1. בתאונת דרכים, שאירעה ביום 19.3.78, נפגעו שתי בחורות, שנסעו במכונית צבאית שהיתה נהוגה בידי חייל. הנפגעות הגישו תביעותיהן נגד החייל ונגד המדינה וכן נגד "קרנית" - היא הקרן שהוקמה לפי סעיף 10 של חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. אחרי הגשת התובענה התברר, כי החייל הנ"ל (שייקרא להלן "החייל") עזב את הארץ והוא לא לקח חלק בדיונים שבתיק זה. ב-12.3.80 ניתן בהסכמת באי-כוח הצדדים פסק-דין חלקי, שעל-פיו שילמה המדינה לאחת התובעות סכום של פיצויים כפי שהוסכם, וב-15.6.80 ניתן פסק-דין חלקי נוסף, שעל-פיו חוייבה המדינה לשלם פיצויים לתובעת השניה. המדינה והקרן הודיעו, בעת מתן שני פסקי-הדין החלקיים הנ"ל, כי נעשים מאמצים להגיע להסדר ביניהן באשר למידת ההשתתפות של כל אחת מהן בתשלום שנעשה לתובעות. המדינה והקרן לא הגיעו להסדר ביניהן בענין זה, ועתה עלי להחליט מי מביניהן חייבת לשאת בסכום הפיצויים ששולם לתובעות. במסגרת ההליכים שקדמו למתן פסקי-הדין החלקיים הנ"ל, שלחה הקרן למדינה הודעה לצד ג', שבה טענה כי החובה לפצות את הנפגעות חלה על המדינה, הן על-פי החוק הנ"ל מתשל"ה, והן על-פי הסכם שנעשה בין המדינה לבין הקרן. הצדדים, בטענותיהם שבכתב, טענו הן באשר לחלות החוק על מסכת העובדות שלפני והן באשר לתוקפו של ההסכם האמור. פסק-דיני זה יסוב, איפוא, ביב שתי השאלות הללו, כסידרן. 2. באשר לצד העובדתי, הוגשה לי על-ידי בא-כוח המדינה הודעתו של החייל שנמסרה לשוטר צבאי ביום 20.3.78. בהודעתו זו אומר החייל, כי בתאריך התאונה נהג ברכב צבאי "פרטי" מיחידתו בכורדני, והיה אמור להגיע למוסך "אוטוקרס" בטירת הכרמל. בהמשך הודעתו אומר החייל: "לא נסעתי לטירה למוסך אוטוקרס ע"מ לתקן את הרכב, אלא נסעתי ישירות לביתי בעתלית משום ששכחתי את הבוילר דולק בבית, ולכן נסעתי ע"מ לכבות אותו". אחרי ששהה החייל בביתו יצא שוב לדרך ואזי אסף את שתי הנפגעות לתחנת האוטובוס בצומת עתלית. בצומת זו אירעה תאונת הדרכים שבה נפגעו התובעות. עוד מוסיף החייל בהודעתו הנ"ל: "מפקדי אישר לי לנסוע רק לטירה ואת הנסיעה לעתלית ביצעתי על דעת עצמי ובלא לקבל אישור לכך מאף אחד. המפקד רשם בכרטיס העבודה את ציר הנסיעה, חיפה-טירה-חיפה ואני הוספתי גם עתלית מבלי לקבל אישור ממפקדי ובלא ידיעתו. לא רציתי שמפקדי יידע שהייתי בעתלית". אין מחלוקת בין באי-כוח הצדדים שלפני, כי העובדות כפי שתוארו בהודעה הנ"ל, הן הצריכות לשמש בסיס עובדתי להחלטתי כאן. עוד הגיש לי בא-כוח המדינה כתב אישום שהוגש נגד החיל לבית-הדין הצבאי לתעבורה של מחוז שיפוט הצפון של צ.ה.ל., שבו הואשם, לבד מן הרשלנות שיוחסה לו בקשר לגרימת התאונה הנ"ל, גם ב"שימוש ברכוש צבאי שלא למטרות הצבא", על-פי סעיף 79(א) לחוק השיפוט הצבאי תשט"ו-1955 [3] ופרטי העבירה, שבכתב אשום זה הם: "שנהג ברכב זה לצרכיו הפרטיים ללא היתר כדין". המשפט הצבאי נגד החייל לא התקיים בשל עזיבתו את הארץ, כאמור לעיל. 3. השאלה הראשונה, שעליה הרחיבו באי-כוח הצדדים את הדיבור, היא, האם חלות על מסכת העובדות שתוארה לעיל הוראות סעיף 12 של החוק הנ"ל מתשל"ה, או, למען הדיוק, האם קמה חובתה של הקרן (או "תפקידה" כלשון הרישא של סעיף 12 הנ"ל) לפצות את הנפגעות, משום שלחייל הנ"ל לא היה ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את החבות הנדונה, כנאמר בסעיף 12(א)(2) לחוק הנ"ל. טענת בא-כוח המדינה היא, כי אכן חל סעיף 12(א)(2) הנ"ל על המקרה שלפני וכי "בעת התאונה לא היה כל ביטוח לרכב והפועל היוצא הוא כי חובת הפיצוי מוטלת על הקרן" (עמ' 8 לסיכומיו). למסקנה זו מבקש בא-כוח המדינה להגיע בדרך הבאה: לפי סעיף 6 של פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] [4], אין חובה שלרכב, שהוא רכוש המדינה, יהיה ביטוח, כמתחייב לגבי כלי רכב אחרים על-פי הוראות הסעיפים 2 ו-3 של אותה פקודה, כאשר משתמשים ברכב כזה "לשירותה של המדינה בלבד". וכיוון שהחייל לא השתמש ברכב צבאי, בעת התאונה, לשירות המדינה, אלא למטרותיו הפרטיות, הרי לא היה קיים הפטור הנ"ל לגבי שימוש זה; ובהיעדר פטור כזה, כך נמשכת הטענה, הרי שהיתה קיימת חובה לבטח רכב כזה על-פי הפקודה הנ"ל, ומכאן, איפוא, שהחייל נסע בעת התאונה הנ"ל, כאשר אין לו ביטוח. על כן נכנסת נהיגתו זו, והתאונה האמורה, לתחומי הסעיף 12(א)(2) לחוק. לפי טענה זו, בתמצית, משחרג החייל מגדר נסיעה שהוטלה עליו על- ידי מפקדיו, חדל רכבו לשמש לשירות המדינה ועל כן חדל הפטור הקיים לגבי רכב המדינה להיות בעל נפקות. בהיעדר פטור כזה, קמה לגבי הנהיגה הזאת חובת ביטוח על-פי הפקודה, וכאשר ביטוח כזה לא היה קיים, חבה הקרן בפיצוי הנפגעות. כנגדו, טוען בא-כוח הקרן, כי מי שמלכתחילה היתה נהיגתו פטורה מחובת ביטוח, אינו יכול להיות חסר ביטוח בעת כלשהיא. רק מי שחייב היה מלכתחילה להיות בעל ביטוח, יכול להימצא בזמן מן הזמנים מחוסר כיסוי ביטוחי, לפי טענה זו. טענת הקרן היא, בתמצית (כאמור בעמ' 3 לסיכומי בא-כוחה): "מי שפטור לפי הפקודה, אינו יכול להיות חסר ביטוח לפי הפקודה". 4. השאלה הראשונה העומדת לדיון לפני היא, איפוא, האם ניתן לומר לגבי החייל הנ"ל כי לא היה לו ביטוח לפי פקודת הביטוח במובן הסעיף 12(א)(2) לחוק הנ"ל. או, באופן יותר כללי - האם נהגו של רכב ממשלתי נוהג ללא ביטוח לפי הפקודה כמובנה הנ"ל. לשם פתרון שאלה זו יהיה עלינו להיזקק למיבנה החוק הנ"ל תוך שילובו עם פקודת הביטוח הנ"ל. החוק מתשל"ה קבע, מצד אחד, את זכאותם לפיצויים של נפגעי תאונות דרכים, בלא זיקה אל שאלת האחריות בנזיקין, ומצד שני, את הדרך שלפיה יגבו הזכאים את הפיצויים המגיעים להם. בקבעו את הזכות לפיצויים, ביקש המחוקק גם להבטיח את דרכי מימושה של אותה זכות למקרה והיא תוכר. לכן הוקמה הקרן האמורה בסעיף 10 לחוק ותוקנו הוראות מסויימות בפקודת הביטוח הנ"ל. פקדת הביטוח הנ"ל הכירה, עוד לפני חקיקת החוק מתשל"ה, גופים הפטורים מחובת ביטוח, שפורטו בסעיפים 4, 5 ו-6 שבה. בעוד שבסעיפים 4 ו-5 לפקודה, המדובר הוא בגופים שניתן לפטרם מחובת ביטוח כלי רכבם (רשויות מקומיות ותאגידים מסויימים) הרי סעיף 6 של הפקודה פטר מחובה זו כלי רכב של המדינה ואנשים המשתמשים בכלי רכב כאלה, וכן כלי רכב המשמשים לצרכי המשטרה. הפטור הזה, לפי סעיף 6 הנ"ל הוא פטור ‎EX LEGE ואין צורך, לגביו, בפטור כדוגמת הצורך הקיים ביחס לגופים שעליהם מדובר בסעיפים 4 ו-5 של הפקודה הנ"ל. יוצא, כי לנהגו של רכב שכזה, אין ביטוח לפי פקודת הביטוח, ומכאן יכולת לחשוב, כי כל אימת שרכב של המדינה גורם לתאונת דרכים, הוטלה החובה לפצות את הנפגע על הקרן הנ"ל שהרי במקרה כזה "אין לנוהג ביטוח לפי פקודת הביטוח" (לפי סעיף 12(א)(2) לחוק הנ"ל). ברור שאין להעלות על הדעת כוונה מצד המחוקק של החוק מתשל"ה להטיל על הקרן, הממומנת בידי חברות הביטוח, לשאת בנטל הפיצויי שמן הדין הוא שיהיה מוטל על המדינה ועל הגופים הפטורים האחרים. ואכן, פתר המחוקק שאלה זו על-ידי הפיכתו של גוף פטור שכזה ל"מבטח" במובן החוק מתשל"ה. זאת הוא עשה בקבעו את הגדרת "מבטח" בסעיף 1 של החוק מתשל"ה כך: "'מבטח' - כמשמעו בפקודת הביטוח, לרבות מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיפים 4 עד 6 לפקודת הביטוח". כן הוסיף המחוקק של החוק מתשל"ה את סעיף 6א' לפקודת הביטוח שעל- פיו: "מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיפים 4 עד 6 יהא חייב לתת כל פיצוי שמבטח היה חייב לתת אילו היתה קיימת פוליסה לפי סעף 3(א)". 5. פרשנות נכונה של סעיף 12 הנ"ל של החוק מתשל"ה, מן הדין שתשווה נגד עיניה את המטרה שאליה שאף המחוקק הישראלי דה אידנא - והיא הבטחת מימוש הזכאות של נפגעי תאונות באמצעים שונים: הטלת החובה על כל משתמש ברכב להיות מבוטח בחברת ביטוח (חובה שאינה חדשה ושהיתה קיימת עוד לפני תשל"ה); הקמת הקרן, לפי סעיף 10 לחוק הנ"ל, לשם הבטחת אפשרויות הגבייה של אלה שאיתרע מזלם ונפגעו בידי נהגים שאינם נושאים ביטוח בעת הנהיגה שבה נגרמה התאונה; והשוואת מעמדם של גופים פטורים, כנ"ל, למעמדם של "מבטחים" מבחינת החובות שחבים אלה כלפי נפגעים. טכניקה חקיקתית זו, ותהא דעתנו עליה אשר תהיה, שומה על בתי- המשפט להפעיל הלכה למעשה, תוך ראיית כוונתו של המחוקק, כפי שהיא תוארה לעיל. ואכן, הרישא של סעיף 12(א) הנ"ל של החוק מתשל"ה, מטילה את חובת הפיצוי של זכאי לפיצויים לגבי נפגע ש"אין בידו לתבוע פיצויים מאת מבטח..." - ו"מבטח" לגבי עניננו כולל גוף פטור כנ"ל - לפי הגדרתו של מונח זה בסעיף 1 של החוק. את הוראות הסעיף 12(א)(2) על דבר היעדר ביטוח או היעדר כיסוי ביטוחי אצל הנוהג, בנסיבות שבהן הרכב המעורב הוא של "גוף פטור", כאמור, עלינו לפרש, על כן, לאור הרישא הנ"ל; "והיעדר הביטוח" כאשר לנוהגו של רכב השייך לגוף פטור שכזה - אין משמעו אלא "היעדר מבטח" - במובן הרישא של סעיף 12(א) הנ"ל. או, במילים אחרות: אין אתה בא לבדוק את חלותם של סעיפי המישנה של סעיף 12(א) הנ"ל, עד שלא מצאת שאין בידי הנפגע אפשרות להיפרע פיצויים מאת "מבטח", היינו מאת חברת ביטוח, כאשר המדובר הוא ברכב שאינו של גוף מן הגופים הפטורים הנ"ל, או מאת הגוף הפטור, שהוא בעליו של אותו רכב. היעדר היכולת לתבוע "מבטח" כמובנו הנ"ל הוא, על כן, תנאי מוקדם לקיום חובתה של הקרן על-פי סעיף 12. ולפני שנבדוק אם אין ביטוח לרכב שגרם לתאונה, יהיה עלינו לבדוק אם אין בנמצא מבטח שממנו יכול הנפגע לתבוע פיצויים. 6. אך שמא יבוא מישהו ויאמר שמסקנה כזו אינה הגיונית לאור חובתם של אותם "גופים פטורים" להשתתף במימונה של הקרן על-פי הוראותיו של סעיף 15 לחוק מתשל"ה. השאלה שתישאל כאן תהיה, הלמאי מחוייבים אותם גופים פטורים להשתתף במימון הקרן, אם לא צפוי לה לקרן שתשלם לנפגעים על-ידי מכוניותיהם של גופים פטורים כאלה. התשובה לכך היא, שאכן ייתכנו מקרים שבהם יוטל על הקרן לשלם גם כאשר הפגיעה נגרמה על-ידי מכונית שבבעלות גוף פטור שכזה. מקרה ראשון הוא מקרה של "פגע וברח" שעליו נסב ס.ק. (1) של סעיף 12(א). ברור, כי בשיקולים לקראת הטלת חובת ההשתתפות במימון הקרן הובא בחשבון שגם מכוניותיהם של גופים פטורים כאלה תהיינה בין אלו ש"הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע". אפשרות אחרת היא זו המנויה בס.ק. (3) של סעיף 12(א) באשר לתאגיד מן התאגידים שעליהם מדבר סעיף 5 של הפקודה הנ"ל שיכול שיהיה בפירוק. ולבסוף, תיתכן אף אפשרות שיחול גם ס.ק. (2) של סעיף 12(א) לחוק מתשל"ה לגבי מכוניתו של גוף פטור כזה. מקרה זה יתהווה כאשר לא תחול אחריות על גוף פטר כזה על-פי הוראות סעיף 2(ב) של החוק מתשל"ה. הגופים הפטורים הנ"ל הם בעלי מעמד כפול על-פי החוק מתשל"ה: כבעלי רכב הם עשויים להיות אחראים, על-פי סעיף 2(ב) לחוק, בתור מי שהתיר את השימוש ברכב; וכ"מבטחים", עשויים גופים אלה לחוב על-פי הוראות פקודת הביטו. אלא שנהיה הדבר, כי תהיה קיימת חפיפה בין חבותם של גופים פטורים כאלה, בתוקף שני המעמדים הללו. שהרי, אם אין גוף פטור כזה חב באחריות על-פי סעיף 2(ב) לחוק - קשה יהיה לומר שהוא חב בתורת מבטח. או אז - יהא על הקרן לשלם את הפיצויים לזכאי הנפגע, כי אז יתמלאו לגביו שני התנאים שנמנו בסעיף 12(א) לחוק; אם למשל תיגנב מכונית השייכת לבעל גוף פטור כנ"ל, כי אז לא יהיה בידי הנפגע על-ידי נהגה של מכונית כזאת', אפשרות לתבוע מאת מבטח (שהרי אז לא תחול על בעל הרכב אחריות על-פי סעיף 2(ב) לחוק) וגם לא יהיה קיים ביטוח לגבי נהג כזה, על-פי הוראות ס.ק. (2) של סעיף 12(א) לחוק. או אז, תחול על הקרן חובת פיצויו של הנפגע. 7. דיון ארוך הקדישו באי-כוח הצדדים לפרשנותו של סעיף 6(1) של הפקודה הנ"ל שזו לשונו: "6. סעיף 2 לא יחול - (1) לגבי רכב מנועי שהוא רכוש המדינה, או על אדם שבשירות המדינה המשתמש, או גורם או מניח שאדם אחר ישתמש, ברכב מנועי כאמור, לשירותה של המדינה בלבד". בא-כוח המדינה טוען, כאמור, כי כאשר אין השימוש ברכב "לשירות המדינה בלבד" אין הפטור חל וקמה חובת הביטוח לפי הוראותיה של הפקודה. על אף נוסחו המסורבל של הסעיף הזה - אין לראות קושי בפרשנותו. הסעיף מבחין בין רכב שהוא רכוש המדינה לבין האדם המשתמש באותו רכב. ראשית, חל הפטור על רכב שהוא רכוש המדינה ועל השימוש בו על-ידי אדם בשירות המדינה. שנית, חל הפטור על שימושו של אדם אחר ברכב כזה. כאשר אדם בשירות המדינה משתמש ברכב שהוא רכוש המדינה - אין ספק שהפטור קיים, ואילו כאשר אדם בשירות המדינה גורם, או מניח שאדם אחר ישתמש ברכב שהוא רכוש המדינה, אזי צריך שימוש זה להיות לשירותה של המדינה בלבד. המפתח לפרשנותו של סעיף זה מצוי, לדעתי, במילים "אדם אחר"; כשאדם אחר כזה - שאינו נמצא בשירות המדינה משתמש ברכב של המדינה - יהיה הפטור בעל תוקף רק אם השימוש שיעשה אותו אדם אחר ברכב זה יהיה לשימוש המדינה בלבד. פקיד מדינה שהוא בעל "רכב צמוד" המניח לידידו לנהוג במכוניתו הצמודה, שהיא רכוש המדינה, למטרותיו הפרטיות של הידיד, הרי נהיגה זו - כך נראה לי - היא אשר לא תהיה פטורה מן החובה לבטח אותה. אולם, כאשר אדם בשירות המדינה נוהג ברכב שהוא רכוש המדינה - אין חובה לבטח את נהיגתו, אפילו לא היה השימוש הזה לשירותה של המדינה בלבד. 8. השאלה הבאה שעלי להיזקק לה היא, אם היתה נהיגתו של החייל הנ"ל בנסיבות כפי שתוארו לעיל, בפיסקה (2), נהיגה "על-פי היתר מאת בעל הרכב" כמובן סעיף 2(ב) של החוק מתשל"ה. באי-כוח הצדדים, בטענותיהם בכתב, הרחיבו את הדיבור בענין זה, זה בכה וזה בכה. תוך שימוש בהלכות שנפקו משכבר הימים לענין אחריות שילוחית של מעביד או של מרשה למעשי העוולה של עובדו או של מורשהו. סבורני, שאין ערך להלכות הללו לגבי העניין שלפני, משום שאלו נפסקו כאשר היה על בתי-המשפט להפעיל את הוראותיה של פקודת הנזיקין תוך פירושה באשר להלכות האחריות למעשי העוולה של אחרים. ואילו, כאן, לפני, שאלה הנובעת מהוראותיו של חוק מודרני, אשר עיקרו המוצהר הוא בהטלת אחריות מוחלטת על מבצע "העוולה" תוך הטלת חובת ביטוח על "בעל העוולה". כאשר כזה הוא מעשה החקיקה העומד לפירוש, אין למושג "אחריות" כאן משמעות אחרת זולת זו שבגינה מחוייב בעל האחריות להיות מבוטח. וה"אחריות" כאן אינה אלא צינור שדרכו מועבר נטל התשלום על המבטח. לאור הנחות אלו, עלי לגשת לטענות באי-כוח הצדדים ולשאול, אם עצם השימוש בכלי הרכב הוא הוא הטעון היתר של בעל הרכב, או האם גם אופן שימוש צריך שיהיה בגדר ההיתר כדי שתחול האחריות על בעל הרכב. ברור שבא-כוח הקרן טוען לחלופה הראשונה ואילו בא-כוח המדיה טוען לזו השניה. כתמיכה לטענתו מביא בא-כוח המדינה את פקודות המטכ"ל, המורות היאך יעשה חייל שימוש בכבב המופקד בידיו ומה הם דרכי הנוהל באשר לתיעוד השימוש הזה. טענה זו של בא-כוח המדינה היתה לה נפקות אילו סברתי, כטענתו, שההיתר הנ"ל שומה עליו שישתרע הן על השימוש ברכב והן על אופן השימוש בו. אולם מסקנתי היא כי לא זאת היתה כוונת המחוקק מתשל"ה. לפי נוסח החוק ורוחו, נועדה האחריות המוטלת על בעל הרכב לאפשר לנפגע לגבות פיצויים מאת המבטח של כלי הרכב. אילו היתה טענת בא-כוח המדינה מתקבלת, היתה כוונתו זו של המחוקק מסוכלת, שהרי אז ניתן היה, במקרים רבים, לשלול, את אחריות בעל הרכב, ודרכה את אחריותו של מבטחו בשל השימוש החריג שעשה המשתמש ברכב שנמסר לידו. ואזי היינו שבים, בצורה זו או אחרת, לשאלות המוקשות של ההצדקה העומדת מאחורי דוקטרינת האחריות השילוחית, שכל עיקרן נעוץ בתורת העוולות האזרחיות והאחריות להן. והרי מלמדנו החוק כי "האחרית היא מוחלטת"... והאחריות כאן אינה רק של הנוהג בלבד אלא גם של המתיר את השימוש ברכב. אחריות מוחלטת שכזו אינה מתיישבת, כאמור, עם שימוש בעקרונות הידועים מדיני הנזיקין על דבר הטלת אחריות על המרשה למעשי מורשהו. מסקנתי תהא, איפוא, לאור האמור לעיל, כי כאשר עצם השימוש ברכב היה בהיתר מאת בעל הרכב, תחול האחריות על-פי החוק על המתיר את השימוש עצמו, ואפילו חרג המשתמש מן האופן שהמתיר יעד לו, בעת התירו את השימוש. 9. ביתר שאת צריכה מסקנה זו לחול כאשר לענייננו, שבו, כאמור, בעל הרכב הוא גם "המבטח". שהרי מבטח כזה, רואים אותו כאילו ביטח את כלי הרכב שלו בפוליסה לפי סעיף 3(א) של פקודת הביטוח. וסעיף זה אין בו זכר לנהיגה באופן שהותר, ככל שהדבר נוגע לנפגע שאינו הנוהג עצמו. כאמור, הוסף לפקודת הביטוח הסעיף 6א' על-ידי החוק הנ"ל מתשל"ה, בזו הלשון: "מי שפטור מחובת ביטוח לפי סעיפים 4 עד 6 יהא חייב לתת כל פיצוי שמבטח היה חייב לתת אילו היתה קיימת פוליסה לפי סעיף 3(א)". וסעיף 3(א)(1) של פקודת הביטוח דן על פוליסה המבטחת את בעל הרכב והנוהג בו "מפני כל חבות שהם עשויים לחוב לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975"... זאת באשר לחבות כלפי נפגע בתאונה שאינו הנוהג. ואילו באשר לחבות כלפי הנוהג, נזכר בס.ק. (2) של סעיף 3(א) הנ"ל... "כל אדם הנוהג בו בהיתר ממנו". משמעו של דבר, כי ההיתר נזכר בפוליסה שבה רואים את בעל הרכב כאילו הוציאה לכלי הרכב שלו, כן לגבי האחריות כלפי הנוהג ולא כלפי "צד שלישי". אף מכאן ניתן ללמוד על כוונת המחוקק באשר לחובות המוטלות על "גופים פטורים". וכשם שמבטח לא היה רשאי לטעון כלפי "צד שלישי" שנפגע, כי הנהיגה שבה נפגע, חרגה מגדר השימוש המותר - לאור נוסחה הגורף של הפוליסה, כך אין בעל רכב הפטור מביטוח זכאי לטעון טענה כזאת כנגד "צד שלישי" שכזה. שהרי בתור מי שפטור מחובת הביטוח חייב הוא לשלם פיצויים כאילו הוציא פוליסה שבה נכללות הוראות סעיף 3(א) לפקודת הביטוח ואלו בלבד. אמור, איפוא, ש"גוף פטור" שכזה יהא רשאי לפטור עצמו מן האחריות כלפי "צד שלישי" רק באותם מקרים שמבטח שהוציא פוליסה בלתי מסוייגת היה רשאי לפטור עצמו. וכדברי י' אנגלרד, בספרו: פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשל"ט) בעמ' 42: "במילים אחרות, גבולות ההיתר לפי סעיף 2(ב) צריכים לתאום עד כמה שאפשר את גבולות מתן הרשות לפי פוליסת הביטוח". וגבולות ההיתר האמור, ככל הנוגע ל"גוף פטור" כנ"ל, נקבעו בחוק, הרואה את בעל הרכב הזה כ"מבטח" שהוציא פוליסה בלתי מותנית כאמור לעיל. מכאן, שאין אני יכול לראות בפקודות המטכ"ל הנ"ל הוראות בעלות נפקות באשר לחבותה של המדינה כבעלת רכב על-פי החוק הנ"ל. ועד שבאים אנו לשאול עצמנו אם היפר החייל הנ"ל את הפקודות החלות עליו בתוקף היותו נתון למשמעת הצבא, עלינו לשאול עצמנו אם לא חבה המדינה בתוקף החוק הנ"ל מתשל"ה בגין עצם העובדה, כי רכב מכלי רכבה היה מעורב בתאונת דרכים. שהרי הנפגע בתאונה כזו זכאי לטעון כנגד מדינה, שלגבי רכב שכזה היתה קיימת פוליסה - שאין בה כל הוראה המגבילה את אחריותה של המדינה בתוקף ההוראות "הפנימיות" שיש להן תוקף בין נותן ההיתר למקבלו. אכן, כך נראה לי, אין המדינה, המוסרת כלי רכב בידי המשרתים בצה"ל יכולה להימצא במצב שבו תוכל להתנער מן האחריות לתאונות שנגרמו בידי הנוהגים בכלי רכב אלה, אלא במקרים קיצוניים של גניבת כלי רכבה; שהרי אז עצם השימוש לא הותר בידי בעל כלי הרכב. או אז, לא תחוב המדינה, לא כבעל רכב על-פי הוראות הסעיף 2(ב) לחוק, ולא כ"מבטח" על-פי הרישא של סעיף 12(א) לחוק. נראה לי, כי זו היתה כוונת המחוקק והיא עולה בקנה אחד עם הדיעה שהובעה על-ידי בית-המשפט העליון בע"א 42/72 מדינת ישראל נ' רחמים בעמ' 215 [1]), באשר לשימוש בכלי רכב של צ.ה.ל. על-ידי אנשים שונים למטרות "רשמיות" ואחרות. יש, איפוא, לדחות גם את טענת בא-כוח המדינה באשר להיות השימוש ברכב על-ידי החייל הנ"ל, בעת התאונה, שימוש שלא על-פי היתר. 10. לאור התוצאה שאליה הגעתי לעיל, אפשר שהייתי יכול לפטור עצמי מן החובה להכריע באשר להודעת צד ג' שהקרן הוציאה נגד המדינה, שהרי זו היתה בעלת משמעות רק אילו הייתי מטיל את החיוב על הקרן וזו היתה מבקשת אז להסתמך על ההסכם שבינה לבין המדינה כדי להטיל על המדינה את החובה שהוטלה עליה (על הקרן). אולם, מכיוון שאפשר שמסקנתי דלעיל תגיע לידי בירור בערעור, וכיוון שבאי-כוח הצדדים טענו גם לענין תוקפו וחלותו של ההסכם הנ"ל, אדון גם בענין זה, אף אם אעשה זאת בקיצור. ההסכם הנ"ל נעשה בין הקרן לבין משרד הבטחון משום שלפי האמור במבוא אליו, הצדדים הגיעו למסקנה כי ביחסים בין הקרן ומשרד הבטחון יש צורך "בהבהרת המקרים המכוסים ע"י הקרן עפ"י החוק הנ"ל". בהסכם הנ"ל נימנו ארבעה מקרים שבהם תפצה הקרן מקרנותיה נפגעי תאונות דרכים. מקרה ראשו הוא מקרה של תאונות מסוג "פגע וברח". שלושה מקרים נוספים שפורטו שם הם: שימוש ברכב על-ידי נהג "למטרת ביצוע פשע" (סעיף א(3) להסכם) ושימוש ברכב כאשר נוהג אין רשיון נהיגה בר תוקף (סעיף א(4) להסכם). ואילו בסעיף א(2) של ההסכם נאמר, כי הקרן תפצה את הנפגע: "כאשר הנהג הפוגע נוהג ברכב צבאי בלי שיקבל רשות לנהוג ברכב מסויים זה והוא מורשע בגין עבירה זו בבית-המשפט או בבי"ד צבאי למעט הרשעה ע"י קצין שפוט". עוד נאמר בהסכם הנ"ל, בסעיף (ב) שבו, כי על אף האמור בסעיפים א(2) עד א(4), לא תקבל הקרן על עצמה אחריות במקרה בו מוטלת אחריות על המדינה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975. למקרא הוראות ההסכם הנ"ל עולה, כי גם הצדדים להסכם ראו את המקרה של "פגע וברח" כמקרה מובהק שבו תהא הקרן חייבת בפיצוי הנפגע, בעוד שבמקרים האחרים נפטרה הקרן מן האחריות, אם מוטלת החובה על-פי החוק מתשל"ה על המדינה. והרי זו מסקנה העולה בקנה אחד עם מסקנתי דלעיל באשר לפירושו של החוק. 11. טוען בא-כוח המדינה, כי ההסכם הנ"ל אינו מחייב את המדינה משום שהוא לא בא אלא להבהיר דברים שנאמרו בחוק ובמידה שהוא סותר את הוראות חוק, אין לו נפקות. טענה זו אינה נראית לי לעיצומה, אך אין אני נדרש לה, באשר נראה לי שאין סתירה בין הוראות ההסכם לבין הוראות החוק, כפי שפירשתין לעיל. עוד טוען בא-כוח המדינה, כי בהיות הקרן תאגיד שהוקם על-ידי החוק ותפקידיו נקבעו בסעיף 12 של החוק, אין היא יכולה להתחייב בהסכמים הנוגדים את תפקידיה כפי שנקבעו בחוק. כאמור, גם לשאלה זו ניתנה תשובתי לעיל, ונראה לי שהקרן, בהכנסה להסכם הנ"ל, לא ביקשה אלא להפעיל את החוק, כפי שהוא נראה לה ולמשרד הבטחון בעת עריכת ההסכם. אך אין פירוש הדבר, כי אם בית-המשפט יגיע למסקנה שונה, במקרה כלשהו, לא תהיה נפקות להוראות ההסכם כשם שכל הסכם אחר מחייב את הצדדים לו, על אף דעתם שאינה עולה בקנה אחד עם פרשנות החוק כפי שנעשתה בידי בית-המשפט, מאוחר יותר. אין להעלות על הדעת שגוף מאוגד החותם על הסכם יוכל לטעון כי הסכם כזה מחייב אותו רק אם פירושו הוא של החוק הוא הנכון כשם שאין להעלות על הדעת טענה כזו מצד מי שנכנס להסכם עם גוף כזה. 12. עוד טוען בא-כוח המדינה כי ההסכם הנ"ל הוא בטל מעיקרו משום שהקרן לא הוסמכה לחתום עליו על-פי הוראות החוק המקימות אותה. טענה זו אין לה בסיס. סעיף 11 לחוק מתשל"ה אומר ש"הקרן תהא תאגיד, כשר לכל חובה, זכות ופעולה משפטית" - וחובה וזכות משפטית לגבי גוף מאוגד בוודאי כוללת חובה על-פי חוזה וזכות הנובעת ממנו. ואילו באשר לטענתו האחרת של בא-כוח המדינה, כאילו התקנון של הקרן [5] שנעשה בתוקף סעיף 14 של החוק מתשל"ה אינו מאפשר לקרן להיכנס להסכמים מעין אלו, הרי אף טענה זו אין בה ממש. התקנות הללו דנות, בפרק "ב" שבהן על דרכי הגשת תביעה על-ידי הזכאים ואילו פרק "ג" לתקנות קובע את דרכי המינהל הפנימי של הקרן. אין לראות במה פוגעות תקנות אלו, במידה שהיה בכוחן לפגוע, בסמכותה של הקרן לפעולות משפיות, כפי שנקבעה בסעיף 11 של החוק. עוד טוען בא-כוח המדינה, כי ההסכם האמור הוא הסכם לחלוקת נטל הפיצויים - חלוקה שהוטלה על-ידי החוק על שר האוצר בהתייעצות עם שרים אחרים, לפי סעיף 17 לחוק. טענה זו מתעלמת מנוסח הסעיף המדבר על "חלוקת נטל הפיצויים בין המבטחים בהתחשב בסוגי הרכב השונים". ואכן בצו שפורסם בתוקף סעיף זה, נעשתה אבחנה בין "רכב כבד" מחד לבין "רכב קל" מאידך, לצורך החלוקה בין המבטחים השונים כאשר יותר מרכב אחד מעורב בתאונת דרכים. 13. מכאן, שטענות בא-כוח המדינה באשר לתוקף ההסכם דינן להידחות, ומוטב היה אילו בא-כוח המדינה היה נמנע מלהעלות טענות כאלה באשר להסכם שהמדינה היא צד לו. אם, איפוא, יש להסכם הנ"ל תוקף, יוצא, על-פיו, שהחובה לשאת בנטל הפיצויים היתה מוטלת מלכתחילה על המדינה משום שלא נתקיים במקרה שלפני, אף אחד מן המקרים, שבהם מוטלת החובה על הקרן. טענת בא-כוח המדינה, כי אפשר היה להחיל על המקרה שלפני את הוראות הסעיף א(2) של ההסכם, למרות שהחייל לא הורשע, אינה יכולה, כמובן, להתקבל. אף אילו הייתי נכון לקבל את טענתו כי הרשעת החייל הנ"ל אינה אלא פרט טכני שלא ניתן היה להגיע אליו בשל היעדרו של החייל מן הארץ, הרי אותו סעיף מדבר על נהיגה ברכב צבאי "בלי שיקבל רשות לנהוג ברכב מסויים זה" - והלא לא הוכח בצורה כלשהיא כי החייל לא קיבל את הרכב המסויים, שעמו אירעה התאונה, למרותו מאת הממונים עליו. אדרבא, כל טענת המדינה היא כי בנוהגו ברכב הנ"ל - ברשות - סטה החייל מן המסלול ובכך היפר את ההורה שקיבל מלכתחילה. 14. התוצאה היא, איפוא, שהמדינה חייבת בפיצוי הנפגעות על-פי החוק מתשל"ה והקרן הנ"ל פטורה. על המדינה לשלם לקרן סך של 7,500 שקל כהוצאות ושכ"ט עו"ד, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית, במובן חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, מן היום ועד לתשלום. דוקטרינות משפטיותתאונת דרכיםאחריות שילוחית