1. בכתב אישום שהוגש ביום 17/2/2005 כנגד הנאשם יוחסה לו העבירה הבאה: רצח - עבירה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, (להלן - חוק העונשין). 2. להלן התמונה העולה מכתב האישום: רחל גדקר (להלן - רחל, או המנוחה) הייתה נשואה לנאשם במשך כ-16 שנים עד לגירושיהם בשנת 2002. מאז, התגוררה רחל עם שלושת ילדי בני הזוג בדירתה שבחצור הגלילית (להלן - הדירה). ואילו הנאשם התגורר בדירה אחרת בקרבת מקום. מאז פרידתם, הטריד הנאשם את רחל וביקש ממנה שוב ושוב כי תסכים לחזור לחיות עמו, אך רחל הבהירה לו כי היא אינה מעוניינת בחידוש הקשר ביניהם. לאחר שרחל החלה להיפגש עם גברים אחרים, החל הנאשם לאיים עליה כי יהרוג אותה. כחודש לפני מועד האירוע נשוא כתב אישום זה וכתוצאה מסירובה לחדש עמו את הקשר, גמלה בליבו של הנאשם החלטה לרצוח את רחל אם זו לא "תימלך בדעתה" ותסכים להחזירו לביתה. הנאשם אף כתב מכתבים לילדיו, אותם שמר אצלו במטרה כי יימסרו להם לאחר שיוציא לפועל את תוכניתו לרצוח את רחל. ביום 9/2/2005, בסמוך לשעה 9:30, הגיע הנאשם לדירה ופתח בשיחה עם רחל במהלכה שב והתחנן בפניה שתחזירו לחייה. לאחר שהבין כי רחל נחושה להמשיך בחייה בלעדיו - החליט הנאשם לרצחה. לשם כך, יצא הנאשם מהדירה, ירד אל המקלט ונטל משם כבל פלסטיק (להלן - הכבל) אותו החביא בכיס מעילו. הנאשם שב לדירה והמתין לשעת כושר לביצוע זממו. כשסובבה רחל את גבה אליו, אחז הנאשם בכבל, הגיח אליה מאחור ובכוונה לגרום למותה כרך את הכבל סביב צווארה והחל לחנקה. הנאשם השכיב את רחל על ריצפת הדירה, בעודו ממשיך לחנוק אותה והמתין עד שפסקו נשימותיה. אז קשר הנאשם את הכבל סביב צווארה של רחל וכן כרך חגורת עור סביב צווארה - אותה מצא בסלון הדירה. הנאשם נטל סדין, עטף בו את גופתה של רחל, גרר אותה לתוך חדר הילדים ושם החביאה בארון הבגדים. כתוצאה ממעשי הנאשם, המתוארים לעיל, נגרם לרחל תשניק שהביא למותה. 3. ביום 25/5/2005 הוגשה מטעם המאשימה חוות דעת שנערכה ע"י ד"ר ר' מירז, סגן פסיכיאטר מחוזי, מנהל היחידה המשפטית וד"ר צ' דדון, מתמחה בפסיכיאטריה. חוות הדעת הנ"ל נערכה על-ידם על מנת לקבוע האם מסוגל הנאשם לעמוד לדין והאם היה מודע למעשיו בעת ביצוע הרצח. חוות הדעת נסמכה, בין היתר, על מידע שהתקבל אודות הנאשם מבדיקות פסיכיאטריות חוזרות בעת אשפוזו לצורך הסתכלות פסיכיאטרית, טסט פסיכודיאגנוסטי, פרוטוקול חקירתו במשטרה, עדויות עדים, קלטת שחזור הרצח, ראיון עם אחיו ואחותו של הנאשם. מסקנתו של ד"ר מירז בחוות דעתו הייתה כי לא נמצאה אצל הנאשם עדות לסימנים פסיכוטיים, ללא סימני דיכאון עמוק וכי מתיאור עברו של הנאשם אין עדות לקיום מחלת נפש. לדעת ד"ר מירז וד"ר דדון מדובר בהפרעת אישיות עם קוים גבוליים. כמו כן, נקבע שהנאשם היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע העבירה וכי הבין את משמעות המעשה המיוחס לו ותוצאותיו. הוא מסוגל להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור, מסוגל לעמוד לדין ובר עונשין. אינו זקוק לאשפוז פסיכיאטרי. 4. בהכרעת הדין המפורטת שניתנה בעניינו של הנאשם ביום 28/5/2006 הוא הורשע בעבירת הרצח שיוחסה לו בכתב האישום. 5. מייד עם סיום השמעת הכרעת הדין, הודיע ב"כ הנאשם כי הוא סבור שהמקרה מצדיק ענישה מופחתת וביקש להגיש חוות דעת מומחה מטעם ההגנה לעניין זה. לפיכך, הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם נקבעו ליום 29/6/2006. ברם, המועד לטיעונים לעונש נדחה מספר רב של פעמים וזאת בשל העובדה כי לא עלה בידי המומחה מטעם ההגנה להשלים את חוות דעתו במועדים שנקבעו לכך. על מנת שלא לקפח את זכותו של הנאשם להמציא חוות דעת מומחה, נעתרנו לדחיות שנתבקשו ע"י ב"כ הנאשם. לאחר שהמומחה השלים את חוות דעתו, נקבעו הטיעונים לעונש בעניינו של הנאשם ליום 1/4/2007. במועד זה העיד ד"ר ראסם כנאענה, המומחה שהכין את חוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם ההגנה והוא נחקר על חוות דעתו הן ע"י ב"כ המאשימה והן ע"י ב"כ הנאשם. 6. אלה בתמצית טיעוני ב"כ הנאשם: ב"כ הנאשם הסתמך על חוות דעתו של ד"ר כנאענה, מיום 2/2/2007, לפיה הנאשם סובל מהפרעת אישיות גבולית. לטענת ב"כ הנאשם, המומחה בחוות דעתו נשען על הקריטריונים האבחנתיים של DSM4, שהוא הספר המנחה והמוביל בעולם הרפואה להגדרה של מחלות נפש והפרעות אישיות. הן ד"ר כנאענה והן המבחנים הפסיכודיאגנוסטיים שנערכו לנאשם קובעים שהנאשם סובל מהפרעת אישיות גבולית שמוגדרת כמחלת נפש לפי ה-DSM4. לסיכום, לטענת ב"כ הנאשם, כאשר בפני בית המשפט מונחת חוות דעת מומחה רק מטעם ההגנה, שנתמכת במבחנים פסיכודיאגנוסטיים אובייקטיביים, מובן כי הנאשם עמד ברמת ההוכחה המוטלת על כתפיו של מאזן ההסתברויות. ב"כ הנאשם ביקש לקבל את חוות דעתו של ד"ר כנאענה ולקבוע כי הנאשם עונה על הקריטריונים לענישה מופחתת. 7. אלה בתמצית טיעוני ב"כ המאשימה: ב"כ המאשימה טענה כי אין לסמוך על חוות דעתו של ד"ר כנענה, או לבסס על-פיה התקיימותם של יסודות סעיף 300א לחוק העונשין. הנתונים עליהם מבוססת חוות הדעת הם שגויים, או שקריים ברובם. לטענת ב"כ המאשימה, הנאשם מסר מידע שקרי לד"ר כנאענה, שלא בדק מידע זה מול מקורות זמינים ונגישים ואף לא מול גרסתו המקורית של הנאשם ועל סמך מידע מוטעה זה הגיע ד"ר כנאענה למסקנות מוטעות. עוד טענה ב"כ המאשימה שגם אם נניח, כי הונחה תשתית ראייתית כלשהי לעניין סעיף 300א לחוק העונשין - ישנם שני שלבים נוספים אותם יש לעבור בטרם יחול הסעיף על מקרה פרטי - אחד, קיומה של הפרעה נפשית חמורה; שניים, הגבלת יכולתו של הנאשם במידה ניכרת להימנע מעשיית המעשה ולהבין את מהותו. במקרה שלפנינו, ברור מהראיות שהובאו בפני בית המשפט ושאומצו על-ידו בהכרעת הדין, כי הנאשם אינו סובל מהפרעה נפשית חמורה. כמו כן, ניתן להסיק מסקנה חד-משמעית, לפיה לא הוגבלה יכולתו של הנאשם להבין את פשר מעשיו, או להימנע מביצועם. 8. שיקולי הענישה: עונש מופחת, או מאסר עולם חובה: א. השאלה שמצריכה את הדיון בעניינו של הנאשם היא האם יש להטיל על הנאשם עונש מופחת, או שמא עניינו של הנאשם אינו נכנס לגדרה של דוקטרינת הענישה המופחתת ויש להטיל על הנאשם עונש מאסר עולם חובה שנקבע בגין עבירת רצח. ראוי להעיר כאן כי המחוקק הישראלי לא אימץ את הדוקטרינה של אחריות מופחתת, המורידה את דרגת ההמתה מרצח להריגה, אלא בחר בדוקטרינת הענישה המופחתת, המשאירה את ההרשעה בעבירת הרצח, מקום בו הוכחו כמובן כל יסודות עבירת הרצח, אך מאפשרת הטלת עונש מופחת בגין רצח וזאת בהתקיים תנאים מסוימים הקבועים בחוק (להרחבה בנושא זה ראה ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 625, בעמ' 641-643). הדוקטרינה של הענישה המופחתת מוסדרת בסעיף 300א לחוק העונשין שקובע כדלקמן: "על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה. (ב) במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה, בנסיבות הענין, מתחום הסבירות הנדרשת לפי סעיף 34טז לשם תחולת הסייג של הגנה עצמית, צורך או כורח, לפי סעיפים 34י, 34יא, 34יב. (ג) כשהנאשם היה נתון במצב של מצוקה נפשית קשה, עקב התעללות חמורה ומתמשכת בו או בבן משפחתו, בידי מי שהנאשם גרם למותו". ב. בעניינו של הנאשם יש לבחון את סעיף 300א(א) לחוק העונשין. בית המשפט העליון פירש זה מכבר בצורה מחמירה את התנאים שנקבעו בסעיף 300א(א) הנ"ל: "לצורך ענישה מופחתת, לא כל הפרעה נפשית תעלה כדי הפרעה "חמורה" ולא כל הגבלה תיחשב להגבלה "ניכרת". מנגד, התקיימותם של יסודות הסעיף 300א אינה סותרת להכרעה בדבר התקיימות יסודות הכוונה התחילה שבעבירת הרצח, ובכללן קיומה של ציפייה להשיג את התוצאה הקטלנית והרצון לממשה, שהרי הוראת סעיף 300א(א) לא באה אלא לאפשר לבית המשפט להטיל עונש מופחת על מי שכבר הורשע ברצח. יסוד "ההגבלה הניכרת" של נאשם פורש בפסיקה כמכוון לבחינת מצבו הרפואי-פסיכיאטרי ולא לבחינת נסיבותיו של המעשה (פרשת דניאל, 790). ההוראה נתפסת כמעניקה מעין "סעד מן הצדק" במקרים יוצאי דופן וחריגים, בהם תחושת הצדק מחייבת שלא לגזור מאסר עולם על רוצח כעניין שבחובה (פרשת זורבליוב, 558; פרשת שמן, 296; ע"פ 8198/96 עטיה נ' מדינת ישראל, תק-על 99(1) 1196, 1197; פרשת ברדה, שם). משכך, נדרש כי מידת הפגיעה הנפשית, בה לוקה הנידון עקב מצבו הרפואי-הפסיכיאטרי, תחסר אך במעט מזו של בעל "חסר יכולת של ממש" ותכוון אל מי ש"מצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים" (פרשת מליסה, 67; פרשת דניאל, שם)" (ראה ע"פ 3071/01 אידה מאירוב נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16/11/2006)(ההדגשה שלי, א.א.). כמו כן, נפסק כי: "... נטל השכנוע הרובץ על כתפי המערער לעניין עונש מופחת כבד מזה המוטל עליו בנוגע לסייג אי שפיות הדעת. לא די היה בהעלאת ספק סביר בנוגע להתקיימות התנאים לעונש מופחת, אלא נדרש היה לשכנע את בית המשפט - במאזן הסתברויות - כי תנאים אלו התקיימו (ראו, למשל, ע"פ 7926/00 דיפני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 817, בעמ' 824; דנ"פ 2475/05 דייפני נ' מדינת ישראל, ניתנה ביום 20.11.2005; ע"פ 6398/05 סמסון נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 10.10.2006, פסקה 8)" (ראה ע"פ 1526/02 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 22/11/2006, פסקה 34). מן הכלל אל הפרט: ג. הממצאים העיקריים כפי שעלו מחוות דעתו של ד"ר כנאענה: הנאשם נבדק כאמור, ע"י ד"ר כנאענה ביום 18/1/2007. בהתאם לממצאי הבדיקה, סבר המומחה כי אין עדות למחלת נפש אצל הנאשם. הנאשם מבדיל בין טוב לרע ומבדיל בין מותר לאסור. יחד עם זאת, לדעת המומחה סובל הנאשם מהפרעת אישיות גבולית עם חוסר יציבות רגשית, תגובות אימפולסיביות, תנודות חדות בקשריו הבין אישיים, בהערכתו העצמית ובתגובותיו האפקטיביות וביטויים שמצביעים על עיוותי חשיבה במצבי דחק קשה. לדעת ד"ר כנאענה, קיים פער בין מסקנתו של ד"ר מירז בחוות דעתו שתיאר כי אצל הנאשם קיימת הפרעת אישיות עם קווים גבוליים לבין תוצאות אבחון פסיכודיאגנוסטי שנערך לנאשם. לסיכום, סבר ד"ר כנאענה כי לא ניתן לקבוע בצורה חד משמעית את מצבו הנפשי של הנאשם ברגעים של אירוע הרצח, אך ניתן לאבחן שאצל הנאשם קיימת הפרעה נפשית חמורה (הפרעת אישיות גבולית) כולל עיוותים בהליכי חשיבה במצבי דחק קשה כגון במצבו של הנאשם בנסיבות האירוע וההפרעה הנ"ל השפיעה בצורה ניכרת על מעשה הרצח. ד. התשתית העובדתית עליה נסמכה חוות דעתו של ד"ר כנאענה: האם עמדו לרשותו של ד"ר כנאענה כל המסמכים והמידע הרלבנטי לצורך כתיבת חוות דעת אובייקטיבית? בחוות דעתו ציין ד"ר כנאענה כי המסמכים שעמדו לרשותו כללו: דו"ח חקירה ממשטרת ישראל מיום 10/2/2005, דו"ח סוציאלי מלשכת רווחה מיום 15/2/2005, דו"ח אבחון ממרכז לטיפול בנפגעי אלכוהול מיום 16/2/2005, דו"ח סוציאלי ממועצה מקומית חצור הגלילית ורישום לתהליך טיפול משפחתי אצל עובד סוציאלי, אבחון פסיכודיאגנוסטי חתום ע"י פסיכולוג עדן גרשון מיום 15/3/2005, חוות דעת רפואית של ד"ר מירז מיום 10/5/2005 שנערכה על מנת לקבוע האם מסוגל הנאשם לעמוד לדין והאם היה מודע למעשיו בעת ביצוע הרצח, כאמור לעיל. כמו כן, בדק ד"ר כנאענה את הנאשם פעם אחת בלבד ביום 18/1/2007. בחקירתו הנגדית בבית המשפט הודה ד"ר כנאענה כי לא צפה בשחזור מצולם שעשה הנאשם בסמוך לאחר ביצוע הרצח, לא קרא את המכתבים שכתב הנאשם לילדיו לפני הרצח, לא ראה גם את הראיונות שהעניק הנאשם לערוצי הטלוויזיה לאחר הרצח ולא קרא את הכרעת הדין שניתנה בעניינו של הנאשם (ראה פרטיכל הדיון מיום 1/4/2007, בעמ' 63, שורות 10-1). לגבי הדברים שקרו ביום הרצח, התבסס ד"ר כנאענה על הודעתו של הנאשם במשטרה ועל גרסת הנאשם בעל-פה בזמן הבדיקה הקלינית. מעיון בחוות דעתו של ד"ר כנאענה ניתן למצוא ציטוטים שעליהם מסתמך המומחה ומתוכם עולה כי הנאשם מסר לד"ר כנאענה כי המנוחה איימה לרצוח את ילדי בני הזוג (ראה פיסקה 4 בעמ' 5 לחוות הדעת). דא עקא, בהכרעת הדין שניתנה על-ידינו נקבע מפורשות כי הנאשם שיקר בציינו כי המנוחה איימה שתהרוג את הילדים וכי מדובר בגרסה משופצת שאינה ראויה כלל לאמון (ראה פרטיכל הדיון מיום 28/5/2006, עמ' 48, שורות 25-20 ועמ' 49, שורות 5-2). כמו כן, אישר ד"ר כנאענה בעדותו בבית המשפט כי לא התייחס לסתירות שנמצאו בין גרסאותיו של הנאשם כפי שמסר אותם בפני המומחה ובמשטרה (ראה פרטיכל הדיון מיום 1/4/2007, עמ' 63, שורות 21-15). יוצא אפוא כי ד"ר כנאענה הסתמך על מידע שקרי שמסר לו הנאשם. מין הראוי היה לאמת את גרסתו של הנאשם שנמסרה בבדיקה הקלינית, כמעט כשנתיים לאחר ביצוע הרצח אל מול הדברים שנכתבו לגבי מהימנותו של הנאשם בהכרעת הדין וכן ביחס לשאר החומר שהיה קיים ולא נבדק ע"י דר' כנאענה, כאמור לעיל. נראה כי אין עוררין על כך כי ישנה חשיבות רבה לאיסוף ובדיקת כל הנתונים האובייקטיביים לפני עריכת חוות דעת רפואית ובפרט חוות דעת פסיכיאטרית. כפי שנאמר בעניין זה בתפ"ח 1202/02 מדינת ישראל נ' יצחק מכני, תק-מח 2005(3), 398: "... רצוי שהאנמנזה הרפואית תתבסס על ראיות ועובדות אובייקטיביות ככל האפשר ובמידת האפשר עובר לקרות האירוע העברייני ולרבות הממצאים כפי שנקבעו בהכרעת הדין. בעניין זה אנו מסכימים עם דבריהם של י. מלמד, י. מרגולין, ג. לברטוב ור. קימחי במאמרם: "עונש מופחת בעברת רצח - מהי הפרעה נפשית חמורה?" הרפואה (כרך 136, חוב' י"ב) 997. על כן נביא דברים כלשונם: "חשיבותה של האנאמנזה הרפואית ידועה ומוכחת, אך יש מקום להדגיש את חשיבות השגת המידע ממספר גורמים, עם התייחסות לנתונים אובייקטיבים, כגון נישואין, עבודה, שירות צבאי, פנייה לטיפול נפשי בעבר, תיק רפואי, תיק בריאות הנפש בצבא. איסוף נתונים אלה ממקם את האירוע הנוכחי על רצף מהלך החיים ומגביר את האובייקטיביות, במקרה של ביצוע עבירה נודעת חשיבות-יתר לתקופה שקדמה או בסמוך לאירוע, אף יותר מאשר השתלשלות האירועים לאחר מכן, כיוון שהתיאור מצד הנאשם ובני משפחתו עלול להיות מגמתי עקב המשפט העומד על הפרק והעבירה החמורה בה הוא נאשם". בנסיבות המקרה שלפנינו ולאור הדברים שצוטטו לעיל, נראה לנו כי אנאמנזה הרפואית של דר' כנאענה לגבי הנאשם נעשתה על בסיס מידע חלקי ונתונים עובדתיים שחלקם נמצאו כאינם נכונים ואינם אמינים. לפיכך ולו מן הטעם הזה בלבד יש לדחות את חוות דעתו של ד"ר כנאענה. ה. האם סובל הנאשם מהפרעה נפשית חמורה? כזכור, אחד התנאים להחלת עונש מופחת הקבוע בסעיף 300א(א) לחוק העונשין הוא - קיומה של הפרעה נפשית חמורה. המומחה מטעם ההגנה, ד"ר כנאענה סבר בחוות דעתו, כאמור לעיל, כי אצל הנאשם קיימת הפרעת אישיות גבולית, שהיא לדעת המומחה הפרעה נפשית חמורה. מנגד, קבעו ד"ר מירז וד"ר דדון, המומחים מטעם המאשימה, כי הנאשם סובל מהפרעת אישיות עם קוים גבוליים והם לא קבעו באם האבחנה הנ"ל נכנסת לגדר הפרעה נפשית חמורה. בנסיבות המקרה, נראה לנו כי אין צורך לקבוע מי מבין המומחים צודק ואף אין צורך להכריע האם סובל הנאשם מהפרעת אישיות גבולית, או מהפרעת אישיות עם קוים גבוליים, היות ומסקנתינו היא כי בכל מקרה הנאשם לא סובל מהפרעה נפשית חמורה. מטעם איגוד הפסיכיאטריה בישראל הוקמה ועדת מומחים שפרסמה המלצות והנחיות לגבי הכנת חוות דעת בהקשר לנושא עונש מופחת. מעיון בנייר עמדה הנ"ל עולה כי הועדה ממליצה להגדיר הפרעה נפשית קשה/חמורה באופן הבא: "הפרעה נפשית קשה/חמורה היא הפרעה שמתבטאת ככזו לאורך השנים ב: טיפול פסיכיאטרי מתמשך, נטילת תרופות או המלצה לנטילת תרופות פסיכיאטריות...., אשפוזים פסיכיאטרים, הפרעה משמעותית בתפקודים מקצועיים/חברתיים/משפחתיים, כישלונות בבצוע מטלות חשובות (כגון: לימודים, שרות צבאי וכו'). לדעת הועדה אין הפרעה נפשית חמורה/קשה יכולה לבוא לידי ביטוי בפעם הראשונה (דה-נובו) רק בהקשר של הרצח. במקרה חריג אם קובע הפסיכיאטר שמדובר בהפרעה נפשית קשה/חמורה למרות שאיננה עונה על הקריטריונים דלעיל עליו להסביר ולפרט בהרחבה את הסיבות לעמדתו המיוחדת" (ראה ת/26). במקרה שלפנינו, לא נראה כלל כי מתקיימים בנאשם אותם מאפיינים שאוזכרו בהגדרתה של הפרעה נפשית חמורה. אצל הנאשם שלפנינו אין עבר פסיכיאטרי ידוע, הוא לא אושפז ולא היה בטיפול פסיכיאטרי מתמשך וכן, לא נטל תרופות פסיכיאטריות ולא קיבל המלצה לנטילת תרופות שכאלה. הנאשם שירת בצבא, שירות סדיר מלא, עבד בעבודות שונות כגון צבע, טייח, גינון, כמו כן היה לו עסק לרחיצת כלי רכב שקרס. הנאשם היה נשוי מעל 10 שנים ובמהלך הנישואים נולדו לנאשם ולאשתו המנוחה 3 ילדים. אומנם, לדברי הנאשם עצמו, הוא השתמש באופן קבוע בגראס וחשיש במשך 24 שנים, אך היה זה מרצונו החופשי ולא הובאה כל עדות כי השימוש בסמים היה על רקע פסיכיאטרי כלשהו. המומחה מטעם ההגנה, ד"ר כנאענה אישר בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי הוא מכיר את נייר העמדה של איגוד הפסיכיאטריה, אך לקראת הכנת חוות דעת בעניינו של הנאשם, לא עבד על-פיו (ראה פרטיכל הדיון מיום 1/4/2007, בעמ' 65, שורות 9-7). אומנם נייר העמדה הנ"ל של איגוד הפסיכיאטריה אינו מחייב את המומחה, אך נראה לנו, כי על המומחה, שחושב שיש לסטות מהמלצות הועדה, להראות טעם מיוחד ומשכנע מדוע הוא סבור שיש לעשות כן. במקרה שלפנינו, לא הובא כל טעם מיוחד, או הסבר פרטני כלשהו מדוע סבור ד"ר כנאענה כי על אף אי-התקיימותם של מאפיינים להפרעה נפשית חמורה אצל הנאשם, כפי שהם רשומים בנייר העמדה הנ"ל, בכל זאת ניתן לראות בנאשם כמי שסובל מהפרעה נפשית חמורה. לפיכך, אנו לא מקבלים את מסקנתו של ד"ר כנאענה כפי שהובאה בסיפא לחוות דעתו, לפיה קיימת אצל הנאשם הפרעה נפשית חמורה שהשפיעה בצורה ניכרת על המעשה. ו. האם הוגבלה יכולתו של הנאשם שלפנינו במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה? שאלה נוספת שיש לשאול בהקשר של סעיף 300א(א) לחוק העונשין היא האם בשל הפרעה נפשית חמורה, או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח - (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה. מאחר שקבענו כי הנאשם שלפנינו, אינו סובל מהפרעה נפשית חמורה, מתייתר הדיון בשאלה הנ"ל אך בכל זאת ראינו צורך להוסיף מספר מילים בסוגיה זאת. מעיון בחוות דעת המומחה מטעם ההגנה, ד"ר כנאענה, עולה כי המומחה אינו יכול לקבוע בצורה חד משמעית את מצבו הנפשי של הנאשם ברגעים של אירוע הרצח. מסקנה זו אין בה לכרסם כהוא זה, את קביעתו של ד"ר מירז, המומחה מטעם המאשימה, שהתרשם כי הנאשם לא היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע הרצח והוא הבין את משמעות המעשה ותוצאותיו. זאת ועוד, בחוות דעת מטעם ההגנה לא מצאנו תמיכה משכנעת כלשהי, לפחות במאזן ההסתברויות הדרוש, כי יכולתו של הנאשם בעת ביצוע הרצח הוגבלה במידה ניכרת להבין את מהות מעשיו, או להימנע מעשיית המעשה. נהפוך הוא! מן הקביעות העובדתיות שהכרעת הדין בעניינו של הנאשם ניתן לקבוע בצורה חד משמעית, כי בעת ביצוע הרצח של המנוחה (חניקתה באמצעות כבל), הנאשם לא היה שרוי בהתקף פסיכוטי שמנע ממנו את היכולת להבין את אשר עשה ואת הפסול שבמעשהו. הנאשם הודה בעצמו בחקירתו במשטרה ובמכתביו לילדיו בכך שתכנן להרוג את המנוחה וכן זכר לתאר את כל מהלך החניקה והשלבים שקדמו לו. כפי שנקבע בהכרעת הדין בעניין זה כדלקמן: "מהמוצגים שהוגשו ואף מעדותו של הנאשם עצמו עולה באופן ברור, כפי שנראה להלן, שהחלטת הנאשם לרצוח את המנוחה גמלה בלבו זמן רב לפני שבצע את זממו והדבר מצא את ביטויו גם במכתבים הנ"ל שכתב. מדו"ח תפיסה (ת/1) עולה כי נתפסו בכיס החשוד ביום 10/2/05 שלושה מכתבים (ת/2 עד ת/4), כרטיס ויזה של המנוחה וכן מפתח לדירתה. במכתב של הנאשם ללא תאריך (ת/2) המכיל 4 עמודים (3 מסופררים ועמוד נוסף בלתי מסופרר בגב עמוד 3), נכתב בעמוד 3: "מה שהיום אני חושב שאני יציל את הילדים ממנה לפני שהיא תגרום להם סבל ואז החלטתי לקחת את התיק לידיים והחלטתי לחנוק את רחל". בהודעתו ת/6, סיפר הנאשם שאת העמוד הרביעי כתב לאחר שחנק את המנוחה ואת 3 העמודים הראשונים כתב מספר ימים לפני כן (ראה ת/6 ע' 6 שורות 26 ואילך וע' 7 למעלה). במכתב ללא תאריך שכתב הנאשם לבתו (ת/3) כתב, בין היתר, שהוא מצטער על מה שעשה וכי לא היתה לו ברירה??? בהודעתו של הנאשם שהוקלטה (ת/6 ו- ת/7) מיום 10/2/05, שעה 00:20, סיפר הנאשם שבא לביתה של המנוחה וכי היה ויכוח ביניהם, מדוע היא לא מזמינה אותו יותר בימי שישי. כשירד למקלט ראה על הרצפה כבל באורך של כמטר, לקח את הכבל והחליט שהוא גומר את המנוחה, חונק אותה וזהו" (ראה עמ' 32 להכרעת הדין, שורות 27-23 וכן עמ' 33, שורות 15-1). וכן ראה עוד בהמשך להכרעת הדין - עמ' 33, שורות 28-16 ועמ' 34. גם התנהגותו של הנאשם מייד לאחר הרצח, מוכיחה כי הנאשם שלט בעצמו, הבין היטב את מהות המעשה ואת הפסול שבו: "הנאשם רצח את המנוחה בדם קר לאחר שתכנן את הרצח זמן רב לפני כן ולאחר הרצח התנהג במשך שעות רבות בקור רוח שטני, כשישב לשתות קפה הן בדירת המנוחה והן אצל אחותו, הוציא את הכלב להתאוורר, לקח את ילדיו לקיוסק ובילה עמם עד לשעות הלילה המאוחרות ושיקר במצח נחושה כשהשיב לשאלות אחותה הבכירה של המנוחה וחבר של אחותה האחרת, כי הוא לא יודע היכן נמצאת המנוחה וכי הוא לא עשה לה מאומה" (ראה עמ' 50 להכרעת הדין, שורות 9-4). סיכומו של דבר, מסקנתנו היא כי לא הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה, או את הפסול שבמעשהו, או להימנע מעשיית המעשה. לפיכך, הנאשם שלפנינו לא עמד בנטל הרובץ על כתפיו לשכנע את בית המשפט במאזן הסתברויות, כי התקיימו התנאים להטלת עונש מופחת. ז. הנאשם רצח את אשתו המנוחה. רצח אדם - היא העבירה החמורה ביותר שקיימת בספר החוקים וגם עונש החובה שקבוע לצידה - מאסר עולם - משקף היטב את סלידתה של החברה שלנו מעבירה זו. "אכן, העונשים הקבועים בחוק הישראלי הם פועל יוצא של מידת החומרה אותה מייחסת החברה הישראלית לכל עבירה. כך, העונש על עבירת רצח בכוונת תחילה במשפט הישראלי הוא מאסר עולם. זהו עונש חובה המשקף את מידת החומרה שרואה החברה הישראלית בנטילת חיים מתוך כוונה תחילה..." (ראה מ"ח 5927/03 אלכס ליוברסקי נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(1), 2805). אומנם, ישנן שיטות משפט בהן ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב בבחירת העונש הראוי בגין עבירת רצח. כך למשל לפי סעיף 105(1) לקודקס הפלילי הרוסי (Russian Criminal Code) ניתן להסתפק בגזירת עונש מאסר שנע בין 6 ל-15 שנים בגין רצח שבוצע ללא נסיבות מחמירות. גם בישראל, לא מזמן, ביום 22/1/2007, הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק העונשין (תיקון - רצח), התשס"ז-2007 ובה הועלתה הצעה ליצור שתי עבירות רצח: רצח מדרגה ראשונה ורצח מדרגה שנייה וזאת כדי שהדבר יאפשר שיקול דעת לבית המשפט באם להטיל על הנאשם מאסר עולם חובה אם לאו במידה ויורשע ברצח מדרגה שנייה. נראה לנו כי גם אם הייתה קיימת אבחנה שכזו כבר היום, מעשהו האכזרי של הנאשם היה עומד בקריטריונים של רצח מדרגה ראשונה והיה דורש הטלת עונש של מאסר עולם חובה. מכל מקום, היות וטענתו של הנאשם בדבר עונש מופחת נדחתה, יש להפעיל בעניינו את עונש החובה שקבוע היום לצידה של עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין והוא מאסר עולם. 9. לאור כל האמור לעיל אנו מטילים על הנאשם עונש של מאסר עולם. 10. זכות ערעור תוך 45 יום. דוקטרינות משפטיות