דילול מוניטין הוא מצב שבו נעשה שימוש בסימן מסחר חזק בלא רשות, המביא לשחיקה וטשטוש של התדמית הייחודית והאיכותית שהסימן הצליח להנחיל לצרכניו. דוקטרינה זו שולבה בענין בע"א 6181/96 קרדי נ' Bacardi Co. Ltd, אל תוך מושג התחרות הבלתי הוגנת. בית המשפט ניסח את המבחנים הרלבנטיים לצורך דוקטרינת דילול המוניטין כפי שהוגדרה בפרשת בקרדי. הוא מנה לצורך כך 4 תנאים מצטברים: ##(1) ##קיומו של עסק מפורסם החוצה גבולות; ##(2)## מציאות סימן קיים בעל עוצמה כה גדולה החורגת אף מעבר למוצר הספציפי; ##(3) ##קיום הוכחה כי השימוש בסימן המבוקש נועד לקדם את עסקיו של מבקש הרישום, בשל המוניטין שנצבר לבעל הסימן המפורסם; ##(4)## רמת התנהגות הנדרשת על פי דיני התחרות צריכה להיקבע על פי סטנדרטים ערכיים ראויים של החברה. ##להלן החלטה בנושא דוקטרינת הדילול:## 1.זוהי בקשה לפי סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 10959/05 Tea Bord, India נ' Delta Lingerie S.A of Cachan, France (כב' הנשיאה ד' ביניש, המשנה לנשיאה א' ריבלין והשופטת ד' ברלינר). פסק הדין הנדון דחה את ערעור המבקשת על החלטת כב' רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר (ד"ר מאיר נועם) אשר דחה את התנגדותה של המבקשת לרישום סימן המסחר "Darjeeling" על-ידי המשיבה. רקע 2.המבקשת הינה גוף סטטוטורי שהוקם מכוח חוק התה של הודו משנת 1953, והיא מהווה זרוע של משרד המסחר והתעשייה של ממשלת הודו, שהוקמה במטרה לשמור על המוניטין של התה ההודי בעולם. אחד מסוגי התה עליהם אחראית המבקשת, הוא תה הדרג'לינג (Darjeeling), הגדל במחוז דרג'לינג שבמדינת בנגל המערבית שבהודו. סימניה של המבקשת, בהם משולבת המילה דרג'לינג, והמתייחסים לתה, רשומים במדינות רבות בעולם, אולם לא בישראל. התנגדויות שהגישה המבקשת לרישום הסימן דרג'לינג על ידי המשיבה בצרפת ובאיחוד האירופי אצל OHIM (Office for the Harmonization of the Internal Market) נדחו, לאחר שנקבע כי אין חשש להטעיה בין הסימנים נוכח התייחסותם למוצרים שונים. המשיבה הינה יצרנית מוצרי הלבשה תחתונה לנשים, והיא חברת בת של קבוצת Chantelle. חברות אלה עושות שימוש בסימן המסחר "דרג'לינג" מאז שנת 1995 לגבי מוצרי הלבשה תחתונה לנשים, ורשת חנויות המוכרת אותם. המוצרים מסדרת "דרג'לינג" נמכרים בארץ על-ידי מפיץ בלעדי. 3.המשיבה הגישה בקשה לרישום סימן המסחר הנדון בישראל. המבקשת הגישה התנגדות לבקשה, המבוססת בעיקרה על שתיים מהעילות המנויות בסעיף 11 לפקודת סימני המסחר (נוסח חדש), תשל"ב-1992 (להלן: הפקודה). העילה האחת היא, כי יש בסימן כדי להטעות את הציבור, או לעודד תחרות בלתי הוגנת, או שהוא מכיל ציון מקור כוזב (סעיף 11(6)) לפקודה). השניה היא, כי המדובר בסימן שמשמעותו הרגילה היא גיאוגרפית (סעיף 11(11) לפקודה). 4.רשם סימני המסחר דחה את התנגדות המבקשת, ואישר את בקשת המשיבה לרישום סימן המסחר. בהחלטתו, קבע הרשם, בין היתר, כי אמנם קיימת זהות מוחלטת בין הסימן המבוקש לרישום לבין שם המחוז בהודו, אולם מנגד, קיים שוני מוחלט הן בטובין והן בערוצי השיווק, המצביע על כי אין חשש להטעיית הציבור, והוא הצביע על החלטות מקבילות ברוח זו שניתנו בנושא זה בטריבונל הצרפתי. עוד קבע, כי לתה ה"דרג'לינג" אין מוניטין כה רב, העשוי להיתפס בעיני קהל הצרכנים כגולש גם לתחום ההלבשה. הראיות שהובאו אמנם מוכיחות כי סימן המסחר של המבקשת הינו סימן מוכר היטב בקרב הציבור, אשר רוכש וצורך תה, אך הסימן אינו רשום בישראל, ועל כן, בהתאם לסעיף 11(13) לפקודה ומאחר שהטובין הנדונים אינם שייכים לאותו הגדר טובין של המבקשת - אין מקום למנוע את רישום הסימן. הרשם קבע עוד כי הסימן המבוקש אינו סימן שמשמעותו הרגילה גיאוגרפית, וכי שימוש המשיבה בשם האזור הגיאוגרפי הינו שימוש שרירותי, ללא כל כוונה להיבנות ממוניטין המקום, או ממוניטין יצרניות התה, ואף אין כל חשש שרוכשי ההלבשה התחתונה יטעו לחשוב כי יש קשר בין האזור הגיאוגרפי לבין ההלבשה התחתונה. נוכח זאת, לא מתקיים הטעם למניעת רישום הסימן כאמור בסעיף 11(11) לפקודה. בסיכומו של דבר נקבע, כי לא קיימת אפשרות הטעייה בין הטובין נשוא בקשת רישום הסימן, לבין הטובין שסימן המבקשת מתייחס להם. 5.את ערעורה השתיתה המבקשת על שתי טענות עיקריות: האחת, כי טעה הרשם בכך שהכשיר את הסימן לרישום חרף הוראות סעיף 11(6) לפקודה, הקובעות כי אין לרשום סימן שיש בו כדי להטעות את הציבור, או כדי לעודד תחרות בלתי הוגנת במסחר, ויישם את הוראותיו בצורה שגויה. בהקשר לעילה זו נטען, כי יש להתייחס לחלופה בסעיף 11(6) כבעלת קיום עצמאי, חרף קיומן של חלופות בסעיפים קטנים 13 ו-14 לסעיף 11, שהן מצומצמות יותר בהיקפן. עוד נטען, כי המבקשת יצרה מוניטין מיוחד סביב סימנה הרשום, ורישום סימן נוסף באותו שם עלול להביא לדילול התדמית הייחודית של סימנה שלה, עד לשחיקתו הטוטלית. הראש השני של הערעור התייחס לסעיף 11(11) לפקודה, הדן ברישום סימן בשם גיאוגרפי, ובהקשר אליו נטען, כי די בהצמדת שם גיאוגרפי למוצר, כדי להטעות את הציבור ביחס למקום ייצורו, וכדי לשלול רישום סימן לגביו. די בכך שהסימן המבוקש מתייחס לשם מקום גיאוגרפי ביחס לכל מוצר שהוא, כדי להעביר את הנטל לכתפי מבקש הסימן לשכנע כי מדובר במקרה חריג המצדיק את רישומו. פסק הדין בערעור 6.בית משפט זה (כב' השופטת ברלינר, בהסכמת שאר חברי ההרכב) קבע כי יש לדחות את טענות המבקשת על שתי עילותיהן. אשר לעילה הקשורה בסעיף 11(6) לפקודה, קבע בית המשפט, כי הוראת חוק זו היא מעין "סעיף סל" הנותן ביטוי לרעיונות הבסיסיים בתחום ההגנה על סימני המסחר. הטעות והסכנה להטעיית הציבור מרישום סימן מסחר הם שעומדים במרכזה של חלופה זו. בית המשפט קבע לענין זה, כי הרשם יישם את המבחנים המקובלים לחלופה זו - מבחן המראה, הצליל, סוג הסחורות וחוג הלקוחות, צינורות השיווק, מבחן השכל הישר וכלל נסיבות הענין, כדי לבחון האם יש ברישום הסימן המבוקש כדי להטעות את הציבור. מבחנים אלה יש לשקלל, תוך בחינת כל מקרה לגופו. במקרה זה, מתקיימת אמנם זהות ויזואלית ושמיעתית מוחלטת בין שני הסימנים, אך בכל זאת השוני ביניהם רב ביותר. השוני הקיצוני בין מוצרי הלבשה תחתונה לבין תה, לרבות השוני בציבור הצרכנים של שני סוגי המוצרים, מונע סכנת הטעייה. די אף במבחן "השכל הישר" כמבחן גורף, כדי להצביע על העדר חשש להטעיית הציבור מרישום סימן המשיבה במקרה זה. אשר לטענת המבקשת בדבר "דילול המוניטין" ותחרות בלתי הוגנת העלולים להתרחש עקב קבלת הסימן לרישום, בית המשפט בחן את עיקריה של עילה זו, והמבחנים שנקבעו לצורך החלתה בפסק הדין המנחה בענין זה בע"א 6181/96 קרדי נ' Bacardi Co. Ltd, פד"י נב (3) 276 (להלן: פרשת בקרדי). בהמשך, ניתח בית המשפט את נסיבות הענין הנדון, והגיע למסקנה כי המבקשת לא הוכיחה את המבחנים הנדרשים לצורך החלת דוקטרינת דילול המוניטין. מעבר לכך, קבע בית המשפט, כי בענין זה אין גם חשש כלשהו להטעייה, בשל הפער המהותי הקיים בין שני סוגי המוצרים בהם מדובר. הוא הוסיף, כי המשיבה עונה גם למבחן תום הלב, אשר אינו מצביע על חשש לקיום תחרות בלתי הוגנת. לפיכך, לא מתקיימים בענין זה תנאי סעיף 11(6) לפקודה. בית המשפט דן בעילת הערעור השניה, קרי - העילה הנוגעת לשם הגיאוגרפי על פי סעיף 11(11) לפקודה. הוראת חוק זו קובעת כי סימן אינו כשיר לרישום אם "משמעותו הרגילה גיאוגרפית... אם אינו מוצג בדרך מיוחדת, זולת אם הוא בעל אופי מבחין כמשמעותו בסעיף 8(ב)או 9". המחלוקת שנתגלעה לענין זה היתה - האם לצורך החלת המגבלה האמורה לרישום הסימן די כי מדובר בשם של מקום גיאוגרפי בלא זיקה כלשהי לטובין נשוא הרישום כדי להעביר את הנטל לכתפי מבקש הרישום להוכיח כי מתקיים לגביו החריג למגבלה, המכשיר את הרישום; או שמא, כדי שעצם המגבלה לרישום תחול נדרש קיומו של קשר כלשהו בין השם הגיאוגרפי לבין הטובין נשוא בקשת הרישום, ורק בהתקיים קשר כזה, יעבור הנטל אל מבקש הרישום להראות כי המגבלה לא צריכה לחול לגביו. בית המשפט, כמו גם הרשם, סבר שהחלופה הפרשנית השניה היא הנכונה. במקום שאין קשר כלשהו בין הטובין נשוא הבקשה לבין השם הגיאוגרפי, שלגביו מתבקש רישום הסימן, המגבלה האמורה בסעיף 11(11) לפקודה כלל אינה מתקיימת, וממילא לא עולה שאלה של העברת נטל למבקש רישום הסימן להוכיח כי בנסיבות המקרה חל עליו החריג המסייג את המגבלה. הבסיס לקביעה זו טמון ברציונל העומד מאחורי הנורמה הקבועה בהוראה זו שעניינו - מניעת הטעייה. מאחר שלמחוז דרג'לינג בהודו אין כל מוניטין ביחס להלבשה תחתונה, ממילא אין חשש כי סימן דרג'לינג לטובין אלה יטעו את הציבור לחשוב כי מוצרים אלה מקורם בהודו. לאור זאת, המגבלה לרישום החלה בסעיף 11(11) לפקודה כלל אינה ישימה לענין זה. בית המשפט התייחס גם לטענת המבקשת לפיה, יש לפרש את משמעות מיגבלת הרישום על פי סעיף 11(11) לפקודה תוך התייחסות להגדרת המושג "ציון גיאוגרפי" בחוק הגנת כינויי מקור, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק כינויי מקור). בהגדרה זו מדובר במפורש על קיום קשר בין הטובין לבין האיזור הגיאוגרפי; לא כך הוא בסעיף 11(11) לפקודה, השותק בענין זה. מכאן, שעל פי הטענה, יש מקום לפרש את סעיף 11(11) כהוראה המגבילה רישום סימן בשם גיאוגרפי, גם אם לא קיים כל קשר שהוא בין המקום הגיאוגרפי לבין הטובין. בית המשפט דחה טענה זו, וקבע שאין בחוק כינויי מקור כדי להשליך על פרשנות ההוראה שבסעיף 11(11), מאחר שמדובר בשתי הוראות שכוונו להשגת תכליות שונות, הן חיות זו לצד זו, ולכל אחת ה"טריטוריה" שלה. בית המשפט מסיים את פסק דינו בהתייחסו לצורך באיזון בין שתי זכויות מוגנות שעניינן נדון בהליך זה - הזכות להגנת הקנין הרוחני של האדם, מחד גיסא, וחופש העיסוק, מאידך גיסא. התנגשות זו בין הזכויות מכתיבה פרשנות זהירה ומאופקת ביחס למגבלות שהחוק הציב לענין רישום סימן מסחר. במקרה זה, רישום סימן המסחר המבוקש על ידי המשיבה לא יגרע מחלקה של המערערת, ולא יפגע בזכויותיה הקנייניות ביחס לטובין ולמוניטין שהם מנת חלקה. לאור טעמים אלה, הערעור נדחה. הבקשה לדיון נוסף 7.המבקשת משתיתה את בקשתה לדיון נוסף על הטענות הבאות: (א) "דוקטרינת הדילול" והיקפה על פי הטענה, בית המשפט צמצם את תחולת ההלכה בפרשת בקרדי בכך שקבע כי לצורך החלתה נדרש קיום יסוד של הטעיית הצרכן. על פי הטענה, הילכת בקרדי כלל אינה קובעת שלצורך החלת דוקטרינת הדילול יש צורך בהוכחת יסוד של חשש להטעייה. כל עניינה של דוקטרינה זו מתמקד בשימוש בלתי מורשה בסימנו של פלוני כדי לקדם את עסקו של אלמוני. עוד נאמר בבקשה, כי ארבעת המבחנים שבית המשפט ציין בנגזר מפרשת בקרדי מביאות לצמצום ההלכה באופן שאינו מתיישב עימה. (ב)ביטול האבחנה בין סעיף 11(11) לפקודה ובין המונח "ציון גיאוגרפי" בחוק כינויי מקור על פי הטענה, טעה בית המשפט כאשר נתן למושג "סימן שמשמעותו הרגילה גיאוגרפית" בסעיף 11(11) לפקודה משמעות הנקשרת למקור הטובין, ונמנע מלהחיל את המגבלה האמורה לרישום גם על מצב שבו ציון השם הגיאוגרפי בסימן הרשום מנותק לחלוטין ממקור הטובין. בפרשנות בה נקט בית המשפט, כך על פי הטענה, לא נמתחה האבחנה הנדרשת ההוראה שבסעיף 11(11) לפקודה, לבין הגדרת "ציון גיאוגרפי" בחוק כינויי מקור, על אף נוסחן השונה של שתי הוראות אלה, המלמד על כך שבעוד שבהגדרה בחוק כינויי מקור מדובר על קיום קשר בין השם הגיאוגרפי לבין מקור הטובין, אין כך הדבר ביחס למיגבלת הרישום שבסעיף 11(11) לפקודה, והדבר אומר דרשני. לטענת המבקשת, ראוי כי יקויים דיון נוסף לצורך בחינה נוספת של שאלות אלה. עמדת המשיבה 8.המשיבה טוענת כי טענות המבקשת אינן מעמידות כל עילה לדיון נוסף. אשר לדוקטרינת הדילול, נטען, כי בית המשפט בפסק דינו לא צמצם את הלכת בקרדי, אלא הלך בעקבותיה. הוא לא קבע כי יסוד ההטעייה הינו תנאי להחלת דוקטרינת הדילול, אלא בחן את נסיבות הענין על פי המבחנים שנדונו בפרשת בקרדי, בהיותה ההלכה המנחה לענייננו. בית המשפט בחן בנפרד ממבחני דוקטרינת הדילול, את שאלת ההטעייה. בשאלת ההטעייה, כמו ביסודות המבחן להחלת דוקטרינת הדילול, קבע כי לא נתקיימו עילות לפסילת בקשת הרישום של סימן המשיבה. אשר לכשירות השם הגיאוגרפי לרישום בהתייחס לטובין המשיבה, נטען כי בית המשפט לא ביטל את האבחנה בין "ציון גיאוגרפי" כהגדרתו של מושג זה בחוק כינויי מקור לבין משמעות השם הגיאוגרפי של סימן מסחר. הוא פירש כי במקרים בהם לא ניתן לרשום סימן מסחר שכן הטובין נשענים על מוניטין של מקום גיאוגרפי, ניתן יהיה לרשום כינוי מקור, כדי להגן על זהות הטובין עם חבל הארץ ממנו הם באים; לעומת זאת, ניתן יהיה לרשום סימן מסחרי לגבי טובין כאשר הרישום אינו על מוניטין גיאוגרפי, וקביעה זו מתיישבת ומשלבת כראוי בין פקודת סימני מסחר לבין חוק כינויי המקור. עוד נטען, כי קביעת בית המשפט ביחס לפרשנות שיש לתת למגבלה של השם הגיאוגרפי בסעיף 11(11) לפקודה, מתיישבת עם הפסיקה ועם הספרות המשפטית, ואין מדובר בהלכה חדשה, המצדיקה דיון נוסף. הכרעה 9.דין הבקשה לדיון נוסף להידחות. סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כי ניתן להיענות לבקשה לדיון נוסף "אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה, או חידושה של הלכה שנפסקה בענין יש... מקום לדיון נוסף". התנאי לקיום דיון נוסף בפסק דין שניתן בבית משפט זה הוא קיומה של סתירה בפסק הדין להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או קיום חשיבות, קשיות או חידוש בהלכה שנפסקה, המצדיקה, לדעת בית המשפט, קיום דיון נוסף (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, עמ' 871; דנ"א 4813/04 מקדונלד נ' אלוניאל בע"מ, תק-על 2004(4) 1850 (להלן: ענין מקדונלד); דנ"א 4011/04 עירית ירושלים נ' עזבון המנוח אטינגר, פד"י נט(4) 8). הרציונל לקיום דיון נוסף בפסק דין שניתן בבית משפט זה טמון בקיום צורך ממשי ומיידי בבחינה חוזרת של הלכה שנקבעה, ובהיות צורך זה מכריע באופן ברור גם על פני אינטרס סופיות הדיון, וניצול יעיל של המשאב השיפוטי (דנ"א 2596/02 חב' הדרי החוף מס' 63 בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין מחוז באר שבע, תק-על 2004(1) 2695). שיקול נוסף לקיום דיון נוסף הינו כאשר יש סיכוי טוב לשינוייה של ההלכה שנקבעה (דנ"א 8349/03 רובינשטיין נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, תק-על 2004(2) 3186). בענין שלפנינו, לא נפסקה הלכה משפטית הסותרת הלכה קודמת של בית המשפט. אין מדובר גם בהלכה שיש הצדקה לבחינתה מחדש בדיון נוסף מפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה. אינטרס סופיות הדיון מכריע את הכף במקרה זה, ולגופם של דברים אינן מקום לשינויין של קביעות בית המשפט בפסק דינו. נפרט את הדברים: דוקטרינת הדילול 10.העילה העיקרית לבקשת הדיון הנוסף משתקפת בטענה לפיה בית המשפט סטה, כביכול, מההלכה המנחה של בקרדי בנושא דוקטרינת הדילול בכך ששילב אל תוכה יסוד של הטעייה אשר אין לו מקום, ולא נכלל כלל במסגרת מבחני הדוקטרינה. אין ממש בטענה זו. בית המשפט בפסק הדין הגדיר את המבחנים לדוקטרינת הדילול על יסוד המבחנים שנקבעו בפרשת בקרדי, ולא סטה מהם. הוא חילץ מתוך הרציונל של הילכת בקרדי את היסודות החיוניים הנדרשים לגיבושה ולהחלתה של דוקטרינת הדילול. הוא דן, אכן, גם בהיבט של קיום החשש להטעייה עקב רישום הסימן המבוקש, אך לא כחלק מדוקטרינת הדילול, אלא בנפרד ובמנותק ממנה. לא רק שבית המשפט נמנע מלסטות מהילכת בקרדי, אלא הוא יישם אותה במלואה, ובדייקנות, על פי לשונה ועל פי רוחה, כאחד. 11.בפרשת בקרדי, הציג כב' השופט אנגלרד את דוקטרינת הדילול, כפי שהוסברה על-ידי י' וח' קלדרון, בספרם חיקויים מסחריים בישראל (1996), (בעמ' 189): "דילול מוגדר כמצב בו נעשה שימוש בסימן מסחר חזק בלא רשות בעליו וללא יצירת הטעיה, המביא לשחיקה וטשטוש של התדמית הייחודית והאיכותית שהסימן הצליח להעביר לצרכניו, וכתוצאה מכך נפגמת תדמיתו החיובית של סימן המסחר בקרב קהל הצרכנים ונגרעת ייחודיותו. שחיקה בתדמיתו של סימן מסחר בקרב קהל הצרכנים גורמת אף לגריעה מערכו המסחרי של סימן המסחר, וזאת בעקבות ירידה בכושר (או בכח) המכירה הטמון בו". בהמשך, ציין השופט אנגלרד כי אמנם בסעיף 11 לפקודה אין התייחסות ישירה לדוקטרינת הדילול, אולם ניתן לשלב את הרעיונות העומדים מאחורי דוקטרינה זו אל תוך המושג "תחרות בלתי הוגנת", שהוא אחת מחלופותיו של סעיף 11(6) לפקודה. בהתאם לכך, ביאר השופט אנגלרד את התנאים לתחולת דוקטרינת הדילול, ואת טעמיה, באופן הבא: "השימוש במוניטין של עסק מפורסם, שפרסומו חוצה גבולות, על ידי גורם זר לשם קידום עסקיו שלו הוא בבחינת תחרות בלתי הוגנת. סימני מסחר, אשר רכשו לעצמם הכרה בינלאומית ומוניטין בעלי עוצמה כה גדולה עד שהם חורגים מעבר למוצרים הספציפיים בהם עוסק בעל סימן המסחר, ראויים להגנה בדין. השימוש בסימן המפורסם אינו הוגן משני היבטים לפחות - ראשית, המשתמש בסימן המסחר קוצר פירות של מוניטין, עליהם לא הוא טרח. הוא נהנה, ללא הצדקה, מהיתרון שמקנה לו השימוש בסימן המסחרי המפורסם. שנית, ניצול המוניטין טומן בחובו פגיעה אפשרית בבעליו החוקיים של סימן המסחר, בגלל פיחות ודילול המוניטין ושחיקת הייחודיות של סימן המסחר. לאור דברים אלה ברי, כי אין לשים את הדגש על מניעיו הסובייקטיביים של המשתמש בסימן המפורסם; די בהוכחה כי השימוש בסימן המסחר המפורסם עשוי לקדם את עסקיו של המשתמש בשל המוניטין של בעל הסימן המפורסם. ההנחה היא, כי בהגברת השימוש בסימן מסחר מפורסם וייחודי לצורכי עסקים אחרים, יש משום שחיקה ודילול בייחודיות העסק של בעל סימן המסחר. השופט אנגלרד התייחס למבחן אפשרי נוסף לקיומה של תחרות בלתי הוגנת, הוא מבחן תום הלב, והבהיר שהמדובר במבחן אובייקטיבי, הנקבע על פי סטנדרטים ערכיים ראויים של החברה: מעבר לנדרש אוסיף כי גם אם קיומה של תחרות בלתי הוגנת ייבדק באמצעות מבחן העזר של תום לב, הרי שמדובר במבחן אובייקטיבי של תום לב, שהרי רמת ההתנהגות הנדרשת על פי דיני התחרות הבלתי הוגנת צריכה להיקבע על פי סטנדרטים ערכיים ראויים של החברה, ולא על פי האמונה הסובייקטיבית בדבר יושר והגינות של המבקש לרשום סימן מסחר" לבסוף, העלה השופט אנגלרד שיקול נוסף התומך בהתנגדותה של חברת בקרדי לרישום סימן המסחר בקרדי לגבי מוצרי ביגוד, והוא האפשרות שביום מן הימים תבקש חברת בקרדי לשווק את מוצרי ההלבשה שלה בישראל, אולם תהיה מנועה מלעשות כן בשל סימן המסחר של קרדי: כן יש טעם רב בנימוקו הנוסף של הרשם לקבלת ההתנגדות: הרשם דן באפשרות שביום מן הימים תבקש המשיבה לרשום בישראל את סימן המסחר "BACARDI" לגבי דברי הלבשה. אם ירשם סימן המסחר "BAKARDI" על ידי המערער, תהיה המשיבה מנועה מלרשום את הסימן בשמה, ואם תשווק סחורתה, אף תיחשב כמפרת הסימן הרשום של המערער. תוצאה כזו תוביל למצב בלתי סביר, בו תימנע מבעליו המקוריים של הסימן המפורסם הזכות להשתמש בשמו ובסימניו המקוריים, שכן זכויות אלה כבר נרכשו על ידי היצרן המקומי, ברושמו את סימן המסחר המפורסם. 12.בית המשפט בענייננו גזר מתוך הרציו של פסק דין בקרדי את המבחנים המצטברים שיש להוכיחם לצורך דוקטרינת הדילול, שיסוד ההטעייה אינו נכלל בהם. הוא בחן את היבט ההטעייה במנותק ובנפרד מדוקטרינת הדילול. אין מדובר, איפוא, בקביעת הלכה חדשה, הסותרת הלכה קודמת, או בסטייה מהלכה קודמת, אלא ביישום הלכה קיימת לנסיבות הקונקרטיות של הענין. לצורך ענין זה, בסיס ההשוואה הוא בין פסק הדין נשוא ענייננו לבין הילכת בקרדי, ולאו דוקא הלכות שקדמו לבקרדי, אשר נבלעו בהלכה פסוקה מנחה זו. סימן הנושא שם גיאוגרפי 13.בית המשפט בענייננו, אכן, נתן פרשנות משלו להגבלת רישום סימן מסחר המופיעה בסעיף 11(11) לפקודה. על פי הוראה זו, סימן מסחר לא יהיה כשיר לרישום אם משמעותו הרגילה נושאת שם גיאוגרפי, אלא אם הוצג בדרך מיוחדת או אם הוא בעל אופי מבחין. בית המשפט פירש את המגבלה לרישום כחלה על מצב שבו מתקיים קשר כלשהו בין השם הגיאוגרפי לבין הטובין שלגביהם מתבקש רישום הסימן. בהעדר כל קשר כזה, לא מתקיימת ההגבלה שבהוראת חוק זו. לגישתו של בית המשפט, פרשנות זו בנויה על המסגרת הלשונית והתכליתית של סעיף 11(11) לפקודה, על רקע הרציונלים המהותיים של פקודת סימני מסחר. היא מתבססת על החלטה קודמת של רשם סמני מסחר בפרשת "כרמל" מיום 9.10.03 וכן על ספרות מלומדים בתחום סימני המסחר. 14.גם אם הפרשנות שניתנה על ידי בית המשפט למהות ההגבלה האמורה בסעיף 11(11) לפקודה מהווה חידוש פרשני מסוים בהלכה הפסוקה של בית המשפט העליון, אין היא נושאת עמה, מכל מקום, את המשקל והעוצמה הנדרשים לצורך קיום דיון נוסף. חשוב לציין בהקשר זה כי, על פי סעיף 47 לפקודה, רישום סימן לפי פקודה זו לא ימנע מאדם מלהשתמש שימוש אמת בשמו הגיאוגרפי של מקום עיסקו או מהשתמש כהגדר אמיתי של מהותם או איכותם של טובין שלו. כך הדבר בענייננו. רישום סימן המסחר של המשיבה לא ימנע מהמבקשת מלהשתמש שימוש אמת בשם דרג'לינג בעבור מוצרי התה שלה, המשווקים בישראל. מגבלה משמעותית זו החלה על הכח המונופוליסטי של בעל הסימן הרשום לעשות בו שימוש ייחודי, מחלישה במידה ניכרת את עוצמת טיעוני המבקשת ביחס לפרשנות שננקטה על ידי בית המשפט בענין זה. בנסיבות הענין, הפרשנות שנתן בית המשפט למגבלת "השם הגיאוגרפי" אינה אוצרת את הכח והמשקל הנדרשים לצורך הצדקת קיומו של דיון נוסף בפרשה. 15.אכן, "הדיון הנוסף אינו פועל יוצא אוטומאטי של חשיבותה של הבעיה המשפטית, חידושה או קשיותה, אלא נולד מתוך הצטברות של נימוקים, וביניהם ההצדקה העניינית לשוב ולהעלות את העניין הקונקרטי לדיון נוסף, ולא להשאירו לעת מצוא, למקרה שההלכה המשפטית תחזור ותעלה בהליכים אחרים, בהם תהיה הן הצדקה מהותית והן הצדקה עניינית לדיון נוסף" (דברי השופט שמגר, בד"נ 6/82 ינאי נ' ראש ההוצאה לפועל, פ"ד לו(3) 99; ראו גם ענין מקדונלד, בעמ' 1853, והמקורות הנזכרים שם). 16.לאור האמור, לא מצאתי מקום להיענות לבקשה לקיים דיון נוסף בפסק הדין של בית משפט זה, משלא מתקיימים לגביו התנאים הנדרשים לצורך כך. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בשיעור 15,000 ₪. דוקטרינות משפטיותמוניטין