בפני תביעה כספית בסכום של 15,000 ש"ח, וכן תביעה שכנגד בסכום של 20,200 ש"ח, שעניינן בהפרת הסכמים שנחתמו בין הצדדים; הראשון, נוגע לתפירת שמלת כלה, עיצוב שיער ואיפור (להלן: "הסכם להשכרת שמלת הכלה"), והשני נוגע להזמנת שירותי צילום (להלן: "הסכם למתן שירותי צילום"). במסגרת התביעה, אשר הוגשה ביום 18.02.09, עתרה התובעת (להלן: "הינומה") כי בית המשפט יורה לנתבעים, הם התובעים שכנגד (להלן: "הגב' בצלאלי ו/או הנתבעים ו/או התובעים שכנגד"), לפצותה בגין הפרת ההסכמים. בכתב התביעה שכנגד עתרו הגב' בצלאלי ובעלה, כי בית המשפט יורה להינומה להחזיר את המיקדמה ששילמו לה ולפצותם בהוצאותים בגין הפרת ההסכמים וכן בגין עוגמת נפש. גדר המחלוקת ביום 11.09.07 פנתה הגב' בצלאלי אל הינומה לראשונה, וביום 16.09.07 התקשרו הצדדים בהסכמים כחלק מההכנות לחתונת הנתבעים, אשר התקיימה ביום, 29.10.07, קרי כחודש וחצי לאחר מכן. ביום 15.10.07, כשבועיים טרם אירוע החתונה, הודיעה הגב' בצלאלי על ביטול ההתקשרות בשני ההסכמים, באמצעות מכתב, בו הלינה על איכות שמלת הכלה. עיקר המחלוקת נסב בנוגע לטיב שמלת הכלה שנתפרה (להלן: "שמלת הכלה"), וכן באשר להתחייבות הינומה, לכאורה, כי תפירת השמלה תסתיים שבועיים טרם אירוע החתונה. בהתאם, חלוקים הצדדים בקשר לגורם לביטול ההסכמים. לטענת הינומה, הגב' בצלאלי הפרה את ההסכמים טרם השלמת תפירת השמלה. לעומתה, טענה הגב' בצלאלי, כי מכיוון שתפירת שמלת הכלה לא הושלמה כראוי ובמועד המוסכם, הינומה היא זו אשר הפרה את ההסכמים. עיקר טענות הצדדים לטענת הינומה, הגב' בצלאלי ביטלה את ההסכמים באופן חד צדדי בכדי להשתחרר מהמחויבות החוזית בין הצדדים. על כן, לשיטתה, עיקר המחלוקת נוגע לזכאותה לאכיפת הסכם ולחלופין לקבלת פיצויים בגין הפרת ההסכמים מכוח חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות"). הינומה הפנתה לסעיף 2 להסכם למתן שירותי הצילום שצורף לכתב התביעה, לפיו במקרה של ביטול, המזמין מתחייב לשלם להינומה סך של 45% מערך ההזמנה, בזו הלשון: "במקרה של ביטול ההזמנה מכל סיבה שהיא אשלם לפוטו שלי סך של 45% מערך ההזמנה". כך, במקרה דנן הסכום הכולל בעבור הזמנת שירותי הצילום היה 9,000 ש"ח, מתוכם תובעת הינומה סכום של 4,050 ש"ח. לטענת הינומה, סעיף הביטול נוסח באופן זה משום שבעת החתימה על ההסכם, צוות הצילום משריין את מועד האירוע, כך נמנעת הינומה מקבלת הזמנות נוספות לאותו המועד ולכן לשיטתה, נגרם לה נזק ישיר בעקבות ביטול ההסכם. באשר להסכם להזמנת שמלת הכלה, טענה הינומה, כי בגין ביטול ההסכם, נותרה עם השמלה כאבן שאין לה הופכין, זולת לגב' בצלאלי, שכן השמלה נתפרה בהתאם למידותיה וטעמה האישי. הינומה הפנתה לסעיף 3 להסכם הזמנת שמלת הכלה, אשר צורף לכתב התביעה, לפיו: "במקרה של ביטול הזמנה זו יחויב המזמין בכל סכום ההסכם לאחר 10 ימים". הינומה טענה, כי מאחר והודעת הביטול נשלחה ביום 15.10.07, דהיינו מעבר לעשרה ימים, חבה הגב' בצלאלי את יתרת עלות השמלה בסך 6,000 ש"ח, וזאת לאחר שסכום של 1,000 ש"ח, שולם כמקדמה ביום חתימת ההסכם. אין מחלוקת, כי במועד ביטול ההסכמים, תפירת השמלה טרם הסתיימה. הינומה טענה, כי הן פרק הזמן הקצר שעמד לרשותה מלכתחילה, הן העובדה שהגב' בצלאלי הייתה בהריון במועדים הנוגעים לתביעה, ובשים לב לכך שבמועד הביטול השמלה כמעט והושלמה, כל אלו הקשו עליה להשלים את תפירת השמלה עד למועד ביטול ההסכמים. באשר למועד סיום התפירה טענה הינומה, כי בהסכם להזמנת שמלת הכלה לא נכלל כל סעיף המחייב או מתייחס לכך שמועד סיום תפירת השמלה הינו שבועיים טרם מועד החתונה, לפיכך, טענה זו לא הוכחה. יתירה מזו, מעדותו של מר צדוק, מנהל הינומה (להלן: "מר צדוק"), בדבר סמיכות הזמנת השירותים למועד האירוע, עלה כי נאמר לגב' בצלאלי שהעבודה תתבצע בדוחק זמן בשל הסמיכות בין ההזמנה לבין מועד החתונה. יתר על כן, לטענת הינומה, הגב' בצלאלי לא הותירה בידיה אפשרות להשלים את תפירת השמלה בתקופה שבין ביטול ההסכמים ועד לאירוע החתונה. הינומה טענה, כי נוכח נסיבות המקרה ובכלל זה, לוח הזמנים הקצר יחסית בו נדרשה לתפור את השמלה, ביטול ההסכם להזמנת השמלה על-ידי הגב' בצלאלי נעשה שלא כדין. עוד טענה, לגבי ההסכם למתן שירותי הצילום, כי הגב' בצלאלי לא נתנה טעם של ממש אשר מצדיק את ביטול ההסכם באופן חד צדדי. על כן, סברה הינומה, כי היא זכאית לאכיפת ההסכמים ולחילופין לקבלת פיצויים בגין הפרת ההסכמים מכוח חוק החוזים תרופות. לעומתה, טענו הנתבעים, כי לאור העובדה שמועד ההתקשרות חל כחודש וחצי בלבד טרם אירוע החתונה, טרם ההתקשרות, ביקשה הגב' בצלאלי לדעת מתי תהא שמלת הכלה מוכנה, כן, ביקשה מפורשות ששמלתה תעוצב בהתאם לדגם זהה של המעצב יאיר ז'רמון, ואף הציגה בפני העובדות בהינומה את תמונת הדגם הרצוי. גב' בצלאלי טענה, כי רק לאחר שהינומה התחייבה באופן חד משמעי לכך שהשמלה תעוצב בהתאם לדגם האמור, וכן תהא מוכנה שבועיים טרם מועד החתונה, התקשרה עימה בהסכמים. לגבי מועד סיום התפירה, הפנתה הגב' בצלאלי לתצהירי העדות מטעמה חברתה ואחותה. הגב' בצלאלי טענה, כי לא היה לה כל אינטרס בביטול ההסכם שבועיים טרם האירוע, והבהירה כי התנהלות הינומה והעובדה שהשמלה לא תאמה את מידותיה, כך: "באופן כללי נתפרה ברמה מאד נמוכה שאינה הולמת את המעמד", אילצוה לבטל את ההסכמים. בעקבות הביטול, פנתה למעצב יאיר ז'רמון אשר תפר לה שמלת כלה בתפירה אישית. בשל המועד הסמוך לחתונה, גבה המעצב תוספת מחיר, ובסך הכול שילמה בעבור השמלה שתפר, סכום של 9,000 ש"ח. נוסף על כך, הזמינה הגב' בצלאלי שירותי עיצוב שיער ואיפור בסלון הכלות "פנינה טורנה", בסכום של 2,200 ש"ח. לגבי ביטול ההסכם למתן שירותי צילום טענה הגב' בצלאלי, כי כרתה מול מר צדוק הסכם אחד שכלל השכרת שמלה ומתן שירותי צילום, וכי משהפרה הינומה את התחייבויותיה, בוטל ההסכם כולו לרבות שירותי הצילום. בנוסף, טענה כי משהזמנת שמלת הכלה בוטלה שלא בדרכי נועם, הגב' בצלאלי חששה מלהותיר את הזמנת צילום האירוע, על כנה. בכתב התביעה שכנגד עתרה הגב' בצלאלי לסעדים: החזר תשלום בעבור מקדמה ששולם להינומה בסך 1,000 ש"ח, הפרש מחיר השמלה ששולם למעצב יאיר ז'רמון בסך 2,000 ש"ח, מחיר עיצוב, שיער ואיפור בסך 2,200 ש"ח, עוגמת נפש בסך 10,000 ₪, הוצאות בסך 5,000 ש"ח ובסה"כ 20,200 ש"ח. בכתב ההגנה לכתב התביעה שכנגד טענה הינומה, כי מדובר בלוח זמנים חריג בענף שמלות הכלה והדגישה כי העובדה שהגב' בצלאלי הייתה בהריון השליכה באופן ישיר על אפשרויות עיצוב השמלה ולא אפשרה את השלמת השמלה שבועיים טרם החתונה. הינומה, הכחישה את הטענה כי הובטח לסיים את תפירת השמלה שבועיים טרם החתונה, עוד טענה כי במועד המדידה האחרון (יום לפני ביטול העסקה) תפירת השמלה הושלמה כמעט לחלוטין את השמלה ואף התחייבה להציגה בפני בית המשפט. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים שצורפו לתיק בית המשפט ושמעתי את העדויות, החלטתי לקבל חלקית את התביעה ואת התביעה שכנגד, מהטעמים שאפרט. משהופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה, וזכאי הוא לפיצויים. "כידוע, הזכות לבטל את החוזה על-אתר עקב הפרתו קמה לנפגע רק כשמדובר בהפרה יסודית של החוזה, שהינה הפרה אשר ניתן להניח לגביה כי אדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה". (ע"א 6018/03 משה אוליאר נ' מסא א.א. ייזום וניהול נכסים בע"מ (לא פורסם)). סעיף 6 לחוק החוזים תרופות, קובע שהפרה יסודית היא הפרה שניתן להניח לגביה שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה, או הפרה שהוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית; תניה גורפת בחוזה העושה הפרות להפרות יסודיות ללא הבחנה ביניהן, אין לה תוקף אלא אם היתה סבירה בעת כריתת החוזה. בהלכה הפסוקה נבחנה הפרה יסודית מכוח סעיף 6 לחוק התרופות לפי מבחן אובייקטיבי ולא לפי כוונת המפר (ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבנייה 1992 בע"מ ואח' נ' טהוליאן ואח' (2009)): "הגדרת המונח "הפרה" בחוק התרופות אינה מותנית בקיומו של יסוד נפשי של "אשם", היינו כוונה, זדון או התרשלות מצד המפר: בבואו לקבוע אם הייתה הפרה, אין הדין שואל מה היה מצבו הנפשי של המפר... הפרה אינה טעונה יסוד נפשי כלשהו. האחריות החוזית היא אחריות מוחלטת, בלא קשר לכוונתו הרעה או הטובה של המפר". (שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה (התשנ"ה) בעמוד 465; דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך ג' 385 (2003), תא (מחוזי-ת"א) 2530/05 שושנה בית עדה נ' מאיה א.א.מ.נכסים בע"מ (לא פורסם). סעיף 7(א) לחוק החוזים תרופות קובע, כי הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרתו הייתה יסודית וסעיף 7(ב) לחוק קובע, כי אם היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר ארכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן הארכה, זולת אם בנסיבות הענין היה ביטול החוזה בלתי צודק. במקרה דנא, השתכנעתי, שגם אם סברה הגב' בצלאלי כי הינומה הפרה את התחייבויותיה והיא מעוניינת לבטל את ההסכמים מטעמים ברורים מבחינתה, הרי שמתוך בסיס הנתונים כפי שהוא לא ניתן היה לקבוע כי מדובר בהפרה יסודית בהכרח, באותו מועד. משכך, בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק החוזים, היה על הגב' בצלאלי ליתן להינומה ארכה לתיקון השמלה כנדרש, ולו קצרה מאוד של ימים אחדים. משלא נהגה כך, לכאורה, היא לא היתה זכאית לבטל את ההסכמים על-אתר לאחר שהושקעה מצד הינומה עבודה בתפירת השמלה. באשר לטענה בדבר לוח הזמנים לסיום תפירת השמלה, הגב' בצלאלי צרפה לכתב הגנתה את תצהיריהן של חברתה ואחותה, אך הן לא נחקרו בבית המשפט. אף בעלה, הנתבע 2, לא העיד על אף שנכח בישיבה המקדמית שנערכה בפני ביום 06.01.10. אף כי סעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), קובע כי חוזה יכול שיעשה בעל פה, בכתב או בצורה אחרת הרי שבמקרה דנן לא מצאתי כי תנאי ההסכם בנוגע למועד בו היתה אמורה להיות מוכנה השמלה הוכח בפני. בנסיבות העניין, לאור הסמיכות בין הזמנת השמלה ועד לסיום התפירה, היינו, חודש ולאור חשיבות המועד כפי שהגב' בצלאלי פירטה בהרחבה רבה בכתבי הטענות ובישיבות שתקיימו בפני, ודאי היתה מעגנת זאת בהסכם, שאם לא כן התנאי לא היה מהותי, בודאי כאשר הגב' בצלאלי הינה עורכת דין במקצועה. עם זאת, גם מטעמה של הינומה לא העידו התופרת ועובדת המקום, אשר לעדותן משקל רב במקרה דנן, בו כתבה הגב' בצלאלי עוד במכתב הביטול מיום 15.10.07, כי הוסכם שהשמלה תהא מוכנה שבועיים קודם למועד החתונה. בעניין זה אציין, כי שני הצדדים נתקלו בקשיים ראייתיים שהקשו על הוכחת תביעתם בשל חזרתם של הנתבעים מהסכמה דיונית אליה הגיעו הצדדים בתום הישיבה המקדמית שהתקיימה בפני ביום 06.01.10. לאחר שנחקרו מר צדוק והגב' בצלאלי, הגיעו הצדדים להסכמה שבית המשפט יכריע במחלוקת על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לאחר שיוגשו תמונות של שמלת הכלה שעוצבה על ידי הינומה, וכן תמונות של שמלת הכלה אותה לבשה הגב' בצלאלי ביום חתונתה. בהתאם להסכמה, לה ניתן תוקף של החלטה, הינומה אף הגישה סיכומים בכתב ואולם מכיון שצרפה אליהם מסמכים שלא היו חלק מרשימת המסמכים בגילוי המוקדם - אישורי מסירה, ולטענת הנתבעים לא הומצאו להם התמונות שהיה עליה להמציא קודם לכם, טענו הנתבעים כי יש בכך לאיין את הסכמתם ומבקשים לבטל את ההחלטה. ביום 18.02.10, הודיעו לבית המשפט כי לאחר שהינומה לא פעלה בהתאם להחלטת בית המשפט, דהיינו, לא שלחה אליה את העתק תמונות שמלת הכלה שהוגשו לבית המשפט, וכן טענה, כי הינומה צירפה לסיכומיה מסמכים המהווים ראיות חדשות, חזרו בהם הנתבעים מהסכמתה הדיונית כאמור. במהלך ישיבה מקדמית נוספת שהתקיימה בפני ביום 23.05.10, התייחס בא-כוח הינומה לטענות אלה, הציג בפני בית המשפט אישור מסירת התמונות, ואף הציע לגב' בצלאלי לעיין בהן ואולם הגב' בצלאלי עמדה על כך שיינתן פסק-דין רגיל על סמך העדויות שנשמעו וסיכומים בכתב והינומה הסכימה לכך, מבלי לדון בביטול החלק ההסכמי של החלטת בית המשפט. באשר לליקויים בתפירת שמלת הכלה, הצדדים אינם חולקים על כך שתפירת שמלת הכלה לא הסתיימה. עיקר המחלוקת נוגע לאפשרות התובעת להשלים את תפירת השמלה לשביעות רצונה של הגב' בצלאלי, וזאת בהתאמה לדגם של המעצב ז'רמון. מעיון בתמונות שהגישה הינומה לבית המשפט, לא התרשמתי, כי שמלת הכלה אינה תפורה כהלכה. הגב' בצלאלי העידה כי "אמרו לי שאי אפשר לעשות שום דבר וכל תיקון צריך לחכות שבוע כי המתפרה בראשון" (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 6-7). ואולם, העובדה שהמעצב ז'רמון צלח את תפירת את שמלת כלולותיה בפרק זמן של שבוע וחצי, מעידה כי יתכן והינומה יכלה להשלים או לתקן את השמלה באותו פרק זמן לו היתה ניתנת לה אורכה לכך. יש לזכור, כי הגב' בצלאלי לא הגיעה באופן מקרי אל הינומה ובמהלך הישיבה המקדמית שהתקיימה בפני, העידה כי פנתה להינומה בעקבות המלצה ומוניטין התובעת: "אני מכירה את השם ובעבר הרחוק, לפני שנים, חברה התחתנה ועשתה שמלה. היא הייתה מרוצה. הם ידועים, אין הרבה סלונים לכלות בירושלים. הם ידועים שהם יכולים לעצב שמלה על פי דרישה בהתאם לקטלוגים ועיצובים של מעצבים שמציגים בפניהם." (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 21-23). הגב' בצלאלי הסיקה מדברי התופרת בהינומה שאין אפשרות לתקן חלקים מהותיים בשמלה, כך שיותאמו למידותיה של הנתבעת, כך לדוגמא טענה בסיכומיה כי "התופרת מסרה כי לא ניתן להצר יותר את השמלה מאחר והתחרה כבר נתפרה מעליה". ואולם, בשים לב ללוח הזמנים הדחוק, וחשיבות אירוע החתונה המתקרב ובא, תיאור הדברים הותיר את הרושם שהגב' בצלאלי הייתה שרויה בלחץ רב במועדים המדוברים, ולכן נעדרה בסבלנות ביחס להשלמת תפירת השימלה. חילופי הדברים בין הצדדים, כפי שהעידה הגב' בצלאלי, גרמו למפח נפש לה ולמשפחתה ערב החתונה, ואף תרמו לתחושתה כי כלו כל הקיצין. ערה אני לכך שאין זה סביר כי כלה תחליט שבועיים לפני חתונתה לחפש שמלת כלולות אחרת מזו שהוזמנה על ידה אלא אם כן סבורה היא כי קיים פגם מהותי בשמלה שהוזמנה. לכן אני מאמינה לגב' בצלאלי שהחליטה לבטל את הזמנת השמלה מאחר ושלדעתה הסובייקטיבית השמלה לא התאימה לזו שהוזמנה. ואולם נשאלת השאלה אם גם מבחינה אובייקטיבית הייתה מוצדק לבטל את ההסכם, שכן הגב' בצלאלי לא יכלה להשיב בעדותה אף לשאלה: "באיזה שלב היתה השמלה מבחינת העבודה?" (עמ' 8 לפרוטוקול ש' 10). גם בהנחה שהמועד לסיום תפירת השמלה היה שבועיים טרם אירוע החתונה, כאשר הצדדים התקשרו בהסכם בסך הכול כחודש וחצי טרם האירוע, יתכן וניתן היה לתקן את הליקויים. משכך, היה על הגב' בצלאלי להניח תשתית מתאימה לכך שהשמלה היתה לקוייה באופן שאינו מאפשר את תיקונה עד למועד חתונתה, בדרך של חוות-דעת מומחה מכיון שמעיון בתמונות שהוצגו לבית המשפט לא ניתן לקבוע זאת ולהימנעותה מכך משמעות ראייתית (קדמי, על הראיות, (חלק ב') בעמ' 719, ע"א 548/78, שרון נ' לוי, פדי לה(1)736, 760; ע"א 55/89, קופל (נהיגה עצמית בע"מ) נ' טלקר חברה בע"מ, פדי מד(4)595, 602). באשר לשיעור הפיצויים הקבוע בהסכם הנוגע לתפירת השמלה, לפיו עליה לשלם את "כל סכום ההסכם לאחר 10 ימים מיום ההזמנה", אני סבורה כי הינו מופרז, בהתחשב בנסיבות העניין. בהתאם לסעיף 15(א) לחוק החוזים תרופות הבחינה הנוגעת להפחתת הפיצויים המוסכמים, היא דו שלבית. בשלב הראשון המכונה שלב נורמטיבי, נדרש בית המשפט לקבוע את סבירותם העקרונית של הפיצויים הקבועים בתניה, לאמור אם יש יחס סביר בין הפיצויים לבין הנזק שהיה צפוי באופן סביר בעת כריתת החוזה; בשלב השני, השלב הקונקרטי, מופעלת סמכות ההפחתה ובגדרה על בית המשפט לקבוע באיזה שיעור יש להפחית את הפיצויים המוסכמים נושא התניה. הבחינה הנורמטיבית מתחשבת במהות החוזה בו מדובר - האם עניין לנו בחוזה מסחרי, בו שני הצדדים הם בעלי כוח דומה או שמא עניין לנו בחוזה צרכני, בו כוח המיקוח של צד אחד רב יותר. אופיו הסטנדרטי של ההסכם וטיבו כהסכם צרכני - מאפשרים להפעיל ביחס אליו אמות מידה דומות לחוזה אחיד. הפסיקה הכירה באפשרות להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם ולהפחיתו, גם באין ראיות קונקרטיות לציפיות הסובייקטיבית של הצדדים, זאת בעיקר בחוזים שגרתיים ומקובלים, שבאין שיקולים מיוחדים יוצאי דופן לגביהם, יכול בית המשפט להתייחס לסבירותם מתוך החוזה עצמו. כך נפסק בע"א 126/84 יצחקי נ. שור, פ"ד לח(3)620, ונכתב בספרה של פרופ' ג' שלו, דיני חוזים, (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 596: "... אל המסקנה, כי הפיצוי נקבע ללא יחס סביר לנזק שהיה ניתן לצפותו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מן ההפרה, יכול בית המשפט להגיע מהוראות החוזה עצמו...". דברים אלה הולמים גם את ענייננו. ראשית בניגוד לטענת הינומה, העסקה שבוטלה לא היתה לקניית שמלה, כנטען על ידי הינומה בסיכומיה, אלא להשכרתה, כעולה מההזמנה שצורפה לכתב התביעה בה נכתב "להשכרה בלבד" ומסעיפים 2-3 לכתב התביעה. עוד ניתן ללמוד על אומדן לקביעת פיצוי סביר מהוראת ההסכם הקובעת, כי "במקרה של ביטול הזמנה זו יחוייב המזמין בהוצאות בסך 40% מהסכם זה (עד 10 ימים מיום ההזמנה)". בנוסף, אני מקבלת את טענת הנתבעים, כי יש להתייחס אל ההסכם להשכרת שמלת הכלה וההסכם למתן שירותי צילום כמקשה אחת, בין היתר, בשל זהות המתקשרים ובשל אופי ההתקשרות ועל כן זו עסקת חבילה אחת ועל כן בהתחשב במכלול נסיבות ההתקשרות, ובכלל זה בצפייתם הסובייקטיבית של הצדדים ובמבחן הצפייה בכוח של אדם סביר בנעלי המתקשרים (ג. שלו וי. אדר, דיני החוזים - תרופות, 2009, עמ' 500-501) הנני מפחיתה את הפיצוי המוסכם בחוזה לתפירת השמלה, לזה שנקבע בחוזה הצילום, לשיעור של 45% מהתמורה החוזית שעליה הוסכם. באשר להוצאות המשפט שנגעו לשכירת שירותי מסירת מסמכים לנתבעים, אישורי המסירה צורפו לסיכומים ולא היוו חלק מרשימת המסמכים, כהוראת תקנה 214ח לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ועל כן אני דוחה רכיב זה בכתב התביעה. התוצאה היא שהתביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 6,200 ש"ח (שהינו 45% מהתמורה החוזית בהפחתת המקדמה בסך 1,000 ש"ח אשר שולמה לה, כמצוין בהסכם ההזמנה שצורף לכתב התביעה). באשר לתביעה שכנגד, מטבע הדברים כלה נרגשת לקראת אירוע החתונה, ומשקיעה רבות בשמלתה, כפי שנקבע בפסיקה עניפה (בתק (י-ם) 4866/07 מנסנו מזל נ' מזרחי אודליה (לא פורסם)): "אין מקום להכביר במילים על כך שאירוע חתונה הינו אירוע חד פעמי, שמח ומרגש עבור בני הזוג המתחתנים, בני משפחותיהם וחבריהם. (ראו לעניין זה גם פסק דינו של כב' השופט ר. וינוגרד בתק (י-ם) 3692/03 טמיר רונית נ' פרפרים סטודיו לכלה יאיר אולפני צילום בע"מ). אין כל ספק שהכלה מבקשת להיראות במיטבה במהלך האירוע, ומכאן חשיבותה של שמלת החתונה." הגב' בצלאלי הגיעה אל הינומה לצורך מדידות השמלה בארבעה מועדים שונים, האחרון שבהם ביום 14.10.09, יום לפני הודעת הביטול. לטענתה, במועד זה נלוו אליה אחותה ואמה, אשר כמוה, הבחינו שהשמלה אינה מוכנה ואף היו בה ליקויים רבים, כך למשל; נתפרו שתי תוספות בד בגב השמלה בנוסף לכתפיות, תפר התחרה נטה לכיוון מרכז הגוף ולא בצידו, בגד הגוף לא הוארך כנדרש, השמלה לא הוצרה כנדרש חרף מספר מדידות, בין בד הסאטן לבין בד התחרה בלטו כיווצים פנימיים. עוד פירטה הגב' בצלאלי בכתב ההגנה כי מידות קאפות השמלה לא תאמו למידותיה, כך: "על מנת לתקן את קאפות החזה, מאחר ונמסר ע"י התופרת כי לא ניתן לתפור בשנית בהתאם למידות הנכונות, הצמידו את קאפות החזה לגוף ע"י תמיכה של הכתפיות המקוריות וכן שתי כתפיות נוספות, שמעולם לא הוזכרו כי יידרשו, בצורה צמודה מידי לגוף עד כדי גרימת סימנים אדומים על הגב, כמו כן, מאחר ומידות הקאפות לא תאמו את מידותיה של הנתבעת, עלתה יתרת עור גוף בין בית השחי על קאפות החזה." הגב' בצלאלי הדגישה, כי דגם שמלת הכלה שנתפרה, היה שונה לחלוטין מהדגם המבוקש. יתירה מזו, הוסיפה כי בזמנים הנוגעים לעניין הייתה בחודש הראשון להריונה, אז לא חלו כל שינויים פיזיים ולראייה הפנתה לתמונותיה ממועד חתונתה. כמו כן, טענה כי בקשותיה לתיקון השמלה נענו באופן שאינו מספק, שכן התופרת מסרה שלא ניתן להצר את השמלה. לאור הליקויים הרבים, אשר לשיטת הגב' בצלאלי, נדרש להינומה פרק זמן של שבוע לפחות בין כל תיקון, "אמרו לי שאי אפשר לעשות שום דבר וכל תיקון צריך לחכות שבוע כי המתפרה בראשון" (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 6-7) ובהתחשב בסמיכות מועד החתונה, נאלצה לבטל את העסקה. בנוסף טענה, כי יחסן של העובדות בהינומה לא היה הולם, וכלל חילופי דברים וצעקות ביום ביטול ההסכמים. כאמור, אין זה סביר כי כלה תחליט שבועיים לפני חתונתה לחפש שמלת כלולות אחרת מזו שהוזמנה על ידה אלא אם כן סבורה היא כי קיים פגם מהותי בשמלה שהוזמנה. לכן אני מאמינה לגב' בצלאלי שהחליטה לבטל את הזמנת השמלה מאחר ושלדעתה הסובייקטיבית, שבועיים קודם למועד הקבוע לחתונתה, השמלה לא התאימה לזו שהוזמנה. מקבלת אני בעניין זה את טענה הגב' בצלאלי בסיכומיה כי הינומה בחרה להימנע מלהעיד את עובדות המקום והתופרת. הימנעות זו, פועלת כנגד הינומה על פי דיני הראיות, קל וחומר במקרה שהן בנות משפחה ועדיין עובדות במקום ואולם, כפי שקבעתי גם על הגב' בצלאלי היה להניח תשתית מתאימה לכך שהשמלה היתה לקוייה באופן שאינו מאפשר את תיקונה עד למועד חתונתה, בדרך של חוות-דעת ולהימנעותה מכך משמעות ראייתית. כאמור, היה על הגב' בצלאלי ליתן להינומה ארכה לתיקון השמלה כנדרש, ולו קצרה מאוד של ימים אחדים. רכיב עוגמת הנפש כפוף מעצם טיבו לשיקול דעתו של בית המשפט, וכי לא בנקל יטה בית המשפט להורות על פסיקתו. סבורני כי סכום של 10,000 ש"ח לו עתרו התובעים שנגד, וסכום נוסף בגין הוצאות של 5,000 ש"ח מבלי שצורפו לו קבלות ולא הוצגו בפני ראיות כלשהן באשר להוצאות, הינו מופרז בנסיבות העניין ועל כן על הינומה לפצותה על עוגמת הנפש והטירחה שנגרמה לה מתוך הרצון להקטין את נזקיה, בסכום של 4,000 ש"ח. איני מוצאת מקום לחייב את הינומה בהפרש ההוצאות ששילמה הגב' בצלאלי עבור השמלה וסלון הכלות החלופיים. אף אם נניח שעלותה הגבוהה יותר של שמלת הכלה אצל המעצב ז'רמון נבעה בין היתר בשל לוח הזמנים הדחוק, ולמרות שטענה זו לא הוכחה בפני, יש ליתן את הדעת לעובדה שהגב' בצלאלי לא פנתה מלכתחילה למעצב זה, בהנחה שהעלות תהא שונה, כפי שאכן אירע. דווקא טענתה בדבר הפער בין עלות השמלות מעוררת תהייה. הפער בין העלות של שמלת הינומה (יחד עם עיצוב השיער והאיפור) לבין העלות לתפירת שמלת המעצב, שבוע וחצי בסמוך לחתונה היה 2,000 ₪ בלבד ונבע לטענתה בשל סמיכות הזמנים ולא בשל הכנתה על ידי המעצב. העובדה שלאחר ביטול ההסכם הגב' בצלאלי פנתה למעצב ז'רמון לשם תפירת שמלת הכלה, בדגם אותו ביקשה שיתפרו בהינומה, כפי שפירטה בהרחבה בכתבי הטענות וכן בעדותה, מעלה תמיהה, האם הגב' בצלאלי גמרה אומר בליבה לבטל את הזמנת השמלה, בין היתר, בשל רצונה העז בתפירת דגם השמלה המקורי. סוף דבר ממכלול הטעמים שנמנו לעיל, אני מורה בזאת כי דין התביעה והתביעה שכנגד להתקבל בחלקן, כך שהנתבעים ישלמו לתובעת סכום של 6,200 ₪, מסכום זה יקוזז הסכום שנפסק לתובעים שכנגד בסך 4,000 ש"ח כך שהנתבעים ישלמו להינומה סכום כולל של 2,200 ש"ח. בנסיבות העניין משהתקבלו חלקית התביעה והתביעה שכנגד, אין צו להוצאות. התשלום ישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לנתבעים, שאם לא כן ישא ריבית והפרשי הצמדה, ממועד פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. אירועים (תביעות)חוזהבגדים (הגנת הצרכן)ביטול חוזהשכירות