1. העותר מחזיק בנכס מקרקעין במושב זוהר שבתחום המועצה האזורית לכיש (המשיבה) הכולל שני מבני מגורים, קרואן, קרקע חקלאית וחממה. משך שנים ארוכות (החל מ- 1966 ועד עתה) נמנע העותר מתשלום דמי הארנונה שהוטלו על נכסיו. בשל הצטברות חובות אלה, וכן חוב נוסף בגין היטל ואגרת ביוב, פתחה המשיבה בהליכים מנהליים לגבייתם ובגידרם הוטל עיקול על כספי העותר בחשבון בנק. בעתירה זו שבפני משיג העותר כנגד הליכים מנהליים אלה. לטענתו המשיבה לא איפשרה לו למצות את המו"מ שניהל עימה להסדרת החוב, אין במשיבה "גורם מוסמך" הממונה על הגביה ועל כן הוראותיה לענין הגביה המנהלית אינן כדין והודעות השומה ודרישת התשלום אינן ברורות דיין. עוד טוען העותר כי "כשליש מהחובות בהודעות הדרישה הינם חובות לגביהם חל חוק ההתיישנות" - וכי בכל הקשור לאגרת והיטל הביוב המדובר בחוק עזר שהתיימר להקנות סמכות גבייה רטרואקטיבית ועל כן הוא אינו כדין. טענה נוספת לעותר הינה כי סכום הכסף שעוקל בחשבונו (כ- 53,000 ₪) מוחזק בידו בנאמנות עבור שתי חסויות (אחותו ובתו) שהוא אפוטרופוס עליהם. 2.לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבה על נספחיהן ולאחר ששמעתי טענות הצדדים בדיון המוקדם שהתקיים בעתירה - מסקנתי הינה כי דין העתירה להידחות. סכום החובות הכולל, נשוא הגבייה המנהלית, מסתכם ב- 153,000 ₪. כ- 16,000 ₪ מסכום זה הינם בגין אגרת והיטל ביוב ויתרת הסכום כ- 137,000 ₪ הינה בגין חובות ארנונה. העותר אינו חולק על חובו זה למשיבה. הוא גם אינו חולק על כך כי מדובר בחובות שהצטברו במהלך 15 השנים האחרונות וכי למעט סכומים זניחים ביותר הוא נמנע בשיטתיות מתשלומם. זאת על אף נסיונות של המשיבה, שלא צלחו, לנסות ולגבותם באמצעי גביה מנהליים מספר פעמים בטרם נפתחו הליכי הגבייה האחרונים. זאת ועוד. המדובר למעשה בחובות ארנונה חלוטים. שכן העותר לא פתח מעולם בהליכי השגה או ערר כנגד החיובים השונים לאורך השנים. טענתו היחידה לענין סכומי חוב הארנונה הינה, כמצוטט לעיל, כי "כשליש מהם הינם חובות לגביהם חל חוק ההתיישנות". דא עקא - "חוק ההתיישנות" אינו ענין לחסימת רשות מקומית מגביית חובות ארנונה - שכן ענינו במחסום דיוני העומד לזכותו של נתבע בהליך שיפוטי. אכן - הפסיקה הכירה, בנסיבות מסוימות, ב"התיישנות מנהלית" החוסמת בעד רשות מקומית (או כל רשות מנהל אחרת) מפתיחה בהליכי גבייה כחלוף שנים רבות וארוכות מהתגבשות החוב. ברם - לא זה המקרה שבפנינו. מתגובתה המפורטת של המשיבה על שלל צרופותיה, נמצאנו למדים כי היא לא שקטה על שמריה כל אותן השנים. במקביל לדרישות תשלום בלתי פוסקות (החל מ- 1996 ואילך) היא ניסתה שוב ושוב, וללא הצלחה, לגבות החוב בהליכים מנהליים. כן ניסתה ב- 1996, ב- 1997 ושוב ב- 2004. על אף התמדתה בדרישות התשלום ונסיונה החוזר ונשנה לגבייה המנהלית - לא שילם העותר את חובותיו. רק עתה, בהליך הגבייה המנהלי האחרון שפתחה בו, "צלח" עיקול שהטילה על חשבון הבנק של העותר. בנסיבות אלה אין מקום לטענת ההתיישנות שמבקש העותר לעורר כנגד "כשליש מהחובות". 3.לא מצאתי ממש בטענותיו הפורמליות של העותר לענין נוסח דרישת העיקול והגבייה המנהלית. עיון בהודעות אלה שהוצאו על ידי המשיבה אינו מעלה פגם מהותי שנפל בהם, ולטענות העותר בדבר היעד הסמכת פלוני או אלמוני לפעול לענין זה בשם המועצה לא מצאתי סימוכין בעתירה על נספחיה. בפן המהותי ציבורי של הדברים פועלת לענין זה חזקת תקינות המעשה המנהלי מחד גיסא, וסרבנותו המתמדת של העותר לשלם את חובותיו לקופת הרשות הציבורית מאידך גיסא. 4.ולענין אגרת והיטל הביוב. אין חולק כי העותר לא נקט בהליכי הערעור כנגד הודעות החיוב שהוצאו לו - כקבוע בחוק הרשויות המקומיות (ביוב) התשכ"ב 1962. טענת העותר לגבי הרטרואקטיביות של חוק העזר - מכוחו הוטלו אותן אגרות והיטלים אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה שאישרה את "שיטת ההיטל" כשיטה לגיטימית לחישוב והטלת היטלים ואגרות אלה. (ר' בג"ץ 5145/91 מימון נ. בן דרור פד"י מח (1) 457, 466). טענת הרטרואקטיביות, גם אם היה בה ממש בענין זה (ואיני קובע כך) מתייחסת ל"שיטת ההשתתפות" הקונקרטית - בעוד ההיטלים דנן (המהווים כ- 10% בלבד מכל החוב נשוא הגביה המנהלית) נקבעו וחושבו כאמור על פי "שיטת ההיטל". 5.השיקול המרכזי שביסוד ההכרעה בעתירה זו הינו במהותם של דברים ובמהותה של תופעה. העותר דנן אינו חולק כי בשיטתיות הנמשכת שנים הוא נמנע מתשלום הארנונה לרשות המקומית על אף דרישות חוזרות ונשנות לתשלומים ועל אף הליכי גביה מנהליים שנפתחו כנגדו - ולא צלחו. העותר דנן לא ניסה כלל, בשום שלב, לחלוק על עצם חיובי הארנונה בדרך מהדרכים הקבועות לכך בחוק. מדובר בתושב רשות מקומית שהחליט לעשות דין לעצמו ולא לשאת בחובתו על פי דין לתשלומי המס המקומי לרשות. בנסיבות אלה מוצא אני כי זהו מקרה מובהק המצדיק את מוסד הגביה המינהלית. (וראה לענין זה דברי כב' השופטת מ. ארבל בעע"מ 1164/04 עירית הרצליה נ. ד יצחקי ואח' מיום 15.12.2006, לא פורסם, בסעיף 7 לפסק הדין). 6.בהקשר זה ראויה להיבט מיוחד גם סוגיית השיהוי. אכן לא מצאתי שיהוי, לפחות לא "אובייקטיבי", במועד הגשת העתירה ביחס לעיקול המנהלי האחרון שהוטל כחודש לפני הגשת העתירה. ברם, מרבית סכום הגבייה המינהלית דנן הינו נשוא הליכי גביה מנהליים קודמים בהם פתחה המשיבה (לאחרונה ב- 2005) - הליכים שהעותר לא השיג עליהם בדרך כלשהי מהדרכים שעמדו בפניו בהוראות הדין השונות. כיוון שהחלטתי בענין עתירה זו ניתנת לגופם של דברים, כמפורט לעיל, לא ארחיב בהיבט זה של מוסד השיהוי - אולם רוח הדברים קיימת גם קיימת. ולשורה אחרונה, לטענת העותר הסכום שעוקל בחשבונו בבנק (כ- 53,000 ₪) מוחזק בידיו עבור שתי חסויות שהינו אפוטרופוס עליהן. לא מצאתי הוכחה ברורה לענין זה בעתירה על צרופותיה. מכל מקום - טענות העותר לענין זה מן הדין שיתבררו בפני הערכאה המוסמכת לכך עפ"י חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. שכן המדובר בשאלה עובדתית "אזרחית" נפרדת בדבר הבעלות באותם הכספים שעוקלו בחשבונו של העותר. 7.סוף דבר, מהנימוקים המפורטים לעיל אני דוחה את העתירה. העותר ישלם למשיבה הוצאות עתירה זו, כולל שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.ארנונה