לפניי בקשה לצו מניעה זמני, שהגישה המבקשת בגדרי תביעה שעניינה בהחלטת המשיבה לנתק את יחסיה העסקיים עם המבקשת. רקע ותמצית טענות הצדדים 1. המשיבה היא חברת תעופה, השותפה באיגוד הבינלאומי של חברות התעופה (להלן: יאט"א), ולה סניף גם בישראל. ליאט"א מערכת הסכמים החלים על חברות התעופה המאוגדות בה, לרבות "הסכם סוכנות" שבין כל אחת מחברות התעופה המאוגדות ביאט"א לבין כל אחד מסוכני הנסיעות שקיבלו מעמד של סוכן מורשה ונקשרו בהסכם שכזה. 2. המבקשת היא סוכנות נסיעות הפועלת בעיר חיפה מאז שנת 1992, ונחשבת סוכן מורשה של יאט"א מאז שנת 1993, שאז התקשרה בהסכם סוכנות (נספח א' לבקשה; להלן: ההסכם). אין חולק כי הסכם זה חל אף ביחסים הספציפיים שבין המבקשת למשיבה. סעיף 13 לאותו הסכם מקנה לכל אחד מן הצדדים את הזכות לסיים את החוזה, בלא תנאי ובלא הפרה של הצד האחר את ההסכם, וזאת בהודעה בכתב ובאופן שהביטול ייכנס לתוקפו בסוף החודש העוקב לחודש שבו ניתנה ההודעה (להלן: זכות הביטול). יצוין מיד כי השימוש שעשתה המשיבה בזכות הביטול לשם הפסקת קשריה העסקיים עם המבקשת - היא העומדת בלב ההליכים. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים נסבה על עצם תקפותו של הסעיף המקים את זכות הביטול, ועל נסיבות השימוש של המשיבה בזכות זו. 3. בשנות העבודה המשותפת עד לשנת 2010 לא היו מחלוקות עסקיות בין הצדדים (עמ' 11 לפרוטוקול), והמבקשת אף זכתה בשנים 2006-2005 (ובהן בלבד) למעמד של "סוכן מועדף" נוכח היקף מכירותיה של כרטיסים של המשיבה באותן שנים. ברם בסוף שנת 2010 נזרעו ניצניה של מחלוקת עסקית, שהובילה לבסוף לניתוק הקשר של המשיבה עם המבקשת. אף שהצדדים האריכו בתיאורה של המחלוקת - לא יינתן לכך הד בהחלטתי זו, כיוון שחשיבותה העיקרית, כמבואר להלן, היא בעצם קיומה ולא בתוכנה, מה גם שממילא אין אפשרות ומקום לטעת מסמרות בשאלת צדקת הצדדים באותה מחלוקת, בשלב זה של ההליכים. נציין אפוא רק כי לוז הסכסוך העסקי הוא בכך שהמבקשת הנפיקה משיקוליה תשעה כרטיסי טיסה של המשיבה אף שמבצעת הטיסות היחידה היא חברה אחרת, שלה הסכם עם המשיבה. אין חולק שהתנהלות זו עומדת בניגוד להחלטה מסוימת של יאט"א, המחייבת אישור בכתב למהלך זה, ומוסכם שאישור כזה לא ניתן. לטענת המשיבה אותה הפרה של החלטת יאט"א, ושיטת הכרטוס של המבקשת הובילו לכך שנדרשה לשלם לחברה האחרת כ-26 אלף דולר. לטענת המבקשת (שהוכחשה בידי המשיבה), נציג המשיבה נתן לה אישור מראש, בעל-פה, לביצוע הכרטוס בדרך האמורה, מה גם שלא נגרם למשיבה כל נזק בפועל מן המהלך. 4. במהלך שנת 2011 התקיימה בין הצדדים התדיינות באשר לסילוק החוב הנטען, בלא שהמשיבה נקטה פעולה אקטיבית בקשר עם גביית החוב. מוסכם, בהדגשים שונים של הצדדים, כי בעלי הדין גיבשו פתרון אפשרי שלפיו אם המבקשת תגדיל את מכירותיה של כרטיסי המשיבה, הרי שחובה יימחל (לשיטת המבקשת, סעיף 35 לבקשה), או שמא יקוזז מתוך עמלותיה (סעיף 36 לתגובה לבקשה). ברם המכירות של המבקשת את כרטיסי המשיבה באותה שנה דווקא קטנו משמעותית (סעיף 62 לבקשה), והמחלוקת לא נפתרה. הדבר הוביל לתכתובת ענפה נוספת בין הצדדים, שבגדרה טענה המבקשת לכשרות פעולותיה ולהיעדר חוב למשיבה, והמשיבה טענה מנגד לפסלות פעולותיה של המבקשת. סופה של ההתכתבות בהודעה של המשיבה מיום 17.4.2012 (נספח ב' לבקשה) בדבר סיום ההסכם בין הצדדים וזאת החל מיום 30.5.2012, וזאת תוך הפעלת זכות הביטול של המשיבה (להלן: הודעת הביטול), הודעה שאין חולק שהיא תואמת את הוראת הסעיף בהסכם הקובע את זכות הביטול (עמ' 3 לפרוטוקול). 5. על רקע האמור הגישה המבקשת נגד המשיבה תביעה לסעדים הצהרתיים ולפיצוי כספי. הסעדים ההצהרתיים עניינם בקביעה שלפיה המשיבה מנועה מלנתק את המבקשת ממערך הזמנת כרטיסי הטיסה שלה, לבטל את מינויה של המבקשת כסוכנת של המשיבה בהתאם להסכם, ולסיים את ההתקשרות בין הצדדים. הפיצוי הכספי עניינו בנזקיה הצפויים של המבקשת, לשיטתה: הפסדים בגין הפסד לקוחות ועבודות, בגין "התנהגות בחוסר תום לב", פגיעה במוניטין, ופגיעה בחופש העיסוק בסכום כולל של כחמישה מליון ש"ח (הכל אם תסתיים מערכת היחסים עם המשיבה, כמובן). סכום התביעה הועמד על מליון ש"ח בלבד "לצרכי אגרה". 6. בגדרי תביעתה עתרה המבקשת לסעדים זמניים, הזהים לסעדים ההצהרתיים המבוקשים - פרט להיותם זמניים, קרי: עד להכרעה בהליך העיקרי. זו הבקשה שלפניי. 7. המבקשת טוענת בבקשתה כי הודעת הביטול האמור ניתנה שלא כדין, שכן היא מהווה פעולה חד צדדית, פסולה ונעדרת תום לב, הנובעת רק ממחלוקת עסקית ומרצונה של המשיבה "להעניש" את המבקשת. בנוסף טוענת המבקשת, בין היתר, כי החוזה בוטל מטעמים בלתי סבירים שיש בהם כדי לקפח את המבקשת, ובשים לב לכך שמדובר בחוזה אחיד כמובנו בחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 (להלן: חוק החוזים האחידים), הרי שעומדת למבקשת הזכות לעתור לבית הדין לחוזים אחידים לביטול הסעיף המקנה למשיבה את זכות הביטול של ההסכם. לעניין מאזן הנוחות טוענת המבקשת כי מימוש הודעת הביטול יגרום להפחתת הכנסותיה בכשני מיליון דולר בשנה ולאובדן של כ-200 אלף דולר בשנה אובדן "רווח גולמי" (שהם כ-40% מכלל הכנסותיה ומכלל הרווח הגולמי השנתיים הנטענים שלה; סעיפים 68-62 לכתב התביעה). בחישוב לחמש שנים מוצאת המבקשת כי הנזק הכולל יעלה כדי כמיליון דולר בהפסד רווחים, שהם כמחצית משוויה הנוכחי של המבקשת, לפי חישוביה. הצו הזמני נועד למנוע אותה פגיעה עצומה נטענת במבקשת, כמו גם בתדמיתה ובהמשך פעילותה, בעוד שהנזק למשיבה הוא אפסי, לשיטתה. 8. בתגובתה לבקשה טוענת המבקשת, בתמצית, כי המבקשת הפרה את כללי יאט"א בדרך התנהלותה בסוגיית הכרטוס; כי הדבר יצר מחויבות של המשיבה בנשיאה בתשלום בסך של כ-26 אלף דולר לחברה אחרת; כי ניסיונות לפתור את הבעיה בדרך של סילוק החוב לא צלחו משך תקופה ממושכת, ומשעמדה המבקשת על כך שפעלה כשורה ויחסי הצדדים העכירו - איבדה המשיבה את אמונה במבקשת והחליטה לנתק את היחסים עמה. הווה אומר: לשיטת המשיבה, ההחלטה על ניתוק היחסים נתקבלה בתום לב. יתרה מכך, מדגישה המשיבה, בכל מקרה זכות הביטול עומדת לה מכוח הוראתו המפורשת של סעיף 13 להסכם, וזכות זו אינה מותנית בהפרה כלשהי. ככל הסכם לזמן בלתי מוגבל אף הסכם זה ניתן להביאו לידי סיום באופן חד-צדדי, ובפרט כאשר קבוע בו מנגנון מפורש המסדיר את זכות ביטולו של ההסכם. אשר לטענה כי סעיף 13 הוא מקפח, מציינת המשיבה, הרי שסוגיה זו נידונה והוכרעה לדבריה בתובענה שהגישו המבקשת ו-117 אחרים נגד חברת בריטיש איירווייז, שניתקה את קשריה עמם (ת.א. 3491-04-08; להלן: עניין בריטיש). באותו מקרה קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת שטמר) כי התניה באותו הסכם ממש שבו עסקינן כאן - איננה מקפחת (הליך שטרם נסתיים, שכן בערעור בבית המשפט העליון נקבע כי התיק יוחזר לערכאה הדיונית להשלמת טיעון מסוימת; ע"א 2728/10 מיום 2.5.2012). המשיבה אף חולקת על טענות המבקשת ל"פגיעה אנושה" בה אם תיפסק ההתקשרות. היא מטעימה כי חישובי המבקשת נסמכו על הנחה כך שלא רק המשיבה, אלא גם שתי חברות תעופה הקשורות בה (אוסטריאן איירליינס וסוויס) ינתקו את קשריהן עם המבקשת - ולא היא. כן מציינת המשיבה כי הכנסות המבקשת ממכירת כרטיסים של המשיבה מגיעות כדי 1.6% עד 3% בלבד מסך מכירות הכרטיסים שלה, כך שפגיעה בה במקרה של הותרת ניתוק היחסים על כנו יהיה שולי. המשיבה מוסיפה כי המבקשת לוקה בחוסר ניקיון כפיים, בהשמיטה נתונים שונים מבקשתה, שהוגשה במעמד צד אחד. 9. המבקשת השיבה לתגובת המשיבה, שם היא הבהירה כי לטעמה לא נפל כל פסול בהתנהלותה. היא הוסיפה עוד, בין היתר, כי יש לאבחן את עניינה מזה שנדון בעניין בריטיש, שכן כאן המדובר בניתוק של סוכנות אחת, ולא של כל הסוכנויות בישראל, כך שחוסר האיזון בין הצדדים במקרה זה הוא רב. 10. יצוין כי התביעה והבקשה הוגשו עוד ביום 21.5.2012, אך המבקשת בחרה להגישן לבית המשפט המחוזי דווקא. בית המשפט המחוזי, לאחר קבלת עמדת הצדדים, קבע כי נוכח סכום התביעה (מיליון ש"ח) הרי שהסמכות העניינית נתונה לבית משפט השלום, והורה על העברת התיק לבית משפט זה. המבקשת הגישה לבית משפט זה בקשה ביום 25.6.2012 לקיום דיון דחוף בבקשתה לצווי מניעה, וזאת נוכח ניתוקה בפועל ממערכת ההזמנות של המשיבה יממה קודם לכן (במובן זה הפכה הבקשה לצווי מניעה באופן טכני לבקשה לצווי עשה, אף שהמשיבה לא עמדה על טענה זו, ובדין). בנסיבות האמורות הגיע התיק לעיוני, ודיון התקיים לפניי ביום 26.6.2012. בדיון נחקרו מצהירי הצדדים (מנהלת המבקשת מזה, ונציג המכירות של המשיבה מזה), הצדדים סיכמו טענותיהם, ועתה ניתנת החלטתי. דיון והכרעה 11. כידוע, הכרעה בשאלה האם יש ליתן סעד זמני מורכבת מאיזון ושקלול של שני מרכיבים עיקריים - סיכויי התביעה ומאזן הנוחות. שני אלה יש לשקללם כמעין "מקבילית כוחות", במובן זה שככל שעוצמתו של האחד גדולה כך ניתן יהיה להסתפק בעוצמה פחותה של השיקול השני, ובלבד ששניהם עוברים את הסף המינימלי הנדרש (ראו: רע"א 2826/06 שלמה אליהו אחזקות בע"מ נ' ישעיהו לנדאו אחזקות (1993) בע"מ (לא פורסם, 6.6.2006); רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (לא פורסם, 21.4.2009)). על שני אלה ניתן להוסיף רכיב שלישי, הנעוץ בדיני היושר, של דרישת תום לב ונקיון כפיים. כמובהר להלן, בקשתה של המבקשת נמצאת לוקה בכל אחד משלושה השיקולים. סיכויי התביעה 12. נידרש ראשית לסיכויי התביעה, ומובן שהדברים נעשים לכאורה בלבד ורק עד כמה שהדברים נחוצים להכרעה בבקשה לסעדים זמניים. 13. המכשלה הראשונה והמשמעותית ביותר, הניצבת בפני המבקשת, היא שביטול ההתקשרות בין הצדדים נעשה בהתאם להסכם שבין הצדדים וזכות הביטול המפורשת שבו. יצוין כי המדובר אמנם בהסכם כללי של יאט"א, שנחתם על ידי המבקשת באופן שהוא מסדיר את זכויותיה מול כל אחת ואחת מחברות התעופה החברות ביאט"א, אולם אין חולק כי ההסכם חל גם באופן פרטני על מערך היחסים שבין המבקשת למשיבה. אותו הסכם מסדיר אפוא את היחסים שבין בעלי הדין שלפנינו, כסוכן מזה וכחברת תעופה מזה. ההסכם שבין הצדדים אינו קצוב בזמן. המדובר ב"חוזה יחס", המסדיר יחסים של הצדדים לטווח ארוך, להבדיל מ"חוזה בדיד", שעניינו בהסדרת עסקה ספציפית ותחומה (ראו: ע"א 9784/05 עיריית תל אביב-יפו נ' גורן, בפיסקה 14 (לא פורסם, 12.8.2009)). בחוזה מעין זה, אפילו לא תימצא תניה מפורשת המתירה לאחד הצדדים לבטל את ההסכם שלא מחמת הפרתו, הרי שחיי המסחר מחייבים לתת לכל צד את האפשרות להביא את ההסכם לידי סיום, ובלבד שהדבר ייעשה בהתראה סבירה מראש (ראו: ע"א 442/85 זוהר נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ, פ"ד מד(3) 661, 671 (1990); כן עיינו: חוק חוזה סוכנות (סוכן מסחרי וספק), התשע"ב-2012). לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בהקשר קרוב ביותר, של ביטול הסכם בין סוכנות נסיעות וחברות תעופה, אך כזה שלא נקבעה בו תניית ביטול מפורשת: "אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה. במצב כזה, אין זה סביר או רצוי לייחס לצדדים לחוזה כוונה להמשיך ולקיים את החוזה באופן מלאכותי. כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמא, חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם. לכן יש לאפשר להם להשתחרר, אף באופן חד-צדדי, זה מן האחיזה של זה" (ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות בישראל נ' פאנל חברות התעופה הפועלות בישראל, בפיסקה 14 (לא פורסם, 3.5.1994; להלן: עניין פאנל חברות התעופה). 14. מצאנו אפוא שלצדדים להסכם לתקופה בלתי קצובה, מן הסוג שבו עסקינן, עומדת זכות הביטול, שאיננה מותנית בהפרת ההסכם, וזאת אף אם הזכות המפורשת אינה נזכרת בהסכם. מכלל קל וחומר שזכות ביטול שכזו עומדת לצדדים כאשר היא מצוינת במפורש בהסכם עצמו. כך הוא המצב במקרה שלפנינו, שבו ההסכם קובע בסעיף 13 לו זכות ביטול מפורשת, בהתראה מראש, שמשכה מוגדר. משמעות הדבר היא שלכאורה עומדת למשיבה זכות הביטול של ההסכם, בלא כל קשר לשאלה האם המבקשת הפרה אותו הסכם, אם לאו. זכות זו אכן נוצלה על-ידי המשיבה. מכאן עולה גם שאין רבותא בהכרעה בוויכוח שבו הרחיבו הצדדים, בשאלה האם הפרה המבקשת את ההסכם והחלטה מסוימת של יאט"א, או שמא קיבלה אישור בעל-פה מנציג המשיבה לפעול כפי שפעלה. כיוון שזכות הביטול ניתנת לכאורה להפעלה בלא כל הפרה של ההסכם, אזי שאלת הפרתו של ההסכם נראית כמעוטת חשיבות (למעט, אולי, בזיקה לטענה לביטול החוזה בחוסר תום לב, טענה שנבחן בהמשך). 15. כשהיא ניצבת מול מכשול משמעותי בדמות ההוראה החוזית המפורשת המתירה למשיבה לבטל את ההסכם "חד-צדדית", מנסה המבקשת למצוא דרכים לצלוח מכשול זה. ספק אם דרכים אלה אכן יביאו את המבקשת ליעדה. 16. דרך אחת שהמבקשת מנסה ללכת בה על מנת להתגבר על התניה המקנה זכות ביטול היא לטעון שהמדובר בתניה מקפחת בחוזה אחיד. נתון זה מקים למבקשת, לשיטתה, זכות לפנות לבית הדין לחוזים אחידים בבקשה לבטלות התניה (סעיף 84 לבקשה). ברי כי הנתיב הדיוני של פניה לבית הדין לחוזים אינו רלבנטי ואינו פתוח לפני המבקשת (ראו: סעיף 16 לחוק החוזים האחידים). טרוניה של לקוח ספציפי בעניין תניה בחוזה קיים אמורה להיות מובאת לפני בית משפט, תוך שנדרש יידוע היועץ המשפטי לממשלה, ואותה טענה חייבת להיות מוצגת ומפורטת כדבעי (ראו: סעיפים 19 ו-20 לחוק זה). טענה בלתי מפורטת כי התניה היא מקפחת - לא די בה, וכך הוא המצב בענייננו. יתרה מכך, טענה שלפיה עצם קיומה של זכות לביטול שאינו קצוב בזמן היא תניה מקפחת - נחזית כטענה שקשה יהיה להוכיחה (כאשר בעניין זה יש להבחין בין טענה שתניית זכות הביטול היא מקפחת, לטענה שהזכות נוצלה בחוסר תום לב או תוך פגיעה בצד החלש לחוזה שלא כדין). ראוי לציין עוד כי בעניין בריטיש נידונה טענה זו ונדחתה, בפסק דינה של כב' השופטת שטמר. אמנם אין המדובר בהשתק פלוגתא החל על המבקשת, כיוון שאף שהיא היתה צד להליך - המשיבה כאן לא היתה צד לו (ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 (1968)). אולם ודאי שקיימת כאן אינדיקציה לכך שסיכויי הצלחתה של המבקשת בטענה זו אינם גבוהים. המבקשת מציעה אמנם הבחנות שונות בין המקרה דנן לעניין בריטיש (סעיפים 25-33) ומשקלן אינו מבוטל, ברם עדיין ארוכה הדרך להצלחה של המבקשת בטענה שעצם קיומה של זכות ביטול בהסכם בין סוכנות נסיעות לחברת תעופה מהווה תניה מקפחת בחוזה אחיד. 17. דרך מרכזית אחרת שמנסה המבקשת ללכת בה כדי להתגבר על קיומה של זכות הביטול החוזית, היא לטעון לשימוש בזכות בחוסר תום לב. את חוסר תום הלב היא מוצאת, בתמצית, בכך שהמשיבה החליטה לבטל את ההסכם למרות שהמבקשת - כך לטענתה - היא הצד הצודק במחלוקת העסקית שנתגלעה בין הצדדים. אני מוכן ללכת כברת דרך עם המבקשת, ולהניח לצורך הדיון כי קיים סיכוי סביר כל צרכו שהיא תשכנע שבאותה מחלוקת מסוימת - הצדק עמה. ייתכן שבית המשפט הדן בהליך העיקרי (אם יידרש כלל לאותה מחלוקת) ימצא כי ניתן למבקשת אישור בעל-פה מנציג המשיבה לפעול בדרך שבו פעלה. ייתכן גם שיתברר שאף שהמשיבה עמדה על תשלום ההוצאות שפעולות המבקשת הסבו לה, לטענתה, הרי בפועל המשיבה לא נאלצה לבסוף להוציא מכיסה הוצאות אלה (ונציג המשיבה לא ידע לומר בעדותו האם אכן הוצאו הוצאות כאלה). עם זאת איני רואה לנכון להרחיב כלל בשאלת זהות הצד הצודק באותה מחלוקת, שכן אפילו יימצא שהמבקשת היא הצודקת - ספק רב אם יהיה בכך לסייע לה. עצם העובדה שבין הצדדים היתה מחלוקת עסקית, היא היכולה ללמד על כך שביטול ההסכם בידי המשיבה לא נעשה בחוסר תום לב. המשיבה לא ניתקה את היחסים מחמת גחמה כלשהי, אלא משום שהסתכסכה עם המבקשת, ואף בחלוף זמן ממושך של ניסיונות למציאת פיתרון - לא נמצא פיתרון שיניח את דעתה. כאשר לצד להסכם לתקופה בלתי קצובה עומדת הזכות לבטל את ההסכם בכל עת וגם בלא הפרה של הצד השני, והוא נקלע לסכסוך עם הצד השני המעיב על המשך עבודתם המשותפת, לכאורה עומדת לאותו צד הזכות לעשות שימוש בזכות הביטול העומדת לו (השוו: עניין פאנל חברות התעופה; רע"א 7246/11 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך איזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ (לא פורסם, 16.1.2012; להלן: עניין קרסו)). נראה אפוא כי המבקשת תתקשה לשכנע שמי שקץ ביחסים עמה והחליט לבסוף לבטל את ההסכם, התנהגותו לוקה בחוסר תום לב, בהיותה נעדרת יושר והגינות, או שאינה על-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים (ראו: בג"ץ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד לה(1) 828, 834 (1980)). 18. אציין כי טענות נוספות של המבקשת, ובפרט לפגיעה בשמה הטוב או לפגיעה בזכויותיה לפי חוק יסוד: חופש העיסוק (סעיפים 80-71 לבקשתה), אינן נראות כבעלות פוטנציאל גבוה להתגבר על אותה מכשלה בסיסית שניצבת בפני המבקשת: קיומה של זכות ביטול חוזית מפורשת. 19. מן המקובץ עולה כי סיכויי התביעה של המבקשת, אף שאין להגדירם כקלושים - אינם נחזים לעת הזו כגבוהים במיוחד. רק מאזן נוחות הנוטה באופן מובהק לטובת המבקשת היה יכול להצדיק, אולי, מתן צו מניעה כמבוקש. אולם אף בכך לוקה המבקשת, כמבואר להלן. מאזן הנוחות 20. נזקה של המשיבה ממתן הצווים הוא ברור: אף שלא יהיה בהם כנראה להטיל עליה נטל כספי, משמעותם היא חיוב המשיבה להמשיך ולעבוד על כורחה עם מי שאין היא מעוניינת לעבוד עמו. נתון זה הוא המהווה בסיס להלכה שלפיה ככלל אין לכפות על צדדים להסכם מן הסוג דנן, שיחסיהם עלו על שרטון, להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי ביניהם בניגוד לרצונו של אחד מהם, ולפיכך התרופה המתאימה לצד הטוען כי נפגע איננה צו מניעה כי אם סעד של פיצוי כספי (ראו: עניין קרסו, בפיסקה 7. כן ראו: רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ (לא פורסם, 24.10.1995); רע"א 3031/97 ארז שיווק והפצת סיגריות (1992) בע"מ נ' ש. שמיע בע"מ (לא פורסם, 4.6.1997); רע"א 1868/98 סייג נ' המועצה לייצור ולשיווק צמחי נוי (לא פורסם, 6.4.1998); רע"א 2479/06 ארגון סוכני דואר נ' חברת דואר ישראל בע"מ, בפיסקה 11 (לא פורסם, 9.7.2007). עיינו עוד: סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970). 21. במקרה שלפנינו נזקה-בכוח של המבקשת מאי-מתן הצווים נחזה להיות כספי בלבד, וכך אף תביעתה. אם לא תזכה בצווי מניעה (או מעשית - צווי עשה, לעת הזו), והיא תזכה לבסוף בתביעתה, הרי שנזקה בתקופת הביניים יהיה כספי, ועיקרו - אובדן של ההכנסות הצומחות למבקשת ממכירת כרטיסי טיסה של המשיבה וממכירת שירותי הקרקע הנלווים. אף הנזקים הנוספים שטענה להם המבקשת, כגון פגיעה במוניטין ובשמה הטוב, או הכבדה על פעילותה השוטפת, הם בעלי אופי של נזקי ממון בני-כימות ובני-פיצוי במקרה של קבלת התביעה. המבקשת אף לא העלתה חשש שידה של המשיבה לא תהא משגת להטבת נזקיה של המבקשת ביום פקודה. מכאן שלא עלה בידי המבקשת לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה באופן שיצדיק מתן צווי מניעה כמבוקש (ראו: עניין קרסו; רע"א 1794/11 חברת החשמל מחוז חברון נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, בפיסקה 8 (לא פורסם, 5.6.2011)). 22. אם לא די באמור לעיל, הרי שאף טענות המבקשת ל"פגיעה אנושה" בעסקיה אם לא תחובר למערך ההזמנות של המשיבה בתקופת הביניים - נטענו בעלמא. המבקשת טענה כאמור כי מימוש הודעת הביטול יגרום לפיחות בהכנסות של כשני מיליון דולר בשנה ואובדן של כ-200 אלף דולר בשנה אובדן "רווח גולמי", שהם כ-40% מכלל הכנסותיה ומכלל הרווח הגולמי השנתיים הנטענים שלה (סעיפים 68-62 לכתב התביעה). ברם נתונים אלה נסתרים מניה וביה מתוך בחינה יסודית יותר של נתוני המבקשת עצמה: הכנסותיה הממוצעות ממכירת כרטיסים של מה שהיא מגדירה כ"קבוצת המשיבה" (קרי: חברת לופטהנזה, סוויס ואוסטריאן) עומדות בממוצע על כ-9% בלבד מהכנסותיה ממכירת כרטיסים של כלל החברות (סעיפים 63-62 לבקשה); ויש להניח (שכן המבקשת לא ראתה לנכון לציין מפורשות) כי יחס דומה קיים אף במכירת שירותי קרקע. קרי: אם תיגדע פרנסת המבקשת ממכירת כרטיסי "קבוצת המשיבה" כולה, עד להכרעה בתביעה, הרי שהכנסותיה יפחתו בכ-9%, וכך גם רווחיה. אם נלך לפי הנתונים החלקיים שהציגה המבקשת, רווחיה ה"גולמיים" אמורים לפחות מכ-417 אלף דולר בשנה, לכ-380 אלף דולר בשנה (כנלמד מממוצע הנתונים האמורים בסעיף 67 לבקשה). פגיעה כזו ודאי אינה זניחה, אך גם אינה נחזית ככזו העלולה להמיט חורבן מיידי על המבקשת, והיא בת פיצוי. בכל מקרה, יש מרחק עצום בין פיחות של 9% בהכנסות, לבין טענת המבקשת שהועלתה בעלמא (סעיף 68 לבקשה) - כי ניתוק היחסים יביא לפיחות של לא פחות מ-40% מהכנסותיה, ל"פגיעה כספית אנושה" (סעיף 69 לבקשה), וכזה אשר "עלול להביא לקריסתה" (סעיף 94 לבקשה). 23. לנתונים שצוינו יש להוסיף נדבך נוסף: המבקשת, באורח שלא ניתן לו הסבר מניח את הדעת, אמורה היתה לדעת מהודעת הביטול ששלחה המשיבה כי ניתוק היחסים הצפוי (שאכן התרחש בינתיים) אינו בינה לבין כל "קבוצת לופטהנזה" (קרי: גם חברות אוסטריאן וסוויס), אלא בינה לבין המשיבה בלבד. הווה אומר: הפגיעה במבקשת תהיה קטנה אפילו יותר משעלה עד הנה. בעניין זה ניתן להסתמך על נתוני המשיבה על אודות היקף מכירותיה באמצעות הסוכנות (סעיף 81 לתגובתה, ודו"חותיה - נספח 5 לתגובה), המלמדים על כך שהיחס בין הכנסות המבקשת ממכירות הכרטיסים של חברת לופטהנזה לבין כלל הכנסותיה ממכירת כרטיסים (כפי שהיא הציגה אותם), עומד בחמש השנים האחרונות על בין 1.6% ל-3% בלבד. אין ולא כלום בין פיחות בהיקף כזה בהכנסות המבקשת אם ינותקו היחסים בתקופת הביניים, לבין "פגיעה כספית אנושה" וקריסה צפויה, כטענת המבקשת. שיהוי ואי-גילוי 24. מספר שיקולים נוספים יכולים להשליך על נכונותו של בית המשפט להיעתר לבקשה לסעדים זמניים, ואף אלו שוקלים כולם לחובת המבקשת. 25. הבקשה לסעדים זמניים לקתה בשיהוי בלתי מוסבר: ההודעה על הביטול ניתנה ביום 17.4.2012 וכניסתה המיועדת לתוקף היתה יום 30.5.2012. התביעה והבקשה הוגשו - לבית המשפט נעדר הסמכות העניינית לדון בהן - רק ביום 21.5.2012, ויצרה דוחק זמנים מיותר. ברם משלא טענה המשיבה כדבעי בעניין זה - נתעלם ממנו מעתה. 26. עניין אחר בו לקתה הבקשה הוא באי-גילוי מלא של כל העובדות הצריכות לקבלת ההכרעה, בפרט כאשר הבקשה הוגשה במעמד צד אחד. כך, ניתן היה לצפות מן המבקשת כי תגלה לבית המשפט מלכתחילה כי היא היתה צד לתביעה, שכשלה עד הנה, שבה נטען כי אותה תניית ביטול שבהסכם דנן (בהסכם אחר, בין סוכנים לבין חברת בריטיש) - היא תניה מקפחת בחוזה אחיד, והטענה נדחתה. מובן שהמבקשת יכולה היתה לציין מלכתחילה את דבר קיומו של פסק הדין בעניין בריטיש, ולנסות ולהבחין את עניינה הימנו, אולם אי-ציונו כלל הוא בעייתי ביותר. כשל נוסף כרוך בהצגה בלתי מדויקת של נתונים לביסוס טענתה לנזק עצום ורב אם לא יינתן הצו. רק מבחינה יסודית יותר של הנתונים שהציגה המבקשת עצמה, התברר כי אלו מוליכים למסקנה שניתוק המבקשת (אפילו היינו מניחים כי תנותק גם מקשריה עם חברות אוסטריאן וסוויס) יסב לה נזק קטן בהרבה מן הנזק העצום שהיא טענה לו. כן התברר, כאמור, כי לשם האדרת נזקיה הצפויים חישבה המבקשת את ההפסדים הצפויים לה גם מהפסקת מכירות כרטיסיהן של החברות אוסטריאן וסוויס, אף שהיה אמור להיות ברור למבקשת, למצער בעת הגשת הבקשה שלפניי, כי רק חברת לופטהנזה היא זו שלא ניתן יהיה למכור את כרטיסיה. סוף דבר 27. סיכויי תביעתה של המבקשת אינם נחזים לעת הזו כגבוהים במיוחד. מאזן הנוחות נוטה בבירור לחובתה. בקשתה לקתה באי-גילוי מלא של הנתונים הרלבנטיים, ובהצגת נתונים שאינה מדויקת, על מנת להאדיר את נזקיה הצפויים מאי-מתן הסעדים המבוקשים עד להכרעה בתביעה. כל אלה מוליכים לדחיית הבקשה לסעדים זמניים. 28. המבקשת תשא בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה בקשר עם ההליך שלפניי, בסכום של 10,000 ש"ח. חוזהביטול חוזה