1. ערעור על החלטת ועדת הערר שליד המועצה המקומית שלומי מיום 1.1.09 שעניינה עררים מאוחדים לשנים 2007-2008. 2. המערער עותר לבית המשפט להורות למועצה המקומית שלומי (להלן - "המועצה") לא לחייבו בארנונה בגין הממ"ד שבדירתו, לפוטרו מארנונה עבור תקופות בהן הוא שוהה בחו"ל, לחייבו בארנונה על פי שטח הדירה כפי שהוא מופיע בחוזה החכירה שלו עם מנהל מקרקעי ישראל ולא על פי מדידה שערכה המועצה, ולשום את החנייה המוצמדת לדירתו כ"קרקע תפוסה" ולא כ"בניין". כמו כן טוען המערער כי החברים היושבים בועדת הערר אינם מתאימים לתפקיד היות ושניים מהם צברו בעבר, לטענתו, חובות כבדים למועצה והשלישי מונה לדירקטור בתאגיד עירוני. 3. המשיבים עומדים על דחיית הערעור עקב שיהוי ניכר בהגשתו. לגוף העניין נטען כי צדקה ועדת הערר בקובעה כי אין בסמכותה לדון בשאלות שעניינן חוקיות הארנונה, דוגמת השאלה האם יש לגבות ארנונה בגין ממ"ד, או האם יש לגבות ארנונה בגין תקופות בהן אין התושב שוהה בביתו. 4. באשר לשטח הדירה והחנייה של המערער, נטען כי מדידת השטח שנעשתה על ידה מהווה חזקה לנכונות המדידה כאמור בסעיף 318 בפקודת העיריות [נוסח חדש], והטוען כי נפלה טעות בנתונים - עליו נטל ההוכחה. המשיבים סומכים ידיהם על ההלכה לפיה חישוב שטחי הארנונה יעשה על פי חוקי הארנונה ולא על פי חוקים מתחומים אחרים. 5. לעניין סיווג החניה, טוענים המשיבים כי החנייה המקורה מחויבת בארנונה כמבנה מגורים, כמתחייב על פי הגדרת מבנה המגורים בצו המועצות המקומיות ובהודעת מועצת שלומי. 6. לבסוף טוענים המשיבים כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לבחון את הטענות שהעלה המערער בדבר כשרותם של חברי ועדת הערר. דיון דין הערעור להידחות על הסף מפאת שיהוי. שיהוי 10. עניינו של המערער נידון לראשונה במסגרת עת"מ 336-12-08 בבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה, לפני כב' השופט סוקול. בפסק הדין נקבע כי על ועדת הערר ליתן החלטתה תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין - 25.12.08 (להלן - "פסק הדין"). 11. החלטת ועדת הערר ניתנה כאמור ביום 1.1.09, תוך המועד שנקבע בפסק הדין. לפיכך, לא נפל כל פגם בהחלטת הועדה בהתייחס למועד מתן ההחלטה. טענת העותר כי היה על הועדה להמציא לו את ההחלטה תוך 30 יום ממועד פסק הדין, אין לה על מה לסמוך והיא אינה מתיישבת עם לשונו הברורה של פסק הדין. 12. אשר לשיהוי בהגשת הערעור - תקנה 23 (ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, קובעת כי יש להגיש ערעור מינהלי תוך 45 יום ממועד קבלת ההחלטה. החלטת ועדת הערר הודעה למערער ביום 15.3.09 (ראו תצהירו וכן דבריו בפרוטוקול הדיון מיום 21.1.10). ערעורו של המערער הוגש רק ביום 2.11.09, כשבעה חודשים וחצי לאחר מועד קבלת החלטת ועדת הערר. שיהוי ניכר זה, בלא שקיימת הצדקה בצידו, מצדיק את דחיית הערעור על הסף. טענת המערער כי ראוי היה לשלוח לו את החלטת ועדת הערר בדואר רשום, הייתה יכולה להיות רלוונטית לו לא קיבל המערער בסופו של דבר את ההחלטה. בענייננו, אין מחלוקת כי המערער קיבל את ההחלטה במועד האמור (באמצעות הפקסימיליה), ולפיכך, אין מקום לטענתו. לאור האמור, יש לדחות הערעור על הסף מפאת שיהוי בהגשתו. 13. על מנת להפיס את דעתו של המערער, אתייחס להלן בקצרה אף לגוף הערעור; חיוב בארנונה בגין הממ"ד 11. העותר טוען כי אין לחייבו בארנונה בגין הממ"ד שכן ממ"ד כמוהו כמקלט בגינו אין לחייב בארנונה. כן טוען העותר כי אין לחייבו בארנונה בתקופות בהן הוא שוהה בחו"ל. אני סבורה כי אין לועדת הערר סמכות לדון בשאלות אלו. סעיף 3 (א) ו-(ב) בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן - "חוק הערר") קובע: "(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה: (1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום; (2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו; (3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות; (4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס. (ב)אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף קטן (א)". מן האמור עולה כי ועדת הערר מוסמכת לדון רק בעניינים המנויים בסעיפים 1-4 לעיל ואין היא מוסמכת לדון ולבקר את החלטת המועצה לגבי הטלת ארנונה על ממ"ד או הטלת ארנונה בגין הדירה בתקופות שהמערער בחו"ל. בע"ע מ 5640/04 מקורות חברת המים נ' מועצה אזורית לכיש ( בסעיף 4 לפסק הדין נקבע: "... חוק הערר קובע כי דרך התקיפה שבו מיועדת אך ורק לאותם מקרים בהם מעלה החייב בארנונה טענות מסויימות. טענות אלה מפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר, כדלקמן:..." "... המאפיין של הטענות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר הוא שהן נוגעות לעניינים עובדתיים וטכניים המצריכים לעיתים את בדיקת המצב בפועל, ולא מדובר בשאלות בעלות היבט משפטי מובהק, כגון הקריטריונים לקביעת הארנונה או סבירות גובה הארנונה". במאמר מוסגר אוסיף כי איני רואה כל פגם ענייני בחיוב העותר בארנונה בגין הממ"ד. בעניין זה אני שותפה לדעתו של כב' השופט ע. קמא בע"א (ירו) 4531/98 מנהל הארנונה בעיריית ירושלים נ' ליבנה, תק-מח 99(1), 4547, מיום 23.2.99: ".. אין לקבל את החלטת ועדת הערר הקובעת כי הממ"ד אינו מיועד לשמש למגורים, וכי הוא מצוי בדירה לצרכים ביטחוניים בלבד וכי רצוי אף שיהא אסור לשימוש אחר. הרעיון המרכזי בהקמת הממ"ד הוא כי בתוך שטח הדירה יהא מרחב מוגן, שבימי שגרה, רוגע ושלום ייעשה בו שימוש כבכל חדר אחר, בהתאם למגבלות האמורות, ואילו בימי מלחמה ולפי צרכים ביטחוניים - יעשה בו שימוש לפי ייעודו של הממ"ד". כן איני מקבלת את טענתו של המערער כי אין מקום לחייב בארנונה בעלי נכס השוהים בחו"ל. טענה זו נעדרת כל בסיס בדין ובהגיונם של הדברים. קביעת שטח הדירה 14. בחוזה החכירה של המערער עם מינהל מקרקעי ישראל נרשם כי שטח דירתו הוא 107 ומוצמדים לה מרפסת בת 6.6 מטרים רבועים וחניה בת 12.5 מטרים רבועים. בעמוד 4, סעיף 4 בתצהירו, כותב המערער: "נבצר ממני להתגונן באמצעות מודד מטעמי מאחר ובנסיבות העניין , הבעיה אינה המודד אלא מה מודדים ומה היא ההגדרה של הנמדד" בעמוד 8 בתשובה לתגובת המשיב חוזר וכותב המערער: "...נבצר ממני להתגונן באמצעות מודד מטעמי כי בנסיבות העניין הבעיה איננה המודד אלא משיב 2 הפועל בניגוד לצו של המועצה"... המערער, אם כן, אינו מערער על נכונות מדידתו של המודד. טענתו היא שעל המועצה להתבסס על האמור בהסכם החכירה ולא על המדידה שביצעה. 15. דין הטענה להידחות. סעיף 318 בפקודת העיריות [נוסח חדש] קובע כדלקמן: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה. לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת - כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן." לעניין זה נפסק כי: "פעולתה של רשות מס, המעוגנת בחוק, מוחזקת כפעולה שנעשתה כדין, והמעוניין בביטולו של הצו שהוציאה הרשות הוא הנישום המערער עליו. לכן, על הנישום רובץ הנטל לשכנע את בית המשפט כי יש לבטל את הצו או לשנותו. עם הוצאת הצו נוצר מצב מסוים, שאת שינויו מבקש המערער, ומי שמבקש את השינוי - עליו נטל השכנוע, זאת זולת אם קיימת הוראה מיוחדת בחוק לעניין נטל השכנוע ו/או נטל הבאת הראיות". (רע"א 1436/90 גיורא ארד נ' מנהל מע"מ, פ"ד מו(5) 101 מיום 24.9.92) כן ראו דעתה של כב' השופטת מ. רובינשטיין בעמ"נ (מנהליים ת"א) 168/02 ר.י.ו מהנדסים נ' מנהל הארנונה בעירית ראשון לציון, תק-מח 2004(4), 2382 , מיום 3.14.2004 (להלן עניין ר.י.ו), שם קבעה כדלקמן: "אשר לשטחו המקורי של הנכס- עו"ד רוזנצוייג לא הציג עד לרגע זה כל הערכה מתחרה לאומדן הקבוע בשומת הארנונה בה חוייב... המשך היתלותו בשטח הנכס המצוין במסמכי רשם המקרקעין אינו יכול לסייע למערערות... החלטתה של ועדת הערר מסבירה היטב כי חישובו של שטח הנכס לצורך קביעת שומת הארנונה נעשה בדרך מסוימת, המוכתבת מפקודת העיריות ומצו הארנונה, ומשכך התוצאה הסופית אינה חייבת לעלות בקנה אחד עם רישום השטח למטרות אחרות כגון רישום המקרקעין בטאבו..." אעיר כי ערעור על פסק דין זה נדחה בבר"ם 11051/04 ר.י.ו מהנדסים בע"מ נ. מנהל הארנונה, מיום 13.2.05. כן ראו עמ"נ (מחוזי ת"א) 143/02 יעד פירזול נ' מנהל הארנונה שליד עיריית תל-אביב, תק-מח 2003(2), 33252, מיום 17.6.03 דברי כבוד השופטת ש. דותן. 16. כאמור בפסק דין ר.י.ו לעיל, מדידת השטח על ידי המועצה אינה חייבת לעלות בקנה אחד עם מדידות של רשויות אחרות כמו המינהל. לכל גוף שיטת המדידה שלו ואין מדידה אחת מחייבת את האחרת. המערער לא צירף חוות דעת של מודד מוסמך מטעמו על מנת לסתור את המדידה שבוצעה על ידי המועצה ולפיכך, לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח כי המדידה שבוצעה שגויה. חיוב שטח החניה 17.כאמור, המועצה חייבה את המערער בארנונה בגין שטח החניה על פי תעריף של "מבנה מגורים". המערער סבור כי היה על המועצה לחייבו על פי תעריף של "שטח תפוס" (בשנת 2008 עמדה הארנונה בשלומי על 28 ₪ עבור מטר רבוע של "מבנה מגורים" ו-24 ₪ על מטר רבוע של "שטח תפוס"). ועדת הערר קיבלה בעניין זה את עמדת מנהל הארנונה. הועדה נימקה את החלטתה בהתבססה על הגדרת המונחים "בניין" ו"קרקע תפוסה" בצו המועצות המקומיות (א), תשי"א-1950 כדלקמן: "בנין" - כל מבנה בתחום המועצה או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו הוא עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה, אך לא יותר מהשטח שקבעה לכך המועצה, למעט קרקע שהמבנה שעליה לא היה תפוס מעולם, כולו או מקצתו; "קרקע תפוסה" - כל קרקע בתחום המועצה שאינה אדמה חקלאית ומשתמשים ומחזיקים בה שלא ביחד עם בנין; כן הסתמכה הועדה על ההגדרות בהודעת המועצה לעניין הטלת הארנונה: 1.4 שטח בניין המשמש למגורים פירושו - כל השטח הבנוי למעשה ברוטו על פי מידות חוץ כולל מרפסות מקורות וכולל חלק יחסי ברכוש המשותף (בבתים משותפים על פי המופיע בחוזי עמידר והרכישה מהקבלנים במקרים שבהם אין תוספת בניה ו/או חריגה) וכולל כל שטח מקורה הצמוד לבניין המגורים, להוציא שטחים מתחת לבניין שאינם סגורים על ידי קירות" אלא שעיון בסעיף 2.8. להודעת המועצה מעורר לכאורה סתירה בין הדברים. בסעיף זה נאמר: "סיווג ראשי קרקע תפוסה 2.8.1 שטחים תפוסים (כולל חניה ודרך פנימית)". לכאורה, בהתאם לנוסח זה, יש לקבוע כי חנייה מהווה שטח תפוס ולא שטח בניין. בעניין זה, אין הסבר בהחלטת הועדה - כיצד סעיף 2.8 מתיישב עם הוראות סעיף 1 לצו המועצות המקומיות וסעיף 269 לפקודת העיריות. בכך לכאורה, יש חסר בהחלטת הועדה. אלמלא היה מוגש הערעור בשיהוי כה ניכר, בגינו כאמור יש לדחות את הערעור, ראוי היה להחזיר את העניין לועדה על מנת שתתייחס לסתירה העולה לכאורה בנוסח הצו כמפורט לעיל. ואולם כאמור, נוכח דחיית הערעור על הסף אין מקום להורות כן. אציין כי המערער רשאי לשוב ולעורר טענותיו בעניין זה לפני מנהל הארנונה בהתייחס לשנת הכספים 2009 ואילך. 18. טענות המערער בנוגע להרכב פגום של חברי הועדה, דינן להדחות, ולו מהטעם שהמערער העלה טענות אלה לראשונה במסגרת הערעור דנן. משלא נטענו הטענות לפני ועדת הערר, לא ניתן להתייחס לטענות במסגרת הערעור. 19. סיכומו של דבר אני - דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיבות הוצאות בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ. ארנונהמרחב מוגן (מקלט) / ממ"ד