(בעניינם של נאשמים 1, 2 ו-4) בנסיבות הענין הנני מזכה את הנאשם 2 מן האשמות המיוחסות לו בכתב האישום. כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של השלכת פסולת ברשות הרבים בניגוד לסעיפים 2, 13, 15 לחוק שמירת הניקיון התשמ"ד - 1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון"), עבירה של גרימת ריח וזיהום אויר בניגוד לסעיפים 3, 4, 11 ו-11ג' לחוק למניעת מפגעים התשכ"א - 1961 (להלן: "חוק למניעת מפגעים"), ועבירות של אי מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתר פסולת, בניגוד לתקנות 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8(ב), 9, 10 ו-12 לתקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח מאתרים לסילוק פסולת), התש"ן - 1990 (להלן: "התקנות למניעת מפגעים"). עובדות כתב האישום מייחסות לנאשמים, כי במהלך שנת 1998, החזיקו הנאשמים, ניהלו ופיקחו על תיפעול אתר לסילוק פסולת בשטח של עשרות דונם הנמצא מזרחית לעיר דימונה, הנמצא בתחום סמכותה, בסמוך לבתי מגורים. מרכזו של האתר בנ.צ. 14580/05250 (שייקרא להלן: "האתר לסילוק פסולת"). לטענת התביעה, האתר לסילוק פסולת היה בזמן הרלוונטי נתון לשליטתם ולפיקוחם ותחת אחריותם של הנאשמים. נאשמת מספר 1 הינה האחראית לאתר מתוקף היות האתר בתחום שיפוטה, שייך לה, נקבע על ידה ומופעל על ידה. נאשם מספר 2 שימש בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כראש העיריה ואחראי על האתר לסילוק פסולת מכוח החוק ומתוקף תפקידו. נאשם מספר 3 משמש כמנהל מחלקת שפ"ע (שיפור פני העיר), אחראי מכוח החוק ומתוקף תפקידו על האתר. נאשם מספר 4 שימש בתקופה הרלוונטית לכתב האישום כמהנדס העיריה ואחראי מכוח החוק ומתוקף תפקידו וכמי שהפנה ונתן לאנשים שונים היתר להשתמש באתר לסילוק פסולת. לטענת התביעה, במהלך שנת 1998 נמצאו באתר לסילוק פסולת, ערימות פסולת, גרוטאות, גרוטאות רכב, קרטונים, צמיגים, ניילונים, פסולת בניין, גזם, פסדים, אשר הנאשמים כולם ביחד וכל אחד לחוד, זרקו, שפכו, התירו זריקתם, שפיכתם או לא נקטו באמצעים סבירים ויעילים למניעת זריקתם או שפיכתם. עוד נטען בכתב האישום, כי בין חודש 4/98 לחודש 7/98 בערה אש באתר לסילוק פסולת. במהלך התקופה הנזכרת, לא נקטו הנאשמים בכל האמצעים הדרושים כדי לכסות את הפסולת באתר ולא הכינו באתר חומר כיסוי לכיסוי הפסולת ולהפסקת הבעירות באתר. כן הוברר, כי הנאשמים לא החזיקו באתר ציוד מכני מתאים וזמין בכל עת לצורך ההפעלה התקינה של האתר, לא התקינו שער כניסה, גידור ושילוט וכן נמנעו מנקיטת האמצעים הדרושים לכיסוי כדין של כל הפסולת באתר. עניינו של הנאשם 3 הסתיים, לאחר שזה ביקש לחזור בו מן הכפירה והוא הודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. הכרעת הדין נותרה כאן בעניינם של יתר הנאשמים. אישום לפי חוק שמירת הניקיון הנאשמים הואשמו בעבירות על פי סעיפים 2, 13 ו- 15 לחוק שמירת הניקיון. סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון קובע כי: "לא ישליך אדם פסולת, פסולת בנין או גרוטאות רכב ברשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד ולא ילכלך את רשות הרבים". סעיף 1 לחוק שמירת הניקיון מגדיר "השלכה". לרבות זריקה, שפיכה, נטישה, השארה או גרם לכלוך באופן אחר". (הדגשה שלי ר.ב.). "פסולת" - מוגדרת בסעיף 1 לחוק שמירת הנקיון כ: " "רשות הרבים" - מוגדר בסעיף 1 לחוק שמירת הנקיון כ: " ניתן לומר כי אין חולק כי בזמנים הרלבנטיים לכתב האישום היתה באתר הנדון פסולת רבה בלתי מטופלת, בין השאר פסולת ביתית, גזם ופגרי בעלי חיים, למרות היותו מיועד לפסולת בניין בלבד. העיד על כך מר אורן היימנס (עמ' 43 לפרוטוקול) אשר שימש כמפקח הממונה על השטח, במהלך שנת 1998. כמו גם מר ראובן בן סימון, פקח מטעם המאשימה, אשר החליף את היימנס, ומנהל מחוז הדרום של המשרד לאיכות הסביבה, מר אריק בר שדה, אשר שיגר מכתבים לראש העירייה בהם התריאה על המפגע האמור. מר מוטי מנור אף הוא תמך בעדותו בדברים אלו כשהוא מוסיף ומציין כי בתוקף תפקידו דאז, כמרכז פסולת מוצקה במחוז הדרום של המשרד לאיכות הסביבה, היה הוא בקשר עם העירייה כדי לנסות להסדיר אתר פסולת מוצקה ואף פעל לגיוס תקציב של 60,000 ₪ כדי לסייע לעירייה. עוד העיד מר מזור כי לראש העירייה נשלח מכתב התראה לפיו, לא נעשה דבר בעניין האתר וכי המשרד שוקל לבטל את ההתחייבות הכספית שניתנה לעירייה ולהעבירה לרשות אחרת (ת/4). כפי שהעיד מר מזור, מאחר וההתראה לא הואילה בוטל התקציב וגם ניסיונות לאחר מכן לקדם תהליך של מציאת אתר, בסיוע המשרד לאיכות הסביבה לא צלח. טענו הנאשמים כי לא הוכח כי מי מהנאשמים ביצע במישרין את שנאסר על פי סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון וכן לא הוכח כי מי מעובדי הנאשמת 1 או מי מטעמה הוא ששפך פסולת במקום ועל כן אין להרשיע את נושאי המשרה בתאגיד, הם הנאשמים 1, 2 ו-4, מכח הוראות סעיף 15 לחוק הקובע את אחריות נושאי משרה בתאגיד. הנאשם 3, שהיה בזמנים הרלבנטיים מנהל אגף שיפור פני העיר בעירייה, הודה בהודעתו (ת/23) כי עד לחודש פברואר 1996, הגיעה לאתר הפסולת גם הפסולת הביתית אשר מאותה עת משונעת לאתר דודאים, ואילו לאתר זה מגיעה שאר הפסולת. לדבריו, הפסולת נשפכת באתר "לא רק על ידי העירייה אלא גם על ידי שאר התושבים בעיר שבונים". (עמ' 2 ש' 10 ל-ת/23) ובהמשך: "מבוצע פיקוח באתר, צריך להבין שהפיקוח הוא לשפוך את הפסולת במקום ללא שום כיסוי או דבר אחר. אנחנו מוצאים שפסולת הבניה תגיע לשם". גם מר ויקטור ויטנזון (נאשם 4), אשר שימש בתפקידו כמהנדס העיר מאז נובמבר 1995, הודה כי מדובר באתר פסולת המזהם את הסביבה וכן הודה כי נתן אישורים בעל פה ובכתב לאחרים לשפוף פסולת באתר. כדבריו באמרתו (ת/24): "כל הפסולת מבניה פרטית נזרקת שם באתר ללא כל אישור לפעמים אני נותן אישור. בדרך כלל ספורטה היה נותן אישור לשפוך שם פסולת והייתי אחרי ספורטה שהתפטר. נתתי פעמיים בכתב ופעם בעל פה אישור לשפוך שם". (הדגשה שלי ר.ב.) (עמ' 2 להודעתו) ובהמשך: "ש: האם היו מקרים בהם אשרת שפיכת פסולת באתר. ת: כן, פעם אחת ע"פ זכור לי אישרתי בע"פ. בדר"כ לא אני מאשר לקבלנים שפיכת פסולת באתר אלא אגף שפ"ע. ש: במידה והעיריה מבצעת שיפוצים בעיר לאן היא מפנה את הפסולת. ת: עקב כך שאין אתר פסולת מוסדר בעיר העיריה נאלצת לפנות למקומות לא מסודרים". הודאות אלו שבאו מפי הנאשמים עצמם יש בהן כדי לבסס את אשמתם של הנאשמים 3 ו-4 אשר התירו את שפיכת הפסולת באתר הנדון, בין אם התירו זאת לעובדי העירייה ובין אם לגורמים פרטיים אחרים. גם אם אין חולק כי לא הוכח כי מי מן הנאשמים שפך בעצמו פסולת באתר יש לראות בהיתר אותו נתנו הנאשמים 3 ו-4 כעונה על הגדרת המונח "השלכה" - בכך שגרמו במעשיהם ללכלוך באופן אחר. משהתירו הנאשמים 3 ו-4 לעובדי העירייה להשליך פסולת באתר ומשאין חולק כי זו הושלכה שם, קמה אחריות העירייה ששפכה שם פסולת. האם קמה אחריות לנאשמים 2 ו-4 מכח היותם נושאי משרה בתאגיד בהתאם להוראות סעיף 15 לחוק שמירת הנקיון? אחריות נושאי משרה: סעיף 15 (א) לחוק שמירת הניקיון קובע, כי: "נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 לחוק על ידי התאגיד או על ידי מי מעובדיו". סעיף 15 (ב) לחוק, לפיו: "נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א) אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא חובתו". ככלל, משהוכח כי נעברה עבירה על ידי התאגיד ועובדי התאגיד קמה חזקת אחריות שילוחית של נושאי המשרה בתאגיד. כשהנטל עובר אל כתפי הנאשמים להוכיח כי עשו כל שניתן למלא חובתם. טוען הנאשם 2, אשר כיהן בזמנים הרלבנטיים כראש עיריית דימונה, כי אין להשית עליו כל אחריות של נושא משרה מאחר ותפקידו כראש העירייה היה לנהל את הרשות ברמת המאקרו ולא ברמת המיקרו ולצורך פיקוח על האתר מינה את הנאשם 3, בתוקף תפקידו כמנהל אגף שיפור פני העיר. הנאשם 4 טען בדומה כי בתוקף תפקידו כמהנדס העיר אין זה מתפקידו לנהל את פינוי הפסולת בעיר וגם לא לפקח על כך. אשר לנאשם 4 סבורתני כי יש לדחות את טענתו. מר ויטנזון הודה מפורשות כי אישר לקבלנים להפנות את הפסולת לאתר וכשהוא עושה זאת במסגרת תפקידו כבעל סמכות אליו פנו קבלנים, אשר זקוקים ל"אישורים" אלו על מנת שינתן להם מאוחר יותר על ידי הרשות האישורים המתאימים לסיום הבניה. פעולתו האקטיבית של נאשם 4 מקימה אחריות אישית וגם שילוחית לנוכח העובדה כי בזמנים הרלבנטיים לאחר שספורטה עזב את תפקידו לקח הוא אחריות ונתן מענים והוראות לשאלות הנוגעות לשפיכת הפסולת, והתיר כאמור שפיכת פסולת באתר. אשר לנאשם מס' 2 - ראש העיריה, יש לנקוט במשנה זהירות ביחוס אחריות גורפת כלפיו. סעיף 126 לפקודת העיריות (נוסח חדש) קובע את אחריותו המינהלית הרחבה של ראש העיריה בזו הלשון: "א. עיריה תפעל באמצעות ראש עיריה. ב. ראש העיריה יהיה אחראי לכך שהתפקידים שהוטלו על העיריה בפקודה זו או בכל דין אחר יבוצעו כראוי. בהתאם נקבע כי: "רשות מקומית הינה גוף ערטילאי ועל כן יש הצדקה להעמיד לדין גם את מי שעומדים בראש אותו הגוף, האחראים מכח תפקידם לדאוג לכך שהרשות המקומית תמלא את חובותיה על פי דין". (ראה ע"פ 50/94 מדינת ישראל נ' המועצה האזורית מטה יהודה ואח' (טרם פורסם). מאידך יש להזהר מפני הטלת אחריות רחבה מידי בפלילים על ראש עיריה. (ראה בג"צ 754/86 וחיד ואח' נ' שר החינוך ואח' פד"' מ(4) 799 וכן רע"פ 5389/01 המועצה האזורית לב השרון נ' מדינת ישראל פד"' נז (4) 364, ובפרט עמדתו של כב' השופט חשין המשאיר נושא זה בצריך עיון). בעניננו זה, הוכיחה המאשימה כי ראש העיריה היה מודע לתפעולו של האתר ולמפגעים הקיימים בו. הוא קיבל תכתובת מהמאשימה באופן תדיר אודות המפגעים הקיימים, ואף קיים ישיבות בלשכתו עם נציגי המשרד לאיכות הסביבה. (ראה הודעתו במשטרה (ת/10)). יחד עם זאת, הוכח כי ראש העירייה עשה כל שלאל ידו לטפל במפגע ולא הוכח כי ידע שנושאי משרה בעירייה, בדמות מנהל אגף שפ"ע ולאחר מכן מהנדס העירייה, התירו לאחרים להשליך פסולת באתר. לפיכך, ובנסיבות המיוחדות של העניין, הייתי נזהרת מהטלת אחריות גורפת על הנאשם 1. שוכנעתי כי הנאשם 1 עשה כל שלאל ידו להביא לפתרון הבעיה הקיימת ובשל כך הנני מוצאת לנכון לזכות אותו מן העבירות המיוחסות לו על פי החוק לשמירת הנקיון. לאור האמור לעיל, אני מרשיעה את הנאשמים 1 ו-4 בעבירות המיוחסות להם על פי חוק שמירת הניקיון ומזכה את הנאשם 2 מן העבירות המיוחסות לו על פי חוק שמירת הניקיון. עבירות לפי חוק למניעת מפגעים: כאמור ביקשה המאשימה להרשיע את הנאשמים בעבירות של גרימת ריח וזיהום אויר בניגוד לסעיפים 3, 4, 11 ו-11ג' לחוק למניעת מפגעים וכן מכח הוראות תקנות 2, 3, 4, 5, 6, 7, 8 (ב), 9, 10 ו-12 לתקנות למניעת מפגעים. מנגד טענו הנאשמים כי: א. לא הוכח כי מי מן הנאשמים גרם לזיהום הנטען וכי לא הוכח כי היה זיהום כפי שנטען. ב. אין ליחס להם כל אחריות על פי הוראות התקנות וגם לא אחריות פיקוח, על פי הוראת סעיף 14 לחוק למניעת מפגעים, מאחר והאתר היה אתר פיראטי ולא אתר חוקי וכי תחולתן של התקנות הינה על אתר חוקי בלבד. לחילופין טענו כי מקום שלא יחסה להם המדינה בכתב האישום כל אחריות לפי הוראת סעיף 14 לחוק המפגעים ואף לא מצאה לנכון לתקן את כתב האישום בהתאם יש לדחות החלת כל אחריות עליהם מכח הוראת חוק זו. ג. אין לייחס להם אחריות של נושאי משרה בתאגיד מאחר ולא הוכח כי הנאשמים נושאים בתפקיד המטיל עליהם אחריות כשל נושא משרה. קיומו של מפגע אשר למפגעים עצמם. סבורתני, כי המאשימה ביססה בראיותיה תשתית ראייתית איתנה המלמדת על קיומן של בעירות ועשן אשר נפלטו באזור האתר. (ראה: ת/12 מתאריך 11/5/98, מוצג 3 ג' מתאריך 19/4/98 שם רואים בתמונה כי עשן רב ושחור היתמר מהאתר, מוצג ת/18 מתאריך 22/7/98 שם מצולם רכב שרוף. מוצג ת/21 גם כן מתאריך 22/7/98 שם מצולם גזם, פסולת אשר נשרפת באתר, מוצג ת/19 מתאריך 21/7/98 שם צולם שרפת פסולת, קרטונים וגזם. ובנוסף עדותו של עד תביעה מספר 5, מר אורן הימנס, פקח מטעם איכות הסביבה, המאשר כי צילם וראה את כל השריפות אשר היו באתר (עמודים 48-49 לפרוטוקול)). הוראת סעיף 4 לחוק למניעת מפגעים מדברת על זיהום בלתי סביר המפריע או עשוי להפריע. התביעה, אשר ביקשה לבסס ממצאים אלו, הגישה חוות דעת מומחה לעניין הזיהום האמור, חוות דעת שלא נסתרה. אלא שלא הוכח כי הנאשמים הם אלה אשר גרמו ישירות במעשיהם למפגעים האמורים. הנאשמים 3 ו-4 הודו כי אישרו השלכת פסולת בנין באתר ולא פסולת אחרת ולא הוכח כי המפגעים שהם עשן גזים וריח שהיו באתר נוצרו כתוצאה מפסולת הבניין שהושלכה למקום. לפיכך, אין להשית עליהם כל אחריות ישירה על גרימת המפגעים בהעדר הוכחה וודאית כי המפגעים נוצרו כתוצאה מפסולת הבניין שהושלכה לשם בהיתר הנאשמים 3 ו-4. גם אחריותם השילוחית של הנאשמים 2 ו-4, כנושאי משרה בתאגיד, מכח סעיף 11 ג' לחוק למניעת מפגעים לא הוכחה ברמה הוודאית. בהעדר הוכחת קיומה של עבירה שנעברה על ידי הנאשמת 1, היא עיריית דימונה, אין לייחס לנאשמים 2 - 4 מכח היותם נושאי משרה. תחולת הוראות התקנות למניעת מפגעים: האם נכון להרשיע את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם על פי הוראות התקנות למניעת מפגעים? מכוח סעיף 5 לחוק, תוקנו תקנות למניעת מפגעים (מניעת זיהום אויר וריח בלתי סבירים מאתרים לסילוק פסולת) התש"ן - 1990 (להלן: "תקנות למניעת מפגעים"), הקובעות בין השאר מה הוא זיהום אויר, ריח או רעש חזק או בלתי סביר. תקנה 2 לתקנות למניעת מפגעים קובעת כי: "עשן, גזים, אדים, אבק וכיוצא באלה הנפלטים מבעירת פסולת באתר לסילוק פסולת הם זיהום אויר בלתי סביר הגורם ריח בלתי סביר". ובהתאם סעיף 10 (1) לחוק למניעת מפגעים קובע כי: "מפגע שנקבע כחזק או בלתי סביר בתקנות לפי סעיף 5, חזקה שהוא עשוי לגרום הפרעה לאדם המצוי בקרבת מקום, כל עוד לא הוכח היפוכו". מכאן עולה, כי, עשן, גזים וכדו', הנפלטים מבעירת פסולת באתר לסילוק פסולת, הם זיהום אוויר בלתי סביר, הגורמים ריח בלתי סביר (תקנה 2 לתקנות) וחזקה בדין היא שהזיהום או הריח הבלתי סביר עלולים לגרום הפרעה לאדם המצוי בקרבת מקום, כל עוד זו לא נסתרה (סעיף 10 לחוק למניעת מפגעים). כאמור, בשונה מהוראות החוק למניעת מפגעים מקימות הוראות התקנות חזקה הניתנת לסתירה והיא כי כל מפגע הקיים באתר פסולת חזקה שהוא עשוי לגרום להפרעה לאדם המצוי בקרבת מקום. טענה המאשימה כי גם אם לא עלה בידה להוכיח את קיומו של המפגע, בהתאם לנטל המוטל עליה על פי הוראות החוק, אזי מכח הוראות התקנות במשולב עם החוק, קמה חזקה שבדין בדבר קיומו של מפגע באופן המעביר את הנטל אל כתפי הנאשמים לסתור את החזקה העומדת והיא כי המפגעים הקיימים אינם מפריעים. בעניין זה טענו הנאשמים כי אין ליחס להם כל אשמה מכח הוראות התקנות מאחר והתקנות מסדירות אחזקה תפעול ופיקוח על אתר פסולת חוקי ולא אתר פסולת פיראטי כבמקרה שבפנינו. נשאלת אם כן השאלה והיא האם חלות הוראות התקנות על אתר פסולת פיראטי, כבמקרה שבפני? "אתר לסילוק פסולת" מוגדר בתקנה 1 לתקנות למניעת מפגעים כ: "אתר לסילוק פסולת" או "אתר" - מקום המשמש לפינוי ולסילוק פסולת. כשנדרשתי לטענה זו של הנאשמים, במסגרת טענתם כי אין להשיב לאשמה, סברתי כי מקום שהוכח לכאורה כי האתר שימש כ"מקום לפינוי פסולת", אשר קיבל לגיטימציה של העירייה בדרך של מתן היתר לאחרים להשליך לשם פסולת בניה, למרות שהאתר לא הוגדר רשמית כאתר לסילוק פסולת, חוסה הענין תחת הוראות התקנות. לאחר סיום שמיעת הראיות, הביאו בפני הנאשמים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ת"א) בע"פ 71126/00 עיריית רמלה נ' מדינת ישראל תק-מח 2001 (2), 7184) שם קבעה בענין זה כב' השופטת ברלינר, אליה הצטרפו חבריה להרכב כי: "על פני הדברים, אתר לפינוי וסילוק פסולת, הינו אתר שנועד לצורך זה ולא יצירה דה פקטו של נהגי משאיות, מכולות וכיוצא בזה הבוחרים לפזר אשפה בשטח נרחב של כ-20 דונם, שהרמפה מהווה רק חלק קטן ממנה". ובהמשך: "רק קביעה כי הבעירות אירעו באתר לסילוק פסולת מאפשרת לתביעה שימוש בחזקה שבתקנה..." באותו עניין, קבעה כב' השופטת ברלינר, שאין מדובר באתר פסולת חוקי ועל כן לא חלות הוראות התקנות, ואם מבקשת המאשימה לייחס לנאשמים עבירות של גרימת מפגעים עליה לעשות כן מכח הוראות החוק למניעת מפגעים ולא מכח הוראות התקנות. חזרתי והפכתי בדברים פעם אחר פעם והגעתי לכלל דעה כי נכון הדבר לומר כי הוראות התקנות באות להסדיר תפעולו של אתר חוקי או מוצהר בלבד ולא אתר פיראטי כפי שהיה במקרה שבפני. שכן הוראות התקנות משיתות על המחזיק והמפעיל חובות של תפעול תחזוקה, שמירה ופיקוח על האתר. מכח זיקה שכזו נקבעה ההוראה בדבר קיומה של חזקה המעבירה את נטל ההוכחה למחזיק ומפעיל אתר להוכיח כי אין במקום מפגע. זיקה שכזו אינה קיימת כאשר מדובר באתר פיראטי, לא מנוהל, בו כל דיכפין עושה שם כבשלו. גם אם התירו הנאשמים, או מי מטעמם, לאחרים להשליך פסולת במקום אין הדבר הופך את האתר לאתר חוקי ואין לומר כי בנסיבות שכאלו תהיה תחולה להוראות התקנות. עובדתית, כפי שציינתי לעיל, לא חלקו הצדדים על העובדה כי היה זה אתר פיראטי בו כל מאן דבעי שפך פסולת על דעתו. גם עדי התביעה בן שדה והיימנס אישרו בעדותם כי האתר הינו שטח הפקר. משמעות הדברים הוא כי הנאשמת 1 לא החזיקה במקום כאתר פסולת חוקי, לא הפעילה את המקום, לא תחזקה אותו ולא היתה לה כל זיקת פיקוח. זיקת הפיקוח למקום שהיתה לעירייה היתה מעצם העובדה כי האתר נמצא בתחום השיפוט שלה. הנאשמים אם חטאו בהתירם לאחרים להשליך פסולת במקום חטאו על פי הוראות החוק לשמירת הנקיון ולא על פי הוראות התקנות למניעת מפגעים. לפיכך, לנוכח העובדה כי אין חולק כי אין מדובר באתר לסילוק פסולת חוקי, אין התקנות חלות וכאשר המאשימה לא הוכיחה את ביצוע העבירות לפי הוראות החוק, הרי שהחזקה שבסעיף 14 לחוק, גם אם ניתן היה להתיר שימוש בה, איננה יכולה להוות תחליף להוכחת ביצוע העבירות אשר כאמור לא הוכח כי בוצעו. לאור האמור לעיל, הנני סבורה שיש לזכות את הנאשמים מן העבירות המיוחסות להם על פי החוק למניעת מפגעים והוראות התקנות. 6.הגנה מן הצדק: טענת הנאשמים כי יש לזכותם מחמת קיומה של הגנה מן הצדק - דינה להדחות. טוענים הנאשמים כי לא היה ביכולתם למנוע את קיומו של האתר הפיראטי וכי עלות הטיפול וההסדרה של האתר הינן גבוהות ביותר ומגיעות למליוני שקלים וכי היה זה אך ברור למאשימה כי אין בידי הנאשמת 1 את היכולת לשאת בעלות זאת בכוחות עצמה. עוד טענה כי לנוכח העובדה כי התקציב השנתי אשר עומד לרשותה הינו תקציב מוגבל ביותר ולנוכח חובתה לאזן בין הצרכים האחרים העומדים על הפרק בין השאר חינוך ורווחה מצאה עצמה הנאשמת 1 נעדרת תקציבים לטפל בסילוק המפגע הקיים באתר הפיראטי הנדון. הוכח גם הוכח כי הוצע לנאשמת 1, באמצעות נאשם 2, תקציב ניכר של כ-60,000 ₪, אשר היה בו כדי להסיר את המפגע הקיים. הגם שנשלחו לנאשמת 1 תזכורות, כדי שיהא בהן לעורר אותה לצורך ניצול התקציב, לא עשתה היא דבר. מחדלה של הנאשמת כאמור לעיל, נובע גם מן העובדה כי התירה לאחרים להשליך פסולת במקום, מקום שלא רשאית היתה לעשות כן באין היות האתר אתר פסולת חוקי. 7.סוף דבר: לאור האמור לעיל, הנני מזכה את הנאשם 2 מכל אשמה המיוחסת לו בכתב האישום. הנני מרשיעה את הנאשמים 1 ו-4 בעבירות לפי חוק שמירת הניקיון, כמיוחס להם בכתב האישום, ומזכה אותם מן העבירות המיוחסות להם על פי חוק למניעת מפגעים והתקנות למניעת מפגעים. זכות ערעור תוך 45 יום - בעניין הנאשם 2 דיני חברותמשרהאחריות נושא משרה בתאגיד