1. א. התובעת גרה בשכירות בנכס של הנתבע משנת 1997 - 2007. נכס זה חולק על ידי הנתבע ל-3 תתי שכירויות, שהן: 2 יחידות דיור ומרתף. יחידת דיור אחת הושכרה לתובעת, יחידת שכירות שנייה הושכרה לאחר והמרתף הושכר לחברה לשימוש מסחרי כמחסן. כל תת שכירות שולמה בנפרד לנתבע. התובעת שילמה הארנונה כנדרש. בעת שכירת הנכס על ידי התובעת לא בוצע כל חיוב ארנונה עבור המרתף ולכן הסכימה התובעת לרשום הנכס על שמה בעיריית יבנה (להלן: "העירייה") בכל הקשור לתשלומי ארנונה - למרות שרובו לא היה בשימושה והמרתף לא חויב בתשלום ארנונה. ב. בשנת 2004 הוסף תשלום ארנונה עבור המרתף ולאור זאת, פנתה התובעת פעמים רבות אל נציגי העירייה והם ציינו בפניה, שנושא המרתף אינו בהיר משפטית ולא הוסדר כחוק ולכן אפשר בינתיים לא לשלם עד להסדרת חוקיות החיוב באופן סופי. בשנת 2007, עת עזבה התובעת את הנכס, לא נאמר לה שעליה למסור הצהרה על עזיבת הנכס אלא למסור כתובתה החדשה לזיכוי כספים בעת הבהרת תשלומי המרתף - שאת חלקם כבר הספיקה התובעת לשלם. ג. א) התובעת מלינה על כך, שלמרות שסברה שהתחייבויותיה לעירייה שולמו במלואן, קיבלה התראה בדבר עיקול בחשבון הבנק על חוב לעירייה. בהמשך לכך, פנתה התובעת פעמים מספר אל העירייה על מנת לבטל את צו העיקול ולהעביר את התחייבויותיה אל הנתבע - הבעלים - בגין הפרשי ארנונה שמיוחסים למרתף או על מנת שהנתבע יסדיר את חובותיו. ב) חלק מהחובות שולמו על ידי התובעת לעירייה על מנת לבטל את העיקול ובטבלה שפרטה התובעת בכתב התביעה מציינת התובעת את הסכום המחושב, הסכום ששולם על ידה ואת היתרה הבלתי מסולקת לעירייה ואת החישוב ערכה התובעת בהתחשב בכך, שהשימוש שנעשה על ידה במרתף היה שימוש יחסי ב-12 מ"ר מתוך שטח של 92 מ"ר. ד. על פי חישוביה של התובעת, על הנתבע לשלם לה סך של 11,131 ₪ הפרשי ארנונה ולדעתה אפשר לבטל חיובים אלה עבור המרתף לאחר ביצוע מדידה מדויקת לנכס - דבר שעל הנתבע לבצע כבעלים של הנכס. בנוסף לסכום הנ"ל תובעת התובעת גם סך של 456 ₪ כהפרש שימוש בגז אשר נבע מנזילה שלא תוקנה על ידי הנתבע. 2. הנתבע הגיש כתב הגנה מפורט, בו מבקש הוא לדחות את תביעת התובעת בהיותה קנטרנית וטורדנית, מעלה עובדות שקריות, תוך הסתרת פרטים מהותיים ובין היתר אף מפרט את הטענות הבאות: א. א) הנתבע טוען, שאותו מרתף הושכר למטרת מגורים ולא לשימוש כמחסן - כטענת התובעת ובנוסף לכך נטען, שהמרתף גם שימש לצרכיה של התובעת ולא רק באותם 12 מ"ר - כטענת התובעת- אלא במחצית מהשטח. הנתבע מכחיש את הפרטים המובאים בטבלה אשר פורטה בכתב התביעה וטוען שהתובעת לא צרפה מסמך כלשהו אשר יוכיח החישוב שפורט באותה טבלה. זאת ועוד, עוד בטרם דרישת העירייה לתשלום נוסף בגין המרתף, הוסכם בין התובעת ובין הנתבע - עוד בשנת 1997 עת נכנסה התובעת להתגורר בנכס - שהיא זו אשר תשלם את תשלומי הארנונה הכוללת אחת לחודשיים והנתבע יקזז מדמי השכירות את החלק ששילמה עבור יתר הדיירים, בניכוי החלק היחסי. ב) הנתבע מאשר כי בשנת 2004 הסבה התובעת את תשומת לבו לכך שהעירייה החלה לגבות דמי ארנונה נוספים עבור המרתף וביום בו פנתה, סוכם ביניהם, שהיות והיא רשומה בעירייה כבעלת חשבון הארנונה, יישאר כך המצב והנתבע ימשיך ויקזז את ההפרש משכר הדירה וכך אכן נעשה במשך שנות השכירות הרבות של התובעת בנכס. ב. א) התביעה הוגשה 6 שנים לאחר היווצרות העילה - דבר המעורר תהיות בדבר כשרות התביעה, כאשר עוד משנת 1997 נעשה הסכם הקיזוז עם התובעת והתובעת קיבלה באמצעות הקיזוז את הכספים ששילמה עבור הארנונה - בניכוי חלקה היחסי. עוד מציין הנתבע, כי ללא קשר עם החלק בו עשתה שימוש התובעת במרתף - ממילא היא קיבלה החזר כספי בגין תשלום הארנונה הכוללת בניכוי חלקה היחסי ובהתאם לחשבונות אותם ערכה התובעת. ב) התובעת לא פנתה אל הנתבע לבצע מדידה מדויקת ומעולם לא הביאה לידיעת הנתבע שניתן לבטל את החיוב עבור המרתף באמצעות מדידה ואם הייתה פונה, אין ספק שהנתבע היה עושה זאת ולו רק בשל האינטרס שלו ולאו דווקא של התובעת. ג. גם את דרישת התשלום בגין אותו הפרש הנובע מנזילה בגז דוחה הנתבע ומציין, שכל תשלום ששולם על ידי התובעת, הושב לה באמצעות קיזוז מדמי השכירות. 3. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת חומר הראיות שצורף לכתבי הטענות ואשר הוגשו לבית המשפט, אני מחליט שדין תביעת התובעת להידחות - זאת מן הנימוקים הבאים: א. התובעת תובעת סכומי כסף מהנתבע, בהסתמך על טבלה שפורטה בכתב התביעה, אך לצורך הוכחת העובדות שבתביעה לא די בתיאור מצב כספי באמצעות טבלה, אלא שעל התובעת - שהיא בבחינת המוציא מחברו - גם להוכיח את העובדות שהועלו על ידה בכתב התביעה ועליה גם להוכיח שהסעד המבוקש על ידה בכתב התביעה, אכן מגיע לה. מעדות בתה של התובעת, הגב' שוורץ אלון מירב עולה, שהטבלה הוכנה על ידי בעלה, שהינו רואה חשבון, אך עם כל הכבוד גם זה לא יכול לעזור בהוכחת הסכומים הרשומים שם. גב' שוורץ אלון גם העידה כעדה מטעם התובעת, אך עדותה לא עזרה להוכחת טענות התובעת בדבר הסכומים ששולמו או בדבר הסכומים שעל הנתבע להשיב לתובעת. התובעת לא צרפה לכתב התביעה עותק חוזה מאותן שנות שכירות על מנת להציג בפני בית המשפט, מה נכתב שם בקשר לתשלום המסים, ברם מטענות התובעת ניתן ללמוד, שתשלומי הארנונה שולמו רק על ידה משום שהנכס נרשם בעירייה על שמה. במקרה זה לא הוכיחה התובעת את הסכומים המגיעים לה, לטענתה, על פי הרישום בטבלה. ב. ברישא לכתב התביעה מציינת התובעת כך: "יחידת דיור אחת הושכרה לי, בעוד שיחידת הדיור השנייה הושכרה לגורם אחר והמרתף הושכר לשימוש מסחרי כמחסן חברת משולם אבני ובנו בע"מ (ראה סעיף 2 לכתב התביעה, ההדגשה שלי- ג.ב.). מהמשך העובדות וגם מעדות התובעת עולה, שעובדה זו לא נכונה. אין זה נכון, שהמרתף הושכר לשימוש מסחרי אלא מתברר שגם התובעת עשתה שימוש באותו מרתף - גם אם השימוש על ידה נעשה, לטענתה, רק ב-12 מ"ר. ג. כפי שעולה מטענות התובעת בכתב התביעה וגם בעדותה בבית המשפט, הרי שהיא ידעה עוד בשנת 2004 על תוספת ארנונה עבור המרתף (עמ' 1 לפ', ש' 22) ולא הוכח בפני שהייתה פנייה כלשהי על ידה לעירייה בקשר לאותו שינוי שחל בין התקופה שלפני 2004 ובין התקופה שלאחר שנה זו. ד. התובעת מעידה, שעם פינוי הנכס בשנת 2007, היא הגיעה לעירייה ושילמה את כל מה שביקשו ממנה לגמר חשבון, אך מתברר - כפי שהתובעת עצמה טענה - שלא יכול היה להיות גמר חשבון, משום שמשנת 2004 ואילך הוטלה ארנונה גם על המרתף. ועוד עלי לציין, כי בכתב התביעה כותבת התובעת כך: ".... קיבלתי התראה בדבר עיקול לחשבון הבנק שברשותי בגין חוב לעירייה...", אך בעוד שכך אומרת התובעת בכתב התביעה, אומרת היא בבית המשפט כך: "...שהדיירים החדשים שהחליפו אותי קיבלו עיקולים על חיובים...." (ראה סעיף 5 לכתב התביעה לעומת האמור בעמ' 1 לפ', ש' 15- 16). ה. א) התובעת צרפה חשבונות שקיבלה מהעירייה ואשר בין היתר מתייחסים לחובות בגין ארנונה. אני מקבל את טענות הנתבע, שבפועל לא צירפה התובעת מסמך כלשהו המאשר או מפרט מה הסכום שנקבע כארנונה עבור הדירה ומה סכום שנקבע עבור המרתף. מהטבלה שפרטה התובעת בכתב התביעה עולה שהיא תובעת מהנתבע סך של 3,944 ₪ בעוד שמעדותה בבית המשפט עולה שהיא ביקשה מהנתבע לשלם סכום זה - סכום שנשאר, אם כי לאחר מכן סותרת התובעת אמירה זו ואומרת, שהיא שילמה עבור שנת 2006 (ראה בעמ' 2 לפ', ש' 1 לעומת האמור בש' 4 לפ'). ב) אין כלל בהירות בטענת התובעת, האם היא שילמה בפועל את שמבקשת מהנתבע בתביעה זו, שכן קיימת סתירה גם בשאלה זו. בכתב התביעה מציינת התובעת, כי בהמשך לשיחות שערכה עם נציגי העירייה הם ציינו בפניה, שהיות ועניין המרתף אינו בהיר משפטית ולא מוסדר עדיין כחוק, ניתן שלא לשלם את להסדרת חוקיות החיוב באופן סופי. למרות זאת, טוענת התובעת שהיא אכן שילמה כספים עבור ארנונה המתייחסת למרתף. אני לא מקבל את טענת התובעת, שהיא שילמה הסכומים הנתבעים על ידה, שכן בעניין זה אין עקביות בעדות התובעת ופעם אומרת: "שילמתי" ופעם אומרת: "לא שילמתי". ג) לאור עדותה של התובעת עצמה, אני קובע שהיא לא שילמה בפועל הסכומים הנתבעים על ידה - זאת משני טעמים עיקריים: ראשית, התובעת לא הוכיחה התשלום באמצעות קבלות ולא הוכיחה מה סכום נפרד היא שילמה עבור המרתף. שנית, בטענות הסיכום אומרת התובעת בפירוש: ".... הוא (הנתבע - ג.ב.) ידע יפה מאד שאני לא משלמת עבור המרתף. בשנת 2006 לא שילמתי. לפי זה עשינו את כל החשבונות חוץ מכמה חודשים ב-2005 שהוא שילם .... 2004 לא שולם .... ו- 2006 לא שולם" ומסכמת התובעת ואומרת: "אני בפועל לא שילמתי והוא יודע מזה ..." (ראה בעמ' 3 לפ', ש' 7-10). ו. א) הנתבע הוכיח, הן על ידי צירוף מסמכים לכתב ההגנה והן מעדות התובעת, שהוא קיזז מדמי השכירות שקיבל מהתובעת כל סכום ששילמה ביתר ובכך גם הסתיימה ההתחשבנות ביניהם. הנתבע צרף חשבון נכון ליום 14.9.05 - חשבון ע"ס 2,287.90 ₪ שהופנה על ידי העירייה אל התובעת וממנו עולה שהנתבע אכן קיזז מדמי השכירות חלק יחסי מהסכום ששולם (ראה נספח א/1 לכתב ההגנה). כך גם עולה מחשבון נוסף המתייחס לשנת 2004 וגם אותו צרף הנתבע לכתב ההגנה כנספח א/2. התובעת מאשרת את טענות הנתבע כי שילמה את שכר הדירה אחרי שהנתבע קיזז סכומי ארנונה (ראה בעמ' 1 לפ', ש' 23 ובעמ' 3 לפ', ש' 5- 6). ב) התובעת מציינת בכתב התביעה כי שלחה מכתב לנתבע בדבר החובות. הנתבע מכחיש קבלת המכתב, אך גם אם אתייחס לתוכן המכתב, הרי מתוכן זה עולה, שהחוב הקיים מתייחס לשנת 2006 בלבד ושהחוב לשנת 2004 שולם על ידה והתובעת לא מציינת חוב כלשהו לגבי השנים 2005, 2007 בעוד שבטבלה פרטה התובעת גם חובות בגין שנים 2005, 2007. אני מקבל את טענת הנתבע, כי במכתב מיום 23.1.10 שנשלח על ידי התובעת אל הנתבע, יש אזכור של חוב לשנת 2004 ולשנת 2006 , אשר שולם על ידי התובעת אך אין במכתב זה כל אזכור לגבי חוב לשנת 2007. ז. התובעת צרפה חשבונות שונים לכתב התביעה, אך אין בחשבונות אלו כדי להוכיח את ההפרדה בין הארנונה לדירה ובין הארנונה למרתף ומכל מקום אין בחשבונות אלו כדי להוכיח שהתובעת שילמה הסכומים הנקובים באותם חשבונות - הכל כפי שיפורט להלן: א) החשבון המתייחס לחוב עד ליום 16.11.05 (נספח 1 לכתב התביעה) מראה על יתרת חוב שוטף - ארנונה - בסכום של 1,931.70 ₪ ויתרת חוב ש.ק - ארנונה - בסך של 1,933.90 ₪ ועל חשבון זה כתוב: "לא שולם". אין בחשבון זה התייחסות לחוב בגין המרתף ובוודאי שאין התייחסות לחיוב ספציפי של ארנונה עבור 92 מ"ר ואין הפרדה, כאמור, בין ארנונה לדירה ובין ארנונה למרתף. הסכומים גם אינם תואמים את הסכומים שנרשמו בטבלת התביעה והתובעת לא הוכיחה ששילמה בפועל סכום החוב הנ"ל. ב) בדף "מצב חשבון" (נספח 2 לכתב התביעה) שצרפה התובעת לכתב התביעה סומן חוב ארנונה לשנת 2006 בסכום של 3,944.30 ₪, אך התובעת לא הוכיחה מהו הסכום מתוך סכום זה מתייחס לדירה ומהו הסכום המתייחס למרתף ומכל מקום התובעת לא הוכיחה שהיא שילמה סכום חוב זה. ג) חשבון נוסף הוא החשבון לשנת 2004 המופיע בנספח 3 לכתב התביעה בגין חוב ארנונה בסך של 1,015.10 ₪, אך גם כאן אין פירוט מה סכום חוב מתייחס לדירה ומה סכום חוב מתייחס למרתף ובנוסף לכך התובעת לא הוכיחה שהיא שילמה את מלוא הסכום או חלק ממנו המופיע בחשבונית זו. ד) חשבון נוסף - נספח 4 לכתב התביעה - לשנת 2005 מצביע על חוב בסך של 1,685.60 ₪, הכולל בחובו ארנונה בסך 1,537.50 ₪, אך גם מחשבון זה לא עולה ההפרדה בין חיוב הדירה ובין חיוב המרתף והתובעת גם לא הוכיחה תשלום חוב זה לעירייה. ח. א) ביום 31.1.10 שלחה העירייה לתובעת דרישה לתשלום (נספח 5 לכתב התביעה) על יתרות למספר שנים, ואין בין יתרות החוב כל פירוט כיצד מחולק חוב הארנונה לגבי כל שנה ושנה בין ארנונה לדירה ובין ארנונה למרתף ואם ביום 31.1.10 עדיין נותרו יתרות חוב כפי שמופיעות בנספח 5 הנ"ל, הרי זהו אות וסימן שהתובעת טרם שילמה את חובות הארנונה עד יום 31.1.10. ב) לכל היותר, הוכיחה התובעת תשלום שבוצע ביום 29.12.09 שנגבה כתוצאה מהטלת העיקול וזאת עבור חוב לשנת 2007 בסך של 775.50 ₪ (ראה נספח 6 לכתב התביעה), אך גם אם כך אין בתשלום סכום זה כדי להוכיח שבסכום זה נכללה ארנונה גם עבור המרתף. 4. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה בפסק דין זה, אני קובע, שהתובעת לא הוכיחה את תביעתה ואני מחליט לדחות את התביעה. אני מחייב את התובעת לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 400 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.ארנונהיחידת דיור