1. ביום 25.10.04 הושת על הנאשם קנס מנהלי בגין העסקת ארבעה עובדים זרים שלא כדין בנכס ברחוב הצייר יוסי בירושלים ביום 9.4.03. משנדחתה בקשתו לתובע המוסמך להישפט מיום 21.7.08 מפאת חלוף המועד הקבוע בחוק העבירות המינהליות התשמ"ו- 1985, הגיש הנאשם בקשה להישפט ולחלופין בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט ביום 12.8.08 בתיק בש 27/08. על פי תגובת המרכז לגביית קנסות מיום 3.9.08 שילם הנאשם את הקנס אשר הוטל עליו בסך כולל של 28,446 ₪, והתיק בעניינו נסגר ביום 30.6.08. משהוגשה תגובת המשיבה ונוכח החלטת בית הדין מיום 27.10.08, ביקש הנאשם לחזור בו מבקשתו. ביום 17.11.08 נמחקה הבקשה. 2. ביום 9.7.08 הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בתיק הנוכחי בגין העסקת שלושה עובדים זרים שלא כדין בנכס ברח' הצייר יוסי 12 בירושלים, בעקבות ביקורת שנערכה במקום ביום 15.5.03. בדיון ביום 11.12.08 טען הנאשם שתי טענות מקדמיות. ואלו הן: א. האירועים מיום 9.4.03 ומיום 15.5.03 מתייחסים לאותו אתר ולאותם עובדים בפערי זמן של כחודש ימים. משכך, העבירות המיוחסות לנאשם בהליך הנוכחי הינן עבירות נמשכות, ולא ניתן להגיש בגינן עתה כתב אישום נוסף, לצד הקנס המנהלי שהוטל ושולם בגין עבירות מיום 9.4.03. כמו כן היה על המאשימה לפעול בנסיבות אלו כאמור בסעיף 8(ב)(1) לחוק העבירות המנהליות העוסק במתן התראה. ב. בעניינו של הנאשם חלה הגנת הטעות במצב דברים. 3. באשר לטענה הראשונה נטען מפי המאשימה כי בחוק העבירות המנהליות קיימת אבחנה בין עבירה חוזרת לעבירה נמשכת, ואין לעבירות נשוא כתב האישום ולעבירות נמשכות ולא כלום. זאת משום שאין חפיפה מלאה בין מספר העובדים או זהותם בשני המקרים. ב"כ המאשימה לא טען לעניין תחולת הסייג לאחריות פלילית שעניינו טעות במצב דברים. 4.מקומן הטבעי של טענות מקדמיות הוא לפני בירור האשמה, שכן תוצאתן עשויה להיות ביטול כתב האישום או תיקונו. השאלה הצריכה הכרעה בעניייננו הינה האם יש בעניינו של הנאשם מקום להחיל את דוקטרינת העבירה הנמשכת אם לאו. דוקטרינת העבירה הנמשכת נועדה במהותה למנוע פיצול מלאכותי בלתי רצוי של מערך עובדתי אחד לעבירות נפרדות. כך נפסק ברע"פ 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל: "הדוקטרינה של העבירה ה'נמשכת' מתייחסת לעבירה, המחייבת קיום משך זמן כלשהו עד להשלמתה התחילית, ועם זאת היא הולכת ונמשכת עד להשלמתה הסופית, מבלי שהיא חדלה להיות עבירה אינטגרלית אחת… לאחר שבסיסה ה'איכותי' הושלם היא הולכת ותופחת מבחינה 'כמותית', ככל שחולף הזמן, והעבריין לא מילא את החובה המוטלת עליו, והיא 'מבשילה', כאשר אירע מאורע, המנתק את רציפותה, או כאשר מוגש כתב אישום. אך היא אינה חדלה להיות עבירה אינטגראלית ויחידה, שבגדרה לא ניתן לגזור את דינו של הנאשם אלא פעם אחת. דוקטרינה זו מונעת את התוצאה הבלתי רצויה של פיצולה של מערכת עובדתית אחת באופן מלאכותי לעבירות נפרדות" (עמ' 330-331). בספרו יסודות בדיני עונשין מבהיר הפרופ' פלר כי: "העבירה היא נמשכת, כאשר תהליך ההתגבשות של רכיבה ההתנהגותי מותנה בהתמדה בו של העושה במשך זמן מסוים, כשכל התמדה נוספת בהתנהגותו מתמזגת עם הקטע הקודם במסגרת עבירה אחת, בעלת מומנט השלמה אחד, עם הפסקתה של אותה התנהגות... כל התמדה כאמור בהתנהגות העבריינית אינה אלא דוחה את השלמת האירוע, כעבירה אחת ויחידה. העבירה משנה רק את היקפה בהתאם למומנט השלמתה הסופית" (שניאור זלמן פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ג' 170-171). מוסיף ומסביר פרופ' פלר: "אין הרכיב ההתנהגותי של העבירה הנמשכת נתון לחלוקה לפי קטעי-זמן של המשכיות, ובכך ליצירה של ריבוי עבירות; אף משך הזמן המזערי, הנדרש לשם השלמה תחילית של העבירה, אינו יכול לשמש קנה-מידה לחלוקה כזאת. ניתן אפוא לסכם: העבירה הנמשכת היא עבירה שמצריכה לשם השלמתה התחילית התמדה במשך זמן מסויים ברכיב ההתנהגותי שבו היא מותנית, וכל התמדה נוספת בו דוחה, עד להפסקתו, את ההשלמה הסופית של העבירה, כעבירה אחת ויחידה מאז תחילתה; והכול, כאשר התמדה כאמור היא מענינו של הטבע האוביקטיבי של הרכיב ההתנהגותי של היסוד העובדתי שבעבירה". 5. בענייננו לא התקיימו הדרישות המהותיות להכרה ברצף עשייה כמעשה עברייני אחד לצורך הגשת כתב אישום יחיד. משכך יש לדחות את טענות הנאשם לתחולת הדוקטרינה בעניינו. כאמור, הכלל הוא כי בגין עבירה נמשכת ניתן להעמיד לדין פעם אחת בלבד ולא בגין מקטעים נוספים של קיומה, ובלבד שהמעשה העברייני נמשך ברציפות שאינה נפסקת מתחילת ביצועו ובאותו מערך עובדתי. וכך הובאו הדברים ברע"פ 849/07 זוהר בן אשר נ. מדינת ישראל: "המייחד את "העבירה הנמשכת" (לעניין תחילת מנין תקופת התיישנותה), הינו בראש ובראשונה התמשכותו והשתרעותו של המעשה העברייני ברציפות שאינה נפסקת מתחילת ביצוע העבירה, באופן בו החלקיקים האנליטים הנפרדים" של אותן עבירות הנמשכים והולכים בכל רגע מצטרפים לעשיה עבריינית מתמשכת ורצופה אחת. כל חלקיקיה של עשיה זו זהים ותואמים זה לזה בהיבט העשיה (או המחדל) ..." הדגש בהגדרת העבירה הנמשכת הוא באינטגראליות העשייה הממושכת, כאשר הניסיון לניתוקה לעבירות נפרדות הינו מלאכותי. טוען ב"כ הנאשם בדיון מיום 11.12.08 כי למעשה מדובר בשני אירועים שהתרחשו בהפרש של כחודש ימים האחד מן השני ללא כל טענה לקיומו של רצף לכאורי בין השניים. משמע, שהנאשם אינו טוען כלל כי העסיק את העובדים הזרים ברציפות מ- 9.4.03 ועד 15.5.03. משכלל לא נטען לאחידות בזמן, אשר יש בכוחה להוביל לגיבושו של מעשה אחד, אלא באירועים עצמאיים המנותקים בזמן, אין עוד מקום לדבר על הפרדה מלאכותית תוך יצירת מציאות בלתי רצוייה של ריבוי עבירות. דהיינו, לא ניתן לומר כי מדובר בעבירה אינטגראלית אחת.גם לו היה הנאשם מודה בהעסקה רצופה, גם אז ספק אם מדובר בעבירה נמשכת, שהרי העבודה אינה נמשכת 24 שעות ברציפות. זאת ועוד, מהעתק הודעת הקנס אשר צורפה לתגובת המאשימה בתיק בש 27/08 לא ניתן להסיק בבירור כי מדובר בנכס נשוא כתב האישום בתיק הנוכחי, ולא בכדי לא צויין מספר הבית בגוף התגובה הנ"ל. משכך לא ניתן לקבוע כי עסקינן באירוע שאירע ביום 9.4.03 "באותו אתר". זאת ועוד. מרשימת העובדים שצורפה לבקשת הנאשם להישפט בתיק ב"ש 27/08 עולה כי הקנס אשר הוטל על הנאשם בגין עבירה מנהלית מיום 9.4.03 הינו בגין העסקת ארבעה עובדים, אשר אך שניים מהם מופיעים בכתב האישום בתיק זה, מתוך שלושת העובדים אשר להעסקתם שלא כדין טוענת המאשימה. לאור האמור, לא מדובר במערך עובדתי אחד אשר הרציונאל באי פיצולו נובע מעצם היותו כזה. סוף דבר- א. נדחית טענת הנאשם לתחולת דוקטרינת העבירה נמשכת, ומתייתר הדיון בסעיף 8(ב)(1) לחוק העבירות המינהליות בענייננו. ב. טענות הנאשם לקיומה של "טעות במצב דברים", נטענה בעלמא, בחצי פה וללא כל פירוט מינימאלי על התנאים לקיומו של סייג זה בעניינו. בשלב זה של ההליך אף אין בידי בית הדין תשתית אשר על בסיסה ניתן יהא לברר לגופו של עניין האם יש מקום לקיומה של טעות כנה וסבירה במצב הדברים. ג. טענה בדבר נזק ראייתי אינה טענה מקדמית, ואם עומד הנאשם על טענותיו אלו שמורה לו הזכות להעלותן בעיתוי הנכון והצריך לכך. התיק נקבע להקראה ביום 26/2/99 בשעה 13:00. דוקטרינות משפטיות