1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' שנלר, כב' השופט ד"ר ק' ורדי, כב' השופטת ד' גנות), לפיו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש ונדחה ערעורה של המשיבה, על פסק-דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת ח' ינון), במסגרתו חויב המבקש בתשלום 2,150,000 ש"ח בעבור רכישת מניותיה של המשיבה בחברת שעת השין בע"מ (להלן: החברה), מכוח ההסכם שנכרת בין הצדדים. בנוסף, משיג המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לפיה נדחתה בקשתו לתיקון טעות סופר בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי. 2. מההחלטות שפורטו לעיל עולה שהמבקש והמשיבה החזיקו, כל אחד, בכמחצית ממניות החברה וכן שימשו כמנהליה. החברה הפעילה מסעדה ושירותי קייטרינג במתחם תחנת דלק. בשנת 1999 הגישה המשיבה בקשה לבית המשפט המחוזי בחיפה לפירוק החברה. בית המשפט הורה על מינוי מעריך לנכסי החברה ועל יסוד חוות דעתו נערכה התמחרות בין הצדדים ביחס לשאר מניות החברה שבידי האחר. יש לציין, שבמסגרת חוות דעתו של המעריך נקבע כי זכות השכירות ארוכת הטווח במסעדה תמורת דמי שכירות סמליים, הינה אחד מנכסיה העיקריים של החברה. לקראת עריכת ההתמחרות חתמו הצדדים על נוהל התמחרות, במסגרתו נקבע שההצעה הראשונה, בסך חצי מיליון דולר, ניתנה על-ידי המערער, וכן נקבע מנגנון לעריכת ההתמחרות ולביצוע תשלום ההצעה הזוכה. על-פי פרוטוקול ישיבת ההתמחרות התקבלה הצעתו הראשונה של המבקש על-ידי המשיבה. אולם, המערער לא ביצע את התשלום במועדו, ומאוחר יותר הבהיר כי לא יוכל לעמוד בהתחייבותו במתווה שנקבע. בעקבות זאת, הגישה המשיבה תביעה לאכיפת התשלום, בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. המבקש מצידו הגיש בקשת רשות להתגונן שעיקרה נגעה להתנהגותה של המשיבה, אשר לדבריו עשתה כל שלאל ידה בכדי לסכל את הליך ההתמחרות, וניתנה למבקש רשות להתגונן. בית משפט השלום בתל אביב קיבל את התביעה וקבע כי לא ראה כל ממש לנסיגת המבקש מחיוביו, לפיכך חייב את המבקש בתשלום 2,150,000 ש"ח בעבור מניותיה של המשיבה בחברה. 3. המבקש הגיש ערעור על פסק-דינו של בית משפט השלום לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בערעורו שב וטען המבקש כי המשיבה פעלה לשם סיכול ההתמחרות הן לפני קיומה והן לאחריה. לטענת המבקש מעשיה עולים לכדי סיכול החוזה בהתאם לסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרשת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: חוק החוזים-תרופות), ולחילופין הטעיה וטעות בהתבססו על סעיפים 14 ו-15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. המבקש ביסס טענות אלו, בין היתר, על מחדליה של המבקשת להסדיר את עבודות הבניה שנערכו במבנה המסעדה בניגוד לדין, אשר בגינם אף הורשעו הצדדים והחברה בעבירה על דיני התכנון ובניה. לשיטתו עד שיוסדרו היתרי הבניה נגרע ערכן של מניות החברה באופן ניכר, כפי שעולה גם מחוות דעתו של המעריך שקבעה כי זכות שכירות ארוכת טווח במסעדה, תמורת דמי שכירות סמליים, מהווה חלק ארי משווייה של החברה. 4. במסגרת פסק-דינו דחה בית המשפט את טענתו של המבקש ביחס לסיכול החוזה. בית המשפט ציין כי על הסיכול להיות בלתי ניתן לצפייה ונגרם בשל אירוע חיצוני, בעוד שלטענת המבקש הסיכול נגרם בשל פעולותיה של המשיבה, להבדיל ממאורע שנגרם בשל "כוח עליון". כמו כן, נדחתה טענת המבקש לטעות או הטעיה, הואיל וכל המידע הרלבנטי היה ידוע למבקש בעת כריתת ההסכם. מאידך, קבע בית המשפט כי לאור מחדליה של המשיבה בהשגת האישורים הנדרשים לשם הפעלת המסעדה, ועמידתה על תשלום מלוא התמורה כאשר ברור שלא ניתן יהיה לנהל מסעדה במקום, יש מקום להפחית מסכום החיוב של המבקש. זאת, באמצעות הפעלת סמכותו של בית המשפט לשקול שיקולי צדק באכיפת החוזה והתנייתו "בקיום חיוביו של הנפגע" מכוח סעיפים 3(4) ו-4 לחוק החוזים-תרופות. לפיכך, קבע בית המשפט שיש להפחית את חיובו של המבקש לסך של 1,318,750 ש"ח, דהיינו הפחתת שוויה של מחצית זכות השכירות שנגרעה משנת 2005-המועד בו היה ברור שלא ניתן להמשיך להפעיל את המסעדה ללא אישורי הבניה הנדרשים. בית המשפט ביסס הפחתה זו על קביעותו לפיה ממועד זה לא ניתן היה להמשיך ולהפעיל את המסעדה עקב היעדר היתרים מתאימים שהסדרתם היה באחריות המשיבה. 5. בבקשה דנן מתמקד המבקש בטענת סיכול החוזה. לשיטתו עולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי כי עקב מחדליה של המשיבה להסדיר את אישורי הבניה של מבנה המסעדה, לא היה באפשרותו להפעיל את המסעדה במקום, ולכן נגרע באופן משמעותי ביותר ערכן של מניות החברה. לפיכך, הביאה המשיבה במעשיה לסיכול מוחלט של מטרת החוזה, שכן במצב דברים זה אין בקיום החוזה כל תועלת למבקש. לשיטת המבקש מדובר בסוגיה משפטית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים ושטרם נקבעה הלכה בעניינה. סוגיה זו אופיינית לעסקאות מקרקעין רבות ולכן מתעורר צורך לדון בעניין זה במסגרת גלגול שלישי. כמו כן, המבקש מצביע על סתירה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר מחד גיסא שלל את טענת הסיכול, ומאידך גיסא ביסס את ההפחתה בחיוביו של המבקש על מחדליה של המשיבה אשר הביאו לסיכול הפעלת המסעדה במקום. 6. בנוסף, המבקש משיג על החלטת בית המשפט המחוזי לפיה נדחתה בקשתו לתיקון טעות סופר בחישוב הסכום בו הוא חויב במסגרת פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. טענתו היא כי בהתאם לפסק-הדין יש לנכות את מלוא שווייה הכלכלי של זכות השכירות בסך 1,662,500 ש"ח ולא את חציו של סכום זה. לשיטת המבקש מאחר שנקבע במסגרת פסק-הדין כי אי הסדרת האישורים הנדרשים הייתה באחריות המשיבה, הרי הוא זכאי להפחתת מלוא שווייה של זכות השכירות. 7. לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. המבקש לא מעלה כל שאלה משפטית הראויה לדיון בגלגול שלישי, אלא לכל היותר משיג על אופן יישום ההלכות ביחס לסוגיית הסיכול (ראו: רע"א 2882/05 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' בלולו (לא פורסמה, 16.1.06)). למעלה מהצורך, יש לציין כי לא מצאתי ממש בטענות המבקש גם לגופו של עניין. סעיף 18(א) לחוק החוזים-תרופות, המעגן את דוקטרינת הסיכול, קובע שלושה מבחנים מצטברים שבהתקיימם הפרת החוזה לא תזכה באכיפתו או במתן פיצויים בהתאם להוראות הסעיף. במקרה דנן נהיר כי לא מתקיים היסוד הראשון בדבר היעדר צפיות של הנסיבות המסכלות. מפסק- דינו של בית המשפט המחוזי עולה שהמבקש היה מודע, למצער, לקושי המתעורר ביחס להיתרי הבניה במסעדה-המונעים אפשרות להפעלתה, טרם נכרת החוזה. כמו כן, המבקש ניהל מערכת יחסים קשה ועכורה עד מאוד עם המשיבה והיה לכל הפחות ער לאפשרות כי על רקע זה היא לא תפעל במלוא מרצה לשם קידום הסדרת ההיתרים. לכן איני רואה כל יסוד לטענה כי אי הסדרת ההיתרים על-ידי המבקשת הייתה בלתי צפויה בעת כריתת ההסכם, אלא לטעמי מדובר בסיכון שהמבקש נטל על עצמו בעת כריתת החוזה. ויודגש כי הפעלת דוקטרינת הסיכול צומצמה באופן ניכר בפסיקה, אף במקרים בהם עמדה שאלה מהותית של היעדר צפיית הנסיבות המסכלות (ראו: ע"א 719/89 מחצבות חיפה בע"מ נ' חנ-רון בע"מ, פ"ד מו(3) 305 (1992)). יחד עם זאת, ברצוני להדגיש כי דברים אלו תחומים לצורך טענת הסיכול בלבד, ואינם משליכים על טענות הצדדים שהועלו על-ידי הצדדים ונותחו על-ידי בית המשפט המחוזי ולא הועלו בפנינו. בשולי הדברים, יש לציין כי לא מצאתי כל סתירה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי, כפי שטוען המבקש. 8. כמו כן, איני מוצאת לנכון לקבל את השגתו של המבקש על החלטת בית המשפט המחוזי שדחה את בקשתו לתיקון פסק-הדין בשל טעות סופר. מהחלטת בית המשפט עולה כי הבקשה נדחתה היות והמבקש אינו משיג על טעות סופר, אלא על אופן החישוב מבחינה מהותית. גם אני התרשמתי כי אכן מדובר בסוגיה מהותית, להבדיל מטעות טכנית ביחס לאופן חישוב הערך הכלכלי של זכות השכירות. דהיינו, המבקש משיג על המרכיבים שיש לנכות מחיוביו, להבדיל מטעות הנובעת מאופן חישוב מרכיבים אלו. מעבר לכך, לא העלה המבקש כל שאלה משפטית הראויה לדיון במסגרת גלגול שלישי גם ביחס לסוגיה זו. 9. משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות. דוקטרינות משפטיות