התביעה 1. השאלה העומדת להכרעה בהליך זה היא האם מחוייב הנתבע לעמוד בתנאי הסכם ממון ולקיים החיוב הקבוע בו לפיו עליו לשלם לתובע 2 (להלן: התובע) סכום של 20,000 דולר. 2. בהסכם שנכרת בין התובעת 1 (להלן: התובעת) אמו של התובע, לבין הנתבע עמו חיה יחד כידועים בציבור 15 שנה החל משנת 1981 ומהחיים המשותפים נולדו שני ילדיהם המשותפים, הסכם אשר בא להסדיר יחסי הממון שביניהם לקראת פרידתם, נקבע בסעיף 11ב' כי הנתבע ישלם לתובע, בנה של התובעת, סכום של 20,000 דולר. 3. כן נקבע כי על התשלום להתבצע בתוך 15.5 חודשים ממועד החתימה על ההסכם (5.7.96) או מיד עם מכירת דירת הנתבע וסילוק חובותיו לבנק לאומי ובנק הפועלים מכספי המכירה, המוקדם מבין השניים. 4. עוד נקבע כי אם יופר סעיף זה תגרור ההפרה תשלום פיצויים מוסכמים מראש בסך השווה ל-10% ריבית שנתית, זאת בנוסף להפרשי ההצמדה לדולר ארה"ב. ההגנה 5. הנתבע מתכחש לחיובו עפ"י הנטען בתביעה. 6. הנתבע טוען כי יש למחוק התביעה על הסף שכן התובעת איננה טוענת לזכאותה היא לסעד ואילו התובע לא הגיש תצהיר מטעמו כנדרש עפ"י תקנות סדר הדין האזרחי. 7. אף לגופה של תביעה - מכחיש הנתבע כי יש לחייבו בתשלום עפ"י הנדרש בתביעה. הנתבע טוען שתוקפו של ההסכם הוא מכח דיני החוזים הכלליים גרידא ואין ההסכם הסכם יחסי ממון שכן הצדדים לא היו נשואים, על כן חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 לא חל על היחסים ביניהם ומשכך גם אישור בית המשפט המחוזי להסכם בטל ומבוטל שכן הינו מחוסר סמכות. 8. עוד אומר הנתבע כי ההתחייבות שנטל על עצמו מכח סעיף 11ב' להסכם, לשלם לתובע 20,000 דולר, הינה בבחינת התחייבות ליתן מתנה לתובע, התחייבות למתן מתנה אשר עד כה לא הושלמה. 9. אליבא דנתבע, לא היתה לו כל מחוייבות כלפי התובע, הוא והתובעת ניהלו משק כלכלי נפרד לדבריו, ומשכך התחייבותו ליתן כספים לתובעת, לתובע או לילדי הצדדים, נבעו מתוך רצונו הטוב וללא חובה משפטית. 10. התחייבות זו ביטל הנתבע על פי דבריו בהודעות בע"פ עוד בשנת 1999 שהועברו לתובעת לתובע ולילדי הצדדים, ולאחר מכן בהזדמנויות נוספות נתן הודעות ביטול נוספות לדבריו. 11. לשיטת הנתבע, התובע לא שינה מצבו בהסתמך על ההתחייבות, וכי החל משנת 1999 מצבו שלו הכלכלי הורע בשל חובות שתפחו, מצב שאילצו לקחת משכנתא והלוואות נוספות בסדר גודל של שני מליון ש"ח. כן אומר כי הוא יזם של חברת הזנק אשר עד כה יצרה הפסדים. 12. הנתבע אף לקה לדבריו בבריאותו, דבר שפגע בכושר השתכרותו. 13. אליבא דנתבע הוא שילם על חשבון התחייבותו סכום של 5,000 דולר לפני הודעתו על ביטול ההתחייבות ליתן מתנה. דיון 14. הצדדים חתמו על הסכם אשר קיבל אישורו של בית המשפט. 15. הצדדים פנו לבית המשפט לאישור ההסכם, על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973, (להלן: חוק יחסי ממון בין בני זוג), ובית המשפט אישר את ההסכם על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג. 16. נוכח הבקשה המשותפת של הצדדים לאשר את ההסכם עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג, מנוע הנתבע מלטעון עתה כנגד תחולת חוק יחסי ממון בין בני זוג על ההסכם לאחר שבית המשפט אישרו על פי חוק זה על פי בקשתו. 17. יודגש, כי הפרשנות כי חוק יחסי ממון בין בני זוג אינו חל על ידועים בציבור לא היתה החלטית, ויתכן שבית המשפט המחוזי באשרו את ההסכם עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג סבר שחוק זה חל אף על ידועים בציבור, ואיש לא ערער על החלטה זו. 18. הצדדים הם שביקשו אישור ההסכם עפ"י חוק יחסי ממון בין בני זוג, בית המשפט סבר כי חוק זה חולש על ההסכם בנסיבות שהיו בפניו, משכך האישור בנסיבות מיוחדות אלה תקף ומכוחו ומכח בקשת הצדדים הוחל על ההסכם חוק יחסי ממון בין בני זוג. 19. אשר על כן, אף שפירוש נכון של החוק עפ"י ההלכה שנקבעה כי החוק איננו חל על ידועים בציבור, אין הנתבע רשאי, ומנוע הוא מלטעון בנסיבות הענין, כי חוק יחסי ממון בין בני זוג איננו חל על ההסכם הנדון. 20. ומשכך הוא, הרי שכל שינוי בסעיפי ההסכם הממוניים טעון הסכמת הצדדים בכתב ואישורו של בית המשפט. מצב שלא התקיים בענייננו. 21. זאת ועוד: אף אם אכן אין תחולה לחוק יחסי ממון בין בני זוג בנדון דנן הרי שההסכם ככל הסכם אחר הינו בעל תוקף ויש לקיימו. 22. עם זאת להסכם הנדון מטרה ותכלית מיוחדים. המיוחד בהסכם זה בהיותו במהותו הסכם ממון הוא, שמטרתו היא הסדרת כלל יחסי הממון לעת פירוד בין הצדדים לו. 23. הוראותיו של הסכם כזה, מטבע הדברים, שזורים זה בזה ותלויים זה בזה. 24. הסכמת התובעת לקבל מהנתבע סכום של 50,000 דולר עפ"י ההסכם מותנית בכך, ושזורה בחיובים הנוספים של הנתבע ליתן 20,000 דולר לבנה מנישואיה, וסכום של 40,000 דולר לכל אחד מילדי הצדדים. 25. מקובלת עלי עדות התובעת כי מלכתחילה, לפני שנכרת הסכם הממון, הסכימו הצדדים שהנתבע יעביר לתובעת סך של 150,000 דולר בהם תוכל לרכוש חלקו של גרושה בדירה שהיתה לה ולגרוש, ואף הציגה טיוטת הסכם, זאת על מנת שתהיה דירה למגוריה עם ילדיה, אשר שניים מהם הינם ילדי הנתבע. 26. ברם, הן בעקבות ירושה שקיבלה לאחר פטירת אמה המנוחה, והן בגין העדר הסכמה בדבר מתן בטחונות על ידי הנתבע להבטחת התחייבויותיו, ועל פי דרישת הנתבע, שונתה ההסכמה והוסכם ביניהם כי הכסף לא יועבר כולו אל התובעת כי אם יועבר בחלקו אליה (50,000 דולר) ובחלקו לבנה (20,000 דולר) ובחלקו לילדי הצדדים (40,000 דולר לכל אחד). 27. יודגש כי היחסים בין הנתבע לתובע - בנה של התובעת - היו טובים מאוד והם אף קיימו קשרים הדוקים עת התובע ניתק קשריו זמנית עם אמו - התובעת. 28. מקובלת עלי עמדת התובעת כי בחייהם המשותפים שלה ושל הנתבע נשאה היא בעול הכלכלי יותר מהנתבע, עיקר פרנסת הבית נפל עליה אף שהנתבע השתתף גם הוא. וע"י כך צבר הנתבע נכסים בתקופה זו. 29. כלומר, חלוקת הכספים אותם התחייב הנתבע להעביר לידי התובעת בנה וילדי הצדדים הינם למעשה התחייבות כוללת לתשלום סכום של 150,000 דולר, וסעיפי התחייבות אלה שזורים זה בזה. 30. יודגש כאן, כי ההסכם שלא נחתם, שקדם להסכם הממון שנכרת בין הצדדים נשוא תביעה זו, לא נחתם שכן לא עלה בידי הנתבע להביא בטחונות למימושו ואודות בטחונות אלה התקיים מו"מ בין הצדדים. קשה להניח ואין זה סביר שנוהל מו"מ בנוגע לבטחונות לקיום התחייבויות לו דובר בהתחייבות ליתן מתנה ולא בהתחייבות חוזית רגילה. 31. המצב המתואר, הנסיבות שהוכחו, מורים כי אין מדובר בהתחייבות ליתן מתנה כי אם בהתחייבות חוזית. 32. כשם שמדברי הנתבע לגופם של דברים עולה, כי ההתחייבות לשלם 50,000 דולר לתובעת אינה בגדר התחייבות ליתן מתנה ללא כל תמורה, כי אם מדובר במתן כסף בתמורה, שכן הנתבע מציין כי הסכים להתחייב ליתן סכום זה לתובעת מתוך מטרה להגיע לפירוד בכבוד, וכעולה מהראיות אף נוכח צבירת רכוש על ידו עת חיו יחד והטלת מרבית עול הכלכלה עליה, הרי שגם חיובו לשלם לתובע סך של 20,000 דולר מהווה אחד מתנאי הסכם הממון ואיננו בגדר התחייבות ליתן מתנה. 33. זאת ועוד: בהסכם נקבע מועד לביצוע תשלום הסכום של 20,000 דולר לתובע. כן נקבעה סנקציה בגין איחור בתשלום, בלבוש של פיצוי בגין האיחור ובנוסף הפרשי הצמדה וריבית. 34. אין ההוראה לתשלום פיצוי בגין הפרת ההתחייבות לתשלום במועד שנקבע, הולמת ומתאימה ללבוש המשפטי של התחייבות ליתן מתנה. 35. משמתחייב אדם ליתן מתנה אין זה סביר והגיוני שיתחייב לשלם פיצוי בגין הפרת ההתחייבות ליתן המתנה במועד שנקבע. 36. הנותן מתנה או מתחייב ליתן מתנה, איננו מטיל על עצמו סנקציה, בלבוש של פיצוי בגין איחור במועד התשלום. 37. ובנוסף, סעיף הפיצוי שבהסכם כולל את כל ההתחייבויות לתשלום הן הסכום של 50,000 דולר לתובעת, הן הסכום של 20,000 דולר לתובע, והן הסכומים של 40,000 דולר לכל אחד מילדי התובעת והנתבע, מכאן יש תמיכה במסקנה כי מדובר בהתחייבויות דומות, הן לתובעת, הן לתובע, והן לילדי התובעת והנתבע, וכשם שהחיוב כלפי התובעת אינו התחייבות ליתן מתנה, שכן הנתבע בעצמו במכתביו מציין כי ההסכמה ליתן 50,000 דולר לתובעת היתה במטרה להשיג פירוד בכבוד, ולא מתנה ללא כל תמורה, כך אין מקום לטעון שהחיוב כלפי התובע וילדי התובעת והנתבע הם בגדר התחייבות ליתן מתנה. מדובר בהתחייבויות דומות, שזורות ותלויות זו בזו, וכולן ניתנו בתמורה להגעה להסדר ולפירוד בכבוד, ונוכח צבירת נכסים ע"י הנתבע עת חיו יחד ונשיאת מרבית כלכלת הילדים על התובעת. 38. עוד ייאמר, כי היות ההתחייבויות לתשלום הכספים הנזכרים מצויים בסעיף אחד בהסכם, סעיף 11, מצביעה אף היא על כך שהיסוד המשפטי של ההתחייבות לכל התשלומים דומה, והוא התחייבות חוזית, וכשם שהחיוב כלפי התובעת הינו חיוב חוזי, כך גם ההתחייבות כלפי התובע וההתחייבות כלפי ילדי התובעת והנתבע, הינה התחייבות חוזית. 39. לא למותר לציין כי המונח "מתנה" או התחייבות ליתן מתנה אינה מופיעה בהסכם הממון. 40. הסכם יש לפרש עפ"י אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים. 41. בפרשנות ההסכם יש להתחשב בנוסח המילולי של ההסכם וכן בנסיבות האופפות עריכתו. 42. הנוסח המילולי איננו מאזכר כלל "מתנה" לא במפורש בהזכרת מונח זה ולא בעקיפין. 43. הנסיבות האופפות כריתת ההסכם הם כאמור, על פי גירסת הנתבע, רצון להגיע לפירוד וכדברי הנתבע רצונו להגיע לפירוד בכבוד. והתמורה על פי גירסה זו שלו היתה התחייבות לשלם הסכומים המצויינים בסעיף 11 להסכם על מנת להיפרד בכבוד. ואף האידך גיסא, התמורה להתחייבות ליתן הכספים האמורים היא הפירוד בכבוד ובנוסף, ושלא על פי גירסת הנתבע, כי אם עפ"י גירסת התובעת המקובלת עלי, ההתחייבות נעשתה נוכח צבירת נכסים על ידי הנתבע בתקופת החיים המשותפים ונוכח נשיאתה של התובעת בעול הפרנסה העיקרי משך שנות החיים המשותפים. 44. עוד יצויין כי הנתבע החל בתשלום החיוב על פי החוזה ושילם בשנת 1998 סכום כולל של 18,600 ש"ח. כלומר הכיר בחיובו על פי החוזה. 45. למעלה מן הצורך ייאמר כי אף לו היה מדובר אכן בהתחייבות ליתן מתנה, לא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכחת עמדתו כי רשאי הוא לחזור בו מהתחייבות זו. 46. ראשית - לו אכן מדובר בהתחייבות ליתן מתנה, הרי שמנוסח סעיפי ההסכם ומהותם, והכוונה לסעיף הפיצוי בגין איחור בתשלום, עולה כי יש למעשה ויתור על הרשות לחזור בו מההתחייבות; שהרי סעיף הפיצוי, לפיו נקבע מועד לתחולתו לאמור לכניסת החיוב בפיצוי לתוקף, חל מרגע שלא שולם הסכום באותו המועד, ובכך יש ללמוד על כוונת הנתבע לוותר על הרשות לחזור בו מההתחייבות ליתן מתנה, לו אכן דובר בהתחייבות כזו. 47. ומשכך, אין רלבנטיות לשאלה אם שינה התובע מצבו בהסתמך על ההתחייבות אם לאו, שכן חוק המתנה קובע כי הרשות לחזור מההתחייבות ליתן מתנה, קיימת כל עוד מקבלה לא שינה מצבו בהסתמך על המתנה, זולת אם ויתר הנותן בכתב על הרשות לחזור בו מההתחייבות. 48. אף טענת הנתבע כי קיימת בידו הרשות לחזור מההתחייבות ליתן מתנה הנשענת על הרעה ניכרת במצבו הכלכלי - אינה מתקבלת. 49. הנתבע היה שרוי בחובות בגין משכנתא שלקח לצורך רכישת ביתו באבו-טור. חובות אלה היו ידועים עת התחייב ליתן הכספים עפ"י ההסכם. 50. בנובמבר 1997 כתב הנתבע מכתב לתובעת, לאחר שהאחרונה פנתה ללשכת ההוצל"פ בדרישה למימוש התחייבות הנתבע בהסכם לשלם לה סכום של 50,000 דולר. במכתב זה לא נאמר דבר שהנתבע נקלע לקשיים כלכליים ומבקש לחזור בו מההתחייבות כלפי התובע. 51. בשנת 2000 רשם הנתבע משכנתא לטובת ילדיהם המשותפים שלו ושל התובעת על מנת להבטיח התחייבותו כלפיהם עפ"י הסכם הממון ולא טען אז כי מבקש לחזור בו מהתחייבותו כלפיהם נוכח הרעה במצבו הכלכלי. 52. אף בעת שנתבע ע"י הילדים המשותפים למילוי התחייבותו עפ"י ההסכם לא טען שמדובר בהתחייבות ליתן מתנה וכי מבקש לחזור בו מההתחייבות עקב שינוי לרעה במצבו הכלכלי. 53. הנתבע טוען כי עוד בשנת 1999 הודיע לתובע על ביטול ההתחייבות ליתן מתנה. 54. אם אכן כך הוא, הרי שלאותו מועד לא הוכיח הנתבע כי מצבו הכלכלי הורע לעומת זה שהיה בשנת 1996, שנת עריכת הסכם הממון. 55. עפ"י תצהירו של הנתבע (סעיף 6), המצב הכלכלי התדרדר כשנתיים לפני עריכת התצהיר לאמור בשנת 2002, הנתבע אף טוען שמשכורת שקיבל בסך 5,000 ש"ח הופחתה בשנת 2001, ואולם כבר בשנת 1999 הודיע לתובע שחוזר בו מהתחייבותו ליתן הסך של 20,000 דולר, עולה מכאן שהנתבע חפץ לחזור בו מההתחייבות עוד לפני ההרעה במצבו הכלכלי, כדבריו, מכאן שאין קשר בין הרצון לחזור מההסכמה לבין המצב הכלכלי של הנתבע, ומדובר בנסיונות הנתבע להתחמק מהתחייבותו עפ"י ההסכם. 56. עוד יצויין כי הנתבע רכש בית במקום דירה שהיתה לו. אמנם טוען לחובות ולחיוב במשכנתא אולם על פי עדותו הוא, הבנק לא פעל כנגדו. 57. יודגש, כי לילדיו הסכים לשלם סך של 80,000 דולר במסגרת הסכם פשרה בתביעה שהגישו כנגדו למילוי התחייבותו עפ"י ההסכם, ולא טען כי חוזר בו מההתחייבות עקב הרעה במצב הכלכלי. עולה מכאן כי דווקא בהתיחס לתובע, אשר אכן איננו בנו אף שטיפל בו כבן עפ"י דבריו הוא, מבקש הוא לחזור בו מהתחייבותו ולא כלפי ילדיו. 58. התנהגות זו נעדרת תום לב, התנהגות זו הינה נסיון להתחמק מחיוב על פי הסכם. 59. למעלה מן הצורך ייאמר כי ההתחייבות הקבועה בסעיף 11ב' להסכם הינה התחייבות כלפי צד ג'. למעלה מן הצורך, שכן הנתבע לא טען כי אין מדובר בחוזה לטובת צד ג'. אכן, הנתבע לא טען בהקשר לשאלת מהות ההתחייבות עפ"י ההסכם האם הינה התחייבות כלפי צד ג' אם לאו, שכן השליך כל יהבו על טענתו כי מדובר בהתחייבות ליתן מתנה. עם זאת אציין כי בחינת ההתחייבות, סעיפי הסנקציות בגין איחור בתשלום, העובדה שבטיוטת הסכם קודמת נכתב כי הסכום של 150,000 דולר יועבר לתובעת ורק עקב חילוקי דעות באשר לבטחונות הומרה ההתחייבות ובהסכם כפי שנחתם חולק הסכום כך שהתובעת קיבלה 50,000 דולר והנתבע התחייב ליתן 20,000 דולר לתובע, ו-40,000 דולר לכל אחד מילדיו, כל אלה מצביעים על כוונת הצדדים כי לתובע תהיה זכות תביעה עצמאית כנגד הנתבע לתשלום הסכום האמור. ומכל מקום אין מחלוקת שלתובעת יש זכות תביעה כנגד הנתבע בגין חיובו בהסכם שנכרת ביניהם. 60. עוד יווסף לאמור, כי בהיות ההתחייבות הקבועה בס' 11ב' להסכם התחייבות כלפי צד ג', הרי משהודע לתובע (צד ג') על זכותו עפ"י ההסכם אין הנתבע כמחוייב להסכם יכול לחזור בו מהתחייבותו כלפי צד ג' - התובע, באופן חד צדדי. כך נקבע בסעיף 36(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. הנתבע מודה שבשנת 1998 החל לשלם לתובע על חשבון התחייבותו סכומי כסף כך שברור שלמצער מעת התשלום הודע לתובע - צד ג' על התחייבות הנתבע כלפיו, ואין הנתבע יכול לחזור בו מההתחייבות על דעת עצמו. לסיכום, נוכח הטעמים שלעיל אני קובעת כי הנתבע מחוייב למלא התחייבותו כלפי התובע, עפ"י ההסכם. 61. הנתבע טוען כי שילם לתובע סכום של 18,300 ש"ח בגין ההסכם. עפ"י הראיות הנתבע שילם 9,000 ש"ח בהעברה כספית לחשבון הבנק של התובע באוקטובר 1998, 2,800 ש"ח נוספים הופקדו, ועוד 1,500 ש"ח, בדצמבר 1998 הופקדו 2,800 ש"ח נוספים, וכן 1,500 ש"ח ועוד 500 ש"ח פעמיים, סה"כ 18,600 ש"ח. עפ"י השער היציג הדולר הממוצע לשנת1998 שאז הועברו התשלומים היה 3.6 ש"ח, מכאן שהנתבע שילם לתובע סכום של 5,166 דולר. 62. על כן על הנתבע לשלם לתובע סכום של 14,834 דולר (20,000 דולר פחות 5,166 דולר). לסכום זה יווספו 10% ריבית שנתית מיום 21.10.97 ועד למועד התשלום בפועל. הנתבע ישא בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בגין תביעה זו בסך של 3,000 ש"ח. הותר לפרסום תוך השמטת שמות הצדדים וללא פרטים מזהים. חוזהחוזה לטובת צד שלישיביטול חוזה