השופט א' ריבלין תיאור העובדות וההליכים 1. המערערת - חברת צמנטכל ב. קוטיק בע"מ - זכתה במכרז מטעם משרד הבינוי והשיכון לבניית שני מיתחמים של יחידות דיור בעיר אילת. על-פי תנאי המכרז, נדרש הזוכה להמציא למשרד הבינוי והשיכון ערבות בנקאית ולחתום עמו על "חוזה בניה והשלמת הפיתוח" - הכול בתוך 50 יום ממועד החלטת ועדת המכרזים. עוד הותנה במסמכי המכרז כי בתוך 110 ימים מיום החלטת ועדת המכרזים על הזוכה לשלם למינהל מקרקעי ישראל (להלן - המינהל) דמי חכירה בעבור הקרקע ולחתום עם המינהל על חוזה פיתוח. בהצעה להשתתפות במכרז הצהירה המערערת כי ידוע לה ש"הסדרת ביצוע התשלומים והערבויות למשרד וחתימת חוזה בנייה והשלמת הפיתוח עם המשרד, הינם תנאים מוקדמים לחתימה על חוזה הפיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל". כמו כן הצהירה כי ידועים לה המועדים האמורים, הנקובים בתנאי המכרז. בהסכם הבנייה שנכרת בעקבות הזכייה במכרז בין משרד הבינוי והשיכון לבין המערערת צוינו שוב המועדים האמורים, וכן הודגש כי לוח הזמנים והמועדים הללו הם בבחינת "תנאי יסודי ומהותי" בחוזה, וכי אם "לא עמדה החברה בהוראות סעיף זה או בחלקן יהיה רשאי המשרד... לבטל את זכיית החברה במכרז וכל הכרוך בכך, וכן לבטל חוזה זה". 2. המערערת קיימה את כל הנדרש ממנה מבחינת חובותיה כלפי משרד הבינוי והשיכון. זה האחרון הודיע על כך למינהל וצירף להודעתו המלצות למסירת הקרקע למערערת. דא עקא, שלמעט תשלום מקדמה בשיעור של 10% מהמחיר לא שילמה המערערת למינהל בעבור הקרקע, ואף לא חתמה עמו על הסכם פיתוח כנדרש. בחלוף שבועות מספר מן המועד הנקוב לתשלום פנתה המערערת למינהל לשם קבלת שובר לתשלום יתרת המחיר, אולם מאחר שחלפו זה מכבר המועדים הנקובים בטופס ההמלצה להקצאת הקרקע, התנה המינהל את קבלת התשלום בכך שהמערערת תמציא אישור מאת משרד הבינוי והשיכון המאריך את ההמלצה להקצאת הקרקע. למחרת היום שיגרה המערערת למשרד הבינוי והשיכון בקשה להארכת ההמלצה להקצאת הקרקע. האיחור בביצוע התשלום עבור הקרקע נומק על-ידי המערערת בכך שבנק הפועלים השהה את מתן האישור למימון התשלום. משרד הבינוי והשיכון הודיע למערערת על ביטול זכייתה במכרז מן הטעם שזו לא עמדה במועד התשלום הנקוב בתנאי המכרז ובהסכם שנכרת מכוחו. 3. בעקבות ההחלטה הזו הגישה המערערת לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע את התביעה נושא ערעור זה, וכן עתרה לצו-מניעה זמני האוסר על ביטול זכייתה במכרז. בית- המשפט המחוזי (השופטת ש' דברת) דחה את התביעה בקובעו כי המערערת לא עמדה בתנאי המכרז ובכך הפרה את ההסכם הפרה יסודית, המקימה למשרד הבינוי והשיכון זכות לביטולו. בית-המשפט קבע כי על המשרד לא הייתה מוטלת חובת מעקב אחר ביצוע התשלומים על-ידי המערערת, וכי מכל מקום, אין לקשור בין אי-ניהול מעקב כאמור לבין היות מועד התשלום תנאי יסודי בהסכם. בית-המשפט דחה את טענתה של המערערת בדבר חוסר תום-לב של המשיבים בביטול החוזה וקבע כי דווקא המערערת היא שלקתה בחוסר תום-לב בכך שבמשך שבועות מספר שחלפו בין המועד הקבוע לתשלום ועד לפנייתה למינהל, היא לא עשתה דבר לקיום התחייבויותיה ואף לא פנתה בבקשה להאריך את המועד לביצוע התשלום. בית-המשפט לא ראה בפנייתו של אגף התכנון במשרד הבינוי והשיכון אל המערערת, לאחר הודעת הביטול, בבקשה להמציא למשרד תכניות פיתוח מעודכנות של המיתחם ובגביית כספים מן המערערת על-פי החוזה שבוטל, משום ויתור על זכות הביטול. מעשים אלה - כך נפסק - נבעו מחוסר סדר פנימי במשרד. בית-המשפט הוסיף וקבע כי הארכת המועד לביצוע התשלומים על-ידי המערערת תעמוד בסתירה לעקרון השוויון ולחובת ההגינות המוטלת על משרד הבינוי והשיכון כרשות ציבורית המפרסמת מכרז. בשינוי מועדי התשלום - כך נקבע - יש משום הפרה של האיזון בין המערערת לבין יזמים אחרים ששילמו את התמורה במועד, והוא משדר מסר שלפיו ניתן לאחר בתשלום. בית-המשפט דחה את טענתה של המערערת בדבר פגיעה בזכות הטיעון שלה וקבע כי אין נפקות לדבר, שכן מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון ממילא אינו רשאי לסטות מן התנאים המנויים במכרז. כנגד פסק-דין זה מופנה הערעור. עמדות הצדדים 4. המערערת סבורה כי צד הנפגע מהפרת חוזה היושב בחיבוק ידיים ואינו מודיע על ביטול החוזה, אינו רשאי לעשות כן לאחר שבא המפר לקיים את מלוא התחייבויותיו על-פי החוזה ובכך לתקן את הפרתו. המערערת סבורה גם כי ביטול החוזה בסיטואציה כזו, ולאחר שהשקיעה משאבים והוציאה הוצאות לשם קידום ביצועו של החוזה, יש בו משום חוסר תום-לב. המערערת טוענת כי על המשיבים הייתה מוטלת חובה לבצע מעקב אחר ביצוע התשלומים, ומשלא עשו כן - אות וסימן הוא כי אין מדובר בתנאי יסודי בהסכם. המערערת מדגישה כי משרד הבינוי והשיכון פנה אליה, כשבוע לאחר הודעת הביטול, בבקשה כי תמציא תכניות פיתוח מעודכנות של המיתחם. כמו כן פדה המשרד, כשבועיים לאחר ביטול ההסכם, שתי המחאות של המערערת (הכספים הושבו לאחר מכן למערערת). בהתנהגות זו של המשיבים רואה המערערת משום ויתור על ברירת הביטול. לבסוף עומדת המערערת על שיקולים הקשורים במצב הבנייה ובמצב המשק בישראל כתומכים, לשיטתה, בעמדתה. המשיבים, מצדם, מבקשים לאמץ את קביעותיו ואת מסקנותיו של בית-משפט קמא. לשיטתם, לא זו בלבד שקמה להם זכות לביטול זכייתה של המערערת במכרז - מכוח דיני החוזים - אלא שבמקרה זה חובה הייתה עליהם לעשות כן - לאור דיני המינהל הציבורי. דין הערעור, לדעתי, להידחות. ביטול חוזה מחמת הפרתו 5. הזכות לבטל את החוזה מחמת הפרתו הינה זכות אוטונומית, הנתונה לנפגע ומופעלת על-ידיו באמצעות הודעת ביטול (כאשר ההפרה היא יסודית), או באמצעות מתן ארכה אשר בעקבותיה באה הודעת ביטול (כאשר ההפרה אינה יסודית). בענייננו הפרו המערערים את החוזה הפרה יסודית, ולפיכך קמה למשרד הבינוי והשיכון הזכות (וביתר דיוק - קם להם הכוח) לבטל באורח חד-צדדי את החוזה ולהביא בכך לניתוק הקשר החוזי בין הצדדים (סעיפים 6-7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; ג' שלו דיני חוזים [19], בעמ' 545-546). מסקנה זו, כי הפרת ההוראות בדבר מועדי התשלום והחתימה על חוזה פיתוח היא הפרה יסודית, עולה בבירור מעיון במסמכי המכרז ובהסכם שנחתם בין המערערת לבין משרד הבינוי והשיכון. המערערת בפועל אינה חולקת על כך, אולם לשיטתה, משלא ביצע משרד הבינוי והשיכון מעקב אחר ביצוע התשלומים למינהל במועד, אין מהווה עוד האיחור בביצוע התשלומים משום הפרה יסודית. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו, ובין היתר כתב: "אין כל קשר בין המעקב או אי המעקב של המשרד אחר תשלום התובעת למינהל, שהינו צד ג' לצורך הענין, לבין היות התשלום מעיקרי ההסכם ואי עמידה במועדים שנקבעו מהווה הפרה יסודית של ההסכם. ... מדוע על המשרד או המינהל לעקוב בכלל אחרי ביצוע התשלומים, כאשר התובעת מצהירה בריש גלי שידעה, את המועד לתשלום ולא עמדה במועד זה מכיוון שטרם אושר לה מימון בנקאי. בנסיבות אלה... איזו חשיבות היתה למשלוח התראה. לא ניתן להטיל אחריות על המשרד שיעקב אחר ביצוע התשלומים שמתחייב צד להסכם כלפי צד ג' כשמדובר בתשלום עבור הקרקע והמשרד ניפק את כל המסמכים הדרושים לשם כך. חובת המעקב היא על התובעת והיא זו שחטאה באי קיום התחייבותה על פי תנאי המכרז". בנסיבות המקרה אין עילה להתערב בקביעות אלה. תיקון ההפרה ותום-לב בביטול חוזה 6. המערערת טוענת - והמשיבים אינם חולקים על כך - כי ביטול זכייתה במכרז נעשה לאחר המועד שהיא פנתה בו למינהל תוך הבעת רצונה לשלם את יתרת התשלום. לטענת המערערת, לא היה רשאי משרד הבינוי והשיכון לבטל את ההסכם עמה לאחר שהביעה נכונות לתקן ולרפא את מחדלה. לחלופין היא טוענת כי ביטול ההסכם נגוע, בנסיבות אלה, בחוסר תום-לב. יש לדחות טענות אלה של המערערת. משקמה למשרד הבינוי והשיכון זכות לבטל את החוזה, אין בתיקון מאוחר של ההפרה (או בהבעת נכונות לתקנה), כשלעצמו, כדי לחתור תחת הזכות הזו או לאיין אותה. בנסיבות המקרה גם לא מצאתי כי ביטול החוזה על-ידי משרד הבינוי והשיכון לקה בחוסר תום-לב. אבהיר את עמדתי. 7. ביטול חוזה איננו כאמור פועל יוצא אוטומטי והכרחי של הפרת החוזה. כל עוד לא הופעלה זכות הביטול הנתונה לנפגע באמצעות שיגור הודעת ביטול על-ידיו, החוזה שריר וקיים, ויש לבצעו. לכן גם כל עוד לא בוטל החוזה המפר רשאי לפעול לקיום התחייבויותיו החוזיות. עמד על כך פרופ' א' ידין: "והמפר מצדו, הרשאי הוא לקיים את החוזה שהופר, כל עוד לא הגיעה אליו הודעת הביטול של הנפגע? נדמה שהתשובה חייבת להיות חיובית. החוק שואף בראש וראשונה לקיום החוזה, וכל עוד לא בוטל, הוא קיים ויש לבצעו, על אף קיומה של עילת ביטול. רק עם ביטול החוזה פוקעת החובה לקיימו, ויש להניח שבזה פגה גם זכותו של החייב-המפר לקיים את החוזה, ומאותו רגע רשאי הנושה-הנפגע לסרב לקבלת הקיום" (א' ידין "חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970" פירוש לחוקי החוזים [20]). אולם האם נכונותו של המפר לתקן את ההפרה יש בה כדי לאיין, מניה וביה, את זכות הביטול? על כך אומר פרופ' ידין, כי כאשר מציע המפר "תיקון" בטרם הפעיל הנפגע תרופה, עשויים סירוב של הנפגע לתיקון והפעלת תרופה על-ידיו להיחשב כ"שימוש בזכות" שלא "בדרך מקובלת ובתום לב", כמשמעותם בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, או "כבלתי צודקת", במובן סעיף 7(ב) לחוק התרופות (שם [20], בעמ' 41-42). 8. גישה זו ראויה. הקיום המאוחר של החוזה (או הנכונות לקיימו) אין בו כדי לסלק את העילה לביטול, ואין בכוחו לשלול את עצם אירוע ההפרה (מ' דויטש ביטול חוזה בעקבות הפרתו [21], בעמ' 189-190). עם זאת יכול שתהא לתיקון ההפרה נפקות לצורך בחינת התקיימותם של הסייגים לזכות הביטול או לשימוש בה, לאמור סייג הצדק (מקום שמדובר בהפרה שאיננה יסודית) וסייג תום-הלב. המקום הגאומטרי לבחינת אפשרות הביטול, לאור תיקון ההפרה, מצוי בתוך תחומם של סייג תום-הלב ושל סייג הצדק. תיקון ההפרה על-ידי המפר הוא, לפי גישה זו, מודד חשוב בבחינת תום-לבו וצדקתו של מי שנפגע מן ההפרה בבואו לעשות שימוש בזכות הביטול. הואיל ובמקרה שלפנינו הפרת החוזה על-ידי המערערת היא כאמור הפרה יסודית, לא נפרט באשר לסייג הצדק ונתמקד בסייג תום-הלב. 9. אכן, את ברירת הביטול יש לנצל בתום-לב (שלו בספרה הנ"ל [19], בעמ' 546). כל חיוב הנובע מן החוזה יש לקיים בדרך מקובלת ובתום-לב, והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה, ובכלל זה הזכות לבטל את החוזה בשל הפרת תניה בו (ע"א 158/80 שלום נ' מוטה [1], בעמ' 811). נפסק כי גם כאשר התנהגות הנפגע מן ההפרה איננה עולה כדי איבוד זכות הביטול, הרי עדיין עשויה הפעלת הזכות לעלות כדי חוסר תום-לב (ע"א 1407/92 י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ [2], בעמ' 52; ע"א 4329/90 מחלוף נ' קלמנוביץ [3], בעמ' 826). יפים לכאן דברים שאמר הנשיא ברק באחת הפרשות: "סעיף 39 לחוק החוזים מטיל את חובת תום הלב והביצוע בדרך המקובלת בכל הנוגע לקיומו של חיוב ולשימוש בזכות. נראה לי כי לביטויים 'חיוב' ו'זכות' יש ליתן פירוש מרחיב, באופן שהם יכללו בחובם לא רק זכות, שכנגדה יש חובה, וחובה, שכנגדה יש זכות, אלא גם זכויות מהסוג של יכולת או כוח, וכן חירות וחסינות... כך, למשל, אם בידי בעל חוזה נתון הכוח להביא את היחס החוזי לידי גמר - כוח, שכנגדו עומדת הכפיפות של הצד שכנגד - מן הדין הוא, כי השימוש בכוח זה ייעשה בדרך מקובלת ובתום-לב ..." (בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים [4], בעמ' 835-836). באחת הפרשות עמד בית-משפט זה, מפי השופט אנגלרד, על הגישות השונות בדבר האופן שיש להחיל בו את עקרון תום-הלב בסוגיית ביטול החוזה: "החלתו של עקרון תום-הלב בסוגיית ביטול חוזה טרם זכתה לליבון ולגיבוש הילכתי... יש הגורסים כי 'אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום היעדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה' (פרשת שלום, עמ' 812), לפי גישה זו, אין בכוחו של המניע להפעלת זכות הביטול לשלול את תום-הלב. יש הגורסים כי עצם העמידה על זכות הביטול, כאשר המפר מעוניין לקיים את החוזה, יכולה להיחשב כחוסר תום-לב (ראה עמדתו של השופט ח' כהן בפרשת גולן, בעמ' 821). ויש הגורסים כי ביטול חוזה מתוך מניע פסול, שרירות לב או אף שינוי במצב השוק, עשוי להתפרש כחוסר תום-לב (דויטש, בעמ' 187)" (ע"א 2825/97 אבו זייד נ' מקל [5], בעמ' 414-415). באותה פרשה לא נזקק השופט אנגלרד להכריע בין הגישות השונות. ראוי להביא גם מדבריו של פרופ' ד' פרידמן בדבר הנסיבות שבהן עשוי השימוש בברירת הביטול להפר את החובה לנהוג בתום-לב ובדרך מקובלת. ואלה דבריו: "...הפעלתה של ברירת הביטול [כפופה - א' ר'] לעקרון תום הלב. לפיכך ניתן לתאר מקרים יוצאי דופן, שבהם יהיה השימוש בברירת הביטול מנוגד לעקרון זה. יתכן שבמסגרת זו ניתן לכלול מצבים שבהם גורם הביטול נזק חמור ביותר לצד השני, זאת, מבלי שיש לבעל ברירת הביטול אינטרס מוצדק שבכוחו להצדיק תוצאה זו. אפשרות דומה, העשויה לגרור את החלתו של עקרון תום הלב, היא זו שבה גורם הביטול לחילוט או אובדן בלתי מוצדק של השקעותיו של הצד שכנגד. מטבע הדברים יהיו אלה מקרים נדירים, ובמסגרתם יובאו בחשבון שיקולים דוגמת חומרת התנהגותו של הצד שהביאה לגיבוש ברירת הביטול (האם היתה הטעיה מכוונת או הפרה זדונית מצידו וכו'), מהות האינטרסים המעורבים וכו'" (ד' פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך ב) [22], בעמ' 754). 10. במסגרת השיקולים הנבחנים עת נשקלת שאלת תום-הלב בביטול חוזה יש לבחון גם אם תוקנה ההפרה על-ידי המפר טרם הפעלת זכות הביטול. תיקון שכזה, בהתחשב במכלול הנסיבות, עשוי להפוך את השימוש בזכות הביטול לשימוש המנוגד לחובת תום- הלב. אמנם, "בעל דין אינו חייב לספוג פגיעה כספית או להסכים לניסיון שלא לקיים חיוב חוזי... הדרישה לקיום התחייבות מפורשת איננה יכולה להיחשב כשלעצמה להיעדר תום-לב רק בשל כך שהדרישה לקיום התחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע..." (רע"א 1233/91 ג'רבי נ' בן-דוד [6], בעמ' 667). ואולם בנסיבות מסוימות עשוי סירוב לקבל תשלום להיות בלתי הוגן ונטול תום-לב (שם). עמידה דווקנית על זכויות חוזיות עלולה להיחשב כפעולה בחוסר תום-לב (שלו בספרה הנ"ל [19], בעמ' 63). 11. עולה מן האמור כי יש לדחות את טענתה של המערערת שלפיה נכונותה לקיים את החוזה - אמנם באיחור אך בטרם בוטל החוזה - הפקיעה מן המשיבים את ברירת הביטול. השאלה הצריכה בחינה היא אם ביטול החוזה - לאור מכלול הנסיבות ועל-אף נכונותה של המערערת לתקן את ההפרה - היה נגוע בחוסר תום-לב מצדו של משרד הבינוי והשיכון. בבחינת שאלה זו עלינו לשוות לנגד עינינו נתונים אחדים: ראשית, הפרת החוזה במקרה זה הייתה כאמור הפרה יסודית. אכן, ייתכנו נסיבות שעמידה על זכות הביטול תיחשב בהן, גם בעקבות הפרה יסודית, כנגועה בחוסר תום-לב, עם זאת ברי כי כאשר בהפרה של תנאי יסודי עסקינן, יתמעטו המקרים ששימוש בזכות הביטול ייחשב בהם כסותר את חובת תום-הלב, ורק בנסיבות יוצאות-דופן ייבצר מהנפגע להפעיל את תרופת הביטול הקנויה לו. המקרה שבפנינו בוודאי אינו בא במסגרת מקרים חריגים אלה. ההוראות בדבר לוח הזמנים לקיום התחייבויות המערערת הופיעו בתנאי המכרז, ושבו ונשנו בהסכמים שנחתמו בין הצדדים תוך הדגשה כי הוראות אלה הן בבחינת תנאי יסודי בהסכם. שנית, ובהתחשב באמור לעיל בעניין חשיבותו של לוח הזמנים, צדק בית-משפט קמא, באומרו: "...התנהגותה של התובעת [המערערת] היא זו הגובלת בחוסר תום לב. אין היא עומדת בהתחייבויותיה, אינה עושה דבר בנדון, לא מודיעה לא למינהל ולא למשרד שאין באפשרותה לעמוד בתשלומים. רק כשפתרה בעית המימון פונה למינהל כאילו לא ארע דבר מתוך גישת ה'סמוך' וה'יהיה בסדר' והדברים כבר יסתדרו, מבלי לוודא ולהסדיר דברים מראש ומבלי לקבל הסכמת המשרד והמינהל להליך זה". 12. שלישית - וכאן עיקר - יש לזכור כי עוסקים אנו במכרז של רשות ציבורית, הכפוף לא רק לדיני החוזים, כי אם גם לדיני המינהל הציבורי, ובפרט לדינים הנוגעים למכרזי רשות (ראו: בג"ץ 295/83 דר נ' ועדת המכרזים של עיריית קרית-ביאליק [7], בעמ' 87; ע"א 4964/92 נשיץ נ' עשת [8], בעמ' 768; בג"ץ 389/80 דפי זהב בע"מ נ' רשות השידור [9], בעמ' 435; בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הביטחון, מדינת ישראל [10], בעמ' 716). ומאי נפקא מנה? שלא נוכל להכריע בסוגיה שלפנינו בלי שניתן דעתנו לעקרון השוויון העומד ביסודם של דיני המכרזים הציבוריים. עקרון השוויון הוא "נשמת אפו" של המכרז הציבורי (בג"ץ 47/68 א' שרמן ובנו, 1954 בע"מ נ' שר העבודה [11], בעמ' 499). אופיו התחרותי של המכרז והצורך - הנובע מעצם טיבו וטבעו של המכרז - במתן הזדמנות שווה לכל מציע לזכות במכרז מחייבים הקפדה יתרה על עקרון השוויון (ראו: בג"ץ 173/82 מבני פלס חברה הנדסית לבנין ופיתוח בע"מ נ' עיריית נהריה [12], בעמ' 474-475; בג"ץ 278/67 א' לוסטיג ג' דוביצקי הנדסה וקבלנות בע"מ נ' עירית פתח תקוה [13], בעמ' 12; בג"ץ 649/79 מיכון בנין בע"מ נ' משרד הביטחון, מינהל ההכשרה והייצור [14], בעמ' 134). בשמירה על עקרון השוויון עד שנבחר המציע ונערכת התקשרות עמו - לא סגי. "עיקרון זה [השוויון - א' ר'] מלווה את ההתקשרות הציבורית מרגע שנוצר הצורך בעסקה ועד לביצוע חוזה הרשות עם מי שזכה במכרז" (ג' שלו חוזים ומכרזים - של הרשות הציבורית [23], בעמ' 164). על-כן רשות המפרסמת מכרז אינה רשאית לשנות את פרטיו לאחר קבלת ההצעות (ע"א 700/89 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' מליבו ישראל בע"מ [15], בעמ' 683), לכן גם קבעה הפסיקה כי אין להתיר למציע שהמציא ערבות נמוכה מן הנדרש, לתקן את ערבותו, שהרי אם יותר לו הדבר - תימצא הרשות הציבורית מפרה את עקרון השוויון, השולל העדפת מציע זה על פני מציעים אחרים שקיימו את דרישות המכרז או שנמנעו מלקחת בו חלק בשל שהתקשו בהשגת הערבות הנדרשת במועד (ראו בג"ץ 368/76 גוזלן נ' המועצה המקומית בית-שמש [16], בעמ' 512-513). ומקום שמקיימת הרשות הציבורית משא ומתן עם מציעים או עם הזוכה במכרז עליה להעמיד נר לרגליה את עקרון השוויון (ראו: שלו בספרה הנ"ל חוזים ומכרזים - של הרשות הציבורית [23], בעמ' 169-174; בג"ץ 118/83 אינווסט אימפקט בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות [17]). שינויים מהותיים בתנאי המכרז, בוודאי כאלה המיטיבים עם הזוכה ומרעים עם הרשות הציבורית, מערערים את יסוד השוויון המהווה מסד לפעילותה של הרשות הציבורית (ראו גם: בג"ץ 632/81 מיגדה בע"מ נ' שר הבריאות [18]). 13. בענייננו לא עמדה המערערת בתנאי המכרז וההסכמים שנחתמו בעקבות זכייתה בו. הטעם לכך - לגירסתה - הוא קושי בהשגת המימון הדרוש, לפיכך ביקשה המערערת להאריך לה את מועד ביצוע התשלום עבור הקרקע והחתימה על הסכמי הפיתוח עם המינהל, ובכך למעשה לשנות בדיעבד את תנאי המכרז. זאת, בעניינים אשר הוגדרו מלכתחילה ובאופן מפורש כמהותיים. היענות לבקשתה כמוה כהעדפתה על פני מציעים אחרים, בין כאלה שהשתתפו במכרז ובין כאלה שלא השתתפו בו בשל קשיים בהשגת המימון מבעוד מועד. לאור כל אלה לא מצאתי כל פגם בקביעתו של בית-משפט קמא, כי: "העקרונות שהנחו את הנתבעים [המשיבים] בסרבם להעתר לבקשת התובעת [המערערת] להארכת מועד, הם עקרונות של מינהל ציבורי תקין לפיו על המדינה לפעול בהגינות, יושר, בסבירות תוך שוויון בין כל המתמודדים ובהיות הבסיס להסכם, מכרז שפורסם יש להקפיד שבעתיים על עקרון השוויון. העתרות לתביעת התובעת משמעותה הפליה לטובה של התובעת וחוסר שוויון כלפי משתתפים אחרים". סוף דבר 14. בנסיבות אלה ומטעמים אלה אין לראות, בשום אופן, חוסר תום-לב בביטול החוזה על-ידי משרד הבינוי והשיכון. גם אין לקבל את טענת המערערת כי התנהגות המשיבים לאחר ביטול החוזה, לאמור משלוח שני מכתבים שהמערערת נתבקשה בהם למסור תכניות פיתוח מעודכנות, ופדיון שתי המחאות של המערערת, חותרת תחת ביטול החוזה מכוח דיני המניעות, ההשתק או הוויתור. מקובלת עליי בעניין זה קביעתו של בית- משפט קמא כי מדובר בתקלה מינהלית הנובעת מחוסר סדר במשרד הבינוי והשיכון, וכי אין הצדקה, בנסיבות המקרה הזה, לשלול בשל כך את תוקף הביטול. משלא מצאתי גם ביתר טענותיה של המערערת עילה להתערבות בפסק-דינו של בית- משפט קמא, דין ערעורה להידחות. המערערת תישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיבים בסכום של 20,000 ש"ח. השופטת ד' ביניש אני מסכימה. השופטת א' פרוקצ'יה אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. הפרת חוזהחוזההפרה יסודיתביטול חוזה