השתלשלות ההליך 1. התביעה שלפנינו הוגשה בסדר דין מקוצר על ידי בנק דיסקונט לישראל בע"מ נגד מרש פלסט תעשיות בע"מ (נתבעת 1; להלן - החברה) ונגד מי ששימש כמנהלה, מרדכי שמעון (נתבע 2; להלן - הנתבע). בכתב התביעה נטען כי החברה פתחה חשבון עו"ש בבנק, שבעת הגשת התביעה (1.2.99) היה מצוי ביתרת חובה בסך של 730,741 ₪, וכי הנתבע חתם על כתב ערבות להבטחת כל חובות החברה לבנק. הנתבעים הגישו בקשה למחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר" ולחלופין - למתן רשות להתגונן. הנתבע הגיש בנוסף בקשה לסילוק התביעה נגדו על הסף. רשמת בית המשפט דנה בבקשות והחליטה לדחותן. משכך ניתן פסק דין נגד שני הנתבעים על מלוא סכום התביעה. הנתבע הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 4233/03). בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בענין דחיית הבקשות לסילוק התביעה על הסף ולמחיקת כותרת. הערעור בענין דחיית הבקשה למתן רשות להתגונן התקבל בחלקו, וניתנה לנתבע רשות להתגונן בנקודה אחת בלבד. הנקודה היא טענת הנתבע כי ערבותו לחשבון החברה בוטלה כחודש לאחר חתימתו על כתב הערבות, תוך איפוס החשבון ושחרור הביטחונות, וכי החוב נשוא התביעה נוצר רק כעבור מספר חודשים במסגרת חידוש הפעילות בחשבון. פסק הדין שניתן נגד הנתבע בוטל אפוא, והתיק הוחזר לבית משפט זה לצורך דיון בטענה שלגביה ניתנה לנתבע רשות להתגונן. 2. לאחר החזרת התיק לבית משפט זה הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ההכרעה בטענת ההגנה הנזכרת תיעשה על יסוד המסמכים הנוגעים לענין, בלא שמיעת עדויות. במסגרת הסכמה זו ויתר הנתבע על טענתו לפיה במועד איפוס החשבון ניתנה על ידו הודעה מפורשת לבנק בדבר ביטול ערבותו. התובע הגיש בקשה להיפוך סדר הטיעון. בקשתו התקבלה מהטעם שחובת הוכחת ביטול הערבות לאחר החתימה עליה רובצת על הנתבע. 3. בינתיים ניתן על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים צו עיכוב הליכים נגד הנתבע, במסגרת הליך פשיטת רגל בו נקט. המשך ההליכים בתיק דנן התאפשר רק לאחר שהתובע פנה לבית המשפט המחוזי וקיבל (ביום 3.5.08) את אישורו להמשך ההליכים בתיק דנן. טענות הנתבע 4. הנתבע טוען כי במסגרת משא-ומתן שנוהל בעת הקמת החברה ופתיחת החשבון שלה בבנק לגבי העמדת מימון על ידי הבנק להקמת מפעל החברה (לייצור צינורות), הובהר על ידו לנציגי הבנק כי אין הוא מסכים לערוב לחשבון. לפיכך הסכים הבנק שלא תינתן ערבות כזו. הבנק חזר בו מהסיכום כעבור כשלושה חודשים, כאשר הציוד התעשייתי שהחברה ייבאה מחו"ל לשם הקמת המפעל כבר הגיע לנמל בישראל, והחברה נזקקה בדחיפות לאשראי מהבנק לשם שחרורו מהנמל. מנהלי הבנק ניצלו מצב זה, והתנו אז לראשונה, במפתיע, את מתן האשראי במתן ערבות של הנתבע. משכך אולץ הנתבע לחתום (בסוף חודש מרץ 1993) על כתב הערבות, וזאת תוך הבעת מחאה. המחאה הובעה על ידו לא רק בעל-פה ובקול רם, אלא גם בגוף כתב הערבות, בו הוסיף הנתבע את הכיתוב "ת.ל." - רוצה לומר: תחת לחץ - הן בראש המסמך מעל שם הערב והן בכל אחד מחמשת המקומות במסמך בו צורפה חתימתו של הנתבע. ביום 1.4.93, מיד לאחר החתימה על כתב הערבות, החל הבנק לשחרר את כספי האשראי שהועברו לרכישת הציוד. האשראי הלך וגדל במהלך החודש וחצי שלאחר מכן בסדרי גודל של מאות אלפי שקלים חדשים, עד שהגיע ביום 12.5.93 לסך של כ-828,000 ₪. בשלב זה, ומאחר שהנתבע נותר בסירובו לערבות שכפה עליו הבנק, החליטה החברה לחסל את חשבונה בבנק. לשם כך השיגה החברה מימון מבנק אחר, הוא הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (להלן - הבנק הבינלאומי), אצלו פתחה חשבון חדש, ופרעה ביום 14.5.93 באמצעות הכספים שקיבלה ממנו את מלוא יתרת החובה אצל התובע (828,000 ₪). לטענת הנתבע, עם איפוס החשבון, בוטלו הבטוחות שניתנו לתובע, ובכלל זה ערבותו. הוכחה לביטול הבטוחות מצויה בתמצית רישום של רשם החברות, לפיה ביום 16.5.93 בוטל השעבוד שנרשם לטובת התובע ביום 14.4.93 על המכונות שייבאה החברה, ומספר ימים לאחר מכן, ביום 21.5.93, נרשם שיעבוד לטובת הבנק הבינלאומי. הנתבע טוען כי עם ביטול ההסכם בדבר מתן הבטוחות, חייב היה התובע להשיב לו את כתב הערבות. אין הוא יודע האם התובע עודנו מחזיק בכתב הערבות המקורי, שלמעשה בוטל, אך אם התובע עושה כן, הרי זה שלא כדין. הנתבע מוסיף כי החברה מסרה לגורמים שונים עוד לפני איפוס החשבון שיקים מעותדים והתחייבויות כספיות אחרות (כגון שטרי מטען), שנמשכו על חשבונה אצל התובע. לדבריו, החברה פנתה למקבלי השיקים והחליפה רבים מהם בשיקים נגדיים שנמשכו על חשבונה החדש בבנק הבינלאומי. הנתבע הצליח לאתר 17 שיקים כאלה, והגישם כראיה בצירוף השיקים הנגדיים מהבנק הבינלאומי. לטענתו, החברה לא הצליחה לבטל את כל ההתחייבויות והשיקים המעותדים. לפיכך, בהגיע מועד פירעונם הפקידה החברה את סכומם בחשבונה אצל התובע. זוהי הסיבה לפעולות המופיעות בחשבון בתקופה הסמוכה לאחר איפוסו. לנוכח מהותן של פעולות אלה, הן לא יצרו מחדש יתרת חובה בחשבון, שכן ההפקדות הנגדיות איזנו את החיובים והעמידו את יתרת החובה על סכומים נמוכים, שבהתחשב במהותו העסקית של החשבון שקולים הם, לדעת הנתבע, ליתרת אפס. 5. כל זאת באשר לחיובים שנוצרו עד לאיפוס החשבון, ונועדו לממן את הקמת המפעל כנגד בטוחות, בהן ערבות הנתבע. הנתבע טוען כי יתרת החובה של החברה אשר לגביה הוגשה התביעה דנן אינה קשורה לחיובים אלה אלא נוצרה חודשים לאחר מכן. לדבריו, בעקבות חילופי גברא במשרת מנהל העסקים בסניף הראשי של התובע, פנה אליו המנהל החדש (שהכיר את אחיו שעבד באותו סניף) ושכנע אותו לחדש את פעילות החברה אצל התובע. הפעילות המחודשת של החברה בבנק נעשתה ללא ערבות של הנתבע; מטרתה הייתה שונה מהפעילות המקורית (מימון העבודה השוטפת של החברה ולא מימון הקמת המפעל); וסדרי הגודל הכספיים שלה היו קטנים בהשוואה לפעילות המקורית. טענות התובע 6. התובע טוען כי בהתאם להסכמה הדיונית יש להתעלם מכל הטענות העובדתיות של הנתבע שאינן עולות מהמסמכים. נקודת המוצא לדיון, כפי שתוחמה על ידי בית המשפט המחוזי בערעור, הנה שהערבות שנתן הנתבע הייתה תקפה מלכתחילה. השאלה היחידה בה יש לדון היא האם עולה מתוך המסמכים כי הערבות בוטלה במועד מאוחר לחתימתה בעקבות איפוס החשבון ושחרור הביטחונות. על שאלה זו משיב התובע בשלילה. 7. התובע מבהיר כי כתב הערבות המקורי מצוי ברשותו ואף הוצג לבית המשפט המחוזי במסגרת הדיון בערעור. לטענתו, הערבות לא ניתנה על ידי הנתבע להבטחת אשראי ספציפי שניתן על ידי הבנק לחברה למטרת הקמת המפעל, כפי שטוען הנתבע, שכן כלל לא קיים הסכם אשראי בין הצדדים, ואילו כתב הערבות כולל בתוכו הוראות מפורשות השוללות כל קשר בינו לבין אשראי ספציפי. כך, כותרת כתב הערבות הנה: "כתב ערבות לאבטחת כל חוב ללא הגבלה בסכום". סעיף 1 לכתב הערבות קובע כי החובות המובטחים באמצעותו הנם "כל התשלומים, ההתחיבויות והחיובים מאיזה מין וסוג שהוא ובכל זמן ומסגרת שהם, שהתחייב או יתחייב בהן בעתיד לבוא [הלקוח] כלפי הבנק". בדומה לכך סעיף 3 לכתב הערבות, בו מסכים הערב "במפורש כי ערבותנו זאת היא בלתי מוגבלת בסכום ובזמן תקפה" וכי "היא תשמש בתור בטחון מתמיד". התובע מוסיף ומפנה למסמך המפרט את תנאי חשבון העו"ש, עליו חתמה החברה באמצעות הנתבע ביום 17.1.93. לטענת התובע, מסמך זה הנו ההסכם היחיד שנערך בין הצדדים. בסעיף 6 שבו נקבע כי העמדת קו אשראי (משיכת יתר בחשבון) תיעשה רק בהתאם לבקשה בכתב שיגיש הלקוח לבנק על גבי טופס מיוחד. בדומה לכך נקבע בסעיף 31 לאותו מסמך כי תנאי לתוקפו של הסדר עם הבנק הוא עריכתו בכתב. בהעדר הסכם אשראי בכתב, ובהעדר מסמך כתוב המסייג את האמור בכתב הערבות בדבר חלותו על כל החובות של החברה לבנק, הרי שאין לקבל את טענת הנתבע בדבר קיומו של הסכם אשראי ספציפי או בדבר הגבלת הערבות לאשראי ספציפי כזה, שהנה טענה בעל פה נגד מסמך בכתב. התובע מוסיף כי טענת הנתבע נסתרת גם לנוכח סדר האירועים, שכן חתימת הנתבע על כתב הערבות (לכל המאוחר ביום 31.3.93) נעשתה לפני החלטת החברה (מיום 1.4.93) על נטילת אשראי מהתובע ולפני רישום השעבוד על ציוד החברה לזכות התובע ביום 14.4.93. גם מכך עולה כי אין קשר בין הערבות לבין עסקת המימון שבמסגרתה נרשם השעבוד. 8. לטענת התובע, פועל יוצא מהעדרו של קשר כאמור, הנו שסילוק חוב החברה אשר בגינו נרשם השעבוד, ובעקבותיו ביטול השעבוד, אינם מביאים לביטול הערבות של הנתבע. התובע נסמך גם בהקשר זה על הוראות כתב הערבות. כך, בסעיף 3 לכתב הערבות נקבע כי הדרך היחידה לביטול הערבות הנה מתן הודעה בכתב של הערב לבנק וחלוף חודש ממועד קבלת ההודעה בבנק. בהמשך לכך נאמר בסעיפים 4 ו-5 לכתב הערבות כי תוקפה לא ייפגע כתוצאה מהחלטת הבנק לבטל בטחונות אחרים אותם קיבל מהלקוח להבטחת החוב. סעיפים אלה הנם צדה השני של הוראת סעיף 2 לכתב הערבות, לפיה אין במתן הערבות כדי לפגוע בתוקפם של בטחונות אחרים שניתנו לבנק להבטחת חוב הלקוח. 9. על טענת הנתבע בדבר חתימתו על כתב הערבות תחת לחץ, משיב התובע כי טענה זו לא נולדה אלא על מנת לאפשר לנתבע לחמוק מהתחייבותו על פי כתב הערבות. התובע טוען כי השבועיים שחלפו מאז חתימת הנתבע על כתב הערבות ועד לרישום השעבוד, הותירו ברשות הנתבע די זמן ליטול אשראי מבנק אחר ולבטל את ערבותו בצורה גלויה וראויה של מתן הודעה בכתב לבנק, כנדרש בכתב הערבות. במקום לעשות זאת, הבליע הנתבע בחוסר תום-לב את מחאתו בתוך חתימתו על כתב הערבות (ולא לידה), באופן שהאותיות "ת.ל." נראו כחלק מהחתימה ולא עוררו תשומת לב לשאול לפשרן. 10. התובע דוחה את טענתו של הנתבע בדבר איפוס החשבון וסגירתו לפני חידוש הפעילות שיצרה את החוב נשוא התביעה. בענין זה מפנה התובע לסעיף 22 לתנאי חשבון העו"ש, לפיו סגירת החשבון טעונה מתן הודעה בכתב. עוד טוען התובע כי יתרת החשבון מעולם לא אופסה שכן מיד לאחר הפקדת השיק של הבנק הבינלאומי בסך 828,000 ₪ ביום 14.5.93 נמשכה הפעילות בחשבון וכללה לא רק משיכות שיקים רבים אלא אף משיכות מזומנים, הפקדות שיקים, העברות כספים, הפקדות בפח"ק והורדות יבוא. דיון והכרעה 11. בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור הנתבע והחזיר את התיק לבית משפט זה, תוך קביעה כי הנתבע הצביע על "הגנה לכאורה בדבר ביטול הערבות במסגרת ביטול הבטחונות". כך קבע בית המשפט המחוזי, חרף הוראותיו המפורשות של כתב הערבות, הן בדבר חובת מתן הודעה בכתב על ידי הערב לבנק כתנאי לביטול הערבות, והן בדבר אי-גריעת תוקף הערבות כתוצאה מביטול בטוחה אחרת שבידי הבנק. אין זאת אלא מפני שההגנה הלכאורית אותה מצא בית המשפט המחוזי אינה נעוצה בביטול הביטחונות גרידא אלא בשילוב של ביטול הביטחונות עם טענת הנתבע בדבר הלחץ שהבנק הפעיל עליו וגרם לכך שהחתימה על כתב הערבות נכפתה עליו. בנקודה זו הבהיר בית המשפט המחוזי בפסק דינו כי גם אם חתימה על מסמך תחת לחץ מלמדת על פגם בכריתת החוזה, הרי "על הטוען להראות שהחוזה בוטל על-ידו תוך זמן סביר. ואכן, כך טוען המערער בענייננו, שבחלוף תקופה של כחודש הוא פעל לסגירת החשבון (ולמעשה לאיפוסו), תוך ששוחררו הבטוחות, כאשר לטענתו הוא הודיע למשיב על ביטול הסכם הערבות. רק לאחר מכן, בחלוף חודשים אחדים ממועד איפוס החשבון, הוא חודש ובוצעה בו פעילות שהובילה ליצירת החוב נשוא התביעה". נמצא אפוא כי השאלה העומדת לדיון אינה האם ערב מופטר מערבותו רק משום שהחייב, המנהל את החשבון אצל הבנק-הנושה, איפס בשלב מסוים את החשבון ובתמורה ביטל הבנק שעבודים נכסיים שהיו בידו. התשובה לשאלה זו אכן שלילית, כפי שטוען הבנק, לנוכח הוראות כתב הערבות המבהירות ברחל בתך הקטנה כי תוקפה הנו ללא הגבלת סכום ומועד כל עוד לא ניתנה הודעה בכתב על ידי הערב, והשוללות השפעה של ביטול ביטחונות אחרים על תוקפה. השאלה הרלוונטית לענייננו הנה האם ערב שאולץ לחתום על כתב הערבות שלא ברצונו, ולאחר מכן הניע מהלך של איפוס חוב הלקוח לבנק-הנושה ושחרור הביטחונות שניתנו לבנק זה תוך העברתם לבנק אחר שהעניק ללקוח מימון חלופי - האם ניתן לראות ערב כזה כמי שביטל את הסכם הערבות וכתוצאה מכך הופטר מאחריות לחובות הלקוח שנוצרו לאחר מכן. 12. ודוק: הנתבע ויתר על הוכחת טענתו (העובדתית) בדבר מתן הודעה מפורשת על ידו לבנק על ביטול הערבות. לפיכך, לצורך הדיון שלפנינו יש לראות טענה זו כמו לא הייתה קיימת. הנתבע לא ויתר על הוכחת טענתו (העובדתית) בדבר הסיכום המוקדם בין החברה לבין הבנק על מתן אשראי למימון רכישת הציוד ללא ערבות אישית, ובדבר הפרת הסיכום על ידי הבנק בעת שהציוד כבר היה מצוי בנמל בישראל, באופן שהעמיד את החברה במצוקה קשה ואילץ אותו לחתום על כתב הערבות תוך הבעת מחאה מפורשת. הנתבע גם לא ויתר על הוכחת טענתו (העובדתית) לפיה איפוס החשבון חודש וחצי לאחר החתימה על כתב הערבות היווה תגובת נגד מצדו לאילוץ האמור והצביע על חוסר נכונותו להיכנע לאילוץ ועל רצונו לבטל את הערבות שנכפתה עליו. הדבר היחיד שעליו ויתר הנתבע בקשר לטענות אלה הנו הוכחתן באמצעות עדויות בעל-פה. עדיין שמורה לנתבע האפשרות להוכיח טענות אלה באמצעות המסמכים. כך גם התובע, שוויתר אף הוא על הבאת עדויות בעל-פה להוכחת טענותיו, אך לא על האפשרות להוכיח טענה מטענותיו באמצעות מסמכים. הוא שציינתי בהחלטתי מיום 27.3.06, כי לנוכח ההסכמה הדיונית, מסגרת הדיון הנה שהצדדים בטיעוניהם "יסתמכו רק על עובדות העולות, לפי שיטתו של כל צד ובהתאם לפרשנותו, מתוך המסמכים". הוויתור ההדדי על הבאת עדויות הקנה אפוא למסמכים מעמד בלעדי ומכריע: טענה מטענותיו (העובדתיות) של צד הנתמכת במסמכים, מן הדין לקבלה חרף העדר עדות התומכת בה. 13. המסמכים מעלים, ולו כענין של עודף הסתברות, הוכחה לטענות העובדתיות של הנתבע. החברה נוסדה ביום 10.1.93, ופתחה כעבור שבעה ימים (17.1.93) את החשבון אצל התובע. שלושה ימים לאחר פתיחת החשבון (20.1.93) הפקידה בו החברה, ממקורותיה העצמיים, שיק בסך של 230,000 ₪. למחרת היום (21.1.93) נמשך מהחשבון כמעט כל הסכום (223,844 ₪) כהעברה לצורך יבוא. מאז, ובמשך למעלה מחודשיים, היה החשבון מצוי ביתרת זכות נמוכה, והפעולות שבוצעו בו היו מעטות ולא משמעותיות. הפעילות המשמעותית הבאה התבצעה במהלך ארבעת הימים שבין יום 29.3.93 ליום 1.4.93, במהלכם נמשכו מהחשבון (בשיקים או בהעברות בנקאיות) סכומים שונים המסתכמים בכ-480,000 ₪. משיכות אלה היו כולן משיכות יתר שבסיומן החשבון נמצא ביתרת חובה של כ-480,000 ₪, ואין דרך אחרת לתארן אלא כהעמדת אשראי לחברה על ידי הבנק. והנה, באותם ימים ממש בהם נמשכו הכספים, חתם הנתבע על כתב הערבות (בלשון התובע בסיכומיו "לכל המאוחר ביום 31/03/93"). עובדה זו כשלעצמה נותנת יסוד סביר להניח כי קיים קשר של התניה בין העמדת האשראי על ידי הבנק, בסדר גודל נכבד של כחצי מליון ₪, לבין חתימת הנתבע על כתב הערבות, שהרי הערבות לא נחתמה במועד פתיחת החשבון אלא רק כעבור כחודשיים וחצי, בדיוק בנקודת הזמן בה הבנק העמיד לראשונה מימון לחברה. כך קבע גם בית המשפט המחוזי בפסק הדין בערעור: "ואכן, המשיב התנה מתן אשראים לחברה בהפקדת הערבות האמורה". כאשר מוסיפים לעצם ההתניה את העובדה שבין פתיחת החשבון לבין החתימה על כתב הערבות נערכו מסמכי הייבוא של הציוד התעשייתי לישראל (מסמך הייבוא הראשון הוא מיום 17.2.93 והאחרון מיום 19.3.93), המסקנה הסבירה המתבקשת היא כי המימון, שהעמדתו הותנתה בחתימת הנתבע על כתב הערבות, נדרש לשם שחרור הציוד מהנמל. מסקנה זו נגזרת מתוך העובדות המתועדות במסמכים. בהעדר הסבר אחר מטעם התובע לעובדות אלה, יש לראות מסקנה זו כמוכחת. 14. שלב ההוכחה הבא נוגע לטענת הנתבע לפיה ההתניה האמורה מצד הבנק היוותה הפרה של סיכום קודם בין הצדדים. הוכחה לטענה זו מצויה במהלכיו של הנתבע, בזמן אמת, בשני שלבים להם נמצא תיעוד במסמכים. השלב הראשון הוא שלב החתימה על כתב הערבות. השלב השני הוא שלב איפוס החשבון ושחרור הבטוחה. בשלב החתימה על כתב הערבות רשם הנתבע בשישה מקומות שונים את האותיות "ת.ל.". שלא כפי שטוען הבנק, אותיות אלה נרשמו על ידי הנתבע לא רק בתוך חתימתו אלא גם בראש המסמך מעל שם הערב. תוספת האותיות "ת.ל." במקום זה לא יכולה הייתה, לכל הדעות, להצטייר כחלק מחתימת הנתבע, שהרי ראשי התיבות של שם הנתבע הן "מ.ש." ואילו האותיות "ת.ל." הוספו על ידו מעל לשם הערב בפני עצמן ולא ליד או בתוך חתימה כלשהי. גם לגבי אותן האותיות שהוספו (בחמישה מקומות במסמך) בתוך חתימת הנתבע, הרי שמדובר בתוספת בולטת שאינה מופיעה בדוגמת החתימה של הנתבע כפי שנכללה בטופס פתיחת החשבון מיום 17.1.93 בתור מורשה חתימה של החברה. מכל מקום, מה שיותר חשוב לגבי הוספת האותיות "ת.ל." אינו האם נציגי הבנק הבחינו בה (אם כי נראה כי לכל הפחות היה עליהם להבחין בה במהלך בדיקה זהירה של המסמכים כמצופה מבנקאי סביר) אלא העובדה שהנתבע הרשה לעצמו לחתום על כתב הערבות באופן האמור, תוך נטילת הסיכון, שלא היה מופרך כל עיקר, שנציגי הבנק יבחינו בהסתייגות "ת.ל.", יבינו את פשרה, ובשל כך יסרבו להעמיד את המימון שהיה חיוני לשחרור הציוד מהנמל. נטילת סיכון כאמור מצביעה על החשיבות הרבה שהנתבע ייחס להבעת מחאתו בגוף כתב הערבות. ניתן להניח כי מנהל חברה הנזקק לשחרר מהנמל ציוד תעשייתי חיוני, לא ייקח על עצמו סיכון ממשי כזה אלא אם כן קיים בסיס לטענתו בדבר חוסר התקינות של דרישת הערבות מצד הבנק. טענת הנתבע בדבר הפרת הסיכום מצד הבנק, מסוגלת להסביר את המהלך בו הוא נקט ברישום האותיות "ת.ל.". התובע, מנגד, אינו מספק הסבר למהלך (כתוב) זה. בנסיבות אלה, הבעת המחאה הכתובה של הנתבע בגוף כתב הערבות מוכיחה כשלעצמה את טענתו לפיה הדרישה כלפיו למתן ערבות אישית היוותה הפרה מצד הבנק של הסיכום המקורי. השלב השני בהתנהגותו של הנתבע המתועד בכתובים, שגם מתוכו מוכחת הפרת הסיכום מצד התובע, הנו החלפת המימון שהתקבל מהתובע במימון מבנק אחר (הבינלאומי). כל זאת, חודש וחצי בלבד לאחר תחילת קבלת המימון מהתובע, ובלא שהתובע הפסיק לחברה את האשראי או דרש ממנה להשיב לו כספים שקיבלה ממנו. אין מדובר בקבלת אשראי נוסף מבנק אחר, אלא בקבלת אשראי חלופי, תחת האשראי שניתן לחברה על ידי התובע. מהלך זה היה כרוך, מבחינתו של הנתבע, בביטול השעבוד שנרשם לטובת התובע על מכונות הייצור של החברה ורישום שיעבוד חלופי לטובת הבנק הבינלאומי בתכוף לאחר מכן. לשם קבלת אשראי זה פתחה החברה חשבון חדש בבנק הבינלאומי (כפי שמוכיחה העובדה שהעברת הכספים מהחשבון בבנק הבינלאומי לחשבון שאצל התובע התבצעה באמצעות שיק שמספרו הסידורי "1"). קבלת האשראי בבנק הבינלאומי עדיין לא סיימה את דרכו של הנתבע. גם לאחר שנתקבל האשראי, העברת הכספים לחשבון שאצל התובע לא נעשתה בפעם אחת, שהרי מלבד אותה העברה גדולה של כ-828,000 ₪ לשם איפוס החשבון ביום 14.5.93, נדרש הנתבע לאחר מכן לבצע העברות "נקודתיות" לא מעטות לשם פירעון שיקים מעותדים שניתנו קודם למועד האיפוס. בנוסף לכך, היה על הנתבע לפנות לספקים שונים ולהחליף שיקים שבידיהם שנמשכו על החשבון שאצל התובע, בשיקים מהחשבון החדש בבנק הבינלאומי (כפי שמלמדים 17 צמדי השיקים שהוגשו כראיה). כל הפעולות הללו כרוכות בטרחה ניכרת, שלא לדבר על עלות נוספת. יש להניח כי הנתבע לא היה מבצע אותן בלא טעם מבורר למהלך כה חריג ובלתי מקובל. הנתבע מספק טעם הגיוני למהלך, והוא חוסר השלמתו עם ערבות ש"הוצאה" ממנו באילוץ ותחת לחץ, בניגוד לסיכום המקורי בינו לבין התובע. גם הפעם אין בפי התובע הסבר אחר למהלך (כתוב) זה של הנתבע. לפיכך גם הפעם יש לראות את הסברו של הנתבע כמוכח. 15. אין חולק כי בשלב שבו יתרת החוב בחשבון אופסה, בעקבות הפקדת השיק בסך 828,000 ₪ ביום 14.5.93, יכול היה הנתבע להשתחרר מערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לתובע. כך נקבע הן בסעיף 3 לכתב הערבות והן בסעיף 15(א) לחוק הערבות, תשכ"ז-1967: "ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה". אילו היה נקבע ממצא לפיו הנתבע לא מסר לתובע הודעה כאמור עם איפוס החשבון, כי אז הייתה מתעוררת השאלה האם הימנעות הנתבע מעשות כן בשעתו מונעת ממנו להתכחש כיום לתוקף הערבות, שעה שהבנק המשיך לאחר איפוס החשבון להעניק אשראי לחברה. אלא שממצא כאמור לא נקבע. אמנם הנתבע הסכים לוותר על הטענה העובדתית בדבר מתן הודעה מפורשת על ידו לתובע לגבי ביטול הערבות (פרוטוקול מיום 29.11.05). אולם לצד ויתור זה הוסכם בין הצדדים כי "ההסכמה של שנינו להגביל את הסיכומים לניתוח המסמכים שנמצאו אין פירושה הודאה של מי מאתנו בכך שלא היה ביכולתנו להוכיח גם דברים שנאמרו בעל-פה או להוכיח קיומם של מסמכים נוספים, אלא רק הסכמה להגבלת יריעת הדיון שישמש להכרעה בתביעת הבנק לאותן מסקנות שניתן לגזור מתוך הכתב ובאמצעות אותם מסמכים שנמצאו" (פרוטוקול מיום 26.2.06). פירוש הדבר הוא שהנתבע לא יוכל להדוף את התביעה על יסוד הטענה - שחובת הוכחתה מוטלת עליו - לפיה ערבותו בוטלה בדרך המלך, הקבועה בכתב הערבות ובחוק הערבות, של מתן הודעה בכתב לנושה על ביטול הערבות בנקודת זמן בה החייב העיקרי אינו מצוי ביתרת חובה כלפי הנושה. כך, אך לא מעבר לכך. הנתבע לא הודה בטענה - שחובת הוכחתה מוטלת על התובע - לפיה לא ניתנה על ידו הודעה (בכתב או בעל-פה) בדבר ביטול הערבות. הנתבע הבהיר כי אין לו שליטה על כל המסמכים הנוגעים לענין, על רקע העובדה שהחברה, בעלת החשבון, מצויה בכינוס נכסים ומסמכיה מוחזקים בידי כונס הנכסים. כמו כן לדבריו, מטעמים של ייעול הדיון הוא ויתר על הבאת עדים להוכחת דברים שאמר בעל-פה לנציגי הבנק. במצב דברים זה, ובהתאם לסיכום הדיוני, הנתבע מנוע אמנם להסתמך על טענה בדבר מתן הודעה מצדו על ביטול הערבות; אך באותה מידה מנוע התובע להסתמך על טענה בדבר אי מתן הודעת ביטול מצד הנתבע. 16. "מאזן ראייתי" זה, ובגדרו כל הקביעות שנגזרו לעיל מתוך המסמכים, מעמיד את ההכרעה בתביעה נגד הנתבע על השאלות המשפטיות הבאות: האם ערבותו של הנתבע הייתה נגועה בפגם ברצון; והאם ערבות שניתנה בעקבות פגם ברצון ניתנת לביטול בדרך בה נהג הנתבע? 17. התשובות לשאלות אלו הנן בחיוב. ערבות היא חוזה (ראו נ' כהן, "דין חוזים ודין ערבות" עיוני משפט ז' (תשל"ט- תש"ם) 225). לפיכך, לצד הוראותיו המיוחדות של חוק הערבות חלים על הערבות גם דיני החוזים הכלליים, ובכלל זה הוראותיו של פרק ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בדבר ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו (ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט(1) 369, 377, 388, 393, 395; רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804, 814-816; ע"א 6899/97 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(1) 364, 377; ע"א 3130/99 שובל הנדסה ובנין נ' י.ש.מ.פ חברה קבלנית לבנין בע"מ, פ"ד נח(3) 118, 141). "פגם בכריתתה של הערבות - כגון טעות, הטעיה, כפייה או עושק - יכול להביא לבטלותה או להעמיד לערב עילה לביטולה" (ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט, פ"ד מז(3) 309, 333). בנסיבות העובדתיות כפי שנקבעו לעיל על יסוד המסמכים, חתימתו של הנתבע על כתב הערבות הייתה נגועה בכפייה לפי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי): "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום". כבר נפסק כי לחץ עסקי-כלכלי בלתי לגיטימי נכלל אף הוא בגדר כפייה (ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100; ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, 718-721; ע"א 2299/99 שפייר נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 234-236; רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721; ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נז(6) 769, 787). "ההכרעה בשאלת קיומה של עילת כפייה סבה את השאלה אם הייתה לצד הנפגע מן הלחץ אפשרות סבירה שלא להיכנע... במקרים של לחץ כלכלי שאלה זו נבדקת על-פי מבחן המשלב רכיב סובייקטיבי, המתמקד בבחינת ההשפעה על הנפגע הספציפי, ורכיב אובייקטיבי, שנועד לבחון אם אדם במצבו של הנפגע היה עשוי להיכנע ללחץ" (ע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושות' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו(4) 117, 137). לנתבע לא הייתה אפשרות סבירה להימנע ממתן הערבות, שכן הבנק העלה דרישה זו רק לאחר שהציוד הנחוץ להקמת מפעל החברה כבר הוזמן והמתין לשחרורו בנמל בישראל. העלאת הדרישה למתן ערבות אישית בנקודת זמן קריטית כזאת, מהווה אילוץ במישור הסובייקטיבי והאובייקטיבי כאחד. כתב הערבות נחתם בעקבות אילוץ זה. בשים לב לכך שהדרישה למתן הערבות האישית נגדה את הסיכום המקורי בין הצדדים בדבר העמדת המימון על ידי התובע, לא ניתן לראות בה דרישה לגיטימית, אלא כזו הסוטה "מדרך המלך העסקית-המסחרית המקובלת", ולפיכך נוגדת את "מוסר העסקים" (ע"א 1569/93 לעיל, בעמ' 719, 724), באופן הנתפס ברשתה של עילת הכפייה. הפרת חוזה, ובכלל זה איום בהפרת חוזה כאמצעי להשגת יתרון כלכלי, זוכים להתייחסות מחמירה, שאחד מביטוייה הנו נקיטת גישה ליברלית כלפי סיווג האיום ככפייה (ד' פרידמן, נ' כהן, חוזים, כרך ב' (1992) עמ' 917-930). "עקרונית ראוי להכיר בכך שהפרת חוזה או איום בהפרת חוזה מהווים כפיה, אם יש לתובע צורך מיידי ולוחץ בקיום החוזה" (שם, בעמ' 925). צורך כזה מתקיים כאשר הפרת החוזה מאלצת בעל עסק להיכנע לדרישה בידעו כי אם לא יעשה כן לא יוכל להשיג במועד שירות או מצרך חיוניים שהזמין עבור עסקו (שם, בעמ' 923). אכן, "ההכרעה בשאלה אם לחץ הינו פסול ועולה כדי כפייה, תלויה בסופו של דבר במכלול נסיבותיו של כל מקרה ומקרה" (ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193, 198). בנסיבות של המקרה דנן, כמתואר לעיל, סבורני כי הורם על ידי הנתבע הנטל להוכיח קיומו של לחץ פסול העולה כדי כפייה, שהשפיע על נכונותו לחתום על כתב הערבות. לא למותר להוסיף כי "לצורך ביסוסה של טענת הכפייה די בהוכחת הקשר הסיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות. כפייה קיימת גם כאשר - על פי מבחן אובייקטיבי - הכוח או האיום אינם הסיבה המכרעת או הבלעדית להתקשרות בחוזה" (ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (2005) עמ' 329). 18. דרך הביטול של חוזה שנכרת עקב כפייה קבועה בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי): "ביטול החוזה יהיה בהודעת המתקשר לצד השני תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על עילת הביטול, ובמקרה של כפיה - תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שפסקה הכפיה". הנתבע עמד בדרישה זו הן בהיבט של מועד ההודעה והן בהיבט של אופן ההודעה. אשר למועד, ביטול הערבות נעשה על ידי הנתבע באמצעות סילוק יתרת החוב בחשבון באמצע חודש מאי 1993, חודש וחצי בלבד לאחר חתימתו על כתב הערבות. בהתחשב במהות של הסכם הערבות, במועדי העמדת המימון על ידי התובע ובהתנהגות הכוללת של הצדדים, פרק זמן זה הנו סביר לשם מתן הודעת ביטול. אשר לאופן ההודעה, הרי שהנתבע ביצע פעולה מורכבת ובלתי שגרתית של סילוק מלוא יתרת החובה בחשבון, בסדר גודל של למעלה מ-800,000 ₪, באמצעות מימון חלופי אותו השיג מבנק אחר והעברת הביטחונות הנכסיים משם התובע לשמו של הבנק האחר. בנוסף, פעל הנתבע להחלפת שיקים מעותדים לא מעטים שנמשכו על החשבון בשיקים של הבנק האחר, והוסיף והעביר לחשבון פעם אחר פעם כספים לשם כיסוי שיקים וחיובים מעותדים שלא עלה בידו להחליפם. מהלך מקיף זה מצביע באופן גלוי ונחרץ על החלטה של הנתבע להשיב את הגלגל לאחור כפי שהיה לפני תחילת ההתקשרות בין הצדדים, באופן שבו אין למי מהם התחייבות כלפי משנהו. ככזה, יש במהלך המתואר כדי לענות על דרישת הסעיף למתן "הודעה" על ידי המתקשר לצד השני בדבר ביטול החוזה. כבר נפסק כי הודעה זו אינה חייבת להינתן במפורש, אלא עשויה להתבטא גם בהתנהגות של המתקשר המובאת לידיעת הצד השני וממנה משתמעת בבירור כוונת הביטול (ע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"ד ל(2) 64, 72; ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767, 777; ע"א 189/86 לוי נ' פייגנבלט, פ"ד מב(4) 206, 213; ע"א 1407/92 י. ח. ייזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(3) 45, 54). בין יתר דרכי ההתנהגות שהוכרו בפסיקה בהקשר הזה, מצויה הוראה על העברת כספים מחשבון בנק אחד למשנהו (ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) 567, 575) או השבת כסף לנושה על ידי החייב (ע"א 1/84 ברדה נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 673; ע"א 1932/90 פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ נ' יששכר (יצחק) בוחבוט, פ"ד מז(1) 357, 367). התנהגות מעין זו של הנפגע מסוגלת להביא לביטול החוזה, בהתקיים עילת ביטול, גם אם החוזה עצמו מסייג את דרך הביטול ואינו מכיר בהתנהגות כדרך לביטולו. עומדים על כך פרידמן וכהן (בספרם הנ"ל, עמ' 1091-1092): "פעמים קובע החוזה את אופן הביטול. אם הביטול הוא מחמת הפרה, יש לנהוג לפי הוראות החוזה... אולם, לדעתנו, אין הלכה זו חלה במקרה של ביטול מחמת פגם ברצון. הטעם לכך הוא זה: ביטול מחמת פגם ברצון מבטל את תנאי החוזה בעניין אופן הביטול, מה שאין כן ביטול מחמת הפרה". השקפה זו אושרה על ידי בית המשפט העליון בע"א 1570/92 הנ"ל, שעסק גם הוא בביטול חוזה ערבות בשל פגם בכריתתו. כתב הערבות באותה פרשה הכיל הוראה זהה להוראת כתב הערבות נשוא ההליך שלפנינו, היינו, הוראה שלפיה הערבות תוסיף לעמוד בתוקף עד לחלוף חודש מהמועד שבו תתקבל בבנק הודעה בכתב מאת הערב בדבר הפסקת הערבות, ורק לגבי חובות של החייב העיקרי שייווצרו לאחר אותו חודש. למרות הוראה מפורשת זו, קבע בית המשפט העליון כי עלה בידי הערב לבטל את הערבות באמצעות התנהגות. הכיצד? התנאי בכתב הערבות המחייב את ביטולה באמצעות הודעה בכתב "נועד למקרה שהערב מבקש להפסיק את ערבותו... הוא אינו מתייחס למקרה שבו מועלית טענת הגנה אשר לפיה הערבות בטלה מלכתחילה... ביטול מחמת פגם ברצון מבטל את תנאי החוזה גם בעניין אופן הביטול (מה שמכונה 'ההוראות המשניות' של החוזה)" (שם, בעמ' 390-391). כך נפסק באותה פרשה, למרות שהתנהגותו "המבטלת" של הערב התבצעה בשלב שבו חובו של החייב העיקרי לבנק לא נפרע (שהרי הכלל הוא שביטול חוזה מחמת פגם ברצון פועל למפרע: ע"א 248/77 בנק הפועלים בע"מ נ' גרבורג בע"מ, פ"ד לב(1) 253, 257-258). קל וחומר שיש להכיר בביטול הערבות במקרה שבפנינו, בו בעת התנהגותו "המבטלת" של הנתבע, החברה לא הייתה חייבת לבנק כספים לאחר שכיסתה את מלוא יתרת החובה שלה, כך שכל פעולתו של הביטול הנה מכאן ולהבא בלבד. 19. כאמור, ההתנהגות של הנפגע המבטלת את החוזה בשל פגם בכריתתו צריכה להיות מובאת לידיעת הצד השני. דרישה זו מתקיימת ללא קושי במקרה שלפנינו, שהרי עם איפוס החשבון פנתה החברה אל התובע בדרישה לביטול השעבוד שנרשם לטובתו (חודש ימים בלבד קודם לכן) על קו הייצור שלה. התובע נעתר לבקשה זו וביטל את השעבוד. לפי תמצית רישום מרשם החברות, ביטול השעבוד התבצע ביום 16.5.93, יומיים בלבד לאחר איפוס חשבון החברה ביום 14.5.93. הנה כי כן, התובע לא ביטל את השעבוד אלא לאחר שנוכח בהפקדת הכספים בגובה יתרת החוב. הוסף לכך את העובדה שהשיק (בסך 828,000 ₪) אשר באמצעותו בוצעה הפקדה זו לא היה שיק של גורם חיצוני אלא של החברה עצמה בבנק אחר, והרי לך כי התובע היה מודע להתנהגות החברה, באמצעות מנהלה-הנתבע, שהצביעה בצורה ברורה על כוונה לביטול ההתקשרות עם התובע, ובכלל זה ביטול הערבות שניתנה במסגרת התקשרות זאת. אמנם התובע המשיך להחזיק ברשותו בכתב הערבות המקורי ולא החזירו לנתבע גם לאחר הודעת הביטול. אולם הכלל הוא ש"החזרת כתב הערבות לידי הערב עצמו, איננה תנאי לפקיעתה" (ע"א 127/89 ליברמן נ' כהן, ניתן ביום 25.1.98). אף נכון הוא שכתב הערבות מורה (בסעיפים 4 ו-5) על ניתוק הקשר בין תוקף הערבות לבין שחרור ביטחונות אחרים על ידי הבנק. אולם, ראשית, שחרור הבטוחה על ידי התובע מוכיח את מודעותו לאיפוס חשבון החברה, אף אם שחרור הבטוחה כשלעצמו אינו גורר אחריו את ביטול הערבות. המודעות של הצד השני למתן הודעת ביטול על ידי הצד הזכאי לבטל את החוזה, הנה אחד מיסודות הביטול מחמת פגם בכריתת החוזה, ולפיכך רלוונטית גם אם לא רואים את הצד השני כמי שהסכים לביטול. בכך מצויה גם תשובה לטענת התובע לפיה סדר הזמנים, בו חתימת הנתבע על כתב הערבות נעשתה קודם לשעבוד הבטוחה, מוכיח כי מדובר בעסקאות מימון שונות. אפילו היינו אומרים כי מדובר בעסקאות שונות (מה שקשה לומר לנוכח טענת התובע כי מעולם לא כרת עם החברה הסכם אשראי פרטני) עדיין שחרור הבטוחה על ידי התובע בעקבות איפוס החשבון מוכיח את מודעותו לאיפוס, שהוא הודעת הביטול. אין לשכוח כי ביטול חוזה בשל פגם בכריתתו הנו סעד עצמי חד-צדדי המסור לבחירתו הבלעדית של הצד הנפגע. שנית, סעיפים 4 ו-5 לכתב הערבות, המורים על המשך תוקפו חרף ביטול שעבודים אחרים על ידי הבנק, אף הם בכלל מה שכונה בע"א 1570/92 הנ"ל "ההוראות המשניות של החוזה", רוצה לומר: הוראות "המיועדות בעיקרן למקרה של סכסוך או הפרה, והמבקשות, מעצם טבען, לחול גם במקרה של ביטול החוזה" (פרידמן וכהן, בספרם הנ"ל, עמ' 1109). יש יסוד לסברה כי כשם שהוראת כתב ערבות המגבילה את דרכי ביטולו נדחית מפני סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי) כל אימת שכריתת חוזה הערבות נגועה בפגם (ע"א 1570/92 הנ"ל), כך נדחית במצב כזה מפני סעיף 20 לחוק הוראת כתב ערבות הקובעת כי ביטול הביטחונות על ידי הנושה לא ייחשב להסכמתו לביטול הערבות. על כל פנים, במקרה דנא ביטול הביטחונות לא התבצע ככה סתם על ידי הבנק, אלא רק לאחר שהחברה סילקה את מלוא חובה כלפיו. במצב כזה מתחזקת ההצדקה לראות בביטול הביטחונות, על רקע הפגם בכריתת חוזה הערבות ומתן הודעת ביטול על ידי הערב, משום הסכמה של הנושה לביטול הערבות; אם כי, כאמור, הסכמה כזו אינה נדרשת והנה בבחינת למעלה מן הצורך לנוכח היות הביטול פעולה חד-צדדית של הנפגע. 20. ביטולו (למפרע) של הסכם הערבות בשל פגם בכריתתו מאיין את כל הוראותיו, ובכלל זה כל הוראה שבו המרחיבה את תחולת הערבות לסכום ולזמן בלתי מוגבלים. לפיכך, אותן הוראות ברוח זו המצויות בכתב הערבות נשוא הדיון, אליהן מפנה התובע, אינן יכולות לסייע לו. כאשר כתב הערבות אינו לוקה בפגם המאפשר לערב לבטל אותו, יש בהוראות הנזכרות כדי לחייב את הערב בכל סכום שיינתן בכל עת לחייב. במצב כזה, הדרך היחידה של הערב להימלט מחובתו הנה מתן הודעה בכתב על הפסקת הערבות לפני מתן הכסף על ידי הנושה לחייב. שונה הדבר כאשר כתב הערבות ניתן לביטול בשל פגם בכריתתו. זכות הביטול של הערב במצב כזה מאפשרת לו להימלט אפילו מאחריות לחובות החייב העיקרי שנוצרו לפני הודעת הביטול. לא כל שכן שהודעת ביטול, לרבות בדרך של התנהגות, מסוגלת לשחרר את הערב מאחריות לחובות החייב העיקרי שנוצרו לאחר מתן ההודעה, יהא אשר יהא היקף פריסתה של הערבות מבחינת סכומים וזמנים. 21. הפקדת השיק בסך 828,000 ₪ ביום 14.5.93 העמידה את יתרת החובה בחשבון החברה המתנהל אצל התובע על סך של 702 ₪ בלבד. לצורך הדיון, ובהתחשב בכך שמדובר בחשבון עסקי של חברה תעשייתית שנמצאה עד אז ביתרת חובה של מעל 800,000 ₪, מדובר ביתרת אפס. אמנם אין מדובר בסגירה פורמאלית של החשבון במתכונת הנדרשת על פי תנאי החשבון. אולם ענייננו אינו בשאלה האם החשבון נסגר אלא בשאלה האם הנתבע ביצע פעולה שהצביעה באופן ברור על כוונתו לבטל את ההתקשרות עם התובע. התשובה לשאלה זו חיובית, מהטעמים שבוארו לעיל, גם אם החשבון לא נסגר אלא רק אופס. בשבועות ובחודשים הסמוכים לאחר איפוס החשבון, יתרת החובה שבו המשיכה לעמוד על סכומים נמוכים למדי של אלפי שקלים בודדים. ככל שהייתה חריגה מעבר לכך - וגם זאת לרמות של לא יותר מ-30,000 ₪ - הרי היא הופחתה בתגובה מהירה יחסית של הפקדות שיקים בחשבון. "קפיצת המדרגה" הראשונה התרחשה ביום 6.10.93, בו יתרת החובה חצתה לראשונה (מאז איפוס החשבון חמשה חודשים קודם לכן) את המחסום של 30,000 ₪ והגיעה לכדי 38,920 ₪. מכאן ואילך יתרת החובה בחשבון גדלה, אם כי תוך "הפוגות" בהן היא קטנה ולעתים אף נהפכה ליתרת זכות. כך, לדוגמה, ביום 18.10.93 נמצא החשבון ביתרת חובה של 85,760 ₪; מיום 20.10.93 ובמשך כחודש וחצי היתרה הייתה כ-55,000 ₪ בחובה; ביום 24.1.94 - 63,564 ₪ בחובה; ביום 28.1.94 - 48,446 ₪ בחובה; ביום 1.3.94 - 63,184 ₪ בחובה; ביום 4.4.94 - 71,391 ₪ בחובה; ביום 26.4.94 - 110,097 ₪ בחובה; ביום 18.5.94 - 77,612 ₪ בחובה; ואין אלה אלא דוגמאות נקודתיות. בכל אותה תקופה לא היה רשום שיעבוד כלשהו לטובת התובע על נכסי החברה, לאחר ביטול השעבוד ביום 16.5.93 עם איפוס החשבון. הפעם הבאה בה נרשם שעבוד לטובת התובע הייתה ביום 22.5.94, וזאת לא על קו ייצור כמו השעבוד שבוטל, אלא על מלגזה של החברה בהתאם לאגרת חוב מיום 12.5.94. גם לאחר רישומו של שעבוד זה, רמת האשראי, כפי שהיא נלמדת מגובה משיכות היתר בחשבון, הייתה רחוקה מהרמות שעד לאיפוס החשבון, והגיעה לכל היותר לסדרי גודל שסביב ל-200,000 ₪, כאשר ברוב הזמן הסכומים היו נמוכים במידה לא מבוטלת. כך היה גם לאחר שביום 17.6.96 נרשם לטובת התובע שעבוד על קו יצור של החברה. 22. השעבודים שנרשמו לטובת התובע על נכסי החברה מפריכים את טענתו בדבר העדר סיכום בינו לבין החברה על העמדת אשראי. לא זו בלבד שמשיכות היתר העקביות והשיטתיות בחשבון מצביעות על קיומו של סיכום כאמור, אלא שבפרוטוקולים של מועצת המנהלים של החברה שנלוו לרישום השעבודים, נרשמו החלטות לקבל מהתובע "מדי פעם בפעם... אשראים הלוואות ושרותים בנקאיים אחרים בהתאם לתנאים שעליהם יוסכם עם הבנק". באגרות החוב שנחתמו מכוחן של החלטות אלו - כאשר התובע הנו אחד מהחותמים על אגרות החוב - נאמר כי "החברה מקבלת מדי פעם בפעם מאת הבנק, אשראים, הלוואות ושרותים בנקאיים אחרים". הווי אומר: השעבודים נרשמו להבטחת אשראי שניתן על ידי התובע לחברה. משכך, יש לתמוה על התנהלותו של התובע, שלמרות ביטול השעבוד שהיה רשום לטובתו על המכונות של החברה, העמיד לה אשראי בסדרי גודל של עשרות אלפי שקלים חדשים, עד קרוב ל-100,000 ₪ ואף למעלה מכך, על פני תקופה ניכרת של כשנה החל מביטול השעבוד ביום 16.5.93 ועד לרישום שעבוד אחר על המלגזה ביום 22.5.94. דווקא רישום השעבוד השני (וכמותו השעבוד השלישי בשנת 1996) מחדדים את התמיהה, בהיותם מצביעים על הכרה של התובע בצורך בשעבוד נכסי החברה לטובתו גם כאשר האשראי נמוך מהאשראי שניתן על ידו לחברה עד לביטול השעבוד הראשון. התשובה הבלתי-נמנעת לתמיהה זו היא אחת משתיים: או שהגורם האחראי אצל התובע היה נכון, מטעמים השמורים עמו, להגמיש את הדרישות כלפי החברה ולהעניק לה אשראי ללא בטוחות בניגוד למה שנדרש ממנה בעבר; או שאותו גורם נהג שלא בזהירות המתבקשת ולא היה ער לכך שבפועל מוענק לחברה אשראי ללא בטוחות מספיקות. כל אחת מהתשובות הללו מסוגלת להסביר גם את המשך הענקת האשראי לחברה לאחר ביטול ערבותו של הנתבע באמצע חודש מאי 1993, בלא שהבנק ראה לנכון להחתים את הנתבע על כתב ערבות חדש. הענקת האשראי בתקופה זו אינה מלמדת על המשך תוקפו של כתב הערבות, אלא להיפך: חדלות תוקפו של כתב הערבות - הנלמדת כמסקנה מתבקשת ממסכת ההתרחשויות ששיאן באיפוס החשבון וביטול השעבוד - מעמידה את התובע בפני הצורך לספק הסבר להענקת האשראי על ידו בלא בטוחה נכסית ובלא ערבות אישית. בין אם ההסבר הוא החלטה מושכלת שקיבל מי מעובדי הבנק, ובין אם ההסבר הוא התרשלות שנפלה בבנק בהבטחת כספי האשראי, מי שצריך לשאת במחיר הכרוך בכך הנו התובע, ואין הוא רשאי לגלגל את הנזק על הנתבע שביטל את הערבות כדין, כאשר בגין החובות שנוצרו לאחר הביטול ניתן נגד החברה, בעלת החשבון, פסק דין חלוט על מלוא סכום התביעה. 23. על יסוד כל האמור החלטתי לדחות את התביעה נגד הנתבע. מאחר שהתביעה נולדה כתוצאה מכך שהחברה בניהולו של הנתבע לא פרעה את חובותיה לתובע, לא ייפסקו הוצאות לזכות הנתבע. חוזהפגם בכריתת חוזהביטול חוזה