1. זוהי בקשה "לפרש את ההסכם שהעתקו רצוף להמרצה" ולהצהיר ההצהרות המפורטות בעתירה. המדובר בחוזה להעברת החכירה בחלקה 146 בגוש 6727 עם הבית הבנוי עליה (להלן - "הבית"). החוזה ת/1 נערך במשרדו של עו"ד רפפורט בהוד, לאחר שקודם לכן נערך אצלו זכרון הדברים נ/9. הקונים, על-פי זכרון הדברים, הם המבקשים (להלן - "ד"ר לירן וגב' לירן") וכך גם נרשם בהסכם. המוכרים הם המשיבים, מר משה אלבוחר, אשתו ובתו. 2. ואלה העובדות אשר אני קובעת על סמך הראיות שהיו מהימנות עלי: בסוף אוגוסט או תחילת ספטמבר 1979 פתה גב' לירן אל המתווך, מר כורש, במטרה לקבל הצעות לרכוש ביהוד בית מגורים או מגרש, שעליו ניתן להקים בית כזה. מר כורש הראה לגב' לירן את הבית והיא גילתה בו ענין. הוא התנדב לנהל משא-ומתן עם המוכרים על המחיר וכעבור ימים מספר הודיע לה כי הצליח להוריד את מחיר הבית מ-3 מליון ל"י ל-2,550,000 ל"י. מחיר זה נראה לגב' לירן, באשר נמסר לה כי אפשר להקים על החלקה 4 יחידות דיור, והיא התכוונה לשתף בעיסקה 3 קונים נוספים. זאת הודיעה גם למתווך. 3. בעקבות זאת הזמין המתווך את הצדדים למשרדו של עו"ד יוסף רפפורט ביהוד, ושם חתו הם בתחילת ספט' 79 את זכרון-הדברים נ/9, אשר נערך על-ידי עורך-הדין בכתב ידו. המוכרים לא התנגדו לכך שקונים נוספים יצטרפו לד"ר לירן ואשתו, אך הם עמדו על כך ששני אלה יהיו אחראים כלפיהם למחיר שנקבע, והוראה מפורשת בנדון נכללה בסעיף 8 של זכרון הדברים, אשר במבוא שלו תוארו ד"ר לירן ואשתו, יחד ולחוד, כ"קונה" זכרון הדברים מטיל על "הונה" חובת תשלום "כל המיסים וההוצאות הקשורים והכרוכים ברישום הדירה על שמם לרבות מס שבח, דמי הסכמה למינהל, אגרת העברה... ומס השבחה באם יחול" (סע' 5 של נ/9). המחיר נקבע ל-2,550,000 ל"י, אשר מתוכם שולמו 100,000 ל"י עם חתימת זכרון הדברים. עוד 900,000 ל"י היו צריכים להשתלם, ואמנם שולמו ב-16.9.79, 775,000 ל"י - לא יאוחר מיום 30.9.79, והיתרה בסך 775,000 ל"י - לא יאוחר מ-12.10.79. מסירת החזקה נקבעה ל-5.10.79 לכל המאוחר. 4. עובר לחתימת זכרון הדברים התענינה גב' לירן בשיעור המיסים ותשלמי החובה שבהם עשויים הקונים להתחייב. היא שאלה לענין זה את עו"ד רפפורט ובאשר לתשובה שקבלה קיימת סתירה בין עדותה לעדותו. ברור לי שגב' לירן אינה זוכרת במדוייק פרטי הדברים שנמסרו לה אז בענין זה, היא אומרת כך: "בז"ד שאלתי על מיסי הבית. שאלתי על מס השבחה. ענה לי 400-300 אלף. יודעת שזו אדמת מינהל. אמר שלא יודע על דמי הסכמה בדיוק אבל יכול להגיע עד 800 אלף. בין 800-400 אלף. לגבי מס שבח אמר שזה סכום לא משמעותי. שאלתי בכל זאת, אמר 100-50 אלף ל"י מקסימום" (ע' 19). עו"ד רפפורט לעומתה העיד: "לפני שנחתם זכרון הדברים אמרתי לגב' לירן לענין מס שבח שהסכום יהיה משמעותי. היא לא בקשה לדעת כמה. אני הבינותי שאם הסכום יתחלק בין אותן 4 משפחות, זה סכום שמבחינתה תוכל לעמוד בו. לא אמרתי לה שום סכום" (ע' 32). 5. על סמך עדותה בלבד של גב' לירן לא הייתי מוכנה לקבוע כי אמנם נקב עו"ד רפפורט בסכום של 100-50 אלף ל"י מס שבח. עדותו של מר טולדו, מנהל סניף בבנק הפועלים, (עמ' 7) תומכת בדבריה. עד זה מהימן עלי. הוא מאשר לא רק את סכום מס השבח שנקב עו"ד רפפורט לפי עדות גב' לירן, אלא הוסיף כי משיחתו עם עו"ד רפפורט הבין, שיתכן ומתכוונים להצהיר על הדירה הזו כדירת יחיד שבגינה המס היה נמוך, דבר שהיה משמעותי מאד לגבי שיעור המס. עו"ד רפפורט מצידו אישר בעדותו, שהוא אמר דברים כגון אלה שעליה העיד מר טולדו לענין "דירת יחיד" ("אמרתי - אם מוכרים אומרים לי שזו דירת יחיד אני לא בודק בציציות ולא חוקר אותם") (עמ' 35). אישור זה של עו"ד רפפורט מוסיף סבירות לגירסה של נקיבת סכום נמוך יחסית של מס שבח, אשר לגביו אפשר היה לומר שאינו משמעותי ביחס למחיר הבית. מכל מקום, אין לי ספק שגב' לירן קבלה רושם שסכום מס השבח אינו משמעותי לגביה. 6. בסכום המדוייק של מס השבח התחילה גב' לירן להתענין רק אחר חתימת זכרון הדברים והחוזה, אשר נחתם ימים מספר לאחר מכן (עמ' 22), כאשר ביקשה לשתף בעסקה את מר טולדו. בקשר לצרוף שותפים, פרסמה גב' לירן מודעות בעתון לאחר שחתמה על החוזה ואחד הפונים היה העד מר טולדו. מעיד מר טולדו (עמ' 5 ואילך) שהוא פנה למשפחת לירן על סמך המודעה בעתון וביקש וקבל לעיון את החוזה ת/1, ואז עורר את שאלת גובה מס השבח ותשלומי החובה, שסכומם לא ננקב בחוזה, אלא רק נאמר לגביהם בסע' 10 לחוזה כי חובת תשלומם מוטלת על הקונים. מר טולדו פנה לעורך-הדין שלו והלה העריך את כלל תשלומי החובה בסכום של 1,600,000 ל"י. מאחר שסכום זה עמד בניגוד למה ששמע מפי משפחת לירן, כאילו מדובר בסכום מס שבח "לא משמעותי", פנה אז לעו"ד רפפורט וביקש לברר את ענין מס השבח כמפורט לעיל. 7. עו"ד רפפורט העיד, כי רק לאחר שד"ר לירן ואשתו חתמו על החוזה ת/1, באה אליו יום אחד גב' לירן ושאלה לגובה מס השבח. הוא השיב, כי אינו יכול לעשות חישוב זה במקום ומשהתעקשה וביקשה החשבון מיד, ערך חישוב גס שלפיו סכום מס השבח הוא כ-450,000 ל"י (עמ' 32). קשה לי שלא להביע תרעומת על עורך-הדין אשר ערך את זכרון הדברים והחוזה עבור שני הצדדים, על כך שלא הקפיד לברר את סכום מס השבח לפני שהחתים את הקונה על זכרון הדברים, על-מנת שזו תוכל לשקול אם יש באפשרותה לעמוד בתשלום כזה. בין אם אמר שהסכום משמעותי, או שאמר שאין הסכום משמעותי, לא זו האינפורמציה שרשאי לקוח לצפות לקבל מעורך-דינו בעיסקת מקרקעין. נראה לי, שהעובדה שהקונים התכוונו לשתף שותפים בעיסקה, לא היה בה כדי לפטור את עורך-הדין שערך את החוזה מלבדוק ולמסור לקונים את הפרטים הנוגעים לענין המיסים - פרטים אשר הוא ודאי צריך היה לדעת שיש בהם כדי להשפיע על החלטתם של הקונים להכנס לעיסקה. (ר' בקשר לכך דברי השופט בכור בע"א 409/78 גול ואח' נ' פרקש בעמ' 818 [1]). 8. משהתברר לגב' לירן כי סכום מס השבח הוא משמעותי ביותר ביחס למחיר הדירה, נוכחה לדעת שלא תוכל להשיג שותפים לעיסקה כפי שהתכוונה. היא ובעלה אמנם מכרו את "דירת היחיד" שלהם, אך בכוחות עצמם לא יכלו לעמוד בתשלומים שבהם התחייבו בזכרון הדברים ובעקבותיו בחוזה, ואשר על חשבונם שילמו עם חתימת החוזה ב-16.9.79 סך כולל של מליון ל"י. הם ביקשו וקיבלו ארכה כדי לנסות להציל את העיסקה, אך גם בזאת לא הצליחו לעמוד. לפיכך ב-18.11.79 הודיעו המוכרים לקונים כי אי-התשלום בהתאם להסכם מהווה הפרה יסודית וכי על כן הם רואים את ההסכם כבטל (נ/5א'). המוכרים החזירו אז קונים 500,000 ל"י מתוך מיליון הל"י שקבלו, והודיעו כי את העודף הם שומרים לעצמם כפיצויים קבועים מראש בהתאם לסעיף 14(א) לת/1. זמן מה עוד התנהל בין הצדדים משא-ומתן כדי להציל את העיסקה, אך משזה עלה על שרטון, הגישו הקונים את הבקשה בתיק זה. 9. בסיכומיו חוזר בא-כוח המשיבים על הטענות הדיוניות שעורר, הן בקשר לעברת הדיון לתובענה בדרך הרגילה, והן לענין פסילתו מלדון בהמרצת הפתיחה. לענין זה אין לי אלא להפנות להחלטותי בעמ' 15-13 לענין הראשון ובעמ' 9 לענין השני. 10. אדון עתה בהצהרות המתבקשות לפי סדרן בעתירה. א) בעתירה זו מתבקשת הצהרה, כי מס השבח שהוטל על המבקשים לפי סע' 10 להסכם מתייחס למס שבח המשתלם עבור "דירת יחיד". לא אוכל לתת הצהרה כזאת. מן ההוכחות שהובאו בפני ברור, כי הבית הנדון לא היה "דירת יחיד" כהגדרתו בחוק מס שבח מקרקעין, תשכ"ג-1963 [6], כפי נוסחו בעת חתימת ההסכם. אין צורך שאקבע אם המבקשים ידעו בעת חתימת ההסכם את המשמעות שיש ליחס לענין זה בקשר לגובה סכום מס השבח המגיע בגין העיסקה. הם התחייבו לשלם "מס שבח מקרקעין, אם יוטל, בקשר להעברת הבית ורישומו", ואין לי ספק שהתחייבות זו משמעה לשלם מס שבח כפי שמגיע על-פי העובדות הנוגעות לשומת אותו מס על-פי החוק. עובדות אלו, כפי שאמרתי, מראות על כך שלא היה מדובר ב"דירת יחיד". המבקשים גם ידעו, כי בעת עשיית ההסכם לא גרו המוכרים בבית הנדון, אלא גרו בו אנשים אחרים בשכירות אשר בגינה שילמו למוכרים דמי שכירות. לפיכך, עלי לדחות את העתירה א'. ב) (1) כאן מבקשים הצהרה, כי ההסכם נערך על תנאי, דהיינו: שתוקפו היה תלוי בתנאי שיצטרפו לקונים השותפים אשר אלה ביקשו לצרפם, כפי שהסברתי. גם עתירה זו עלי לדחות. לענין זה אני מקבלת את עדות המשיבות 2 ו-3 אשר כוונתן גובשה בזכרון הדברים נ/9, שבו לא הושאר מקום ריק להוספת שותפים. החוזה ת/1 שנערך בעקבות זכרון הדברים ב-16.9.79 חוזר כמט מילה במילה בסע' 11 שלו על מה שנאמר בסע' 8 של זכרון הדברים. נכון, שבראש ההסכם השאיר עו"ד רפפורט מקום ריק להוספת שמות נוספים כקונים לצד ד"ר לירן ואשתו. הוא מעיד כי עשה זאת על מנת להפחית בהוצאות - כדי שתהיה העברה אחת בלבד, ולא העברה אחת לד"ר לירן ואשתו ולאחר מכן העברה שניה של חלק הממכר מידם לידי שותפיהם הפוטנציאליים. בכך הוא ביקש להיטיב עם הקונים, אך לא היתה כוונה להכביד על המוכרים, אשר מצידם ראו והתכוונו לראות בד"ר לירן ואשתו אחראים כלפיהם לתשלום כל המחיר. כמובעת חתימת זכרון הדברים, כך גם בעת חתימת ההסכם, לא התנגדו המוכרים לכך שחלק או חלקים מן הממכר יועברו לידי אנשים בנוסף לד"ר לירן ואשתו, אך המוכרים מצידם עשו את העיסקה עם שני אלה, ולא עם כל אחד אחר. להבטחת ביצוע העיסקה בצורה זו, כתבו את הסע' 8 בזכרון הדברים וסע' 11 בהסכם. אילו אמנם התכוונו הקונים להתלות את תוקף ההסכם בתנאי מתלה כפי שטוענת באת-כוח המבקשים, צריך היה לפחות לכלול את התנאי המתלה בחוזה, ולא להטיל את האחריות לתשלום המחיר כולו על הקונים-המבקשים (ראה בקשר לכך: ע"א 278/78 "אמפא" בע"מ נ' רום כרמל בע"מ [2]). אין לי ספק שהמוכרים לא הסכימו לקבל חלק מהמחיר מידי אנשים אשר עצם קיומם כקונים היה אותה עת מוטל בספק ושמותיהם לא לא נודעו. הקונים מצידם, לא יכלו, לדעתי, לחשוב שהיתה בידם הסכמה כזאת, והעובדה שהתחייבו כפי שהתחייבו מעידה שאמנם כך היה. (2) באת-כוח המבקשים טוענת, כי לאור העובדות, הן לענין צירוף השותפים והן לענין מס השבח, יש מקום לקבוע כי לא היה בין צדדים אלה מפגש רצונות אשר יצר חוזה. לענין זה היא מוסיפה כי אין להעזר בזכרון הדברים שנחתם קודם להסכם. טיעון זה לא אוכל לקבל. מן העובדות שקבעתי לעיל על-פי הראיות שהובאו בפני, השתכנעתי כי הקונים - אשר הדוברת שלהם היתה הגב' לירן - הסכימו להיות אחראים לבדם לתשלום מחיר הממכר כפי שיקבע בזכרון הדברים ובחוזה. הם גם הסכימו לשלם את כל המיסים, כולל מס השבח, מבלי שסכום המיסים יפורט בזכרון הדברים ובחוזה. ברור, איפוא, ששני הצדדים הבינו כי המבקשים הם הקונים והמחיר הנזכר בחוזה ישולם כמחיר "נטו" למוכרים. המוכרים, לפי הסדר זה, לא היו חייבים להתעניין ולא התענינו בגובה המיסים, ולגבי שתי נקודות אלה היתה, איפוא, גמירת-דעת גם מצד הקונים ועל-כך הסכימו שני הצדדים. ג) (1) מכאן אנו באים לענין הטעות אשר, כפי שמסתבר מן העובדות, טעו הקונים לגבי סכום מס השבח שיהיה עליהם לשלם. האמנתי לגב' לירן שהמידע שהיא קיבלה מעו"ד רפפורט עובר לחתימת החוזה היה שסכום מס זה עלול לנוע בין 50 ל- 100 אלף ל"י ולכן סכום זה אינו משמעותי בהשוואה למחיר הממכר. כן האמנתי, כי רק לאחר חתימת החוזה התברר לה שלמעשה, על-פי המצב העובדתי והמשפטי הנוגע לעיסקה, היה סכום מס השבח ניכר בהשוואה למחיר הבית, כפי שפרטתי בסעיפים 4 ו-5 לעיל. (2) הסכום המדוייק של המס לא נודע עד היום, ואף אני לא אוכל לקבעו, באשר לא הוכחו בפני העובדות החשובות לענין זה, דהיינו: מועד רכישת הבית על-ידי המוכרים והמחיר שבו רכשו אותו. אף שעו"ד רפפורט טרח להחתים את שני הצדדים לעיסקה על טופס מש"ח 7002 (הצהרה על מכירת/רכישת זכות במקרקעין (ת/2)), הרי הוא לא מילא בטופס זה את הפרטים הנ"ל החשובים לצורך חישוב מס השבח. מסיבה זו לא ידע גם הוא להשיב לגב' לירן בעת שהיא שאלה אותו על כך, ולבית-המשפט בעת שהעיד כאן, מהו הסכום הנכון של מס השבח המגיע בגין העיסקה. כך יצא, שלפי חישובו הגס הגיע המס לכחצי מליון ל"י, בעוד שעו" אחר - שאף בידו לא היו הפרטים הנ"ל - חשב שהמס יגיע לסכום העולה על מליון ל"י. (3) בעתירה השלישית עותרים המבקשים, לחילופין, לביטול ההסכם מחמת הטעות הזאת. אך יש לבדוק מה משמעותה של טעות כזאת בעיני החוק. חוק החוזים הנ"ל דן בסוגיה זו בפרק ב', ולפי שעה עוד לא זכינו לפסיקה נרחבת על הנושא הזה, אשר הוא אחד הקשים בדיני החוזים. מן העובדות שתארתי, נראה לי ברור, שאין המדובר כאן בטעות ש"הצד השני ידע או היה עליו לדעת עליה". המוכרים, בפירוש, לא רצו להיות מוטרדים בענין המיסים ומתחילת המשא-ומתן דרשו לקבל "מחיר נטו". הקונים ידעו, איפוא, כי נטל תשלום המיסים הרבים הכרוכים בעיסקה כזאת מוטל עליהם בלבד. המוכרים לא ידעו את סכום המיסים האלה, אך על-פי מצב הדברים שתואר, הם לא היו חייבים לדעת אותו. הצרה היא דווקא בכך, שהקונים, אשר להם היה ענין חיוני במידע זה, לא השיגו אותו במדוייק בעוד מועד לפני שהתחייבו לשאת בנטל הזה. לפיכך אין זו טעות שמזכה את המבקשים-הקונים לבטל את החוזה מיזמתם. (4) אין אני מוכנה גם לקבוע שהטעות של הקונים היא "תוצאת הטעיה שהטעה" אותם "הצד השני או אחר מטעמו", באשר לענין מסירת המידע לגבי סכום המיסים, לא פעל עו"ד רפפורט מטעם המוכרים. עו"ד רפפורט, כפי שהסברתי, ערך את זכרון הדברים והחוזה עבור שני הצדדים וקבל שכר-טרחה משניהם. (ראה עמ' 17, ע' 31). מאחר שלמוכרים לא היה, כאמור, ענין במידע לגבי מיסים, אין לי ספק שבמסירת מידע זה לקונים הוא פעל עבורם - הם ששאלו אותו ולהם הוא מסר את המידע לפי בקשתם. עובדה היא, שעד היום הזה המוכרים אינם יודעים את סכום המס. נשאלת האלה אם "לפי דין, לפי נוהג או לפי נסיבות" היה על המוכרים לברר בעצמם את סכום המיסים ולגלותו לקונים, למרות שמידע זה לא היה דרוש למוכרים. לענין הטעיה (הן לפי הדין הקודם לחוק החוזים והן על- פיו) מראה הפסיקה עד היום כי חובת הגילוי מתייחסת לעובדות הידועות לצד האחד ואינן ידועות לצד השני והצד המסתיר יודע כי הן עשויות להשפיע על אותו צד שאינו יודע את העובדות. לא נתקלתי במקרה שבו דורשת ההלכה שצד אחד יטרח לברר עובדות עבור הצד השני, עובדות המעניינות רק אותו (ראה בקשר לכך ע"א 494/74 חב' בית החשמונאים מס' 97-96 בע"מ ואח' נ' אהרוני ואח', [3] ו-ע"א 838/75 ספקטור נ' צרפתי 4]). תום הלב במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה דורש כמובן, שלא להסתיר עובדות, אך לגבי עובדות שהקונה יכו לבררן לא פחות מאשר המוכר, נראה לי, שאין לחייב את המוכר לטרוח ולבררן עבור הקונה בלבד. במקרה שלנו, המוכרים לא ידעו את סכום מס השבח, אך לא היה כל קושי לברר אותו באופן מדוייק. אלמלא נחפזו הקונים לחתום על החוזה לפני בירור יסודי של נקודה חשובה זו, ולא היו מסתפקים במידע המשוער שקיבלו מפי עו"ד רפפורט, לא היתה נוצרת הטעות אשר היקפה התברר להם רק אחרי חתימת החוזה. בכך אין הם יכולים לבוא בטענות אל המוכרים, באשר לענין בירור זה לא פעל עו"ד רפפורט מטעם המוכרים (שלא נזקקו למידע זה), אלא מטעם הקונים. אם לא קבלו הקונים במועד את המידע הנכון, טענותיהם צריכות, איפוא, להיות מופנות כלפי עורך-דינם ולא כלפי המוכרים. לא היתה כאן איפוא הטעיה, אפילו בשתיקה. (5) שאלה נוספת לעני הטעות הזאת היא, שמא זו "טעות שאינה אלא בכדאיות העיסקה". אשר לפירוש המושג הזה, הסביר השופט אשר בע"א 838/75 הנ"ל ספקטור נ' צרפתי [4] (ע' 242 מול האות א') כי משמעו: "טעות רק ביחס לשווי נשוא ההתחייבות הכלולה בעיסקה..." ולא ביחס "לענינים אחרים כגון: תיאורו של הממכר, תכונותיו וכיוצא באלה". לפי הסבר זה נראה בעליל, כי במקרה שלפני מדובר בטעות ביחס לשווי נשוא ההתחייבות, כי לא היתה כאן כל טעות ביחס לתיאור הממכר ותכונותיו. התוצאה היא, שאף שהיתה כאן טעות אשר ניתן להניח שלולא הטעות לא היו הקונים מתקשרים בחוזה, הרי לאור סע' 14ד' לחוק החוזים הנ"ל [7] אין זו טעות אשר בגללה רשאי בית-המשפט, לפי סע' 14ב', לבטל את החוזה. (6) למעשה, אין גם צור בכך, מאחר והמוכרים מצידם ביטלו את החוזה עקב ההפרה שהפרו אותו הקונים כאשר לא שילמו במועד או בכלל את שני התשלומים שהתחייבו לשלם אחרי חתימת החוזה. אין ספק שהפרת ההתחייבויות ביחס לתשלומים אלה היו הפרות יסודיות של החוזה, אשר זיכו את המוכרים לבטל את החוזה, כפי שבטלוהו על-פי המכתב נ/5א'. (ראה בקשר לכך: ע"א 207/76 הרשקו נ' וכטר [5]). ד) נותרה רק השאלה, אם עקב ביטול זה שנעשה בנסיבות שתארתי לעיל, זכאים היו המוכרים לשמור בידם 500,000 ל"י מתוך מליון הל"י שקיבלו. לשון אחרת: האם סכום זה שנקבע בסע' 14א' לחוזה כ-"פיצוי קבוע ומוסכם מראש עבור הפרת החוזה" הוא פיצוי סביר בגין הפרה כזאת, או שמא מן הדין להפחיתו בגלל הסיבה ש"הפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה" כאמור בסע' 15א' לחוק החוים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א-1970 [8]. המוכרים טוענים כי נגרם להם למעשה נזק לפי הפירוט הבא: 150,000 ל"י השקיעו בעסק שרכשו לבנם, וההשקעה הזאת ירדה לטמיון. 50,000 ל"י שילמו למתווך ולעו"ד רפפורט שטיפל בעיסקה. 85,000 ל"י שכ"ט עו"ד וניהול התביעה הנוכחית. 25,000 ל"י הוצאות כלליות בקשר לתביעה הזאת. נראה לי שהסכום שנקבע כפיצוי קבוע מראש לא עמד ביחס סביר, כאמור. יש לזכור כי המוכרים התחייבו למסור את החזקה רק אחרי גמר תשלום מלוא המחיר, כך שלמעשה לא לקחו על עצמם כל סיכון. וודאי שלא היה מקום לצפות לירידת ערך הממכר במשך הזמן, ולהיפך, אפשר היה לצפות שאם הקונים האלה לא יעמדו בהתחייבותיהם, לא יהיה כל קושי למכור את הבית לקונה אחר במחיר שאינו נופל מהמחיר שננקב בחוזה. בנסיבות אלה, קביעת הסכום הנ"ל כפיצוי עבור הפרת התחייבות לשלם כל אחד מן התשלומים שנותרו אחרי חתימת החוזה, נראית לי מופרזת במידה רבה. הנזק שסבלו המוכרים מהשקעה לא מוצלחת של חלק מהתמורה, כלל אינו תוצאה מסתברת של ההפרה, וודאי שאין לומר שהקונים יכלו לראותו מראש בעת כריתת החוזה. נכון ששכ"ט עורך-הדין ושכר המתווך הם נזק שסבלו המוכרים כתוצאה מן ההפרה, אך תו לא. אילו היו מחזירים את הסכומים ששולמו בניכוי הנזק הזה בעת הביטול, לא היו נגרמים להם גם הנזקים הנוספים שפורטו לעיל ואשר נובעים מניהול התביעה הנוכחית. אני מוכנה להניח, שאפשר היה לראות מראש שעל-ידי ההפרה ייגרם להם גם נזק שאינו נזק ממון בצורה של עגמת נפש ורוגז בשל אי-קיום התחייבויותיהם של הקונים, נזק שאני מעריכה אותו בסכום של 75,000 ל"י. לפיכך, בעתירות ד' ו-ה' נראה לי לקבוע כי בשל ההפרה שהפרו הקונים את ההסכם מן הדין לחייבם בתשלום פיצוי בסך 15,000 ל"י. נראה לי, שמן הדין הוא שעודף סכום הפיצוי שנקבע בהסכם יוחזר למבקשים. התוצאה היא, כי אני מצהירה בהתאם לעתירה ה' כי המבקשים חייבים לפצות את המשיבים בסכום של 125,000 ל"י, בצירוף הפרשי הצמדה למדד ספטמבר 1979 וריבית בשיעור 3% על סכום זה מאותו מועד ועד היום. עודף הסכומים שמחזיקים המשיבים מן הסכומים ששולמו להם על-ידי המבקשים על חשבון מחיר הבית, דהיינו: סך של 325,000 ל"י, על המוכרים להחזיר לקונים כאשר סכומי העודף הזה אף הם צמודים לאותו מדד ונושאים אותה ריבית. בנסיבות הענין נראה לי צודק לקבוע שכל צד ישא בהוצאותיו. העיקול שהוטל בהמרצה 8015/79 יעמוד בתוקפו עד שתבוצע החזרת הנ"ל על-ידי המוכרים לקונים. חוזההטעיהביטול חוזה