לפניי תביעה כספית על סך 784,005 ₪, שהוגשה ע"י התובעות כנגד הנתבעים. גרסת וטיעוני הצדדים. 1. התובעות עותרות בזאת לחיובם של הנתבעים בסכום אותו שלמו לשני בעלי מגרשים בעיר נצרת עילית. התובעות חויבו לשלם את הסכום הנתבע בעקבות בקשה שהגישו בעלי המגרשים הנ"ל בהתאם לסע' 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965( להלן: החוק). 2. התובעות הציגו בהרחבה את המסכת העובדתית העומדת ביסוד דרישתן לפיצוי. כנטען, הנתבע מס' 1 ( להלן:המנהל) יזם בשנת 1985 שינוי לתוכניות מפורטות קודמות. השינוי יועד לאישור חלוקה חדשה, תוך יצירת מגרש נוסף על חשבון שטחים שהוגדרו מקודם כשטחי ציבור בעיר נצרת עילית. ( להלן: התוכנית). 3. התובעות מוסיפות וטוענות, כי על אף העובדה שתוכנית זו הופקדה אצל הנתבעת מס' 2 ( להלן: הועדה המחוזית), ביום 1.3.88 פורסמה בילקוט הפרסומים, כן החליטה הועדה המחוזית לאמץ תוכנית זו, אולם דבר אישורה של התוכנית לא פורסם ע"י הועדה המחוזית, אלא רק שנים לאחר מכן. 4. עוד עולה, כי תוכנית זו פורסמה אך ביום 6.7.97, ובעקבות פרסום זה הוגשו שתי תביעות לפיצוי בהתאם לסע' 197 לחוק כנגד הנתבעת מס' 2, שבעקבותיהן חויבה האחרונה לשלם את הסכום הנתבע. 5. התובעות בדעה כי הנתבעים התרשלו עת פרסמו את דבר אישורה של התוכנית באיחור רב. לגישת התובעות היה על המנהל לבצע את הפרסומים בשנת 86, עת הועדה המחוזית החליטה על הפקדת התוכנית וגם בשנת 94 לאחר אישורה של התוכנית הפוגעת. ועוד, הועדה המחוזית ישבה בחיבוק ידיים משך 8 שנים ולא טרחה לברר אשר עלה בגורלה של התוכנית, מבלי שנקטה בהליך של מעקב ובקרה. בהמשך התובעות מדגישות כי, חובת הפרסום רובצת גם לפתחה של הועדה המחוזית מכוחם של סעיפים 89 ו-117 לחוק, כאשר אף הוראות חוקיות אלו הופרו ע"י הועדה הנ"ל. 6. התובעות הוסיפו כי, חלף פרק זמן רב עד לאישור התוכנית, זאת כתוצאה ממחדליהם של הנתבעים. התנהלות זו של הנתבעים הסבה נזקים לתובעות שנאלצו לשאת בפיצוי וכלשונן של התובעות בסיכומיהם:" הנתבעים יכלו לצפות כי התמשכות התקופה בה מתאפשרת הגשת התנגדויות ותביעות לפיצויים כנגד ובגין התוכנית הפוגעת תגרום לכך שבעלי זיקה למקרקעין יתעוררו מתרדמתם ויחלו בהגשת התנגדויות", כן הוסיפו וטענו:" סביר מאוד לצפות כי תביעות לפי סעיף 197 לחוק, שהוגשו בדיעבד, בחלוף למעלה משתים עשרה שנים מהפקדת התוכנית לא היו מוגשות ובעלי המקרקעין כלל לא היו מתעוררים על זכויותיהם..". מכאן, התובעות בדעה כי קיים קשר סיבתי, ולחילופין בנסיבות ראוי ונכון להיזקק לדוקטרינת הסיבתיות העמומה. 7. מהצד השני של המתרס, גם הנתבעים ראו לפרוש את העובדות. באשר למתווה העיקרי כמעט ואין מחלוקת, אם כי בסיכומי הנתבעים הוסיפו פרטים ונתונים שמעבים את השלד העובדתי שהתובעות הציגו. 8. בין היתר נטען, בהתאם לסימן ד' לחוק שהיה בתוקף באותם זמנים, התוכנית אותה יזם המנהל הוגשה לתובעת מס' 2 ( להלן: הועדה המקומית ), שהייתה המוסמכת להעביר את התוכנית לועדה המחוזית. תוכנית זו נבחנה ע"י הועדה המקומית שהחליטה, בישיבתה מיום 22.9.85, להמליץ בפני הועדה המחוזית על קבלתה. 9. התוכנית התקבלה בועדה המחוזית שהחליטה , בישיבתה מיום 30.6.86, על הפקדתה לאחר ביצוע תיקון אותו דרשה. הודעה מתאימה נשלחה ביום 14.8.86, לועדה המקומית שהתבקשה לבצע את התיקון ולהמציא 5 עותקים מאותה תוכנית מתוקנת. 10. התוכנית תוקנה והופקדה בועדה המחוזית, או אז הוגשה התנגדות ע"י אחד הנפגעים. התנגדות זו התקבלה בחלקה וזאת ביום 5.10.86, ושוב התבקשה הועדה המקומית להמציא עותקים מתוקנים. 11. הזמן נקף, תוכניות מתוקנות לא הוחזרו ומכאן דבר אישורה של התוכנית לא פורסם. בשנת 96 שוב הוגשה התנגדות ע"י אותו נפגע ושכנו, שנידונה בועדה המחוזית בנוכחות מהנדסן של התובעות. התנגדות זו נדחתה בכפוף לביצועם של שינויים קלים. בעקבות כך, הועדה המקומית הפקידה במשרדי הוועדה המחוזית עותקים מתוקנים וזאת ביום 26.6.97, כן מסרה קטעי עיתונות בדבר פרסום אישור התוכניות. לאחר מכן תוכנית זו זכתה לאישורו של השר הממונה ודבר אישורה פורסם בילקוט הפרסומים ביום 6.7.97. בעקבות פרסום זה וכניסת התוכנית לתוקף, הוגשו במסגרת התקופה הקבועה בחוק, תביעותיהם של הנפגעים לקבלת פיצויים בהתאם לסע' 197 לחוק. 12. זו הייתה תמצית גרסתם של הנתבעים, שזכתה לגיבוי במסמכים שצורפו לתצהירים. בהתבסס על עובדות אלו, הנתבעים דוגלים בגישה לפיה, בנסיבות אין לאתר התרשלות גם לא הפרת חובה חקוקה מצד מי מהנתבעים, לחילופין בנסיבות לא מתקיים אף נזק גם לא קשר סיבתי. 13. יוער כי, לא נשמעו ראיות הצדדים, אשר הסכימו כי פס"ד זה יינתן בהתבסס על התצהירים, נספחיהם וסיכומים שהוגשו. דיון והכרעה. 1. המחוקק, בענייננו, הביע את דעתו מפורשות עת ראה לתחום ולהתוות מסלול מיוחד לקבלת פיצוי בשל פגיעה במקרקעין שנגרמו בעקבות תוכנית. המחוקק גם ראה , בסעיף 197 לחוק, לנקוב בגורם המפצה שמתקציבו ומכיסו ישולמו כספי הפיצויים. לשון החוק ברורה ולפיה על הועדה המקומית לשאת בעול הפיצוי. אלא שבענייננו, התובעות בדעה , כי הפיצויים שולמו בעקבות התרשלות או הפרת חובות חקוקות מצידם של הנתבעים. זוהי הטענה שהועלתה בסיכומי התובעות ואליה אדרש להלן. 2. נכון הדבר שככלל גוף ציבורי כפי כל מזיק אחר חייב לנהוג בזהירות ולנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע את הנזק, ובאם לאו אזי הדרך סלולה בפני הניזוק להגשת תביעה הנבחנת בהתאם לאמות המידה הנהוגות בפקודת הנזיקין ( ראו, ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1)113, 132). אולם , בנסיבות אף בהנחה כי הנתבעים התמהמהו עת לא דאגו לקדם את התוכנית או לפרסומה בזמנים סבירים, עדיין אין בין המחדלים הנטענים או ההפרות לחובות חקוקות בהן אוחזות התובעות, אף זיקה וקשר סיבתי עובדתי גם לא משפטי לנזק הנטען. 3. חיוב התובעות בתשלום הפיצוי לנפגעים נבע מהעובדה שהתוכנית כללה בחובה ביטול לשטחים ציבוריים והכשרתם כמגרש בניה, דבר שהיווה פגיעה במקרקעין סמוכים. פגיעה זו של התוכנית במגרשיהם הסמוכים של הנפגעים, היא אשר הקימה את זכאות הנפגעים לפיצוי בהתאם לסע' 197 לחוק (ראו, בר"מ 8282/07 הועדה המקומית לתכנון ובניה-אשקלון נ' בימין גנוסר ואח' {פורסם במאגרים}). 4. בהקשר זה חשוב להבחין בין פגיעה שנגרמה בשל אימוצה של תוכנית מוגדרת, החוסה תחת ההסדר הקבוע בסע' 197, לבין פגיעה שנגרמה למקרקעין עקב התנהלותה של רשות שלטונית, כגון הועדות לתכנון ובניה, שלקתה ברשלנות. באשר לאחרונה נקבע כי, הנפגע רשאי ויכול לעתור לחיובו של הגורם האחראי שהפר את חובת הזהירות הרובצת לפתחו ואשר עקב הפרה זו גרם לנזקי הנפגע. הווי אומר, ככל שהפגיעה אינה נעוצה בהוראותיה של התוכנית הספציפית הנפגע, שהינו בד"כ בעל המקרקעין, רשאי להגיש תביעה בהתבסס על העוולות שמצאו ביטוי בפקודת הנזיקין. לא כך, עת עסקינן בפגיעה שהינה תוצר של אימוצה וישומה של תוכנית , שאז ניתן ואפשרי להלך במסלול המיוחד שנקבע בסע' 197 לחוק בלבד ( ראו, דנ"מ 6808/06 הועדה המקומית לתכנון ובניה-נתניה נ' מרדכי הר ואח' {פורסם במאגרים}). 5. ברור, אם כך, שהפרותיהם לחובות חקוקות, מעשיהם ומחדליהם הנטענים של הנתבעים לא תרמו במישור העובדתי להתגבשותו או להגברתו של הפיצוי ששולם בסופו של יום לנפגעים. גם לו הנתבעים פעלו בזריזות ובשקידה ראויות ומילאו אחר הוראות החוק בדבר הפרסום, בהנחה שלא עשו זאת, עדיין זכותם של הנפגעים, לעתור לקבלת אותם פיצויים במסגרת אותה התקופה הקבועה בחוק - תוך 3 שנים מתחילת תוקפה של התוכנית- הייתה שרירה וקיימת. הווי אומר, אין לומר בנסיבות כי לו הנתבעים פעלו אחרת, אזי ניתן לקבוע ברמת ההסתברות הנהוגה במישור האזרחי, כי הסיכוי שהתביעה לקבלת פיצויים הייתה נחסמת, גדול מהסיכוי שגם בנסיבות אלו הזכות לתביעה זו הייתה ממומשת ע"י הנפגעים בפרק הזמן הקבוע בחוק. 6. התובעות מחדדות כי, לו הנתבעים פעלו כראוי קיימת אפשרות כלשונן:" שבעלי המקרקעין לא היו מתעוררים על זכויותיהם", תביעתם הייתה מתיישנת ונחסמת כליל. טענה זו היא הנותנת אודות העדרו של קשר סיבתי עובדתי וכי עסקינן בהשערה כללית וחסרת כל בסיס. על סמך השערות לא ניתן לבסס קיומו של קשר סיבתי עובדתי שדורש רצף ברור בין המעשה או המחדל הרשלניים לבין הנזק. רק באם ניתן לקבוע כי אלמלא אותם מעשים, מחדלים או הפרות לחובות חקוקות נטענים הנזק לא היה מתרחש, אז ורק אז נכון להסיק את המסקנה המתחייבת בדבר קיומו של קשר סיבתי עובדתי, ולא כך בענייננו. 7. אף דוקטרינת הסיבתיות העמומה אין בה כדי להועיל לתובעות בנסיבותיו של מקרה זה. תנאי יסוד להחלתה של דוקטרינה זו, בהנחה שהיא ישימה בסוג זה של המקרים, הינו קיומו של גורם המסוגל ולו תיאורטית לגרום לנזק, אך הוכחת תהליך הגרימה אינה אפשרית בנסיבות. ואילו בענייננו, הגורם לתשלומם של הפיצויים ידוע היטב אף לתובעות, כך גם תהליך הגרימה בין החלתה ואישורה של תוכנית פוגעת לבין הגריעה שחלה בשווי מגרשיהם של הנפגעים. ועוד, דוקטרינה זו מיושמת אך באשר לגורמים משמעותיים וכאלה שפוטנציאל גרימתם לנזק הינו ברמה גבוהה ולא גורמים זניחים שהאפשרות בדבר תרומתם מבוססת, כאמור, על סמך השערות בעלמא. ועוד, על האוחז בטענה זו להוכיח או למצער להניח תשתית עובדתית שהמנה אפשרי וניתן להסיק קיומה של הסתברות ברמה זו או אחרת לגרימת הנזק ע"י המעשים או המחדלים הנטענים, כאשר בענייננו לבד מהטענה התובעות לא התאמצו להניח ולו תשתית לכאורית שבכוחה לבסס את טענתם הגורפת. 8. גם הקשר הסיבתי המשפטי הינו רופף עד מאוד בנסיבות. אין זה סביר ליחס לנתבעים , בזיקה לעוולת הרשלנות, את היכולת לצפות כי לו הפרסום נעשה מזמן ומניין הימים להגשת תביעות לפי סע' 197 החל בזמנים הסמוכים לתחילתו של התהליך, אזי תביעות הנפגעים לא היו מוגשות בתקופה הקבועה בחוק. תשובה זהה גם באשר לשאלה אם הנתבעים היו צריכים לצפות את האפשרות בדבר הצבת מחסום דיוני בפני הטוען לזכות מהותית. ודוק, גם לו הייתה קיימת אפשרות קלושה להתיישנות אין היא גורעת מזכותם המהותית של הנפגעים, אלא לכל היותר, באם התממשה אותה אפשרות שולית, אזי יוצב בפני הנפגעים מחסום דיוני בלבד שלא מפקיע את הזכות המהותית, ( ראו, דבריו של כב' השופט חשין בסע' 61 בדנ"א 3768/98 קרית בית הכרם בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה-ירושלים, פ"ד נז(5)49). שלילת זכות מהותית מפאת מחסום דיוני אינה נופלת במסגרת הצפיות שנכון לייחס למזיק לאור המגמה המובהקת והעקבית שקיבלה ביטוי בפסיקתו של בהמ"ש, ולפיה נכון לצמצם תחולתה והתפרשותה של תורת ההתיישנות תוך מתן משקל משמעותי לקיומה של הזכות המהותית, (ראו, ע"א 9413/03 אילן אלנקווה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ירושלים [פורסם במאגרים]). כך גם באשר לטענה להפרת חובה חקוקה. מתחם הסיכון הגלום בהוראות החוק, אליהן מפנות התובעות, לא כולל בחובו אותו סיכון שמומש בנסיבות. המחוקק לא התכוון , עת ראה לחוקק את הוראות הפרסום, למנוע את הסיכון אליו מכוונות הנתבעות לפיו "הנפגעים יתעוררו על זכויותיהם" דבר שימנע את התיישנות תביעותיהם. ( ראו, ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' מועצה מקומית בית שמש, פד"י לז(1)113, 146(.יחוס כוונה כזו למחוקק לפיה ראה את העדר התיישנות תביעתו של נפגע, מפאת דחיית הפרסום, כסיכון שראוי למנוע., הינה מרחיקת לכת ואף לוקה בחוסר הגיון. 9. לנוכח העובדה שהעדרו של קשר סיבתי מזדקר לעין בנסיבות, אזי לא ראיתי צורך לבחון את יתר מרכיביהן של העוולות עליהן סומכות התובעות בסיכומיהן. סוף דבר. לאור כל האמור לעיל, אני מורה בזאת על דחיית התביעה. התובעות ישאו בהוצאות הנתבעים בגין הליך זה, כן ישלמו לנתבעים שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק. דוקטרינות משפטיות