ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופט אהרן מקובר), בהפ 1092/00, שנתן צו לסילוק יד המערערים מחלק מהמקרקעין שהינם בעלי זכויות החכירה בהם. רקע עובדתי 1. המערערים 1-4 הם בעלי זכויות החכירה בחלקה 203 גוש 7793, בישוב אבן יהודה. המערערת 1 היא אמם של המערערים 2-4, ובית מגוריה נמצא על החלקה האמורה אותה רכשה יחד עם בעלה המנוח בשנת 1978. שטח החלקה 2009 מ"ר והיא גובלת בדרך 553 (לשעבר כביש 117). 2. בדרך 553, בקטע שבין צומת דרור (שבכביש גהה) לאבן יהודה, נסלל כביש אספלט ונבנה קיר אקוסטי. לצורך בניית הקיר, הפקיעו המשיבים (משרד התחבורה ומע"צ) שטחים מהחלקות הגובלות בדרך 553. אחת החלקות היתה זו של המערערים, ממנה הוקצה שטח של 59 מ"ר, שמהווה 3% משטח החלקה הכולל. ההפקעה נעשתה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943, לפי צו הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) (כבישים אזוריים) תשכ"ד - 1964 ובהתאם לתוכנית ההכרזה כ/1/4521 הנלווית לצו. 3. בתאריך 2/12/1999 שלחו המשיבים למערערת 1 הודעה בדבר התפיסה המתוכננת של השטח שהוקצה מחלקתה לצורך סלילת או הרחבת דרך 553. המערערים התנגדו לפנות את השטח המופקע ועל כן פנו המשיבים בהמרצת פתיחה לבית משפט השלום לקבלת פסק דין הצהרתי לסילוק ידם של המערערים מהשטח הנדון. פסק הדין של בית משפט השלום 4. בפסק דין מלומד ומקיף דן בית משפט השלום באופן יסודי ומפורט בטענות המערערים. המערערים העלו מספר טענות הנוגעות למפת הדרכים ולתרשים ההפקעות שצירפו המשיבים לתביעתם. טענות אלו נדחו על ידי בית המשפט, הן משום שעלו רק בשלב הסיכומים, והן לגופו של עניין. כך למשל נקבע, כי בהגשת עותק ולא מקור של המפה על ידי המשיבים (ומבלי שעובד ציבור יגישה) אין כל פגם, זאת בהתאם להוראות הצו, לעדותו של המצהיר מטעם המשיבים, מר גולדשטיין, ולדיני הראיות. גם טענות המערערים כנגד תקפות הצו, נדחו בקביעה שנכונותם של מפת הדרכים ותרשים ההפקעה לא נפגעה ולא נסתרה והמשיבים עומדים בהוראות הדין. עוד נקבע, שמאחר וצו התפיסה פורסם לפני כניסתו של חוק התכנון והבנייה, תשכ"ה 1965 לתוקף לא היתה חובה שהמפות והתרשים יהיו בהתאם לתב"ע של אבן יהודה שנעשתה מספר שנים לאחר פרסום הצו, והמשיבים, שפועלים מכח פקודת הדרכים, פטורים מקבלת היתר בניה על מנת לסלול את הכביש. 5. בית המשפט הוסיף וקבע, כי הוראות הצו עליהן מסתמכים המערערים בטענתם לחריגה מסמכות בשל רוחב הדרך העולה על 30 מטר כפי שנקבע בצו, מתייחסות לדרך שהיתה קיימת באותו מועד ולא לדרך החדשה שהורחבה בינתיים. רוחב הכביש דאז היה 13 מטר בלבד ומדידת 15 מטר מצירו מביאה לגבול הכרזה תקין. נקבע, שחוות הדעת מטעם המומחה של המערערים (מר לזר) בעניין זה הינה מוטעית, כיוון שלקחה בחשבון את רוחב הדרך הנוכחית. עוד נקבע, כי החריגה שנעשתה בדרך המורחבת דהיום התבססה על הסכמת בעלי החלקות האחרים בצד השני של הכביש, ועל כן אין זה מעניינם של המערערים, מה עוד שההרחבה על פי הצו לא צריכה להיות סימטרית. 6. טענת המערערים כנגד אי רישום הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין בגין הפקעת השטח נדחתה אף היא. בית המשפט קבע, כי על אף הסתייגותו ממחדלם של המשיבים בעניין זה, אין המחדל מערער את תוקף הצו. 7. עוד קבע בית המשפט, כי על אף חלוף הזמן מעת שפורסם הצו על בסיסו הוכרזה ההפקעה לבין מועד משלוח ההודעה למערערים, אין המדובר בשיהוי שרירותי וחסר תום לב, שכן עובר למועד ההודעה פעלו הרשויות לפיתוח הייעוד לשמו הופקע השטח. כמו כן, גם אם היה נקבע שיהוי בענייננו, הרי שהצורך הציבורי החיוני בהפקעה היה מונע את ביטולה. האיזון בין הצורך הציבורי אל מול הפגיעה במערערים נערך על ידי בית המשפט גם במסגרת הדיון בטענה, לפיה הפגיעה בקניין המערערים היתה לא מידתית. בית המשפט קבע, כי לא הוכח שניתן היה לבצע את הצו גם ללא ההפקעה. כמו כן, מדובר ברצועת רוחב צרה, המהווה חלק מזערי משטחם הכולל, ואין בה כדי לפגוע בביתה של המערערת 1. מן הצד השני, הצורך הציבורי בהרחבת הכביש הוא איתן - מעדויות שנשמעו בפניו למד בית המשפט כי נפח התנועה בקטע הכביש המדובר גדל בכ 65% בין השנים 1987-1997 שקדמו להודעת התפיסה, ועל כן אי הרחבת הכביש תגרום לפקקי תנועה קשים, אשר מצידם יגרמו לנזק כלכלי, לרעש ולמטרד סביבתי. 8. בית משפט השלום קיבל, אם כן, את התביעה ונתן צו שהתיר למשיבים לקנות חזקה מיידית בשטח המקרקעין נשוא התובענה, וכן צו האוסר על המערערים להפריע למשיבים בתפיסת החזקה. הוצאות משפט נפסקו לטובת המשיבים בסך של 25,000 ₪. טענות המערערים 9. קבוצת טענות ראשונה של המערערים עוסקת בתקפות הצו על בסיסו נקבעה ההפקעה - ראשית, נטען, כי המשיבים כלל לא הוכיחו את תקפות הצו מאחר והמפה שצירפו איננה המפה המקורית והיא לא הוגשה על ידי עובד ציבור, וקבלתה על ידי בית המשפט היתה בניגוד לכלל הראיה הטובה ביותר. שנית, נטען, כי המפה (בקנה מידה של 1:250,000) הינה סתמית, ללא פירוט גושים וחלקות, ואינה מזהה את מקרקעי המערערים ועל כן לא יכול היה בית המשפט לאשר צו הפקעה המתבסס על נתונים עלומים ומפה שאינה תומכת בהם. ושלישית, תרשים ההפקעה שנערך לא התבסס על הצו ועל מפת ההפקעה ועל כן הוא חסר ערך ומשקל, והמשיבים לא יכולים על בסיסו להפקיע קרקע ולפגוע בקניינו של אדם. 10. קבוצת טענות שנייה של המערערים מתייחסת למסגרת סמכותו של הצו. ראשית, צוין, כי מדידות של המומחה מטעם המערערים מצביעות על כך שרוחב הדרך מול חלקת המערערים נע בין 34-35 מ', היינו חריגה מ 30 המטרים עליהם דיבר צו ההפקעה. חריגה מסמכות זו פוגעת בתקפות הצו. עוד טוענים המערערים, כי גם אם תתבצע המדידה מגבולות הכביש הישן הרי שמדידת קו רוחב 15 מ' מציר הכביש הישן אינה חודרת לשטח החלקה שלהם, היינו עוד הוכחה לכך שלא היתה סמכות להפקיע. 11. טענה שלישית מתמקדת בשאלת מידתיות ההפקעה. המערערים סבורים כי בית המשפט לא בחן את מעשה ההפקעה וכן את חלופות ההפקעה שעמדו בפני המשיבים, כמו למשל להפקיע דווקא את השטחים שבצידו הדרומי של הכביש שם יש שדות מעובדים ושטחים חקלאיים ולא אזורי מגורים. עוד סבורים המערערים, כי שיהוי המשיבים ביישום צו ההפקעה הוא כה קיצוני ובלתי סביר שיש בו להוביל לבטלותו ולמסקנה כי המשיבים זנחו את מטרת ההפקעה וכי הצורך הציבורי איננו עוד. כמו כן שיהוי זה היסב להם נזק. 12. אי רישום הערת האזהרה על ידי המשיבים מהווה, לטענת המערערים, הפרת חובה חקוקה וגרימת נזק (שכן סעיף 3א לפקודת הדרכים מורה לרשות באופן מפורש לפעול לרישום הערת אזהרה לאחר מתן הצו המפקיע), וכן מהווה מחדל שיש בו שרירות וחוסר תום לב. על המשיבים היה לפצות את המערערים על הנזק שנגרם להם בשל מחדלם, ובוודאי שיש בו כדי לפגוע בתקפות הצו. 13. לבסוף טוענים המערערים, כי טעה בית משפט השלום כשבחר להתעלם מהצבת עמוד המתח הגבוה בחלקתם של המערערים, שכלל אינו כלול במטרות ההפקעה שכן אינו מהווה חלק מ'דרך' אלא מתקן תשתית עצמאי, שלשמו אין הצדקה ואף סמכות לבצע הפקעה. 14. המערערים סבורים כי שיעור ההוצאות שנפסקו נגדם בסך של 25,000 ₪ אינו תואם את אמות המידה הנהוגות בבית משפט השלום ויש בו משום עונש וחינוך הצדדים. דיון 15. לאחר שעיינו בפסק הדין ובכתבי הטענות מטעם הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. בתובענות לסילוק יד מכח הוראת סעיף 4 לפקודת הדרכים, אין לבית המשפט מתחם שקול דעת רחב - ככלל, עת הוכיחה הרשות זכאותה לקבל החזקה, על בית המשפט ליתן את הצו המבוקש (ראה אריה קמר, דיני הפקעות מקרקעין, מהדורה שישית, עמ' 165-167, 169-172). רק אם הוכיחו המחזיקים, כי ההפקעה לוקה בפגם המביא לבטלותה, יוכל בית המשפט לקבוע כי היעדר חוקיות ההפקעה מצדיקה דחיית התובענה לסילוק יד (ראה שם, עמ' 166). 16. בית המשפט קבע עובדתית, כי הצו מכוחו הפקיעו המשיבים את השטח הנדון וביקשו את סילוק ידם של המערערים הינו תקף והמשיבים עומדים בהוראות הדין. קביעות אלו נתנו לאחר שבית המשפט בחן באופן יסודי ומפורט את כל טענות הצדדים בעניין זה. בפנינו חוזרים המערערים על טענותיהם בערכאה דלמטה. איננו רואים מקום להתערב בקביעותיו המשפטיות והעובדתיות של בית המשפט הנוגעות לתקפות הצו. ראשית, כפי שנקבע על ידי בית המשפט, המדובר בטענות שהועלו רק בשלב הסיכומים, דבר שמצדיק כשלעצמו דחייתן על הסף. אין בהפניית המערערים לפרוטוקול הדיון בעניין זה על מנת לשכנע כי טענות אלו נטענו באופן ברור ורשמי קודם לכן. גם לגופו של עניין דין הטענות להידחות. אין בכך שמפת הדרכים שורטטה בקנה מידה של 1:250,000 ללא מספרי גושים וחלקות כדי לאיין את תוקפה, מה עוד שהצו פורסם לפני כניסתו לתוקף של חוק התכנון והבניה. גם תוקף תרשים ההפקעות לא הועמד בספק ממשי, שכן המודד מטעם המשיבים הכינו על סמך מדידות שביצע בעצמו ואשר עליהן גם העיד בפני בית המשפט. למעשה, אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לנכונות השטח המופקע. המדובר בשורה של חלקות שכנות, שאחת מהן היא חלקתם של המערערים, שמתוכם מבקשים המשיבים להפקיע חלק קטן לצורך בניית קיר אקוסטי לצד הכביש. השטחים המיועדים להפקעה ידועים וברורים, והמערערים למעשה מנסים לעורר ספק ומחלוקת באמצעות טענות מטענות שונות מקום שספק זה כלל איננו קיים. 17. המערערים לא הצליחו לבסס גם את יתר טענותיהם הנוגעות לבטלותו של הצו או לחריגתו מסמכות. באשר לטענתם בדבר החריגה מהוראות הצו, המתבססת על העובדה כי רוחב הכביש מול חלקתם עולה על 30 מ' ומגיע אף ל 35 מ', הרי בעניין זה מקובלות עלינו טענות המשיבים בנדון. הכביש שהיה קיים בעת פרסום הצו היה במתכונת צרה יותר, טרם הרחבתו, ועל כן הוראות הצו חלו עליו. ציר הכביש הישן לא זהה לציר הכביש החדש והוא אף הורחב לא בהכרח באופן סימטרי. בית המשפט קבע עובדתית בעניין זה, כי מדידה של 15 מטרים מכביש האספלט הישן מראה כניסה אל תוך חלקתם של המערערים. קביעה זו התבססה הן על סימון בתרשים ההפקעות והן על התרשמותו ומסקנותיו של בית המשפט מהעדויות שנשמעו בפניו. 18. גם טענת המערערים לעניין הערת האזהרה איננה מאיינת את תוקפה של ההפקעה או מביאה לבטלותה. אמנם, ראוי היה כי הערת האזהרה תירשם בלשכת רישום המקרקעין על מנת ליידע קונים פוטנציאליים, במקרה זה המערערים, כי חלק מהקרקע אותה הם מתעתדים להחכיר מיועד להפקעה. אם למערערים נגרמו נזקים עקב כך, כטענתם, הרי שפתוחה בפניהם הדרך לבחון דרכים משפטיות מתאימות להציג בהן את טענותיהם בעניין זה. לטענות אלו אין דבר עם ענייננו. פעולת רישום הערת האזהרה הינה אקט דקלרטיבי ולא קונסטיטוטיבי, היינו היא איננה פעולה מכוננת המהווה תנאי לתוקף הפעולה השלטונית (ראה בג"צ 179/79 אבו קרן סלימאן נ' מנהל מקרקעי ישראל, פ"ד לד (4) 567). מחדל מצד הרשות המפקיעה בנוגע לרישום הערת האזהרה לא פוגע בתוקף ההפקעה (ראה קמר, עמ' 130 - 131, 272). 19. גם טענת השיהוי דינה להידחות. אכן, שיהוי במימוש מטרת ההפקעה עשוי, במקרים מסוימים, להוות עילה לביטולה, וזאת גם אם תקיפת ההפקעה על בסיס עילת השיהוי עלתה בעקיפין כטענת הגנה בהליך אזרחי (ראה קמר, 167). על בית המשפט לבחון האם קיים שיהוי והאם יש בו כדי לגבור על האינטרס הציבורי במימוש ההפקעה. לטענת השיהוי שני פנים - פן ראייתי ופן מהותי [ראה בג"צ 10784/02 קק"ל נ' אתרים בחוף תל אביב (פ"ד נח (3) 757)]. מהפן הראייתי נבחן, האם השיהוי מצביע על זניחת מטרת ההפקעה - שכן אם המטרה נזנחה אין זה מידתי להמשיך בהפקעה ויש להחזיר את הקרקע. בפן המהותי נבחן האם השיהוי מבטא הפרה של חובת הרשות לנהוג באופן סביר ובשקידה למימוש מטרת ההפקעה. כאן יש לציין, כי גם אם יוכחו שני פניה של הלכת השיהוי, לא יהיה בכך די. יהיה עלינו לבחון את מאזן הנזקים - על הפרט להוכיח כי נזקו שלו כתוצאה מהשיהוי גדול יותר מהנזק שייגרם לציבור אם ההפקעה לא תמומש (ראה בג"צ 174/88 אמיתי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה המרכז ואח' פ"ד מב (4) 89 וכן עע"מ 10398/02 אסתר וייס נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון, תק-על 2005 (2) 1840). 20. בעניינו לא ניתן לקבוע כי התקיימו שני פניו של השיהוי. אמנם, כפי שטוענים המערערים, ממועד פרסום הצו בשנת 1964 ועד למועד בו נשלחה אליהם הודעה בדבר הכוונה לממשו חלפו למעלה משלושים שנה. עם זאת, בדיקת השיהוי איננה פורמליסטית ואיננה מסתפקת במניין השנים, אלא בוחנת את מכלול הנסיבות ואת התמונה המהותית הכוללת. במה דברים אמורים? הרחבת כביש היא תהליך ארוך ומורכב - החל בשלב התכנון, המושפע, בין היתר, מצרכים תחבורתיים משתנים ומתפתחים, המשך בסלילת הכביש, וכלה בהתאמת השטח שמצדיו למצב החדש, כמו בניית קיר אקוסטי במקרה דנן. לצורך טענת השיהוי מודדים המערערים את הזמן שחלף ממועד מתן הצו ועד לקבלת ההודעה אצלם. ואולם, אם מתבוננים במבט רחב יותר על נסיבות המקרה, רואים כי עובר לשליחת ההודעה החלו המשיבים לפעול להרחבת הכביש. כפי שנקבע בפסק הדין נשוא הערעור, עובר למתן ההודעה כבר נסלל כביש 553 ברובו והמשיבים תפסו את יתר החלקות שהצו מתייחס אליהן בצידי הכביש המורחב. המשיבים אף החלו בבניית הקיר האקוסטי ולמעשה השלמתו נמנעה בשל התנגדות המערערים לתפיסת החזקה בחלקתם והצורך לנהל הליכים משפטיים בנדון. לאור האמור אין בידינו לומר כי המשיבים זנחו את מטרת ההפקעה או כי הפרו חובתם לפעול באופן סביר למימוש ההפקעה. כאן המקום לציין, כי גם אם היינו מוצאים כי קיים שיהוי בלתי סביר בנסיבות העניין, אין משמעות הדבר כי ההפקעה היתה מתבטלת מאליה. מאזן הנזקים בין המערערים מחד (פגיעה בקניינם על ידי הפקעת 3% מחלקתם) לבין הציבור בכללותו מאידך (הצורך בהשלמת הכביש אשר נפח התנועה בו משמעותי, כפי שקבע בית משפט השלום) נוטה לחובת המערערים. סוגיית מאזן הנזקים והאינטרסים מובילה אותנו לדיון בטענה הבאה של המערערים, היא טענת הפגיעה הלא מידתית בקניינם, וסטייה מעקרונות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תשנ"ב - 1992. 21. כמו כל נטילה שלטונית, גם ההפקעה דנן מהווה פגיעה בקניינם של המערערים. זכותו של אדם להגנה מפני פגיעה בקניינו מעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והיא מהווה זכות יסוד חוקתית של כל אדם במדינת ישראל. אין משמעות הדבר שלא ניתן לעולם לפגוע בזכות הקניין. זכות הקניין אינה עומדת מבודדת בעולם. מולה קיימות זכויות נוספות, וצרכי הציבור בכללותו. המדובר בשאלה של איזונים. אולם, גם במקרים בהם הפגיעה בזכות הקניין הינה הכרחית, עליה להיות מבוקרת ומצומצמת ככל שניתן. לשם כך פונים אנו לסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אל פיסקת ההגבלה, המעגנת את תנאי המידתיות - על הפגיעה להיות 'במידה שאינה עולה על הנדרש'. המערערים טוענים בפנינו כי ההפקעה במקרה דנן איננה מידתית. נבדוק טענה זו באמצעות מבחני המידתיות שנקבעו בפסיקה (ראה דנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68; בג"ץ 3028/94 מהדרין בע"מ נ' שר האוצר פ"ד נא(3) 85). במסגרת המבחן הראשון נשאל, האם יש קשר רציונאלי בין האמצעי (הפקעה מתוך חלקת המערערים) למטרה (בניית חלק מקיר אקוסטי לצד הכביש). על המטרה להיות מטרה ציבורית מוגדרת וראויה, ועל המקרקעין המופקעים להתאים לאותה מטרה. אין ספק, כי המבחן הראשון מתקיים בענייננו. הרחבת הכביש בדרך 553 ובניית קיר אקוסטי בצידו, הינה מטרה ציבורית ראויה. זאת הן מבחינת עומסי התנועה הקיימים באזור ומחמירים עם חלוף השנים (ובעניין זה נשמעו עדויות בפני הערכאה הדיונית) והן מבחינת רווחת תושבי היישובים הגובלים בכביש, אשר על מנת לצמצמם את המטרד הסביבתי שעלול להיווצר מהכביש המורחב נבנה הקיר האקוסטי. חלקתם של המערערים גובלת בדרך 553. דרך זו צרה מלהכיל הן את הכביש המורחב והן את הקיר האקוסטי שבצידו, ולכן על מנת בכל זאת לאפשר בנייתו אין מנוס מלהתפרש על פני הקרקע הגובלת, שחלקתם של המערערים היא חלק ממנה. 22. המבחן השני הוא 'מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה', שהעיקרון העומד בבסיסו הוא כי אין פוגעים בזכות הקניין אלא במידה המזערית הנדרשת להשגת הצורך הציבורי. במסגרת מבחן זה נבדוק, האם רק הפקעה והאם רק הפקעה בהיקפה הנתון היתה מוליכה את הרשות למטרתה (ראה בג"ץ 2390/96 יהודית קרסיק ו-3 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625). בעניין זה קבע בית משפט השלום מפורשות, כי לא ניתן להשלים את בניית הקיר האקוסטי לצד הכביש ללא הפקעה מהחלקות הגובלות. היינו, ההפקעה במקרה דנן הכרחית. כמו כן מדובר בהפקעה שפגיעתה מצומצמת. ראשית, המדובר בשטח קטן יחסית באופן אובייקטיבי, ובהשוואה ליתרת חלקתם של המערערים על אחת כמה וכמה - כאמור עסקינן ב 59 מ"ר מתוך חלקה בשטח כולל של 2,009 מ"ר, שהינם 3% מהחלקה. כמו כן המדובר בחלק הדרומי של החלקה שקרוב לכביש, ואין פגיעה בבית המגורים או בשטח שקרוב אליו. לאמור יש להוסיף את העובדה שצוינה בפסק הדין קמא, לפיה על אף ההיקף המצומצם של ההפקעה הציעו המשיבים פיצוי בגינה, אשר התקבל על ידי שכני המערערים שלא התנגדו להפקעה. הפגיעה, אם כן, כתוצאה מן ההפקעה היא הכרחית מחד ומצומצמת ככל שניתן מאידך, ועל כן עומדת גם במבחן המידתיות השני. 23. גם המבחן השלישי מתקיים בענייננו. אין לנו ספק, כי קיים יחס ראוי בין הפגיעה בזכויות המערערים לבין התועלת הציבורית הצומחת ממנה. היינו במאזן הנזקים בין המערערים (אם תופקע הקרקע) לכלל הציבור (במידה ולא תופקע), נוטה כף המאזניים לחובת המערערים. בעניין זה אין לנו אלא להפנות לדיוננו בסוגיית השיהוי לעיל, וכן לסמוך ידינו על ניתוחו המעמיק של בית משפט השלום, בסופו נקבע באופן חד משמעי, כי הפגיעה בזכויות המערערים איננה משתווה כלל בערכה ובחשיבותה לצורך בתפיסה המבוקשת מן ההיבט הציבורי. מסקנתו, אם כן, הינה כי ההפקעה הינה מידתית וסבירה לאור היותה מצומצמת מחד, ומשרתת מטרה ציבורית חשובה מאידך. 24. לסיום ברצוננו להדגיש דבר נוסף. אין עסקינן במקרה בו פרט אחד נדרש להקריב חלק גדול מקניינו למען הציבור. במקרה כזה הפגיעה קשה היא פי כמה. כבר נקבע בפסיקה כי: "הפגיעה הנלווית להפקעה קשה שבעתיים מקום שבעל קרקע אחד נושא במלוא פגיעות התכנון בעוד אשר בעלי קרקעות סמוכות יוצאים נקיים מפגיעה ואינם נושאים בנטל ההפקעה. במקרה זה נלווה אף עלבון - פגיעה בנפש - אל הפגיעה בקנין, ולעיתים נתקשה לדעת מהי הפגיעה הרבה יותר: הפגיעה בכבוד האדם או הפגיעה בקניינו" (ראה בג"ץ 7817/98 מועצה מקומית זמר נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, תק-על 2001(1),1885). בעניינו חולק הנזק ופוזר בין החלקות השכנות שגובלות בכביש. כל חלקה התבקשה ליתן חלק מצומצם, זאת לצורך השלמת בניית הכביש. הכביש משרת אמנם את הציבור בכללותו, אך אין ספק כי מי שמשתמש בו שימוש מוגבר הם תושבי אותו אזור. לא זו אף זו - בניית הקיר האקוסטי, שנועדה לצמצמם את הרעש ואת המפגע הסביבתי, משרתת בראש ובראשונה את האינטרסים של בעלי החלקות השכנות הגובלות שמהם גם נדרשה ההפקעה. שתי עובדות אלו - היות עול הפגיעה מפוזר בין בעלי חלקות נוספים, ומטרת ההפקעה שנועדה לשרת, קודם כל את תושבי הישוב בו מתגוררים המערערים ואף את המערערים עצמם - מחזקים את המסקנה כי מדובר בפגיעה מידתית. דומה, כי עסקינן במקרה מובהק של פגיעה קניינית המתבססת על עקרונות של 'צדק חלוקתי' [ראה חנוך דגן "דיני קניין: דיני נטילה שלטונית ודיני תחרות - לקראת שיח קנייני חדש", ספר השנה של המשפט בישראל, תשנ"ו (בעריכת פרופ' אריאל רוזן -צבי) עמ' 673, 681 ואילך). קניין, משמעותו לעיתים, לא רק חירות וזכויות אלא גם אחריות קהילתית שכוללת חובות, זאת כל עוד האחריות האמורה מצומצמת ולא פותחת פתח לפגיעה לא מידתית בזכות הקניין. כפי שמסביר חנוך דגן במאמרו "קנין, אחריות וצדק חלוקתי" [מתוך צדק חלוקתי בישראל, (בעריכת מנחם מאוטנר), אוניברסיטת תל-אביב, תשס"א-2000, עמ' 97 ואילך) המדובר באחריות המתבססת על תפיסת עולם קהילתנית: "על פי תפיסה זו, בני אדם נטועים בקהילה חברתית ובקשרי גומלין מתמשכים אחרים של 'תן וקח'. מערכות יחסים אלה מהוות (לפחות במידה מסוימת) מקור נורמטיבי ראוי של חובות כלפי אחרים החיים, עובדים או מושפעים בדרך אחרת מרכושם, גם אם חובות אלה אינן מעוגנות בהתחייבויות רצוניות שנטלו על עצמם או בעובדה שיש בעמידה בחובות אלה כדי לספק להם, כפרטים, יתרונות שווי ערך. תדיר, אחריות חברתית זו באה לידי ביטוי במגבלות שונות המוטלות על אדנותם של בעלי קניין (למשל, ביחס לשימושים שיעשו בהם) לטובת האינטרס החברתי. לעיתים היא מתבטאת בכך שאין זה ראוי לפצות בעל קניין פלוני בגין נטל מסוים המוטל על קניינו (או בגין נגיסה מסוימת ממנו) לטובת קידומו של אינטרס הכלל... במקום שיטת התחשבנות דווקנית לפיה רק יתרון מקזז מיידי מצדיק הקרבה של אינטרס כלשהו של הפרט לטובת הכלל, האידיאל הקהילתני הינו הדדיות ארוכת טווח (Long-term reciprocity)". (ראה שם, עמ' 106). דברים אלו תומכים במסקנה, לפיה ההפקעה במקרה דנן היתה מידתית וסבירה והמערערים לא הצביעו על כל עילה לביטולה. אשר על כן אין כל מקום כי נתערב במסקנתו של בית המשפט שמצא לנכון להוציא צו המורה על סילוק ידם של המערערים מהשטח המופקע. 25. באשר לסוגיית ההוצאות - חריגים הם המקרים בהם יתערב בית משפט של ערעורים בפסיקת ההוצאות שניתנה על ידי הערכאה הדיונית. אין זה המקרה החריג המצדיק התערבות כאמור. המדובר בסכום סביר בהחלט, והמערערים לא הצביעו על כל נימוק שישכנע מדוע סכום זה אינו ראוי במקרה דנן. 26. הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבים הוצאות וכן שכר טירחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪ בתוספת מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. הערבות הבנקאית בסך 15,000 ₪ שהופקדה בתיק על ידי המערערים, תועבר למשיבים על חשבון תשלום ההוצאות. דוקטרינות משפטיות