולא צמוד, איזשהו מבנה דקורטיבי שנמצא בגינה, איזשהו שער עם אותו מבנה דקורטיבי" (פר' עמ' 11 ש' 14- 16). בסיכומים טענו ב"כ המשיבה בעניין זה בין היתר בסעיף 23: "העובדה שכיום, לא בנקל נמצאות דוגמאות לחריג שביקש מנסח הצו לנסח לפני עשרות שנים, אין משמעה שניתן ליהנות מן ההפקר ולייחס למחוקק הצו כוונות למתן פטור גורף שמעולם לא היו לו. בהחלט ניתן לחשוב על מבנים שאינם צמודים למבנה, כגון מבנים דקורטיביים בגינה, או מבנה דקורטיבי בשער הכניסה, שאינם סגורים משלושה צדדים, אלא משניים בלבד, אשר למען הסר ספק, ועל מנת למנוע ויכוח, אם משמשים הם את בית המגורים או לא, נקבע כי זכאים הם לפטור". ח. לטעמי, הדוגמאות שהביאה המשיבה אין בהן דוגמא ל"שטח מקורה אחר", שכן הדוגמא של מבנה דקורטיבי בגינה או מבנה דקורטיבי בשער הכניסה, נכנס לכאורה בַּכלל הקבוע ברישא של סעיף 9.1, במסגרת שטח מקורה שאינו צמוד לדירה "אולם משמש את המחזיק בדירה". אם השטח אינו צמוד ואינו מקורה הוא ממילא לא נכנס בחריג שעניינו "שטח מקורה אחר". ט. משנראה כי הדוגמאות שהביאה המשיבה אינן תומכות בפרשנות הנטענת על ידה אלא נכנסות בגדר הכלל, נראה לי כי המשיבה לא השכילה להראות ולו דוגמא אחת של שטח מקורה שאינו כלול בכלל ואשר עומד בתנאי החריג על פי פרשנותה. י. אני סבורה כי חלוף השנים מאז ניסוח הצו לראשונה אין בו כדי להצדיק פרשנות של החריג באופן שאין כל חלק של נכס הנכנס בגדריו. פרשנותה של המשיבה את החריג מעמידה אותו כאות מתה ללא כל משמעות. חזקה על המחוקק, לרבות מחוקק המשנה, שאינו משחית מילותיו לריק. וראו הדברים שכתב פרופ' ברק בספרו הנ"ל (בעמ' 596-595): "... מכאן החזקה כי הוראת חוק אינה יכולה להיות מיותרת: אין להניח כי המחוקק חוקק הוראת חוק שאין בה כל תועלת ושאינה מוסיפה דבר למערכת הנורמטיבית... גם במסגרתו של חוק נתון, אין להניח כי קיימות בו הוראות מיותרות. חזקה על החוק שהוראותיו נחוצות וחזקה על המחוקק שאינו משחית לשונו לריק". יא. אשר לפרשנות של המבקשים. אני סבורה שהיא פרשנות סבירה שנותנת לכאורה משמעות לחריג, היא מתיישבת לכאורה עם לשון הסעיף ויש לה לכאורה הגיון מבחינת תכלית צו הארנונה. כאמור, הכלל קובע למעשה תחולה כללית רחבה על כל שטחי המגורים, בפנים ובחוץ, על שטחים מקורים צמודים או שטחים מקורים שאינם צמודים ומשמשים את המחזיק. בהמשך מוציא הצו מתחולה שטחים שונים. יב. צו הארנונה מוציא מתחולה, שטח מקורה אחר, שמשמעותו שטח שאינו סגור משלושה צדדים. הצו גם מוציא מתחולה חניה שאינה מחוברת חיבור של קבע למבנה המגורים. משמע, החריגים מוצאים מן הכלל באופן שאלמלא הוצאו שטחים אלה מתחולת הכלל הם היו נכנסים בגדר שטח מקורה שאינו צמוד ומשמש את המחזיק בדירה. יג. בעוד שהמשיבה לא הצליחה כאמור להצביע על חלק בנכס שנכנס לחריג ושיש הגיון להחרגתו, הרי נראה לכאורה כי לפי שיטת המבקשים תכלית החריג יש לה הגיון. בעוד ששטח המגורים הוגדר באופן רחב וגורף ברישא של סעיף 9.1 ביקש מנסח הצו, בחריג, להוציא מתחולה שטחים מקורים שכמוהם כ"חוץ" דהיינו שבשל היותם מקורים בלבד או מקורים עם קיר בצד אחד או שניים בלבד לא יהיו בבחינת שטח המשמש למגורים. 8. לאור האמור עד כאן אני קובעת כי המבקשים עמדו בתנאי הראשון של סעיף 8 בחוק תובענות ייצוגיות, והרימו את הנטל הראשוני המוטל עליהם בשלב זה, להוכיח כי התובענה מעוררת שאלה מהותית של משפט המשותפת לכלל חברי הקבוצה, והיא הפרשנות הראויה של סעיף 9.1 בצו הארנונה, וכי יש אפשרות סבירה שהיא תוכרע בתובענה לטובת הקבוצה נוכח הפרשנות המתבקשת לכאורה של צו הארנונה. 9. אשר לשונות שטענה לה המשיבה בין יחידי הקבוצה, בעניין עמוסי נאמר בעניין זה: "...יש להדגיש כי נוסח סעיף 8(א)(1) קובע שהתובענה הייצוגית נדרשת לעורר שאלות משותפות לכלל חברי הקבוצה. נוסחו של סעיף זה אינו דורש כי משקלן של השאלות המשותפות לחברי הקבוצה יהיה גבוה ממשקלן של השאלות האינדיבידואליות, אלא די בכך שקיימות שאלות משותפות כלשהן" (בפסקה 10) (ההדגשות שלי - מ' נ'). בע"א 6887/03 רזניק נ' ניר שיתופי אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (20.7.10) נפסק עוד כי: "השאלה מתי היעדר אחידות בין חברי הקבוצה יביא לדחיית הבקשה לאישור תובענה ייצוגית היא שאלה קשה ומורכבת, שדומה כי עד כה טרם זכתה לעיון ממצה בפסיקת בית משפט זה. במספר מקרים נדחו בקשות לאישור תובענה ייצוגית, בין היתר על רקע קיומם של רכיבים אינדיווידואליים ... מנגד, לא פעם הובעה הדעה כי הבדלים בין חברי הקבוצה אינם מובילים בהכרח למסקנה כי לא ניתן לאשר תובענה כייצוגית. מחלק מפסקי הדין ניתן להבין שקביעה זו אינה מוגבלת לשוני המתבטא בגובה הנזק בלבד, אלא היא עשויה להשתרע גם על נושאים הקשורים לעצם הזכאות (ראו למשל, רע"א 4556/94 טצת נ' זילברשץ, פ"ד מט(5) 774, 788 (1996); עניין רייכרט, עמ' 297-296;ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 613-610 (2001); דנ"א 5712/01 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נז(6) 385, 425-423 (השופט מ' חשין) (2003)). טרם גובשו קריטריונים ברורים בשאלה מהי מידת האינדיווידואליות הנסבלת בגדר תובענה ייצוגית ומתי נחצה קו הגבול שמעבר לו אין לאשר תובענה ייצוגית. נראה, כי יש ליתן משקל בעניין זה לשאלה מה היקפם של הנושאים הפרטניים לעומת הנושאים המשותפים. כמו כן, יש לבחון האם קיימת דרך הוגנת ויעילה להתמודד עם השאלות האינדיווידואליות המתעוררות בגדר התובענה הייצוגית. פתרונות מסוימים למקרים של היעדר הומוגניות בין חברי הקבוצה ניתן למצוא בסעיף 20(א)-(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, הכולל הוראות באשר לסעד שיעניק בית המשפט (לניתוח הסעיף, ראו ע"א 345/03 רייכרט נ' יורשי המנוח שמש ז"ל, פסקאות 73-56 (השופט י' עדיאל), 7.6.07)). פתרון אחר, העשוי להתאים למקרים מסוימים, הוא מתן פסק דין הצהרתי בו תוכרענה השאלות המשותפות לחברי הקבוצה, תוך הותרת השאלות הפרטניות להליכים אחרים" (בפסקה 27). אני סבורה כי בענייננו קיימת שאלה ממוקדת משותפת לכלל חברי הקבוצה קרי פרשנותו של צו הארנונה. הצורך בחישוב חדש של השטח שאותו יש לחייב בארנונה היה נדרש גם לו הודיעה המשיבה על חדילה לפי סעיף 9 בחוק תובענות ייצוגיות. התחשיב הפרטני שיידרש לשנתיים אחורה, במקרה קבלת התובענה לאחר אישורה אינו נראה לי סבוך ולא כל שכן סבוך במידה שיש בה להצדיק דחיית הבקשה לאישור התובענה בשל כך. 10. תנאי נוסף שהמבקשים צריכים לעמוד בו הוא התנאי הקבוע בסעיף קטן (2) לסעיף 8(א) בחוק תובענות ייצוגיות לפיו "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". אני סבורה כי התובענה שלפניי היא אכן הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת. מדובר במחלוקת משפטית אשר תוצאותיה רלבנטיות לכל תושבי המשיבה שחויבו בגין שטחי ש.מ.מ.. וכניסות מקורות ואשר ככל שתתקבל התובענה הייצוגית יהיו זכאים לכאורה להשבה. 11. אשר לתנאים שבסעיפים קטנים (3) ו-(4) לסעיף 8(א) בחוק - אני סבורה כי המבקשים ובאי כוחם עומדים בתנאים אלו וכי לא ניתן לומר שעניינם של חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך שאינה הולמת או בחוסר תום לב. 12. הסמכות העניינית א. המשיבה טענה לדחייה על הסף של התובענה מחוסר סמכות עניינית. חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") קובע בסעיף 3: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א). (ג) על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה" (ההדגשה שלי - מ' נ'). ב. בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל פ"ד נו(2) 773, (6.2.02) (להלן: "עניין ט.ט.")) נדרש בית המשפט לשאלת חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט האזרחיים לבין הגופים המנהליים בענייני ארנונה. בית המשפט סקר אל ההיסטוריה של חוק הערר וציין כי העמדה המסורתית היתה כי טענות שניתן להעלות בהשגה אין לעוררן בהתגוננות מפני תביעת העיריה על מנת שלא תסוכל מטרת החוק (ע"א 739/89 מיכקשוילי נ' עיריית תל אביב יפו, פ"ד מה(3) 769 (1991), בג"ץ 764/88 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עיריית קרית אתא, פ"ד מו(1) 793 (1992)). עוד ציין שם כי חוק הערר תוקן בשנת 1994 והוסף בו סעיף 3(ג). ובעניין זה נאמר שם: "נמצא כי משנת 1994 ואילך דרך הגנתו של מי שחויב בתשלום ארנונה אינה נחסמת לחלוטין בשל כך שלא הגיש השגה. מי שחויב בתשלום ארנונה ולא השיג תוך המועד הקבוע, רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית-המשפט, להעלות טענה שהיה ניתן להעלותה בהשגה. פתיחת הערכאות השיפוטיות הרגילות בפני החייב בתשלום ארנונה נתונה כעת לשיקול-דעתו של בית-המשפט. כאשר מועלית בפניו טענה המנויה בסעיף 3 לחוק הערר, יש לשקול אם להתיר את העלאתה. נראה כי בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים. גופים אלה ערוכים לבירור שאלות מסוג זה המצריכות לעתים עריכת מדידות ובדיקת המצב בשטח. לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות כללית וחשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות". בעניין ט.ט. החליט בית המשפט לדון בשאלה אחת שהובאה לפניו וקבע: "לטעמי, היה מקום להתיר לחברת ט.ט. להעלות טענה זו. מדובר בטענה משפטית שהיא בעלת אופי עקרוני. גם אם היא נכנסת לגדר סעיף 3(א)(2) לחוק הערר - ואיני משוכנע כי היא אכן נכנסת לגדרו - ראויה היא לבירור בבית-המשפט האזרחי" (ההדגשה שלי - מ' נ'). בעע"מ 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' מועצה אזורית לכיש (5.9.05) חזר בית המשפט על ההלכה כי: "המאפיין של הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן נוגעות לעניינים עובדתיים וטכניים המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בפועל, ולא מדובר בשאלות בעלות היבט משפטי מובהק, כגון הקריטריונים לקביעת הארנונה או סבירות גובה הארנונה". ג. ולענייננו. לא מצאתי להכריע בשאלה אם העניין שלפניי אכן נכנס בגדר המקרים המנויים בחוק הערר בסעיף 3(א), ואולם נוכח הפסיקה שהובאה לעיל, והעובדה שהמחלוקת בעניין שלפניי היא בשאלה משפטית אני סבורה כי העניין נכנס בגדר המקרים שלשמם נועד סעיף 3(ג) בחוק הערר, אפילו חל סעיף קטן (א). על כן אני דוחה את הטענה שאין סמכות עניינית לבית משפט זה, מה גם שלטעמי חוק תובענות ייצוגיות נועד לחול על מקרה מעין זה במסגרת העניינים המנויים בסעיף 11 בתוספת השנייה. 13. גם טענת המשיבה שיש לדחות את בקשת האישור בשל הסתמכות המשיבה על תקציבים שנתיים ובשל הפגיעה שתיגרם לקופה הציבורית, דינה להידחות. אני ערה לסעיף 8(ב) בחוק תובענות ייצוגיות הקובע: "(ב) על אף הוראות סעיף קטן (א) - (1) הוגשה בקשה לאישור נגד המדינה, רשות מרשויותיה, רשות מקומית או תאגיד שהוקם על פי דין ושוכנע בית המשפט כי עצם ניהול ההליך כתובענה ייצוגית צפוי לגרום נזק חמור לציבור הנזקק לשירותיו של הנתבע או לציבור בכללותו לעומת התועלת הצפויה מניהולו בדרך זו לחברי הקבוצה ולציבור, ולא ניתן למנוע את הנזק בדרך של אישור בשינויים כאמור בסעיף 13, רשאי בית המשפט להתחשב בכך בבואו להחליט אם לאשר תובענה ייצוגית". עם זאת בענייננו לא מצאתי שלא לאשר את התובענה מטעם זה שכן הטענה לעניין הפגיעה נטענה בעלמא. כמו כן, אשר לקופה הציבורית, אני סבורה כי המחוקק דאג בחוק תובענות ייצוגיות לרשות, פעמיים. פעם בסעיף 9 עת אפשר לה לחדול מן הגבייה ובכך להימנע מהשבה, ופעם בסעיף 21 עת קבע כי מקום שבית המשפט מאשר תובענה ייצוגית נגד רשות: "... לא יחייב את הרשות בהשבה לגבי תקופה העולה על 24 החודשים שקדמו למועד שבו הוגשה הבקשה לאישור". על כן נראה לי כי האמור בסעיף 8(ב), לגבי רשות, הוא בגדר חריג לכלל שניתן לאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד רשות, וכי מקום שיש לכאורה עילה יש לאשר את התובענה הייצוגית נגד רשות. סוף דבר 14. אני מאשרת את הבקשות לאישור תובענה ייצוגית. 15. המשיבה תשא בשכר טרחה לבא כוח המייצג בסכום של 15,000 ש"ח. סכום זה לוקח בחשבון את ההתנהלות בכל הנוגע לתובענת רחמים, כפי שקבעתי בהחלטתי מיום 9.7.12 בעניין איחוד הדיון בשתי התובענות. 16. הקבוצה בשמה תנוהלנה התובענות הייצוגיות היא - תושבי העיר רעננה אשר חוייבו בארנונה בגין שטחים מקורים שאינם סגורים בשלושה קירות כמו ש.מ.מ. או כניסות מקורות. 17. התובעים המייצגים הם שמואל רחמים ורמי לבנה, ובאי הכוח המייצגים הם עו"ד אסף זמיר ורועי נחום. 18. עילות התובענה הן גביית ארנונה ללא הסמכה, הפרת החובות המנהליות והחובה לפעול בתום לב ובסבירות, עשיית עושר ולא במשפט. 19. השאלה המשותפת לחברי הקבוצה היא פרשנות סעיף 9.1 בצו הארנונה של המשיבה - ארנונה כללית לשנת 2011. 20. הסעד הנתבע הוא השבת ארנונה בגין חיובי היתר שנגבו במהלך 24 החודשים שקדמו להגשת כל אחת מן התובענות. 21. הצדדים יפרסמו הודעה בדבר ההחלטה לאשר את התובענה, בהתאם לסעיף 25(א)(1) בחוק תובענות ייצוגיות. טיוטת ההודעה תועבר לאישור בית המשפט בתוך 30 יום ואזי ינתנו הוראות לעניין דרך הפרסום. המשיבה תישא בהוצאות הפרסום. 22. ב"כ הצדדים ימציאו בתוך 30 יום מועדים מוסכמים לקיום קדם משפט לאחר הפגרה (ימים א, ב, ה). ת"פ ליום 1.9.13.מדרגותארנונה