1. התובעת הזמינה מהנתבעת פרסום של מודעה לעסקה בעיתונים מקומיים (לוח העיר וכל העיר) ובעיתון ידיעות אחרונות, ושילמה עבור פרסום המודעה סכום של 11,000 ש"ח. על פי ההזמנה שנחתמה על ידי עובדת התובעת (הגב' מזרחי) ביום 4.1.07, אמורה היתה המודעה להתפרסם במשך שנים-עשר שבועות בעיתונים המקומיים, ובמשך שני סופי שבוע בידיעות אחרונות. לטענת התובעת, על אף שהזמינה מודעה בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות, פורסמה המודעה בפועל במדור הדרושים. לפיכך ביקשה התובעת את ביטול ההסכם והשבה של כל הסכום ששולם עבור פרסום המודעות. 2. הנתבעת טענה כי התובעת לא הזמינה מודעה בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות אלא במדור דרושים. לטענתה המסמך שצירפה התובעת לכתב התביעה, ובו בקשה להצעת מחיר למקומונים וכן אמירה כי מתבקשת הצעת מחיר "לעמוד הראשון של עיתון ידיעות אחרונות", נערך רק ביום 11.1.07, כפי שעולה מחותמת הפקס של התובעת בראשו, ומכאן כי נשלחה כשבוע לאחר הזמנת המודעה ולאחר שהחל הפרסום בפועל. לטענת הנתבעת התביעה לא הוגשה בתום לב, ואין כל בסיס לטענה כאילו דובר בין הצדדים אי פעם על פרסום בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. לשיבור האוזן הציגה הנתבעת מחירון של מודעות בידיעות אחרונות, מהן עולה כי מחיר מודעה בעמוד הראשון עולה כדי פי ארבעה לפחות מזה ששילמה התובעת, ולמעשה המחיר אף למעלה כפול מכך מאחר והמודעה שביקשה התובעת משתרעת על ארבעה אינטש, בעוד שבעמוד הראשון לא מתקבלות מודעות קטנות יותר מתשעה אינטש. 3. בדיון שהתקיים היום טענה התובעת כי המסמך שצורף לכתב התביעה, שהוא העתק הפנייה לנתבעת שבראשו חותמת הפקס מיום 11.1.07, נשלח לנציגת הנתבעת ביום 1.1.07. לאחר הפירסום הראשון ביקשה מהגב' מזרחי, שהיא שניהלה את המו"מ עם הנתבעת, להעביר אליה בפקס את המסמך ששלחה בשעתו לנתבעת, כדי לראות מה מקור הטעות. פקס זה נשלח אליה ביום 11.1.07, כפי שמעיד גם פירוט השיחות שבידה, ולכן מופיעה בראש העמוד חותמת פקס מיום 11.1.07. 4. מהמסמכים שהציגו שני הצדדים עולה כי הפנייה הראשונה נעשתה מהגב' מזרחי אל הנתבעת ביום 1.11.07. אותה עת נתבקשה "מודעת 4 אינץ' צבעונית, 'מטיילת' במדור דרושים". לא נמסר כל פירוט לגבי העיתונים בהם מבוקש הפרסום. בו ביום נשלח פקס מעת נציגת הנתבעת, טל, ובו פירוט מחירים למודעה בלוח העיר וכל העיר. ביום 2.1.07 נשלח פקס נוסף מאת נציגת הנתבעת, ובו פירוט של העלויות בלוח ירושלים, לוח העיר וכל העיר, וכן בידיעות אחרונות. בראש הפקס נרשם "סוג: שיחת מכירה ללקוח". לא ניתן הסבר בעניין טיב רישום זה, אולם ברור כי בטרם נשלח הפקס באו הצדדים בדברים. השתלשלות עובדתית זו עולה בקנה אחד עם טענת התובעת והגב' מזרחי כי עוד ביום 1.11.07 נשלח המסמך מטעם הגב' מזרחי ובו בקשה למתן הצעת מחיר לתקופות פרסום ולעיתונים כפי שפורט בו, פקס שנשלח לאחר שיחה עם נציגת הנתבעת. כאמור, במסמך זה נכללה גם בקשה למודעה בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. 5. יוער כי גב' מזרחי התייצבה לעדות בדיון היום, אולם נציגת הנתבעת שעימה נערכו השיחות לא הובאה למתן עדות. מאחר והנתבעת מייחסת לתובעת כוונת מירמה של ממש, הוטל עליה נטל הוכחה כבד במיוחד. אף מבלי להביע דעה במחלוקת אם טענות מעין אלה מצריכות הוכחה ב"דרגת ביניים" שבין זו הנדרשת במשפט הפלילי לזו הנדרשת במשפט האזרחי (ר' ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל, פ"ד מ (1) 589, 599, 602- 603; אך ר' שם, בעמ' 605; ע"א 670/79 הארץ נ' מזרחי, פ"ד מא (2) 169, 186), הרי שנראה כי, לכל הפחות, יש צורך ב"הוכחה יותר קרובה לוודאות מן המבחן הרגיל" בהתאם ל"רצינות העניין" (ע"פ 232/55 היועץ המשפטי נ' גרינוולד, פ"ד יב 2017, 2063; ע"א 373/89 מסרי (שאהין) נ' ח'לף, פ"ד מה (1) 729, 742). לעניין ה"נטל המיוחד" המוטל על בעל דין במצב דברים מעין זה, יפים הם דברי כבוד השופט חשין בע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 615: "בהכריענו כפי שהכרענו, לא נתעלמה מאיתנו ההלכה כי לעניין טענת רמיה מוטל על בעל הדין המטיל דופי בחברו נטל מיוחד באשר למשקל הראיות שעליו לערום לפני בית-המשפט (וזאת, בין אם מדברים אנו בנטל מיוחד לעצמו - בצד הנטל המוטל על צד במשפט אזרחי והנטל המוטל על התביעה במשפט פלילי - ובין אם מדברים אנו בנטל הראיות במשפט אזרחי, ובגדריו - במישקל ראיות כבד במיוחד)." 6. המעט שניתן לומר הוא כי בנטל זה לא עמדה הנתבעת. לעניין זה יש משקל גם לעובדה כי העדה מטעם הנתבעת לא הובאה לדיון, כאשר הימנעות מהבאת עד רלוונטי מביאה למסקנה כי עדותו לא היתה פועלת לטובתו של מי שנמנע מהבאתו. 7. מכאן המסקנה כי בפועל סברה התובעת כי היא חותמת על הזמנה של מודעה לשנים-עשר שבועות בעיתונים המקומיים ולשבועיים בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. לא זו היתה כוונת הנתבעת, שהציעה מחיר המתאים למודעת דרושים בידיעות אחרונות, ולא שתה לבה (ככל הנראה בשל טעות שבתום לב) לבקשת התובעת להזמנת מודעה בעמוד הראשון. מכאן כי ההזמנה עליה חתמה נציגת התובעת נעשתה על בסיס מצג לפיו מדובר במודעה בעמוד הראשון של ידיעות אחרונות. 8. בנסיבות אלה נראה כי לא התקיים כלל מפגש רצונות בין הצדדים בנוגע למודעה שיש לפרסם בידיעות אחרונות, שהרי התובעת התכוונה למודעה מסוג מסויים בעוד הנתבעת מוכרת לה מודעה מסוג אחר. לפיכך לא נכרת כלל חוזה לפרסום מודעה זו, וממילא התובעת זכאית להשבת כספה בגין חלק זה של החוזה. יש גם מקום לטענה של "אשם בהתקשרות", המונח לפתחה של הנתבעת, בין אם בביטויו החוזי (שנטמע בהוראות חוק החוזים) ובין אם כמצג שווא רשלני. 9. למסקנה דומה ניתן להגיע גם מכוח הכלל המאפשר ביטול חוזה במקרה בו הוא נגוע בטעות של התובעת בעת ההתקשרות, כמשמעה בסעיף 14(א) לחוק החוזים, התשל"ג-1973. הלכה היא כי די בכך שהצד השני לחוזה (בענייננו - הנתבעת) ידע או יכול היה לדעת על יסודיות הטעות של התובע, אף אם לא ידע על הטעות עצמה, כדי להקים לתובע זכות לביטול החוזה בגין הטעות שטעה (ר' ע"א 440/75 זנדבנק נ' דנציגר, פ"ד ל (2) 260, 272 הקובע גם כי טעות מעין זו חוסה תחת כנפי סעיף 14(א); בג"צ כנפי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא (1) 469, 481. נראה כי דעתה של כבוד השופטת בן-פורת בעניין זה היא כי טעות מעין זו נופלת בגידרה של טעות על פי סעיף 14(ב) לחוק). במקרה דנא שוכנעתי כי הטעות היתה יסודית במובן זה שאלמלא אירעה לא היה הצד הטועה מתקשר בחוזה לפרסום המודעה בידיעות אחרונות. 10. לפיכך הגעתי לכלל מסקנה כי דין החוזה להיבטל ככל שהוא נוגע לפרסום בידיעות אחרונות. מאידך, אין מקום לטענה ככל שהיא סובבת את הפרסום בעיתונים המקומיים, כאשר התקשרות זו נעשתה בהתאם לבקשת התובעת, ולא הובאה כל סיבה לביטול ההסכם בעניין זה. 11. לעובדה כי לנתבעת נגרם נזק כלכלי בעקבות ביטול החוזה, הנובע מהעברת הכספים לצד ג', אין השפעה על עצם קיומה של טעות המקנה לתובעת זכות ביטול. 12. מהפירוט במכתב הנתבעת מיום 2.1.07 עולה כי עלות פרסום מודעה ל- 12 שבועות בשני העיתונים המקומיים גם יחד היא 6,237 ₪ בעוד עלות פרסום לשני סופי שבוע בידיעות אחרונות היא 6,006 ₪. בסופו של דבר הוסכם על הנחה נוספת, אולם ניכר לעין כי קיימת כמעט שקילות מוחלטת בין עלות המודעה בידיעות אחרונות לעלות המודעות בעיתונים המקומיים. מכאן כי גם בסכום הסופי ששולם עבור המודעות, שלא חולק לגורמיו בהסכם עליו חתמו הצדדים, עלות המודעה בידיעות אחרונות היא כמחצית מהסכום. לפיכך אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעת סכום של 5,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 4.1.07 ועד ליום התשלום בפועל. 13. פרסום המודעות במקומונים, שהוקפא בשל טענות התובעת, יימשך עד לתום פרק זמן של 12 שבועות פרסום. 14. בנסיבות העניין, ומאחר והחוזה בוטל רק במחציתו, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות. חוזההסכם פרסוםפרסוםביטול חוזה