השופטת מ' נאור: העותר הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת תביעה לתשלום כספים שלטענתו מגיעים לו מהמשיבה 2, חברה שהעסיקה אותו. בית הדין האזורי דחה את עיקר תביעתו. גם ערעורו של העותר לבית הדין הארצי לעבודה נדחה בעיקרו. על כך העתירה שלפנינו. העובדות 1.העותר כיהן כמנכ"ל המשיבה 2 מאז היווסדה בשנת 1993. בהסכם העבודה של העותר נקבע כי שכרו יעמוד על 18,000 דולר לחודש וכן כי העותר זכאי לרכב וטלפון על חשבון המשיבה 2. בעקבות קשיים כלכליים אליהם נקלעה המשיבה 2, החל מתחילת שנת 2001 הסכים העותר כי השכר שישולם לו בפועל יהיה 9,000 דולר לחודש, בעוד יתרת שכרו תירשם בספרי המשיבה 2 כחוב כלפיו. בחודש ינואר 2002 הוגשה לבית המשפט המחוזי בנצרת בקשה לפירוק המשיבה 2 בגין הקשיים הכלכליים האמורים. בעקבות החלטות - שיפורטו להלן - של בית המשפט המחוזי, בין חודש פברואר 2002 לחודש יוני 2002 המשיבה 2 הייתה מצויה בהליך פירוק זמני (להלן: התקופה הראשונה), ובין חודש יוני 2002 לבין חודש אוגוסט 2002 המשיבה 2 הייתה מצויה בהליך פירוק קבוע שהסתיים במכירת מפעלה (להלן: התקופה השנייה). כפי שיובהר בהמשך, העותר מעלה טענות בנוגע לשכר לו הוא זכאי בגין עבודתו הן במהלך התקופה הראשונה והן במהלך התקופה השנייה. 2.ביום 11.2.2002 נתן בית המשפט המחוזי בנצרת צו פירוק זמני למשיבה 2 שתוקפו מיום 18.2.2002. בצו הפירוק הזמני מונה רו"ח צבי יוכמן כמפרק זמני (להלן: המפרק). בנוסף, בצו נקבע כי המפרק ינסה למכור את המשיבה 2 כ"עסק חי" ונאסר עליו לפטר את העובדים - ובכללם העותר - אלא אם יינתן צו פירוק קבוע. העותר המשיך לכהן כמנכ"ל המשיבה 2 גם לאחר מתן צו הפירוק הזמני, אך שולם לו שכר מופחת. ביום 2.3.2002 העביר המפרק לעותר טיוטת הסכם עבודה להעסקתו עד ליום 12.5.2002 בשכר ברוטו של 7,000 דולר לחודש ובעלות שלא תעלה על 10,000 דולר לחודש. ביום 28.4.2002 נדרש העותר לחתום על טיוטת ההסכם תוך הסכמת המפרק להעמיד את שכרו על 9,000 דולר לחודש. העותר הסתייג מדרישות אלה וטען כי חל עליו הסכם ההעסקה מהתקופה שקדמה להליך הפירוק, ולכן הוא זכאי לשכר של 18,000 דולר לחודש. כמו כן טען העותר כי על פי צו הפירוק הזמני חל איסור על פיטורי עובדים. ביום 24.4.2002 אישר בית המשפט המחוזי להפחית את שכר הבכירים במשיבה 2, אך לא קבע את שיעור ההפחתה. על יסוד עמדת הכונס הרשמי קבע בית המשפט כי עלות שכר העותר לא תעלה על 52,100 ש"ח לחודש. ביום 12.5.2002 נתן בית המשפט המחוזי צו פירוק קבוע למשיבה 2, וקבע כי הצו יכנס לתוקפו ביום 16.6.2002. בנוסף, בית המשפט קבע כי רו"ח יוכמן ימונה למפרק (הקבוע) של המשיבה 2. אם כן, כאמור, בין פברואר 2002 לבין יוני 2002 המשיבה 2 הייתה מצויה בהליך פירוק זמני, ומאמצע יוני בהליך פירוק קבוע. העותר המשיך להגיע לעבודה גם בזמן הפירוק הקבוע וזאת עד למכירת מפעלה של המשיבה 2 בחודש אוגוסט 2002. ההליכים בבתי הדין לעבודה 3.העותר הגיש לבית הדין האזורי לעבודה בנצרת תביעה לתשלום מלוא שכרו בתקופת הפירוק (הזמני והקבוע) מחודש פברואר 2002 ועד חודש אוגוסט 2002. לטענת העותר, הוא לא הסכים להפחתת שכרו והצו הזמני לפירוק המשיבה 2 לא התיר למפרק לעשות כן. המפרק הגיש בשם המשיבה 2 תביעה שכנגד להשבת סכומים אשר, לטענת המפרק, שולמו לעותר ביתר. המפרק טען כי צו הפירוק הזמני הפקיע את חוזי ההעסקה במשיבה 2 וכי הוא הפך למעשה למעסיק חדש. לחילופין טען המפרק כי הוא היה רשאי לשנות את תנאי העסקתו של העותר במהלך התקופה הראשונה. לטענת המפרק, העותר זכאי לשכר ראוי בגובה של 4,000 דולר לחודש בגין התקופה הראשונה, קרי, עד מתן צו הפירוק הקבוע והוא אינו זכאי כלל לשכר בגין התקופה השנייה שמיום מתן צו הפירוק הקבוע ועד מכירת מפעל המשיבה 2, שכן צו הפירוק הקבוע סיים את יחסי העבודה בין המשיבה 2 לעותר. בית הדין האזורי (הנשיאה ו' שפר ונציגי הציבור גב' ב' נודלר ומר א' גבריאלי) דחה את תביעתו של העותר בעיקרה (למעט נושא אחד שאינו מענייננו) וכן דחה את התביעה שכנגד (ע"ב 2560/04). 4.לענייננו חשובה בעיקר קביעתו של בית הדין האזורי כי מכיוון שעל החלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.4.2002 לפיה יש להפחית את שכרם של בכירי המשיבה 2 לא הוגש ערעור ומכיוון שההחלטה לא שונתה או סויגה על ידי בית המשפט המחוזי, מדובר במעשה בית דין ממנו אין בית הדין האזורי יכול לסטות. בהתחשב בהחלטה זו של בית המשפט המחוזי קבע בית הדין האזורי כי שכרו הראוי של העותר הינו 7,000 דולר לחודש. משכך, בתקופה הראשונה קיבל העותר שכר מעבר למגיע לו. בנוסף, קבע בית הדין האזורי כי יחסי העבודה בין הצדדים הסתיימו עם תחילת התקופה השנייה ביום 16.6.2002, עת נכנס לתוקפו צו הפירוק הקבוע. בית הדין האזורי קבע כי מיום כניסת צו הפירוק הקבוע לתוקף לא הייתה מניעה לסיים את העסקתו של העותר גם על פי החלטת המפרק ולא היה פגם בהחלטת המפרק לסיים את העסקת העותר. באשר לטענת העותר כי הוא הועסק גם במהלך התקופה השנייה, לאחר כניסת צו הפירוק לתוקף ועד לחודש אוגוסט, קבע בית הדין האזורי כי העותר התעלם מפיטוריו עם מתן צו הפירוק וניצל את רמת המעורבות המינימלית של המפרק בפעילות השוטפת של המפעל. בית הדין האזורי קבע כי העותר פעל על דעת עצמו, ועצם העובדה שביצע עבודה אינה מזכה אותו בשכר. 5.על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה הגיש העותר ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בערעורו חזר העותר על טענותיו בבית הדין האזורי לפיהן הוא זכאי לשכר מלא של 18,000 דולר הן עבור התקופה הראשונה והן עבור התקופה השנייה. בערעורו טען העותר כי תנאי השכר שסוכמו איתו טרם הפירוק הזמני חלים גם על עבודתו במהלך כל תקופת הפירוק. לחילופין טען העותר כי החלטת בית המשפט המחוזי להקטין את שכר הבכירים במשיבה 2 התקבלה רק בחודש אפריל 2002 ואין להחילה על תקופת העסקתו על ידי המפרק קודם למתן ההחלטה. בנוסף, העותר טען כי הוא פוטר שלא כדין ולכן זכאי לשכר גם עבור התקופה השנייה, תקופת עבודתו שלאחר מתן צו הפירוק. בערעור שכנגד טענה המשיבה 2 כי פיטורי המערער תקפים מיום מתן צו הפירוק (12.5.2002) ולא מיום כניסת צו הפירוק לתוקף (16.6.2002) וכי המערער זכאי לשכר רק מיום כניסת צו הפירוק הזמני לתוקף (18.2.2002) ולא מיום מתן אותו צו (12.2.2002). בית הדין הארצי לעבודה (השופטים ע' רבינוביץ, נ' ארד וש' צור ונציג הציבור מר א' נבות) דחה את עיקרי הערעור והערעור שכנגד (ע"ע 579/07). 6.קביעתו העיקרית של בית הדין הארצי שלה נפקות לענייננו הינה כי בשלב הפירוק הזמני המפרק רשאי לפעול לשינוי תנאי העבודה - בהסכמה או שלא בהסכמה - תוך קבלת הנחיות ואישורים מבית המשפט. בהקשר זה קבע בית הדין כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.4.2002 להתיר את הפחתת שכרו של העותר מאשרת את עמדת המפרק עוד מתחילת הפירוק הזמני לפיה יש להקטין את שכרו של העותר. עמדה זו של בית הדין הארצי התבססה בין השאר על הקביעה כי שכרו של העותר הינו בבחינת "נכס מכביד" על הליך הפירוק הזמני והניסיונות למכור את מפעל המשיבה 2. בהסתמך על החלטת בית המשפט המחוזי, ובהתחשב בכוונתו של המפרק להקטין את שכרו של העותר ל-9,000 דולר לחודש, קבע בית הדין כי העותר זכאי לשכר של 9,000 דולר לחודש בגין העסקתו בתקופה הראשונה. בית הדין קבע כי צו הפירוק הקבוע נכנס לתוקפו ביום 16.6.2002, ויש לראות את העותר כמי שהועסק עד תאריך זה ואז פוטר מכוח צו הפירוק והחלטת המפרק. לעניין התקופה השנייה, קיבל בית הדין הארצי את גישת בית הדין האזורי לפיה העותר לא התבקש לעבוד לאחר מתן צו הפירוק ואם, בפועל, הוא המשיך לבוא למפעל המשיבה 2, הרי שעשה זאת על דעת עצמו ולכן אין לראות בו כמי שהועסק על ידי המשיבה 2 בתקופה שלאחר ה-16.6.2002. משכך, העותר אינו זכאי לשכר בגין התקופה השנייה. העתירה 7.בעתירה שלפני חוזר העותר על טענותיו בבית הדין הארצי לעבודה וגורס כי הוא זכאי לתנאי הסכם העסקתו משנת 1993 וביניהם שכר של 18,000 דולר לחודש וזאת למשך כל תקופת הפירוק - הן הזמני והן הקבוע - עד למכירת מפעל המשיבה 2 באוגוסט 2002. לטענת העותר, מפסק הדין של בית הדין הארצי עולה כי המפרק הזמני רשאי היה לפעול להפחתת תנאי שכרו של העותר בדרך של ויתור על "נכס מכביד", זאת בהסתמך על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 24.4.2002 לפיה רשאי המפרק לפעול להקטנת משכורותיהם של עובדיה הבכירים של המשיבה 2. קביעה זו שגויה לטענת העותר ממספר סיבות: ראשית, לדידו של העותר, בטרם מתן החלטה בעניין ויתור על "נכס מכביד" יש לאפשר למי שעלול להיפגע מההחלטה לטעון בפני בית המשפט. לטענת העותר, הוא לא צורף כצד לבקשת המפרק להפחית את שכרו וממילא לא ניתנה לו אפשרות לטעון בפני בית המשפט המחוזי בעניין; שנית, לטענת העותר, ויתור על "נכס מכביד" אינו עניין שבשגרה והוא דורש התייחסות והחלטה מפורשת של בית המשפט. התייחסות שכזו הייתה חסרה, לטענת העותר, בהחלטת בית המשפט המחוזי בה אושרה הפחתת שכרם של בכירי המשיבה 2; שלישית, לדעת העותר, הפירוש הראוי של החלטת בית המשפט המחוזי הינו כי בית המשפט מאשר למפרק לפעול בדרך של משא ומתן על מנת להגיע להסכמה ביחס להפחתת תנאי השכר של בכירי המשיבה 2. במקרה של כשלון, כך לדעת העותר, היה על המפרק לחזור ולפנות מיידית לבית המשפט שדן בפירוק. לפי העותר, אין בהחלטת בית המשפט היתר לפעולה חד צדדית כפי שנקט, לטענת העותר, המפרק; רביעית, גם אם החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפחתת משכורותיהם של בכירי המשיבה 2 אכן אפשרה להקטין חד צדדית את שכרו של העותר, תוקפה של החלטה זו, לטענת העותר, הוא רק ממועד מתן ההחלטה - 24.4.2002 - והלאה ואין היא יכולה לחול באופן רטרואקטיבי על התקופה שממתן צו הפירוק הזמני - 12.2.2002 - ועד מתן ההחלטה בעניין הפחתת השכר. 8.בנוסף לטענות לעניין גובה השכר לו הוא זכאי, העותר גורס כי בית הדין הארצי שגה בקביעתו כי צו הפירוק הקבוע שניתן על ידי בית המשפט המחוזי הווה פיטורין "אוטומטיים". לטענת העותר אין לראות בצו הפירוק פיטורין "אוטומטיים" ממספר סיבות: ראשית, עובר לצו הפירוק הקבוע הועסק העותר על ידי מפרק זמני שהפעיל "עסק חי" עד למכירה במסגרת הפירוק; שנית, העותר המשיך להגיע לעבודה על אף צו הפירוק; ושלישית, לא היה אקט פיטורין כדין. לכן, לטענת העותר הוא זכאי לשכר גם בגין התקופה השנייה. הכרעה 9.דין העתירה להדחות על הסף הן מחמת שיהוי והן מכיוון שהיא אינה מגלה עילה להתערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. כאמור, העותר מעלה טענות בנוגע לשתי סוגיות עיקריות - גובה השכר לו הוא זכאי ואורך התקופה בה הוא הועסק על ידי המפרק. טענותיו של העותר לעניין גובה השכר לו הוא זכאי נסובות בעיקר סביב תוקפה ומשמעותה של החלטת בית המשפט המחוזי בה אושר למפרק להפחית את שכרם של בכירי המשיבה 2 וביניהם את שכרו של העותר. העותר מעלה בהקשר זה ארבע טענות מרכזיות. הטענה הראשונה הינה כי בטרם מתן החלטה בעניין ויתור על "נכס מכביד" יש לאפשר למי שעלול להיפגע מההחלטה לטעון בפני בית המשפט ובמקרה זה לא ניתנה לעותר אפשרות כזו. טענה זו לוקה בשיהוי כבד ולכן דינה להידחות על הסף. היה על העותר לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול ההחלטה שניתנה בעניינו ולבסס את הבקשה על כך שלא ניתנה לו הזכות להעלות את טענותיו. אפשר והעותר יכול היה לערער על ההחלטה (בש"פ 658/88 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670, עמ' 694 ואילך (1991) (להלן: פרשת חסן); בג"ץ 188/96 צירינסקי נ' סגן נשיא בית המשפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, עמ' 728ז (1998) (להלן: פרשת צירינסקי)). העותר, כאמור, לא היה צד להחלטה של בית המשפט המחוזי והוא לא ציין בעתירתו מתי לראשונה הובאה לידיעתו ההחלטה. עם זאת, מפסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה עולה כי במכתב ששלח המפרק לעותר עוד ביום 30.4.2002 הוזכרה ההחלטה. לכן, לכל המאוחר בתאריך זה ידע העותר על החלטת בית המשפט המחוזי. מן החומר המונח לפנינו נראה כי העותר לא ביקש לתקוף את החלטת בית המשפט המחוזי בשום שלב. כאמור, בית הדין האזורי לעבודה קבע בפסק דינו כי מכיוון שעותר לא ערער על החלטת בית המשפט המחוזי, מדובר במעשה בית דין ממנו אין בית הדין האזורי יכול לסטות. במקום לתקוף את החלטת בית המשפט המחוזי, בין בדרך של פניה לבית המשפט המחוזי ובין בדרך של ערעור, הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. זאת ועוד: התביעה לבית הדין הוגשה בשנת 2004, קרי, לכל הפחות כשנה וחצי לאחר שנודע לעותר על החלטת בית המשפט המחוזי ועל הפגיעה הנטענת בזכויותיו. יש להזכיר כי המשיבה 2 הייתה מצויה באותה תקופה בהליך פירוק ועל כן לשאלת השיהוי משמעות רבה. בשל שיהוי זה טענתו של העותר כי לא ניתנה לו אפשרות לערער על החלטה הפוגעת בזכויותיו לא תישמע ויש לדחותה על הסף (השוו: בג"ץ 6522/08 יעיש נ' בית הדין האזורי לעבודה, פסקה 17 לפסק דינו של השופט דנציגר (טרם פורסם, 30.7.2008) (להלן: פרשת יעיש); בג"ץ 9189/07 שטיין נ' המוסד לביטוח לאומי (טרם פורסם, 6.1.2008) (להלן: פרשת שטיין); בג"ץ 6553/04 כהן נ' עיריית נהריה, פסקה 3 לפסק דינו של השופט גרוניס (טרם פורסם, 8.8.2004) (להלן: פרשת כהן)). המסקנה היא כי החלטת בית המשפט המחוזי עומדת בעינה ולכן הפחתת שכרו של העותר בתקופה הראשונה הייתה כדין. 10.את טענותיו הנוספות של העותר יש לדחות על הסף מכיוון שהן אינן מגלות עילת התערבות בפסק הדין של בית הדין הארצי. הלכה היא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה והוא מתערב רק במקרים חריגים בהם לא רק שנפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין אלא שבנוסף לכך הצדק מחייב את תיקון הטעות (ראו, בין היתר: בג"ץ 7637/09 אוטנזוסר נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 5 לפסק הדין (טרם פורסם, 11.10.2009) (להלן: פרשת אוטנזוסר); בג"ץ 10392/06 חסון נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 לפסק הדין (טרם פורסם, 14.1.2007) (להלן: פרשת חסון); בג"ץ 1441/03 כרמי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 לפסק הדין של השופט גרוניס (טרם פורסם, 27.2.2003) (להלן: פרשת כרמי)). שיקול מנחה בהתקיימות התנאי של 'טעות משפטית מהותית' הינו האם הסוגיה היא בעלת חשיבות משפטית וציבורית כללית (ראו, למשל: בג"ץ 4614/06 אסעד נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 לפסק הדין של השופטת חיות (טרם פורסם, 26.11.2006) (להלן: פרשת אסעד); בג"ץ 10225/06 עיזבון בסה נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 5 לפסק הדין של השופט גרוניס (טרם פורסם, 20.12.2006) (להלן: פרשת בסה)). תנאים אלה אינם מתקיימים במקרה שלפנינו ולכן אין מקום להתערבות של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. 11.כפי שצוין, העותר מלין על קביעות בית הדין הארצי הן בנוגע לגובה השכר לו הוא זכאי והן בנוגע לאורך התקופה בה הוא הועסק על ידי המפרק. לעניין אורך התקופה בה הוא הועסק על ידי המפרק, טוען העותר, כאמור, שמסיבות שונות אין לראות בצו הפירוק הקבוע אשר נכנס לתוקפו ביום 16.6.2002 כפיטורין "אוטומטיים" שלו ולכן הוא זכאי לשכר גם בגין התקופה השנייה. טענה זו של העותר מתמקדת בקביעות עובדתיות של בית הדין הארצי לעבודה, והיא אינה חושפות טעות משפטית מהותית של בית הדין הארצי. משכך, טענה זו אינה מבססת עילה להתערבות של בית משפט זה בפסק הדין והיא נדחית על הסף. 12.לעניין גובה השכר לו הוא זכאי, העותר כאמור טוען כי החלטת בית המשפט המחוזי אינה כוללת התייחסות מפורשת של בית המשפט לנושא של ויתור על "נכס מכביד"; כי יש לתת להחלטת בית המשפט המחוזי פירוש שונה מהפירוש שניתן לה על ידי בית הדין הארצי לעבודה; וכי האישור שנתן בית המשפט המחוזי להקטין את שכר בכירי המשיבה 2 אינו יכול לחול באופן רטרואקטיבי על החלק מתקופת הפירוק הזמני שקדם לאישורו של בית המשפט (קרי, אמצע פברואר עד סוף אפריל). שתי הטענות הראשונות שהוזכרו נוגעות בעיקרן לעובדות המקרה הפרטני של העותר, ואין הן מעוררות שאלות משפטיות כלליות, קל וחומר שהן אינן נוגעות בשאלות בעלות חשיבות ציבורית כללית. משכך, יש לדחות טענות אלה על הסף. גם את הטענה השלישית של העותר - זו העוסקת בתחולתה הרטרואקטיבית של החלטת בית המשפט המחוזי - יש לדחות על הסף מטעמים שיפורטו להלן. אולם, למרות שטענה זו נדחית על הסף, אציין כי לא נחה דעתי שהשימוש בדוקטרינת "נכס מכביד" בפסק דינו של בית הדין הארצי היה כהלכה. אבאר את דברי. 13.פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מעלה שני קשיים עיקריים בכל הקשור לדוקטרינת "נכס מכביד". ראשית, לדעתי לא ברור כי ניתן להחיל את דוקטרינת "נכס מכביד" על חוזה עבודה, כפי שעולה מפסק הדין של בית הדין הארצי. סעיף 360 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות) קובע כך: הגדרת נכס מכביד 360.בסימן זה, "נכסים מכבידים" — (1) מקרקעין העמוסים תנאים מכבידים; (2) מניות של חברות, שלא נפרעו במלואן; (3) חוזים ללא רווח; (4) כל נכס אחר שלא ניתן למכרו, בכלל או על נקלה, מפני שהוא מחייב את המחזיק בו לבצע פעולה מכבידה או לשלם סכום כסף. הגדרה זו של "נכס מכביד", למרות היותה מפורטת באופן יחסי, אינה מתייחסת לחוזי עבודה. יתרה מכך, מלומדים שונים אשר עסקו בדוקטרינת "נכס מכביד" נמנעו מדיון בדוקטרינה זו בהקשר של חוזי עבודה (ראו, למשל: ציפורה כהן פירוק חברות, עמ' 458-470 (2000) (להלן: כהן); ורדה אלשיך וגדעון אורבך הקפאת הליכים - הלכה למעשה, עמ' 122-130 (2005) (להלן: אלשיך ואורבך)). על כן, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, ספק בעיני אם צדק בית הדין הארצי לעבודה כאשר החיל את דוקטרינת "נכס מכביד" על הסכם עבודה בין עובד למעביד. ועוד: גם אם ניתן היה להחיל במקרה דנן את דוקטרינת "נכס מכביד" על חוזה העבודה של העותר, ספק בעיני אם צדק בית הדין הארצי לעבודה בקביעתו כי יש לראות באישור להפחית את שכר בכירי המשיבה 2 שנתן בית המשפט המחוזי ביום 24.4.2002 כתקף מתחילת הפירוק הזמני ביום 12.2.2002. בית משפט זה קבע בעבר כי ויתור על "נכס מכביד" יכול להיעשות רק לאחר שבית המשפט נתן לכך את אישורו מראש (ראו, למשל: 673/87 סאלח נ' מפרק פרץ את איסר חברה לבנין והשקעות בע"מ, פ"ד מ"ג(3) 57, בעמ' 72ז (להלן: פרשת סאלח); 814/88 דוידוביץ נ' מפרק חיים שכטר חברה לבנין ולהשקעות בע"מ, פ"ד מג(3) 180, עמ' 184 (להלן: פרשת דוידוביץ)). הצורך באישור מראש נידון גם בספרות (ראו, למשל: כהן, בעמ' 465; אלשיך ואורבך, בעמ' 123). משכך, לא ברור כי האישור שנתן בית המשפט המחוזי ביום 24.4.2002 להקטנת המשכורות יכול היה לחול על תקופת העסקתו של העותר עובר למתן האישור. 14.אכן, קביעותיו של בית הדין הארצי בעניין דוקטרינת "נכס מכביד" אינן נקיות לדעתי מספקות. עם זאת, קביעות אלה אינן מקימות עילה להתערבות בפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה וזאת מכיוון שהעותר לא ביקש לבטל את החלטת בית המשפט המחוזי בעניין הפחתת שכרם של בכירי המשיבה 2 ומבלי שערער עליה הוא מושתק מלתקוף את ההחלטה בשלב זה. ועוד: פסק הדין מעוגן בעובדות פרטניות וההכרעה בשאלות המשפטיות היא, כמבואר, רק בבחינה למעלה מן הצורך. משכך, אין מקום להתערבות של בית משפט זה. 15.אשר על כן העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובה לא יעשה צו להוצאות. דוקטרינות משפטיותנכס מכביד