1. ביום 15.6.11 רכש התובע אצל הנתבעת מנוי לחדר כושר, וביום 16.11.11 חידש הוא את המנוי, לו ולרעייתו סופיה, לתקופה שתחילתה ב- 5.12.11 ועד ל- 8.3.13 (דהיינו שנה ו- 3 חודשים) תמורת סכום של 3,555 ₪ ששולם ב - 2 תשלומים באמצעות כרטיס אשראי. (חלק מן התקופה - 3 החודשים שמעבר לשנה, הינם תוצאה של "הארכת תקופה לפי אישורים רפואיים" כפי שיובהר עוד להלן בהמשך) . 2. לטענת התובע, במהלך תקופת האימונים החלו הוא ורעייתו לחוש שלא בטוב. הוא עצמו החל לסבול מהפרעות בקצב הלב ואושפז פעמיים בבית חולים (ר' אישור רפואי מיום 13.6.12) ואילו אצל רעייתו הופיעו בעיות אוטופדיות ותגובות אלרגיות למי הבריכה (ר' אישורים רפואיים מ- 13.6.12 ו- 14.6.12). 3. בעקבות כך ובהוראת רופאיהם, הפסיקו התובע ורעייתו להתאמן. לטענת התובע, ביום 15.6.12 (כ- 6 חודשים לאחר תחילת התקופה) פנו הם לראשונה אל הנתבעת בבקשה לביטול המנוי ולהחזר כספי בעבור החודשים שבהם לא יכולים היו הם ללהמשיך באימוני חדר הכושר והבריכה. 4. אלא שאז - כך לטענת התובע - התקשו הם לקבל תשובה לפנייתם ורק בחודש ספטמבר 2012 הודיעה להם הנתבעת כי המנוי בוטל, אלא שהם לא זכאים להחזר כספי בגין הביטול וכי המסמכים הרפואיים שצורפו לבקשתם אבדו. 5. התובע, הטוען כי כל נסיונותיו ליצור קשר עם מנהל הנתבעת, לרבות מכתב שהפנה אל הנתבעת ביום 11.9.12 (ר' המכתב) עלו בתוהו, פנה לבסוף אל המועצה הישראלית לצרכנות על מנת שזו תסייע לו בקבלת ההחזר הכספי ואולם גם לפניות החוזרות של המועצה לא הגיבה הנתבעת ובמקביל לכך גבתה ממנו באמצעות כרטיס האשראי שלו, את מלוא התשלום. 6. בעתירתו לחיוב הנתבעת בתשלום פיצוי בסך 5,581 ₪ (החזר של 2,581 ₪ בגין פרק הזמן בו הוא ורעייתו לא עשו שימוש בשירותיה, 1,000 ₪ בגין עגמת נפש ו- 2,000 ₪ פיצויים לדוגמא), טוען התובע טענות אלה: בעת חידוש המנוי ביום 16.11.11, לא בקשה ממנו הנתבעת להציג בפניה אישורים רפואיים, כפי שהיא נדרשת לעשות על פי חוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח) תשנ"ד-1994. לפי הוראות החוק, מרגע שהוצגו בפני הנתבעת אישורים רפואיים המלמדים על כך שהוא ורעייתו מנועים מלעשות שימוש בחדר הכושר ובבריכה, היתה היא מצידה מנועה מלהמשיך ולספק להם שירותים אלה. משכך, בהמשיכה לגבות מהם את התשלום בעבור המנוי, נהגה היא כלפיהם בחוסר תום לב והתעשרה על חשבונם. מנוי שנתי לפעילות ושימוש בחדר כושר מהווה "עסקה מתמשכת" כהגדרתה בסעיף 13ד לחוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981. לפיכך, בהתאם להוראת סעיף 13ד(ג) לחוק זה, היתה הנתבעת חייבת לבטל את עיסקת התקשרותו עמה בתוך 3 ימים, לעצור את יתרת חיוביו בגינה ולהשיב לו את הכסף שכבר נגבה ממנו, לאחר שהוא פנה אליה בדרישה כי תעשה כן. בנסיבות שבהן עומדת הנתבעת בסירובה לבטל את העיסקה, הרי שלפי הוראת סעיף 13ד(ד) לחוק קמה לו הזכות לתבוע ממנה גם "פיצויים לדוגמא", ללא הוכחת נזק. 7. בכתב ההגנה שהוגש מטעמה, העלתה הנתבעת את הטענות הבאות: התובע הדורש ביטול עיסקה של מנוי זוגי, הגיש את התביעה לבדו בשעה שהיה עליו לצרף אליה גם את רעייתו. קודם לחידוש המנוי, הציג התובע בפני הנתבעת מסמכים רפואיים ומסמכים נוספים המלמדים על נסיעות של התובע ורעייתו לחו"ל בתקופת המנוי הקודמת (נ/1). על בסיס מסמכים אלה מהם עולה כי השניים לא ניצלו את מלוא תקופת המנוי הקודמת שלהם, הוספו לשניהם יחדיו 188 ימי ארכה למנוי, כלומר 3 חודשים לכל אחד (ר' ההערה בטופס החידוש מיום 16.11.11 - "קבלו הארכת תקופה לפי אישורים רפואיים"). התובע שהינו רופא במקצועו, לא פנה לרופא חיצוני שיבדוק אותו "בדיקה ראויה" אלא הנפיק לעצמו ולרעייתו את האישורים הרפואיים עליהם הוא מסתמך. בעשותו כן - כך לטענת הנתבעת - עשה התובע ביחד עם אשתו "קנוניה" ו"ניצל את מעמדו כרופא לצורך שימוש ציני, חסר אחריות, מנוגד לאתיקה המקצועית וחטא לחובתו המקצועית". המנוי שנרכש על ידי התובע הינו מנוי זוגי שנתי. בקבלו את ההנחה הניתנת בגין מנוי מסוג זה, ובבקשתו לבטלו בחלוף כחצי שנה שעה שהתחייב לשנה שלמה, לא יכול התובע להנות מהחזר כספי מלא. מחירו של מנוי חצי שנתי אצל הנתבעת עומד על סך של 3,000 ₪ ואילו התובע שילם בעבור חידוש המנוי שנתי סך של 3,555 ₪ בלבד. המנוי שרכש התובע הינו מנוי מוזל ל"קרנות הסוהרים" ובטופס ההצטרפות עליו חתם הוא בשעתו, מצויין במפורש כי לא ניתן לבטלו. כמו כן מצויין בטופס כי דמי הרישום בסך 25% ממחר המנוי לא יוחזרו. העיסקה נשוא התביעה איננה עונה על הגדרתה של "עיסקה מתמשכת" על פי החוק. מכתבי המועצה הישראלית לצרכנות לא התקבלו אצל הנתבעת. 8. במהלך הדיון בבית המשפט, חזר בו נציג הנתבעת, מר אסף בן-חיים, מן הטענות שהשמיעה הנתבעת כלפי התובע ורעייתו בכל הנוגע אותנטיות המסמכים הרפואיים שהוגשו לה מטעמם. זאת, לאחר שהובהר לו כי מדובר במסמכים רפואיים שנכתבו על ידי רופאים שונים וצורפו לנייר המכתבים של התובע, הנושא את פרטיו כשהוא עצמו אכן רופא במקצועו. הנני מוצאת מקום לציין כי טענות חמורות אלה, ראוי היה להן שלא תישמענה מצד הנתבעת מלכתחילה, שכן לו היתה היא בוחנת את המסמכים הרפואיים בקפידה, היתה מגלה בנקל כי מדובר בטענות שאין להן בסיס. 9. מר בן חיים בקש להדגיש בעדותו כי התובע ואשתו ניצלו 6 חודשי מנוי מתוך 12, וכי נותרו להם 6 חודשים נוספים ולא 9 כטענתם, שכן 3 החודשים האחרונים הינם תוצאה של הארכת המנוי בעקבות אי ניצול קודם, כאמור. בנוסף לכך טען מר בן חיים כי חוק הגנת הצרכן מתייחס לחדרי כושר בלבד ואילו הנתבעת הינה "קאנטרי קלאב" המספק למנוייו, מלבד חדר כושר ובריכה, פעילויות נוספות מסוגים שונים - חוגים, בידור והרצאות שהאפשרות להשתתף בן כלולה גם היא בתשלום. 10. לאחר ששמעתי את הצדדים ואת הנימוקים העומדים בבסיס עמדתו של כל אחד מהם, ולנוכח המסמכים השונים שהוצגו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה. ואלה נימוקי: א. מאז מועד תחילת המנוי המחודש (5.12.11) ועד לתאריכים המופיעים על האישורים הרפואיים (13.6.12) המצורפים לכתב התביעה, חלפו כ- 6 חודשים, במהלכם התאמנו התובע ורעייתו בחדר הכושר ובבריכה. מכתבו של התובע אל הנתבעת מיום 11.9.12 מלמד על כך שהמסמכים הרפואיים נמסרו לה על ידו במחצית חודש יוני 2012. משכך, מאז מועד זה ועד למועד סיום המנוי, נותרו כ- 6 חודשים שבהם המנוי לא נוצל עוד ו- 3 חודשי הארכה שניתנו לתובע ולרעייתו בחינם בגין אי ניצול קודם. ב. במסגרת חתימתו על טופס חידוש המנוי אכן הצהיר התובע ש: "ידוע לו כי לא ניתן לבטל את המנוי או להקפיאו או לקבל החזר עבור תקופה שלא נוצלה ואין להעביר מנוי לאדם אחר". התובע טוען, כאמור, כי מדובר בנסיבות של "סיכול" שבעטיו לא יכולים היו ורעייתו להמשיך ולהשתמש בשירותי הנתבעת בשל מצבם הבריאותי ולכן מגיע להם החזר בגין החודשים שלא נוצלו. לטעמי, בנסיבות הפסקת השימוש במנוי במקרה זה, לא מדובר בסיטואציה של "סיכול". סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 קובע כי: (א) היתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען, וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי-אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים...". המסמכים הרפואיים הקודמים של התובע ורעייתו מהשנים 2010 ו- 2011 (נ/1) כמו גם העובדה שבמהלך השנה הקודמת של המנוי נאלצו השניים להפסיק פעילותם בחדר הכושר ובבריכה מטעמים רפואיים, מלמדים בעיני על כך שמדובר בנסיבות שהיה עליהם לצפות את אפשרות התרחשותן. כך למשל מלמדים המסמכים הרפואיים על כך שעוד בשנת 2010 טופל התובע בשוק חשמלי להסדרת קצב הלב ולכן כבר אז היה עליו להפסיק פעילותו בחדר הכושר למשך תקופה מסוימת. יחד עם זה, כבר נקבע בפסיקה, לא אחת, כי במקרים שבהם אדם לא יכול לקיים את הההסכם שעליו הוא חתם עם מכון כושר מטעמי מחלה או פציעה, מן הראוי לאפשר לו את ביטול החוזה (ר' ת"ק 2537/06 (י-ם) גיל שמשון נ' בודי ליין ות"ק (י-ם) 1418/09 גרדשיין מור נ' בודי ליין). ג. באשר לטענות התובע בדבר היות העסקה "עסקה מתמשכת" - חוק הגנת הצרכן, התשמ"א- 1981 מייחד סעיף נפרד לטיפול בעסקה המכונה "עסקה מתמשכת", המוגדרת בסעיף 13ג. לחוק זה, כ "עסקה לרכישת שירותים באופן מתמשך, לתקופה קצובה או בלתי קצובה". המדובר ביחסים ארוכי טווח שבין עוסק לצרכן, במסגרתם העסקה מתחדשת מתקופה לתקופה ולרוב היא תמשיך להיות בתוקף עד אשר הצרכן יבקש את סיומה. ברוב המקרים, אמצעי התשלום הוא כרטיס אשראי או הוראת קבע, כך שהתשלום מתבצע ללא צורך בפעולה של הצרכן. מכיוון שבמקרה שבפני, על פי הסכם ההתקשרות בין הצדדים, רכש התובע אצל הנתבעת מנוי למשך 12 חודשים ושילם עבורם ב- 2 תשלומים באמצעות כרטיס אשראי, ללא קביעה כלשהי בדבר התמשכות העסקה לתקופה נוספת, סבורני כי אין מדובר ב"עסקה מתמשכת" אלא ב"עסקה לתקופה קצובה" המוסדרת בסעיף 13א לחוק הנ"ל ומשכך לא חלים עליה כללי הביטול של "עסקה מתמשכת". ד. עם זאת, אף לפי גרסת הנתבעת, בעת חידוש המנוי, החליטה היא לפנים משורת הדין, לזכות את התובע ורעייתו ב- 3 חודשי הארכת המנוי הזוגי שכן 188 ימים לא נוצלו על ידם במסגרת תקופת המנוי הקודמת ששולמה על ידם במלואה, וברי כי לא ינוצלו גם הפעם. במצב דברים זה, דעתי היא כי משהסכימה הנתבעת לתת לתובע ורעייתו 3 חודשי מנוי חינם בגין אי ניצול קודם, לא יהא זה הוגן מצידה לשלול הם הטבה זו לחלוטין, משהסתבר לה כי אין באפשרותם לנצל ימים אלה גם הפעם. לאור העובדה שהתובעים הספיקו להתאמן אצל התובעת במשך מחצית מתקופת המנוי, סבורני כי נכון יהיה לחייבה לזכותם גם במחצית ההטבה הנ"ל, דהיינו בחודש וחצי של מנוי בחינם. 11. סוף דבר, אני מחליטה לקבל את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבעת להשיב לתובע את הסכום של היחסי ששולם לה על ידם בעבור 7 וחצי חודשים (6 חודשים שבהם הם לא התאמנו + חודש וחצי הטבה) בקיזוז דמי הרישום, דהיינו 1,332 ש"ח (296 ₪ לחודש x 7 וחצי חודשים, פחות 889 ₪ דמי רישום), בתוספת הוצאות בסך של 400 ₪, סה"כ 1,732 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד ליום התשלום בפועל. זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 15 ימים. חוזהחדר כושר / מכון כושרביטול חוזה