רקע עובדתי נגד המשיב בתיק זה הוגש כתב אישום המייחס לו שלושה פרטי אישום: שוד - בכך שביחד עם שניים נוספים השתתף בשוד מונית ישראלית שבה נסעו השלושה. אי נשיאת תעודת זהות. הפרעה לשוטר במילוי תפקידו. המשיב הודה בשני פרטי האישום האחרונים וכפר במרבית עובדות פרט האישום הראשון. הצדדים הציגו את ראיותיהם ביחס לעובדות פרט האישום הראשון והתנהל משפט הוכחות לעניין מעשה השוד בכללותו. בהכרעת הדין הרשיע בית המשפט קמא (כב' המשנה לנשיא רס"ן עמית פרייז) את המשיב בפרטי האישום השני והשלישי, אולם זיכהו מעבירת השוד. תחת זאת, הרשיע בית המשפט קמא את המשיב בעבירות חלופיות של תקיפה, גניבה ומסחר ברכב גנוב. משהורשע המשיב בעבירות אלה, נגזר עליו עונש של 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר לריצוי על-תנאי למשך 5 שנים, קנס בסך 3000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתו ופיצויים למתלונן בסך 3000 ש"ח או 3 חודשי מאסר תמורתם. אלה עיקרי העובדות שעליהן הושתתה החלטתו של בית המשפט קמא: ביום 21.1.01 נסע המשיב לפתח-תקווה בצוותא חדא עם שני תושבי כפר ראעי - ראאד ומחמד סבאח. לאחר שהות קצרה בפתח-תקווה החליטו השלושה לחזור לאזור מגוריהם, ועלו למונית של מר נדב דורון, הוא המתלונן נהג המונית. הם ביקשו ממנו כי ייקח אותם לבקה אל גרבייה. המתלונן הסכים לבצע את הנסיעה לאחר שהתרשם כי מדובר ב"נסיעה סבירה", כיוון שהמשיב אמר לו שהוא מכיר אנשים מתחנת המוניות ואת אשתו של אחד הנהגים שעובדים שם. במהלך הנסיעה, בה ישב המשיב ליד המתלונן, שוחחו השניים רבות, לרבות על מכרים משותפים. השיחה התפתחה ביוזמת המשיב, לאחר שהמתלונן חשש בתחילה לנסוע, והמשיב הרגיעו בדבריו. בהגיעם לבקה אל גרבייה המשיב כיוונו בדרך, ולאחר שנסעו במספר סמטאות (בשלב זה הגיעו לנזלת עיסא, המצויה באזור), הורה המשיב למתלונן לבצע פניית פרסה, כיוון שהנסיעה הסתיימה. בשלב זה אמר המשיב לנוסע שישב מאחורי המתלונן לשלם את דמי הנסיעה. נוסע זה יצא מהרכב ועשה עצמו כמי שעומד לשלם. או אז, הנוסע השני שישב מאחור התיישב מאחורי המתלונן והצמיד ידו לגרונו של המתלונן. המתלונן שלח ידו למפתחות וביקש לדומם את המנוע, אך המשיב אחז את ידו ומנע ממנו לעשות כן. הנוסע שאחז בגרונו של המתלונן שאלו היכן הנשק שלו, וזה השיב שאינו נושא נשק. בשלב זה, הורה לו המשיב לרדת מן המונית, ובמקביל שני האחרים הוציאוהו מהמונית. ראאד אמר למשיב לקחת מהמתלונן את מכשיר הטלפון הסלולרי שלו, וזה עשה כן ומסרו לראאד. לאחר מכן חזרו השניים למונית ונמלטו מהמקום, כשיחד עם המונית נטלו עימם את הטלפון הסלולרי, פאוץ' עם 500 שקלים, תעודת זהות ופנקס מילואים, מצית וסיגריות, השייכים כולם למתלונן. המתלונן נותר בודד על הכביש, ובסיוע תושבים במקום הגיע לתחנת המשטרה - שם התלונן אודות השוד. משהגיעו השלושה לכפרו של המשיב, נתן לו ראאד 1500 שקלים כשכר על מעשיו. המשיב לקח את הכסף והלך לביתו. את המונית מכרו השניים תמורת 8000 ש"ח. הכרעת הדין של בית המשפט קמא ביהמ"ש קמא זיכה את המשיב מעבירת השוד לאחר שבחן את אחריותו כקושר קשר, כמסייע וכמחזק ידיים: קושר קשר - ביהמ"ש קמא קבע כממצא כי המשיב לא היה שותף לתכנון השוד, אלא הוא החליט להצטרף למעשה השוד באופן ספונטני. משום כך, הוא אינו נושא באחריות של קושר קשר. מסייע - ביהמ"ש קמא קבע כי אמנם המשיב התכוון להצטרף למעשה השוד שביצעו חבריו, אולם המעשים שעשה לאחר שגמלה בליבו החלטה זו, לא סייעו למעשה השוד, דהיינו: תפיסת ידו של המתלונן - לדידו של השופט קמא, לא הוברר עד תום מה ביקש המשיב להשיג במניעת כיבוי המנוע על ידי הנהג, בכך שאחז את ידו. השופט קמא לא קיבל את הסבר המשיב כאילו בכך ביקש להגן על הנהג מפני האחרים, אך לא מצא הסבר הגיוני אחר. לדעת השופט קמא מניעת כיבוי המנוע לא סייעה לשודדים, אלא להיפך - דווקא כיבוי המנוע היה מסייע לשודדים, שכן בכך היה קשה יותר למתלונן להימלט עם המונית. בגין מעשה זה הרשיע השופט קמא את המשיב בעבירה של תקיפה. ציווי המשיב לנהג לרדת מהמונית - לדעת השופט קמא בכך לא סייע המשיב לשוד, כי שני האחרים ממילא הוציאו את המתלונן מהמונית בכוח. כלומר, לא אמירתו של המשיב היא שגרמה להוצאתו של המתלונן מן המונית ולכן לא היה בה כדי לקדם את השוד. נטילת הטלפון הסלולרי - ביהמ"ש קמא קבע כי זוהי עבירה נפרדת שאין בה כדי לסייע לשוד, ועל כן הרשיע ביהמ"ש את המשיב בעבירת גניבה בגין נטילת הטלפון. השיחה בין המשיב למתלונן - השיחה בין המשיב למתלונן לפני ובמשך הנסיעה תרמה להרגעת המתלונן ואף היא הייתה הסיבה לכך שהמתלונן הסכים להסיע את השלושה. אולם על אף שבפועל תרמה השיחה לקידום מעשה השוד, הרי בזמן שהתקיימה, כך קבע ביהמ"ש קמא, לא ידע המשיב אודות השוד שמתכננים חבריו. החלטתו להצטרף לשוד התגבשה רק בשלב מאוחר יותר. במילים אחרות, לא הייתה סימולטניות בין היסוד הנפשי ליסוד הפיזי של הסיוע. בשלב הראשון התקיים היסוד הפיזי: המשיב סייע בפועל לשוד בכך ששכנע את המתלונן להסיע את השלושה, ואלמלא הוא, לא הייתה הנסיעה מתקיימת. אולם לא התקיים היסוד הנפשי: המשיב לא היה שותף לתכנון ולא ידע כי חבריו מתכננים לשדוד את המונית. בשלב השני, התקיים במשיב היסוד הנפשי: הוא התכוון להשתתף בשוד שביצעו חבריו, אולם לא התקיים היסוד הפיזי: המעשים שעשה בשלב זה לא סייעו לשוד. מחזק ידיים - ביהמ"ש קמא קבע כי מכיוון ששני חבריו של המשיב היו הדומיננטיים באירוע, לא היה צורך לחזק את ידיהם. בנוסף לכך, מכיוון שהמשיב לא היה שותף לתכנון, ברור כי לא הגיע למקום ביצוע העבירה כדי לחזק את ידיהם. מטעמים אלה קבע ביהמ"ש קמא כי אין לראות את המשיב כשותף על פי דוקטרינת חיזוק הידיים. הערעור ערעורה זה של התביעה מכוון להכרעת דינו של בית המשפט קמא, ככל שמדובר בפרט האישום הראשון, בו זיכה את המשיב, ובהרשעתו בעבירות החלופיות. כן מבקשת התביעה להחמיר בעונשו של המשיב בגין מכלול העבירות בהן הורשע, אף אם לא יתקבל ערעורה לעניין ההרשעה, ועל אחת כמה וכמה מבקשת היא לעשות כן אם יתקבל ערעורה. טענות התביעה שלוש הן טענותיה של התביעה: ראשית, טוענת התביעה כי המשיב היה שותף בתכנון השוד מלכתחילה, והצטרפותו לשוד לא הייתה ספונטנית. הטענה היא כי מהראיות הנסיבתיות ניתן להסיק את התקיימות היסוד הנפשי וכי זוהי המסקנה הסבירה היחידה אליה מובילות הראיות. מכאן, ובהתקיים היסוד העובדתי של עבירת השוד, יש לייחס למשיב אחריות כשותף בביצוע השוד. לחלופין, טוענת התביעה כי מעשיו של המשיב לאחר תחילת ביצוע השוד תרמו להצלחת השוד, ועל כן יש ליחס לו אחריות כמסייע. לחלופי חילופין, טוענת התביעה כי נוכחותו של המשיב חיזקה את ידיהם ותמכה בשני מבצעי השוד האחרים, ועל כן יש לייחס לו אחריות כמחזק ידיים. המסגרת המשפטית על מנת להכריע בדבר אחריותו הפלילית של המשיב למעשה השוד, שתיים הן השאלות המונחות לפתחנו: א. מהו המעשה הפלילי אשר ביצע המשיב? ב. מתי נולדה ונצטרפה המחשבה הפלילית? יש לבחון שאלות אלה ביחס לשני שלבים בשרשרת האירועים של אותו יום: השלב שקדם לתחילת ביצוע השוד - אשר לשלב זה המחלוקת בין הצדדים נעוצה ביסוד הנפשי של המשיב. אליבא דבית המשפט קמא בשלב זה לא התקיימה במשיב המחשבה הפלילית, אלא יש להניח לטובתו כי היה נוסע תמים, שלא ידע על כוונת חבריו לשדוד את המונית. התביעה מבקשת להראות כי המשיב היה שותף לתכנון וכי בשלב זה התכוון, כמו חבריו, לשדוד את המונית. השלב שלאחר תחילת ביצוע השוד - אשר לשלב זה המחלוקת נעוצה ביסוד הפיזי של העבירה. אליבא דביהמ"ש קמא מעשיו של המשיב לא מקיימים את היסוד הפיזי של סיוע או חיזוק ידיים. טענת התביעה היא כי המעשים שעשה המשיב סייעו גם סייעו לשוד, ולחלופין - חיזקו את ידיהם של האחרים. השאלה הראשונה שעלינו לבחון, אם כן, היא מהו היסוד הנפשי שהתקיים במשיב בשלב שקדם לתחילת השוד, דהיינו: האם היה שותף לתכנון השוד, או שמא רק הצטרף אליו באופן ספונטני. התביעה ביקשה להסיק מהתנהגות הנאשם במהלך האירוע ולאחריו כי הנאשם היה שותף לשוד מלכתחילה (השיחה המרגיעה עם הנהג, תפיסת היד, ההוראה לצאת מהרכב, נטילת הטלפון, קבלת הכסף לאחר מכן). ביהמ"ש קמא קבע כי מסקנת התביעה אינה מתבקשת בהכרח: "אך מאי הגיוניות גרסת הנאשם לא ניתן להסיק בהכרח את מסקנת התביעה. עניין לנו בראיות נסיבתיות, שהכלל הנוהג בהן הוא שיש לבסס אשמה על פיהן רק אם הן מובילות למסקנה סבירה אחת. ראיות אלה בענייננו עשויות להוביל למסקנת התביעה, אך גם למסקנה סבירה אחרת, והיא שהנאשם לא היה שותף לתכנון המעשה, אך בעת שהאחרים החלו לבצע את השוד, החליט כי מוטב לו שיצטרף לנטילת המונית מבעליה, ועל כן עשה את אשר עשה" (עמ' 12 להכרעת הדין). לשיטתו של ביהמ"ש קמא, המסקנה בדבר הצטרפותו המאוחרת של המשיב לשוד הגיונית יותר, שכן הוא קיבל סכום נמוך באופן משמעותי משל חבריו, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם היותו שותף מקורי למזימה. בנוסף, העובדה שהוא סיפר לנהג אודות מכרים משותפים שלהם לא מתיישבת עם תכנון השוד, שכן כך הוא איפשר לנהג לזהות אותו לאחר מכן. על-פי המימצאים העובדתיים הגיע ביהמ"ש קמא למסקנה, כי במשיב התגבשה המחשבה הפלילית רק בשלב שבו החלו חבריו לבצע את השוד. אין בידי לקבל מסקנתו של ביהמ"ש קמא. את חלקו של המשיב במעשה השוד וגם בתכנונו יש ללמוד מהתנהגותו לפני ביצוע השוד, במהלכו ולאחריו. ההלכה בעניין הנוכחות הבלתי-מקרית בזירת הפשע היא כי: "הנוכחות, כשלעצמה, אינה אלא עובדה ניטראלית; ונטל השכנוע לטענה, כי נוכחותו של הנאשם במקום ביצוע העבירה נועדה לסייע למבצע העבירה, רובץ על התביעה." (ע"פ 303/82 אדרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז (1) 309; וראה גם: ע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (1) 693; ע"פ 6202/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (5) 685) אשר להוכחת היסוד הנפשי נקבעה בפסיקת ביהמ"ש העליון חזקה לפיה, אדם הנוכח במקום העבירה, ונוכחותו איננה מקרית, כעולה מנסיבות העניין, הנוכחות תהווה ראיה לכאורה לאשמתו: "באשר לטיב הראיות שהתביעה נדרשת להביא להוכחת מחשבתו הפלילית של הנאשם הנוכח, יש להבחין בין שני סוגי מקרים: כאשר הנוכחות על פניה היא לכאורה סתמית ומקרית, יוטל על התביעה להביא ראיה המורה על שיתוף פעולה ממשי או על שיתוף מטרה ממשי בין הנאשם לבין מבצע העבירה. אך אם הנוכחות, כעולה מן הנסיבות האופפות אותה, איננה מקרית, היא גופה תהווה ראיה לכאורה לאשמת הנאשם. במקרה כגון זה יוטל על הנאשם לסתור את ההנחה הלכאורית המסתברת מן הנסיבות ושעל-פי ההיגיון וניסיון החיים מעידה היא עליו כי נוכחותו במקום ביצוע העבירה נבעה משותפותו לעבירתו של המבצע. אם הנאשם נכשל בכך, והנסיבות המפלילות הינן בעלות משקל ראוי לשמו, תימלא מכסת הראיה הנדרשת לביסוס אשמת הנאשם, ובית המשפט יהיה רשאי להרשיעו". (ע"פ 6202/95 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (5) 685, עמ' 690. וראה גם עניין אדרי ועניין אלמליח שלעיל). במקרה דנן, נראה כי נוכחותו של המשיב בזירת האירוע בזמן השוד לא הייתה מקרית וסתמית. המשיב חבר לשני האחרים והם נסעו שלושתם ביחד לפתח-תקווה. לאחר שהות קצרה בפתח-תקווה, החליטו השלושה לחזור לאזור מגוריהם, ועלו יחדיו למונית. אין זה סביר כי בעבירה דוגמת זו, שאינה מתבצעת ברשות הרבים, אדם תמים אשר אין לו כל חלק בעבירה או זיקה למבצעיה, ייקלע באקראי לזירת העבירה. אין זה מדרכם של עבריינים המתכננים שוד לקחת עמם מלווים תמימים לביצוע השוד - אלא אם כן מסתמכים הם על שיתוף פעולה מצדם. ברגע שהחלו שני חבריו בביצוע השוד, המשיב לא התנגד ולא מחה באוזניהם, שיתף פעולה, תפס את ידו של הנהג, הורה לו לצאת מן המונית, עשה כמצוותו של ראאד נטל את הטלפון הסלולרי של הנהג ונמלט עימם לכפרם, ולאחר כל אלה קיבל את חלקו בשלל - 1500 ש"ח. כל אלו הינן נסיבות, שמעמידות על כנה את ההנחה לחובת המשיב בדבר היותו שותף לתכנון השוד. וכעת - "משנוצרה ההנחה האמורה, רשאי הנאשם להביא ראיות או ליתן הסברים, שיש בהם כדי להראות, כי ההנחה ההגיונית אינה הגיונית כלל ועיקר, או כי עוצמתה של ההנחה, לאור הסבריו, אין בכוחה לקיים את מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי, אם הנאשם נכשל בכך, והנסיבות המפלילות הינן בעלות משקל ראוי לשמו, עלולה ההנחה האמורה להפוך לראיה ניצחת, ובית המשפט יהיה רשאי לבסס עליה הרשעה בדין". (פס"ד אלמליח, בעמ' 698). בהעדר הסבר ראוי לשמו מצד המשיב, שבכוחו לסתור הנחה זו או לעורר ספק באמיתותה, יש לקבוע כי המחשבה הפלילית התגבשה אצל המשיב עוד בשלב התכנון, וכי הצטרפותו לשוד לא הייתה ספונטנית. משקבענו כי למשיב הייתה מחשבה פלילית עוד לפני שהחל השוד, עלינו לבחון האם קיים הוא את היסוד הפיזי של שותפות לעבירת השוד. סעיף 14(א)(2) לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (יהודה והשומרון)(מס' 225) קובע כי שותף ייחשב: "כל העושה או חדל מלעשות איזה מעשה כדי לאפשר לאדם אחר את ביצוע העבירה או כדי לסייע בידיו בביצוע העבירה". בענייננו, המשיב היה זה ששכנע את המתלונן נהג המונית להסיע את החבורה לבקה אל גרבייה. לפי עדות המתלונן, שביהמ"ש קמא קיבל אותה כמהימנה, הוא הסכים לבצע את הנסיעה לאחר שהתרשם שהמדובר ב"נסיעה סבירה", כלשונו, כיוון שהמשיב אמר לו שהוא מכיר אנשים מתחנת המוניות ואת אשתו של אחד הנהגים שעבד שם. במהלך הנסיעה המשיב והמתלונן שוחחו ארוכות, לרבות על מכרים משותפים, דבר שתרם להרגעתו. מכאן שהמשיב תרם רבות במעשיו לקידום מזימת השוד, שהרי אלמלא שיחתו עם הנהג, לא היה זה מסיע את החבורה והשוד לא היה מתבצע. סיכומו של דבר, לכל בני החבורה היה יעד משותף, לשדוד את המונית. לפיכך, מאחר והמשיב תרם את חלקו ליצירת תנאים לביצוע השוד, יש לראותו כשותף ולא כמסייע. מאחר ובמשיב התקיים היסוד הנפשי מלכתחילה, דהיינו, הוא היה שותף לתכנון השוד, יש לראותו כשותף לעבירת השוד, לפי סעיף 14(א)(2) לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (יהודה והשומרון)(מס' 225). ניסיון החיים מוכיח כי שוד המתבצע בצוותא ע"י מספר אנשים, אין כל אחד מן השותפים מבצע את כל יסודות העבירה בעצמו. הביצוע מתחלק בין המשתתפים השונים, ולכל אחד חלק בו. במקרה דנן המשיב תרם את חלקו בשכנוע נהג המונית להסיע את החבורה, בהרגעתו במהלך הדרך, ואף בנטילת חלק אקטיבי בשוד בכך שתפס את ידו של הנהג כשזה ביקש לכבות המנוע, הורה לו לצאת מן המכונית ולמעשה קידם את שרשרת הפעולות הדרושות לצורך הוצאתו אל הפועל של השוד. למסקנה זו הייתי בא אף אילו מצאתי כי הצטרפותו של המשיב לתכנית הייתה ספונטנית, משמצאתי כי לאחר שהתקיים בו היסוד הנפשי הנדרש נטל חלק ממשי בביצוע השוד - בין היתר בתפיסת ידו של המתלונן עת ניסה זה לדומם את הרכב. משקבעתי כי כבר בשלב הראשון - קודם תחילת ביצוע השוד - התקיימו כל יסודות השותפות לעבירה ע"י המשיב, ולחלופין אך אם התגבשה הכוונה הפלילית אצל המשיב באופן ספונטני בעת שהחל השוד בלבד, היה בסיס מספיק להרשעתו כשותף מלא לעבירה. משכך, אין צורך לדון בטענתה החלופית של התביעה, לפיה יש לייחס למשיב אחריות כמסייע, משהתקיימו במשיב הן היסוד הנפשי, כפי שקבע ביהמ"ש קמא, והן היסוד הפיזי של סיוע - כפי שמצאתי לקבוע - בניגוד לעמדת ביהמ"ש קמא. יחד עם זאת, ולמעלה מן הצורך, ראיתי להוסיף, כי אף לשיטתו של ביהמ"ש קמא, לפיה המשיב לא היה שותף לתכנון השוד, יש לייחס לו אחריות כמסייע לשוד, לפי סעיף 14(א)(3) לצו בדבר כללי האחריות לעבירה (יהודה והשומרון)(מס' 225), הקובע כי יראו כמי שהשתתף בביצוע העבירה גם - "כל אדם המסייע בידי אדם אחר בביצוע העבירה בין שהוא נוכח בשעת ביצוע העבירה ובין שאינו נוכח בשעת ביצוע העבירה. אדם נחשב כאילו סייע, אם נוכח במקום שבו נעשתה העבירה כדי להתגבר על התנגדות או כדי לחזק את החלטתו של מבצע העבירה האמיתי או כדי להבטיח את ההוצאה לפועל של העבירה העומדת להיעשות". היסודות שבבסיס האחריות כמסייע התנאי הראשון להתהוותו של סיוע הוא קיומו של מעשה הסיוע, היינו התנהגות שביכולתה לתרום לביצוע מעשה העבירה: בין אם ע"י הגשת עזרה ממשית לפני ביצוע העבירה או במהלכה, ובין אם ע"י חיזוק החלטתו של מבצע העבירה. בלב היסוד הפיזי של הסיוע נמצאת הנוכחות במקום העבירה: "מעשה של 'סיוע' משמעו נוכחות במקום העבירה; כשזו מתאפיינת בתכלית הנוכחות שהיא - להבטיח את ביצועה של העבירה בידי אחר. לבו של ה'סיוע' - ב'נוכחות' במקום הביצוע; ובלבד שאין זו נוכחות 'מזדמנת' אלא נוכחות 'מכוונת' המיועדת להבטיח את ביצוע העבירה." (י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון עמ' 161). גם כאן, נוכחות שאינה מקרית מהווה ראיה לכאורה לסיוע לעבירה. התביעה נושאת בנטל השכנוע כי הנוכחות לא הייתה מקרית, אולם אם הוכח לכאורה כי הנוכחות לא הייתה מקרית, נושא הנאשם בחובת הראיה כי לא היה שותף לעבירה (קדמי, שם, וראה גם עניין אלמליח). התנאי השני הוא קיומו של יסוד נפשי, היינו הכוונה הפלילית, הכרוכה במתן הסיוע לביצוע העבירה. אשר לרכיב זה, קבע ביהמ"ש קמא כי המשיב החליט להצטרף לנטילת המונית ברגע שחבריו החלו בביצוע השוד. השאלה שבמחלוקת היא האם התקיים בו במשיב היסוד הפיזי שבבסיס האחריות כמסייע. ידוע לנו כי המשיב היה נוכח במקום וכי עשה פעולות מסוימות, שביהמ"ש קמא קבע כי לא תרמו הן לקידום מעשה השוד. לשם הוכחת היסוד הפיזי, על התביעה להוכיח, מעבר לעצם הנוכחות במקום העבירה, גם זאת, שהנוכחות באה כדי להתגבר על התנגדות או כדי לחזק את החלטתו של מבצע העבירה האמיתי, או כדי להבטיח את ההוצאה לפועל של העבירה העומדת להיעשות. "השאלה הנשאלת תמיד, ועל-פיה יוכרע בדרך כלל העניין, היא, כיצד ייווכח בי המשפט, מה הייתה המטרה שבנוכחות אותו אדם במקום ביצוע העבירה; באיזו מידה וכיצד סייע, אם בכלל, לקידום מעשה העבירה." (עניין אדרי, בעמ' 312). בע"פ 100/55 מאיר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ט 1225, בעמ' 1226, נאמר לעניין זה כך: "וכיצד מוכיחים טעם זה? הווה אומר: בראיות המורות על שיתוף פעולה ממשי או על שיתוף מטרה עם עושה העבירה. אדם המצוי במקום באקראי או אפילו בא עם עושה העבירה לשם מטרה אחרת, שונה מדבר ביצוע מעשה העבירה, אין להביאו בפלילים כמסייע, אף אם נכח בעת עשיית העבירה". ובעניין אדרי נאמר על כך: "הנה כי כן, הנוכחות כשלעצמה עדיין אין די בה כדי לעשות את האדם, הנמצא במקום העבירה, למסייע. יש להוכיח, כי נוכחות זו לא הייתה מקרית, אלא הייתה משולבת בתרומה כלשהי לקידום מעשה העבירה, או הייתה משולבת במחשבה הפלילית לקדם בעצם הנוכחות במקום את המעשה או לחזק את ידי העושים או להקל עליהם בדרך אחרת לבצע את המעשה. עם זאת לנוכחות עצמה משקל ראייתי מסוים - לא מבוטל - אשר אפשר שיתחזק ויתעצם בראיות נסיבתיות נוספות לכדי ראיה החלטית למעשה הסיוע ואפשר שיידחה ויתבטל נוכח הסברים סבירים ומתקבלים על הדעת מפי הנאשם לנוכחותו במקום". (שם, בעמ' 313). מן הכלל אל הפרט במקרה דנן המשיב היה נוכח במעשה השוד ואף תרם את חלקו, בין אם על פי תכנון מראש ובין אם באופן ספונטני. הוא הבין את מטרתם של חבריו וסייע בכך שתפס את ידו של הנהג כשזה ביקש לכבות המנוע, הורה לו לצאת מן המכונית ולמעשה קידם את שרשרת הפעולות הדרושות לצורך הוצאתו אל הפועל של השוד. ללא ספק היה המשיב מודע לכך שנוכחותו מוסיפה ביטחון ועידוד לאלו שמבצעים את העבירות בפועל. כאמור, המשיב השתתף בביצוע, בין היתר, בנוכחותו במקום, באמצעות חיפוי וגיבוי לשעת הצורך, לצורך הרתעת הקורבן, שהרי אין דומה שוד המתבצע ע"י שלושה אנשים לשוד המתבצע ע"י שניים. כן השתתף הוא באופן אקטיבי ע"י תפיסת ידו של המתלונן ומניעת כיבוי המנוע (שהיה עלול לסכל את השוד) וע"י ההוראה לקורבן לצאת מן הרכב, פעולה המהווה חלק משרשרת הפעולות של השוד. הוא נותר במקום כאחד מחברי הקבוצה ותרם בכך לאיום ולאימה שמכוחם שדדו חבריו את נהג המונית. לדידו של השופט קמא, לא הוברר עד תום מה ביקש המשיב להשיג במניעת כיבוי המנוע על ידי הנהג בכך שאחז את ידו. השופט קמא לא קיבל את הסבר המשיב כאילו בכך ביקש להגן על הנהג מפני האחרים, אך לא מצא הסבר הגיוני אחר. לטעמי, השכל הישר מלמד כי מעשה זה נעשה במטרה לסייע לשוד, שכן אילו היה הנהג מכבה את המנוע ומוציא את המפתח, לא היו יכולים השודדים ליטול עמם את המונית, אלא אם היו מוציאים ממנו את המפתחות באלימות או באיומים. המשיב ביקש להשאיר את המפתח בתוך המכונית ולהשאיר את המנוע פועל, על מנת שהחבורה תוכל להימלט ביתר קלות מן המקום - ובפועל כך היה. לעמדת השופט קמא, אין לראות במעשיו של המערער משום סיוע, בין היתר, משום שאף אילולא מעשיו היה מתבצע השוד, ומשלא היתה במעשיו תרומה ממשית לו. אף עמדה זו לא אוכן לקבל. הלכה היא כי את שאלת האחריות בפלילים אין גוזרים ממידת התרומה להגשמת העבירה הפלילית, ודי במעשה אשר יש בו להכשיר את הקרקע לביצועה. וכפי שנקבע לאחרונה בע"פ 9282/00 ירחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 759, בעמ' 764: "במסגרת היסוד העובדתי שבהגדרת העבירה נדרשת כאמור התנהגות מסייעת, לאמור - התנהגות אשר יש בה כדי ליצור את התנאים לביצוע העבירה על-ידי המבצע בעיקרי באחת מן הדרכים המנויות בסעיף 31 לחוק העונשין. ודוק, אין הכרח כי בהתנהגותו ירים המסייע תרומה אפקטיבית לביצוע העבירה העיקרית, או כי אלמלא הסיוע לא הייתה מתגבשת העבירה העיקרית." (ההדגשה שלי - ש.ג.) סיכומו של דבר, מקובלת עלי מסקנת התביעה, כי נוכחותו של המערער במקום לא הייתה תמימה ומקרית; ראינו, ואף ביהמ"ש קמא קבע זאת, כי זו הייתה משולבת במחשבה פלילית. משכך, נתקיימו במשיב כל היסודות הדרושים לביסוס אחריותו כמסייע, ועל כן גם אם נקבל את מסקנתו של ביהמ"ש קמא בדבר מועד התגבשות היסוד הנפשי, הרי שיש להרשיעו בעבירת השוד. אשר על כן, ערעור התביעה לעניין ההרשעה מתקבל, והנני מבטל את הכרעת דינו של ביהמ"ש קמא, ומרשיע את המשיב בעבירת השוד - כפי שיוחסה לו בכתב האישום - נוסף על ההרשעה בשאר העבירות בהן הודה. העונש אף אשר לעונש מצאתי כי הדין במקרה זה עם התביעה. מסתבר כי המשיב, אשר בעת שנעצר היה כבן 20, הינו בעל עבר פלילי לא מבוטל. כבר ביותו בן 15 החל את דרכו העבריינית במעשי גניבה ואלימות, ומאז המשיך בביצוע עבירות רכוש. בתחילה נשפט ע"י ביהמ"ש לנוער, אולם בשנת 1999, משבגר, הובא בפלילים אף בפני ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב, שם נדון ל-12 חודשי מאסר בגין גניבה ובגין תקיפה כדי לגנוב. המשיב תיאר בפני את מצבו הקשה וביקש כי תינתן לו הזדמנות נוספת. אכן, אף אני הייתי רוצה לראות את המשיב עולה על מסלול חיים נורמטיבי, אלא שדומני כי הקלה בעונשו היום לא תועיל, לא למשיב אף לא לחברה אשר את שלומה סיכן. על המשיב לדעת כי בתי המשפט יגמלו לו על מעשיו, ורק ידיעה זו עשוייה, אף אם לא בוודאות, למנוע מהמשיב לחזור לדרכו העבריינית. חוששני כי אם לא כך נעשה, עלול המשיב, אשר כבר גילה במעשיו כי נכון הוא לנקוט באלימות על מנת לזכות ברכוש לא לו, להמשיך וללסטם את הבריות. על אף האמור לעיל, והגם שהתביעה ביקשה להחמיר עם המשיב במידה ניכרת, ואף תמכה יתדותיה בשורה של תקדימים מחמירים, החלטתי שלא למצות עם המערער את מלוא חומרת הדין. כזאת עשיתי, לאחר שהבאתי בחשבון את חלקו בשוד הנזכר, ומתוך כוונה להשאיר לו פתח של תקווה, למען ישוב לאורח חיים תקין בעתיד. אשר על כן, הנני גוזר למשיב עונש של 4.5 שנות מאסר, מהן 3 שנים לריצוי בפועל ומניינן מיום מעצרו, והיתרה על-תנאי. עונש מותנה זה לא ירצה המשיב, אלא אם יעבור תוך 5 שנים מיום שחרורו, עבירת רכוש או תקיפה. עונש הקנס והפיצוי למלונן, יהיו כקבוע בגזר דינו של ביהמ"ש קמא. דוקטרינות משפטיותמשפט פלילי