התביעה שלפניי עניינה קניית רכב השכרה במחשבה שמדובר ברכב בליסינג ולפיכך התובעים דורשים פיצוי בגין ירידת ערך בסך 12,000 ₪ וכן עוגמת נפש בסך 20,000 ₪. טענות התובעים ביום 26/6/12 רכשו התובעים מהנתבעת רכב טויוטה קורולה תמורת 96,211 ₪. לטענת התובעים, התנאי הראשון לקניית הרכב היה היותו רכב ליסינג ולא השכרה. לפני חתימת החוזה הוצג בפניהם רישיון רכב בו נכתב כי הרישום הקודם הינו של הרכב הינו החכר. חודשיים לאחר הקנייה, התובעים קיבלו ממשרד התחבורה רישיון שבו הרישום הקודם הוא השכרה. לטענתם, השינוי ברכב בוצע ללא הסכמתם וגרם לירידת ערך של 14%. טענות הנתבעת התובעים ידעו בבירור כבר החל משלב המו"מ עם הנתבעת כי מדובר בחוזה למכירת רכב מיד שנייה ששימש בעברו כרכב השכרה. לפני החתימה על החוזה בדקו התובעים נתונים של מכוניות שונות וכן את הרכב נשוא התביעה. לאחר הבדיקות נחתם חוזה המכירה שהינו פשוט וקל להבנה. בחוזה נכתב מפורשות כי מדובר ברכב השכרה. הנתבעת נהגה בשקיפות מלאה וגילתה את מלוא הפרטים שהיה בידם להשפיע על המו"מ. בנוסף לאמור, בסעיף 1 לחוזה נכתב והוסכם כי הקונה בדק את מצבו החיצוני והמכני של הרכב וכן את טיבו והתאמתו למטרותיו ולפיכך הינו מוותר על כל תביעה או טענה הנוגעת לרכב. משקיבלו התובעים את הרישיון העדכני בו מצוין כי הרישום הקודם הינו השכרה הם פנו לנציג מכירות של הנתבעת ושטחו את טענתם. משלא נמצא פיתרון מוסכם התובעים פנו לערכאות. לאחר קבלת כתב התביעה הציעה הנתבעת לתובעים לבטל את העסקה לפנים משורת הדין ולבצע השבה של הרכב תמורת השבת מלוא התמורה ומבלי לחייב התובעים בגין דמי שימוש ברכב. התובעים סירבו להצעת הנתבעת בטענה כי השקיעו בטיפולים ותיקונים אך מנגד טוען נציג הנתבעת כי התובעים הופנו למוסכים במסגרת האחריות של הרכב ואף ניתנו מספר דברים בעבור התיקון. הצדדים אינם חולקים על השתלשלות האירועים וכל שנותר הוא טענת התובעים כי שמו אמונם בנתבעת שמדובר ברכב ליסינג כפי שסוכם בין הצדדים וכפי שהתקבל רישיון רכב בו רשום החכר. אל מול טענה זו עומדת טענת הנתבעת כי מתחילת הדרך נהגה בשקיפות ונאמר לתובעים טרם החתימה על החוזה כי מדובר ברכב השכרה. התובעים מסתמכים על רישיון הרכב שקיבלו לפני חתימת החוזה ואילו הנתבעת מסתמכת על חוזה המכירה בו רשום כי הרכב הוא רכב השכרה. מטעם הנתבעת העיד מנהל סניף הרצלייה, מר שגיא רצון, אשר הסביר כי כאשר הנתבעת רוכשת רכב, כנוהג היא רושמת אותו כרכב החכר ורק כאשר הוא מועבר להשכרה מתבצע שינוי ייעוד ברישיון הרכב, אך העדכון ברישיון לא מתבצע מיידית: "זה שהלקוחות קיבלו באותו יום רישיון החכר, זה נכון הם לקחו את זה. אנחנו קנינו את הרכב רשמנו אותו כהחכר. אנחנו גם, כשאנחנו מעבירים רכב להשכרה אנחנו משנים את הייעוד שלו והדבר מתעדכן במשרד הרישוי ואנחנו לא מקבלים רישיון במקום." זאת ועוד, מנהל הסניף הדגיש כי מלכתחילה דובר ברכב השכרה והמחיר בו נמכר הרכב לתובעים היה בהתאם להשכרה ולא לליסינג: "קודם כל, הזוג נכנס, ישב עם נציג שלי. וסיכמו על רכב עם ק"מ מאד נמוך, מסוג טויוטה קורולה. ללקוחות הוזמן מראש רכב השכרה. הנציג הגיע גם אלי וביקש מחיר בדיוק לפי מס' הרכב. לכל מחיר שאני נותן אני מתייחס לכל עסקה לגופה. אני רואה את כל פרטי הרכב. הרכב מראש ידענו שהוא השכרה, הדברים נאמרו ונחתמו בחוזה... המחיר מתאים להשכרה ולא לליסינג" בהמשך הסביר כי טבלת ההנחות לפיה מחושב מחיר הרכב היא טבלה מסודרת ופשוטה ולכן לא ניתן לטעות במחיר. מנגד העידה התובעת כי במהלך ההתנהלות מול הנתבעת סוכם על רכב ליסינג ואף נאמר להם שמדובר ברכב ליסינג: "אנחנו חתמנו על חוזה זה, היה כתוב למעלה השכרה, אחרי שאנחנו דיברנו איתם והגענו להסכמה שזה ליסינג שאלנו את הפקיד שקוראים לו אלכס, ומנהל הסניף היה נוכח, ואמרו לי שזה ליסינג". יחד עם זאת, התובעת מודה כי חתמה על חוזה המכירה מבלי לקרוא אותו : "אני לא קראתי, באותו יום עשינו גם מכירה וגם חוזה, ואמרו שפה יהיה כתוב ליסינג. אני לא קראתי את המילה "השכרה". היה לנו אמון מלא בחברה שהם עושים ליסינג כמו שדיברנו". הלכה כללית היא שחזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא קרא והבין את תוכנו; כך בכלל, וכך בוודאי מקום שמדובר בו בחתימה על מסמך כה מהותי (ראו, למשל, ע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' שרה רייז (2004) ). בענייננו, התובעים רכשו רכב בעלות לא מבוטלת של כ 96,000 ₪. חוזה המכירה מנוסח בלשון פשוטה וברורה ומשתרע על פני עמוד אחד בלבד כאשר בחלקו העליון מצויים פרטי הרכב וצוין במפורש כי מדובר ברכב השכרה. בנסיבות אלו לא ניתן לומר כי הנתבעת הטעתה את התובעים לגבי העובדה כי מדובר ברכב השכרה ולא החכר שכן היא טרחה לציין זאת בראש ההסכם, בשורה נפרדת, ולא במקום נסתר ובלתי גלוי. לאור עיסוקה של הנתבעת, ניתן לקבל כסבירה את עדותו של הנציג כי הנתבעת רושמת את הרכב כרכב החכר תחילה מיד עם רכישתו. מעבר לאמור לעיל, עדותו של מנהל סניף הנתבעת כי מלכתחילה דובר על רכב השכרה והמחיר ניתן בהתאם מהימנה עלי. בהקשר זה, יש לציין כי התובעים לא צירפו לתביעה חוות דעת של שמאי בנוגע לירידת הערך, וכבר בכך לא עמדו בנטל להוכיח את תביעתם (התובעים גם לא הוכיחו כי השקיעו כספים בתיקון הרכב, כטענתם). הנתבעת, לעומת זאת, הגישה לבית המשפט את חוות דעתו של השמאי דוד לומברוזו, המבוססת על מחירון יצחק לוי, אשר קבע כי ערך הרכב בבעלות "החכר" הינו בסך 93,886 ₪ ואילו ערכו בבעלות "השכרה" הינו בסך 95,746 ₪. משמע המדובר בהפרש בסך 1,860 ₪ שיש בו כדי לתמוך במסקנה כי לא היתה לנתבעת כל כוונה להטעות את התובעים, בשים לב למחיר העסקה כולה; וניתן אף להווכח כי סכום העסקה אכן קרוב מאוד לערך הרכב כהשכרה. הדבר כמובן גם סותר את תביעתם המופרזת של התובעים בגין מרכיב ירידת הערך. אכן, לטענת התובעים, התנאי הראשון לקניית הרכב היה היותו רכב ליסינג. התובעים הדגישו עד כמה העניין היה חשוב להם וכי וידאו זאת מול הנתבעת מס' פעמים. אם כך, היה עליהם ככל אדם סביר, לקרוא את החוזה ולוודא התאמתו לדרישותיהם. משלא עשו זאת אל להם להלין אלא על עצמם וכפי שנאמר בהלכה הידועה מימים ימימה: "בדרך כלל דין הוא, שאדם החותם על מסמך בלא לדעת תכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור). שוכנעתי כי הנתבעת אף עשתה ככל שביכולתה על מנת לרצות את התובעים והציעה להם את ביטול העסקה תמורת השבה מלאה של כספם וזאת אף ללא גביית דמי שימוש של חודשיים בהם הרכב היה לרשות התובעים. התובעים סירבו להצעה זו של הנתבעת ללא כל הסבר המניח את הדעת. בדיון שנערך אף הוצע לתובעים לבצע טרייד אין לרכב תמורת רכב חדש עם קילומטראז' אפסי אך התובעים התעקשו על פיצוי כספי. דומני, כי סירובם להצעה נדיבה זו, מעידה על חוסר תום לב מובהק וניכר כי כל רצונם של התובעים הוא בקבלת פיצוי כספי בסכום מופרז, על אף שלרשותם עמדה האפשרות לבטל את העסקה ולקבל את מלוא כספם מהנתבעת ללא ניכוי דמי השימוש ברכב ולחילופין קבלת רכב כמעט חדש ללא כל עלות. יש לזכור כי תובע המגיש תביעה לבית המשפט צריך גם לדעת, שבית משפט לתביעות קטנות הוא בית משפט לכל דבר ועניין וגם בבית משפט זה חייב תובע להוכיח את תביעתו ואת הסעד הנדרש ואין התובע יכול לצאת מתוך הנחה, שדי בנקיבת סכומים סתמיים ומוגזמים על מנת שבית המשפט יעניק לו סכומים אלה - גם אם אין לתובע הוכחה ולו לכאורה לסכומים הנתבעים. אמנם בית המשפט לתביעות קטנות מאפשר מסגרת דיון לא פורמלית מבחינת דיני הראיות וסדרי הדין אולם אין פירוש הדבר שניתן פטור מהוכחת התביעה, למי שעליו הנטל להוכיחה. דברים אלו יפים במיוחד לאור ההלכה הידועה מימים ימימה לפיה, באותם המקרים, בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע-התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי (ראו: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פד"י לה(2) 800). לאור כל הנאמר לעיל אני דוחה את התביעה ומחייב את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 500 ₪ וזאת בתוך 30 יום. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין. חוזהרכבביטול חוזהקניית רכב