מבוא בפני תביעה בסדר דין מהיר על סכום קצוב בסך 18,187 ₪ בגין דמי שכירות. התובענה הוגשה בלשכת ההוצל"פ, בגינה הגישה הנתבעת התנגדות והתביעה הועברה לדיון בפני. בקליפת אגוז, נטען בהתנגדות כי הנתבעת מעולם לא שכרה נכס מהתובעת ובמידה והושכר בשם החברה, לשוכר לא הייתה הרשאה מטעם החברה. פתח דבר עיקר המחלוקת נוגע לשאלת קיום האחריות החוזית של הנתבעת. באם יוכח כי השלוח לכאורה, שהיה בעצמו המוציא והמביא בהתייחס להתקשרות החוזית עם התובעת , פעל בהרשאת הנתבעת לאור דיני החברות ודיני השליחות, יהא מקום לחייב את הנתבעת באחריות החוזית וכן הפרת חוזה. עובדות התביעה התובעת הינה חברה רשומה בעלת זכויות במשרד בן שני חדרים ברחוב ארלוזורוב 62 בת"א. מנהל התובעת הינו ברנהרד ברנר. הנתבעת הינה חברה רשומה בבעלות אדם אחד (להלן: "אילן צורן") וללא עובדים. ב-19.5.2006 נחתם חוזה שכירות עבור משרד (להלן: "יחידה 104") בין התובעת לנתבעת לכאורה, באמצעות אדם בשם ישראל, למשך 12 חודשים. שני תשלומים בסך 6,674 ₪ בגין שכר הדירה שולמו באמצעות שיקים של הנתבעת שנפרעו.. תמורת שאר תקופת השכירות (עד חודש אפריל) לא שולמה. במאמר מוסגר יוער כי הנתבעת שכרה חנות במבנה שם ממוקם הנכס שבבעלות התובעת (שלא מהתובעת) (להלן: "יחידה 203") . התובעת שהייתה אחראית על שירותי האחזקה בנכס נהגה לגבות דמי אחזקה בגין נכס זה מהנתבעת. בסיום השכירות ערכה גמר חשבון סופי עם התובעת. טענות הנתבעת מר אילן צורן מהווה מורשה חתימה יחיד של הנתבעת. הנתבעת מעולם לא שכרה נכס כלשהו מהתובעת ולא חתמה על חוזה שכירות. בעניין שני השיקים שנפרעו מחשבון הנתבעת לשם שכר הדירה של יחידה 104, האחד נחתם על ידי מר צורן והוצא ממנו במרמה והשני, המאוחר יותר, החתימה זויפה. לחילופין, באם קיים חוב לתובעת, מבקשת היא לקזז את הסכום עם כנגד תמורת שירותים אינטרנטיים (הקמה וניהול אתר אינטרנט) שהתובעת קיבלה מהנתבעת. טענות התובעת מנגד טוענת התובעת, כי הנתבעת צד לחוזה השכירות ומפירת חוזה, שכן לא שילמה עבור מלוא חודשי השכירות סכום של 18,187 ₪ בגין שכר דירה ודמי אחזקה בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כולל מע"מ. לטענתו, הנתבעת ישבה בנכס 104. כמו כן טוען כי פנה רבות אל הנתבעת בבקשה להסדרת החוב. עדותו של מר אילן צורן בעדותו ציין מר צורן כי הגיע למשרדים ברחוב ארלוזורוב, לאחר סיום השכירות בנכס 203, בכדי לבדוק דואר. לדבריו, ישראל ביצע את משימותיו בעבודתם המשותפת מיחידה 203, וכן: "הוא לא עבד אצלי, אלא עבד איתי... ישראל היה תפקידו לעשות את העבודה הטכנית. היינו אמורים לחלק את הרווחים... הוא לא היה עובד שלי כשכיר." לעניין הסכם השכירות עם התובעת ציין מר צורן כי הוא מורשה החתימה היחיד של הנתבעת והוסיף כי החוזה חתום בחותמת החברה אך לא נחתם בידיעתו ולא מדובר בחתימתו (בגין הזיופים הוגשה תלונה במשטרה): "הוא (ישראל- הערה שלי כ.ל.)) עבד איתי. אחרת מאיפה הייתה לו החותמת? הוא פתח את המגירה שלי וחתם. החתימות שם הן אפילו לא זיוף החתימה שלי. השיק זה זיוף של החתימה שלי, על החוזה אפילו אין זיוף של החתימה שלי, הוא חתם בשמו. שם את החותמת." כמו כן., לעניין השיקים ששולמו לשכר דירה של יחידה 203 מחשבון הנתבעת אומר בעדותו הראשונה : "השיק הראשון, בא אליי אדם שאז עבדתי איתו , אמר שצריך לתת שיק לבני, חשבתי שזה בשביל היחידה ששכרתי למעלה והתביעה אינה מתייחסת אליה." בעדותו השנייה הוסיף: "שיק אחד שאני חתמתי עליו בטעות נתתי. שיק שלי יותר מאוחר זוייף. החתימה שלי זוייפה, הוגשה תלונה במשטרה יחד עם חבילה נוספת של דברים." עדותו של מר ברנהרד ברנר מר ברנהרד סיפר בעדותו כי החוזה לא נחתם בפניו אלא הובא אליו חתום על ידי ישראל. הוא אינו מעיד על התקשרות הנתבעת אלא התקשרות עם ישראל במעמדו לטענתו, כנציג הנתבעת : "..קיבלתי את החוזה הזה מנציג הנתבעת, נתן לי זאת ביד ישראל כהן, אותו אחד שנתן לי ביד את השיקים מחשבון החברה לצורך תשלומי שכר דירה." "ש. איך זיהית את ישראל כנציג הנתבעת? ת. ישראל כהן ומר צורן ישבו יחד כמעט כל יום ביחידה 203... ישראל אמר לי שהם חברה לאיסוף ידע משפטי.. הוא הציג עצמו כמנהל בפועל. לא ראיתי סיבה לא לקבל את זה.. לא ביקשתי מסמך מרו"ח שישראל מוסמך לייצג את החברה." לא שוכנעתי מעדותו של מר ברנהרד כי הנתבעת שכרה את יחידה 104. לדבריו ראה דפים וקלסרים ביחידה אך ללא סימן מזהה או מקשר לנתבעת. כמו כן, העובדה שפגש את מר צורן וישראל יחד פעמים רבות אינה מעלה ואינה מורידה. "ש. איך אתה יודע איזה ציוד הוא של החברה? ת. כל החדר שלהם למעלה היה מלא באותם דברים בדיוק שהיו למטה, אזקישרתי זה לזה. מדובר על קלסרים, נתונים וכל הדברים." דיון והכרעה נקודת המוצא הינה כי חברה היא אישיות משפטית נפרדת הנושאת בזכויות וחובות משפטיות. ברי ., שהחברה מעצם אופייה זקוקה לאנשים בשר ודם לפעילותה. מכאן, מרכזיותם של "האורגנים" בפעילות וכוונות החברה, המהווים בסיס להטלת אחריות אישית על החברה בתחומים שונים לרבות חוזים. (לפירוט ראו 393/08 אורי שגיא נ' כפר ביאליק כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ עמודים 3, 15). עיגון לתורת האורגנים ניתן למצוא בחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות") בסעיף 47: "פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה." יחסי חברה ומנהל באים גם בגדרי הגדרת השליחות על פי סעיף 1 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות): "שליחות היא יפויי כוחו של שלוח לעשות בשמו או במקומו של שולח פעולה משפטית כלפי צד שלישי." לפי סעיף 3(א) לחוק השליחות: "השליחות מוקנית בהרשאה, שבכתב או שבעל-פה, מאת השולח לשלוח, או בהודעה עליה מאת השולח לצד השלישי, או על ידי התנהגות השולח כלפי אחד מהם." ישנן שתי דרכים חלופיות להקניית שליחות: האחת, הבעת רצונו של השולח כלפי השלוח והשניה, הבעת רצונו של השולח כלפי צד שלישי שמשמעו כי השולח הציג כלפי צד ג' מצג אובייקטיבי לפיו אדם מסוים משמש שולחו ובכך נוצרת למעשה שליחות. בעבר הייתה מקובלת דוקטרינת השליחות הנחזית לפיה באם שולח יצר מצג כלפי צד שלישי שאחר מהווה שלוחו והצד השלישי הסתמך על כך, אזי השולח מנוע מלטעון כי השלוח פעל ללא הרשאה. ברם, סעיף 3(א) לחוק הלך מעבר לדוקטרינת השליחות וקבע כי במקרה זה נוצרת שליחות אמיתית ומהותית שאינה רק שליחות נחזית. ראו רע"א 5765/02 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' עיטל זילברשלג: "יוער, כי בעבר חיובו של השולח בגין מצג של הרשאה שיצר כלפי צד שלישי נשען על דיני המניעות, על פי דוקטרינת "השליחות הנחזית" שאומצה מן המשפט האנגלי. מאז חקיקתו של חוק השליחות, מצג של הרשאה כלפי צד שלישי יוצר שליחות "אמיתית" ולא רק מניעות דיונית." סעיף 3(א) הנ"ל אינו מזכיר את דרישת הידיעה מהצד השלישי אך לפי הפסיקה, אם יודע הצד השלישי שהמצג שיצר השולח אינו משקף את המציאות-לא יווצרו יחסי שליחות בין השולח לשלוחו לכאורה. יפים דבריה של כבוד השופטת מרים מזרחי (מחוזי) בת"א 2180/00 שלמה גבאי נ' בנק לאומי לישראל "אמנם סעיף 3(א) לחוק השליחות אינו מזכיר את ידיעתו או אי ידיעתו של הצד השלישי, אך ברור מאליו-ודומה שקשה לטעון ברצינות אחרת-כי אם יודע הצד השלישי שהמצג שיצר השולח אינו משקף נכונה את המציאות, כי אז לא יכולים להיווצר יחסי שליחות בין השולח לבין מי שנוצר מצה שגוי לפיו הוא משמש כשולחו." דרישת הידיעה לפי חוק השליחות אינה "ידיעה" בפועל אלא נקבעת על פי האדם הסביר (סעיף 18 לחוק השליחות)-שצריך היה, לאור נסיבות המקרה ומערכת היחסים שבינו לבין ה"שולח", לדעת. לעניין זה, יפים דבריו של השופט מצא בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז (5) בסעיף 3: "זכותו של הצד השלישי, להסתמך על השליחות כפי שזו הוצגה לפניו על-ידי השולח, מותנית בכך שלא ידע שהשליחות הסתיימה, או שהשלוח פועל תוך חריגה מהרשאתו. פשיטא, שאם ידע על הפגם שבפעולת השלוח, אין הוא זכאי להסתמך על השליחות. אך, על-פי החזקה הראייתית הקבועה בסעיף 18לחוק השליחות, רואים את הצד השלישי כיודע על הפגם שבפעולת השלוח "אם היה עליו כאדם סביר לדעתו או שקיבל עליו הודעה בדרך הרגילה". וכן, ת"א 2180/00 שלמה גבאי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ פסק דינה של כבוד השופטת מרים מזרחי מסעיף 109 ועד 111אותו מוצאת לנכון לאמץ לעניין זה : "מה טיב הידיעה הנדרשת מהצד השלישי? חביב-סגל, כאמור, טוענת כי רק במקרים קיצוניים של ידיעה סובייקטיבית ברורה, או של מצב שבו כל אדם רציונאלי היה מודע לכך שהפעולה נעשתה בהעדר הרשאה, ניתן יהיה לטעון שלא נוצרו יחסי שליחות. בכל הכבוד הראוי, אני סבורה כי אין זה הפירוש המתאים והרצוי לחוק. סעיף 18 לחוק השליחות, שכותרתו "ידיעה", קובע כי "לענין חוק זה רואים אדם כיודע דבר אם היה עליו כאדם סביר לדעתו או שקיבל עליו הודעה בדרך הרגילה". סעיף זה אינו דן בידיעה בפועל, אלא מייחס ידיעה למי שבפועל אינו יודע, מקום בו כ"אדם סביר" היה עליו לדעת. לצורך החלת החוק, יש לאותה הידיעה המיוחסת, נפקות כמו לידיעה בפועל. לשון אחר: מכוחו של סעיף 18, לעניין חוק השליחות, התרשלות באי ידיעה שקולה כנגד ידיעה (ראה: דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז(5) 31, סעיף 3 לפסק דינו של כב' השופט א' מצא, וסעיף 8 לפסק דינו של כב' השופט א' ברק). 110. הפרשנות האמורה משתלבת היטב גם עם ההסדר הקבוע בסעיף 56 לחוק החברות. בשונה מפרשנותה המרחיבה של ד"ר חביב-סגל לסעיף 3(א) לחוק השליחות, המרוקנת, הלכה למעשה, את התוכן מההסדר הקבוע בסעיף 56 לחוק החברות, הפרשנות אותה הצעתי בסעיף הקודם, מובילה להתאמה ולשילוב שתי מערכות הדינים. על פי פרשנותי, הן בדיני השליחות והן בדיני החברות, מקום בו הצד השלישי ידע או יכול היה לדעת כאדם סביר, שהמתיימר להיות שלוח פועל בהעדר הרשאה, לא נוצרים יחסי שליחות ופעולות השלוח אינן מחייבות את השולח. 111. מעבר לעדיפות שיש לפירוש זו, בכך שהוא יוצר הרמוניה בין החוקים השונים, אני סבורה שישנו גורם נוסף להעדפת הפירוש המוצע. במסגרת ההסדר הקבוע בסעיף 56 לחוק החברות, יצר המחוקק איזון עדין, לפיו במקרים מעין אלה תוענק הגנה לצדדים שלישיים, למעט במצבים בהם התרשל הצד השלישי, בכך שידע, או יכול היה לדעת על העדר ההרשאה, שאז הצד השלישי יישא בסיכונים ובנזקים שנגרמו, בין היתר, עקבות ידיעתו או התרשלותו. פרשנותה של ד"ר חביב-סגל, מערערת את האיזון האמור ומטילה על החברה אחריות כמעט מוחלטת למעשיהם של גורמים הפועלים בשמה בלא הרשאה, וזאת גם במקרים של התרשלות מצידו של הצד השלישי. הפרשנות המוצעת שומרת על האיזון האמור, ובכך יתרונה הנוסף." מן הכלל אל הפרט, על פי דיני השליחות מקום בו התובעת ידעה או יכלה לדעת כאדם סביר כי אין יחסי שליחות אזי פעולת השלוח אינה מחייבת שולח לכאורה. על התובעת, כמשכירה סבירה העוסקת בהשכרת נכסים, היה לבדוק בטרם כריתת חוזה שישראל אכן מוסמך לחתום בשם הנתבעת, ועל אחת כמה וכמה בנסיבות בהן לא היה אורגן של הנתבעת או לחלופין שהנתבעת בעצמה באמצעות מורשה חתימה מטעמה, בהסתמך על אישור רואה חשבון או עו"ד, התקשרה בהסכם השכירות. במאמר מוסגר אעיר כי התובעת ., כנראה ולא בכדי לא התייחסה בכל דרך לשלב המשא ומתן בעניין השכירות בטרם החתימה על הסכם השכירות - שכן בהחלט ייתכן שרק עם "ישראל" נוהל המשא ומתן. התרשלות התובעת באי הבדיקה כאמור, מקיימת את דרישת הידיעה הפוטרת את הנתבעת מאחריות. זאת ועוד - בעניין הצ'ק המאוחר אשר זוייף לטענת המבקשת - "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זויפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה שכן על יסוד חתימה אמיתית בלבד יוכל להוציא מחברו." יואל זוסמן בספרו דיני שטרות (מהדורה שישית-הדפסה שניה) עמוד 50 ולענייננו , השיקים שנפרעו מחשבון הנתבעת בגין חודשי השכירות הראשונים אין בהם להעיד על כריתת החוזה על ידי הנתבעת. שכן, הנתבעת טוענת כי צ'ק אחד נחתם על ידה תוך רמאות (בשיק הראשון) וזיוף (בשיק השני). - טענתה זו לא הוזמה על ידי התובעת. באם הייתה מוכיחה התובעת את נפקות הצ'קים - כלומר שנמסרו בפועל על ידי הנתבעת תמורת השכירות נשוא תביעה זו היה הדבר משמש לזכותה. נטל ההוכחה שהשיק הראשון לא הוצא ברמאות והשיק השני אינו מזוייף,במקרה זה הוא על התובעת שלא עמדה בנטל הרובץ עליה. לסיכומו של עניין, לא הוכח בפני שישראל, עליו אין עוררין כי היה הגורם הפעיל להתקשרות בחוזה נשוא התביעה , הינו שלוח הנתבעת ולכן על טענת התובע להפרת חוזה להדחות. שכן בטרם דיון בהפרת חוזה יש לדון באחריות החוזית. איני מוצאת מקום לחייב את הנתבעת באחריות החוזית. סוף דבר לאור האמור לעיל, התוצאה היא דחיית התביעה. תיק הוצל"פ שמספרו 01-29409-08-3 יסגר כן, מורה על הסרת עיקולים בכלי הרכב של הנתבעת. מחייבת את התובעת בהוצאות הנתבעת בסך 3500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק, ריבית והפרשי הצמדה למדד עד לתשלום בפועל. דוקטרינות משפטיותשליחות