א. התובע, יליד שנת 1959 (להלן: "התובע"), נפצע בתאונת דרכים שאונתה לו ביום 27.9.1994 (להלן: "התאונה"), בהיותו נוהג ברכב המבוטח כדין על ידי הנתבעת מס' 1 (להלן: "ציון"). התביעה המקורית הוגשה כנגד ציון בלבד בהיותה מבטחת רכבו של התובע. ציון העלתה את הטענה, לפיה נהג התובע ברכב במועד התאונה מבלי שהיה ברשותו רשיון נהיגה כדין, ומכיוון שכך, נעדר התובע זכאות לתבוע, וזאת בשים לב להוראת סעיף 7(3) של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"). על יסוד טענתה זו של ציון, תיקן התובע את כתב התביעה על ידי כך שצורפו שני נתבעים נוספים: האחד הינו נהג הרכב האחר שהיה מעורב באותה תאונה (הנתבע מס' 2), והמבטחת על פי דין של הרכב האחר בו נהג הנתבע מס' 2, אריה חב' לביטוח בע"מ, הנתבעת מס' 3, (להלן: "אריה"), כששני הנתבעים הנוספים צורפו על פי עילה חלופית בהתאם להוראות פקודת הנזיקין (עמ' 5 לפרוט' מיום 18.5.97). ב. בכל הנוגע לשאלת החבות, העידו: התובע עצמו, שהגיש את התצהיר ת/6, (עיינו: עמ' 15 סיפא לפרוט' עד עמ' 23 לפרוט'), ולאחריו העידה חברתו לחיים של התובע, הגב' אלה אפונין, (עמ' 24 לפרוט' עד עמ' 26 לפרוט'). בנוסף הופיע מטעם אריה עד הגנה, בוחן התנועה, מר יצחק פפיסמדו. בישיבת ביהמ"ש מיום 18.1.98 (עמ' 34 לפרוט') הגיעו הצדדים להסדר דיוני, לפיו הוסכם שבכל הנוגע לענינו של התובע - אם ייקבע שציון איננה חייבת לפצות את התובע, כי אז יפצו הנתבעים מס' 2 ומס' 3 את התובע על פי הוראות חוק הפלת"ד, וכן הוסכם שנתבעים אלה לא יעלו כל טענה, בין אם לגבי החבות, ובין אם לגבי אשם תורם כלשהו. עוד הסכימו הצדדים שבשאלה שבמחלוקת בין ציון לבין אריה, יכריע ביהמ"ש על סמך החומר המצוי בפניו. ג. אדון עתה במחלוקת שבין ציון לבין אריה, כשההפניות למוצגים בפרק זה מתייחסות לתיק המוצגים שבשאלת החבות. אין מחלוקת שציון הנפיקה פוליסת ביטוח חובה כחוק לרכב שבו נהג התובע בזמן ארוע התאונה. אריה מצידה הנפיקה פוליסת ביטוח חובה כחוק לרכב שבו נהג הנתבע מס' 2, דהיינו, נהג הרכב האחר שמעורב בתאונה הנדונה. כזכור, ארעה התאונה הנדונה ביום 27.9.94. כשנה ושבעה חודשים לפני התרחשות תאונה זו, נפסל התובע, על פי פסק דין, מלנהוג רכב, וזאת בתאריך 28.2.93 עקב נהיגה בזמן שכרות, נהיגה בקלות ראש, ללא ביטוח תקף וללא רשיון תקף (עיינו: עדות התובע בעמ' 17 לפרוט', וכן במוצג נ/3 שלפיו הורשע התובע לפי הודאתו ונפסל מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים. באותו תאריך הופקד רשיונו במזכירות ביהמ"ש לתעבורה. חלפה שנה מאז נשלל כאמור לעיל רשיונו של התובע, ובפברואר 1994 ביקש התובע לחדש את רשיון הנהיגה שלו, ואזי הוצא לו רשיון זמני לתקופה של שישה חודשים, משמע, עד אוגוסט 1994. במוצג נ/5 משיב ב"כ התובע לשאלה ג' שהוצגה למרשו כך: "הרשיון הזמני פג ביום 20.8.94 הואיל והוצא על ידי רשות הרשוי מראש עד למועד זה". אין מחלוקת שבתקופה מאז פג תוקפו של הרשיון הזמני (20.8.94) ועד למועד התרחשות התאונה הנדונה (27.9.94), לא הונפק רשיון נהיגה לתובע. רשיון הנהיגה שהונפק לתובע לאחר שפג תוקפו של הרשיון הזמני הנ"ל היה רק לאחר התאונה, והדבר גם עולה בבירור מעדות התובע עצמו, בעמ' 19 לפרוט': "ש.הרשיון הבא שהוצא לך היה אחרי התאונה אוקטובר 94 (18.10.94). ת. נכון. אני הייתי בבית חולים והחברה הוציאה בשבילי את הרשיון" ד. יצויין, שלתובע הונפקה תעודת ביטוח חובה שהיתה בתוקף לתקופה מיום 1.4.94 עד 31.3.95 (ת/5). טענת ציון היא שהואיל והתובע נהג במועד ארוע התאונה הנדונה ללא רשיון נהיגה, נשללת זכות התביעה שלו לא רק בהתאם להוראת סעיף 7(3) של חוק הפלת"ד, אלא גם בהתאם לאמור בחוזה הביטוח, ובעניננו תעודת ביטוח החובה, שהרי מעיון בגב תעודת הביטוח (ת/5 א') עולה שבפיסקה 7 קיימת הוראה שהאדם הנוהג חייב להיות בעל רשיון בר-תוקף בישראל או שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת הרכב "ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק דין, החלטות בית משפט או רשות מוסמכת אחרת". במקרה שבפנינו פג תוקפו של הרשיון הזמני בתאריך 20.8.94 (ת/2), ומכאן שבמהלך התקופה מאותו תאריך ועד להתרחשות התאונה (בערך כ-38 ימים), לא היה ברשות התובע רשיון נהיגה תקף. עוד יש להוסיף שהתובע עבר קורס נהיגה מונעת שאותו סיים בתאריך 21.9.1994, כעולה ממוצג ת/2, וכן עיינו במכתב המכון הארצי לתחבורה, נ/10, לפיו הופיע שמו של התובע בין החייבים בהשתלמות בנהיגה נכונה בגלל 6 נקודות חובה, וכי התובע סיים השתלמות ביום 21.9.94 ובסיומה קיבל תעודה. מכאן טענת ציון שרק לאחר שהתובע סיים את קורס הנהיגה המונעת ביום 21.9.94, הוא היה זכאי לשוב ולבקש רשיון נהיגה. לפי תעודת עובד ציבור של משרד הרישוי (נ/4), רשיון הנהיגה של התובע חודש ושולם בתאריך 18.10.94, משמע, לאחר התאונה הנדונה. עוד נאמר באותה תעודת עובד ציבור שבתאריך 9.10.94 הוצא רשיון נהיגה זמני ל-90 יום שלא חודש, ולכן לא קיבל תוקף. ה. לטענת ציון שהסיבה לאי חידוש רשיון הנהיגה של התובע היתה סיבה מהותית הנעוצה בעבירות החמורות שעבר, ולא בגין אי תשלום קנסות. ציון גם טוענת שלפי תקנה 174 ב'(ה) של תקנות התעבורה, לא ניתן להנפיק לנהג רשיון נהיגה זמני מאותו סוג וותק יותר מאשר פעם אחת במשך שנה, ולכן, לטענתה, לא הוצא לתובע רשיון זמני נוסף לאחר הרשיון הזמני שהיה לו מפברואר עד אוגוסט 1994. כדי לקבל רשיון קבע, היה על התובע לבטל את שש הנקודות שצבר לחובתו. דבר זה ארע רק כחודש וחצי לאחר שפג תוקפו של רשיון הנהיגה הזמני. משסיים התובע את קורס הנהיגה המונעת (21.9.94), בוטלה המניעה לקבלת רשיון קבע, ואזי הוא יכול היה לקבל רשיון נהיגה קבוע, ואולם, במועד שבו התרחשה התאונה (27.9.94), עדיין לא היה ברשותו רשיון נהיגה כלל. ציון מאבחנת בין המקרה שבפנינו לבין המקרה שנדון בביהמ"ש העליון ע"א 4231/97 צור שמיר נ' נאה יחיאל, פ"ד נ"ג(2) 193, וטוענת שבאותו מקרה לא חודש רשיון הנהיגה עקב קנסות, ואילו במקרה שבפנינו המדובר במניעה מהותית. בנוסף טוענת ציון שתעודת ביטוח החובה של התובע גם היא לא היתה בתוקף הואיל ובתעודת הביטוח נאמר בהוראת סעיף 7 שעל גב התעודה (ת/5 א'), שעל הנוהג להיות בעל רשיון בר-תוקף בישראל, משמע, כך טוענת ציון, רשיון של קבע ולא רשיון זמני, והרי לתובע לא היה רשיון של קבע מאז פברואר 1993. במסגרת הסיכומים בכתב שהוגשו לבימ"ש זה בענין הנזק, הגישה ציון השלמת טיעון בסוגיית החבות, כשהיא מציינת שבעניננו היה מחדל מהותי מצד התובע בכל הנוגע לכושר הנהיגה שלו. הקורס איננו תחליף לרשיון נהיגה. מי שסיים את קורס הנהיגה המונעת, איננו רשאי לנהוג כל עוד לא הוצא לו רשיון נהיגה כדין. מכאן שהתובע היה, במועד התרחשות התאונה, ללא רשיון נהיגה, וזאת עקב אי-כשירות מהותית, ולא עקב מחדל טכני פורמלי. ו. שונה כמובן עמדתה של אריה המצביעה על כך שהתובע מילא אחר הוראת סעיף 7 בחלק א' של התנאים שעל גב תעודת הביטוח (ת/5 א'), דהיינו, התובע היה בעל רשיון נהיגה בתאריך כלשהו במהלך 12 החודשים שקדמו לארוע התאונתי, שהרי היה לו רשיון נהיגה זמני בין 20.2.94 לבין 20.8.94, משמע, 38 ימים לפני התאונה הנדונה. גם רשיון זמני, משמע רשיון אשר תקף לפרק זמן קצר מן הרגיל, הינו רשיון בר-תוקף בישראל, כדרישת הפוליסה, שאיננה מבחינה בין רשיון נהיגה זמני לבין רשיון נהיגה קבוע. עוד טוענת אריה שבזמן התאונה התובע לא היה פסול מלקבל או מלהחזיק רשיון נהיגה, ולכן איננו כלול במילים שמופיעות בסיפא של סעיף 7 בחלק א' מהתנאים שבגב תעודת הביטוח: "ולא נפסל מלקבל או מלהחזיק רשיון שכזה...". בנוסף טוענת אריה שסעיף 7(3) של חוק הפלת"ד איננו חל במקרה שבפנינו. סעיף 7 רישא של חוק הפלת"ד קובע: ”נפגעים אלה אינם זכאים לפיצויים לפי חוק זה...". (3) "מי שנהג ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי-תשלום אגרה". טוענת אריה שאין הסעיף חל במקרה של אדם שעקרונית היתה לו זכות ורשות לנהוג ברכב, אלא שמסיבה טכנית-מנהלית, לא היה בידו מסמך המאשר זאת, למשל, מחמת שלא שילם אגרה. ממשיכה אריה וטוענת שבתקופה שבה ארעה התאונה לא היה התובע בתקופה של שלילת רשיון הנהיגה. תקופת הפסילה בהתאם לגזר הדין של ביהמ"ש לתעבורה נסתיימה מזמן. לא זו אף זו: התובע גם היה לאחר סיום קורס הנהיגה המונעת (שהסתיים כזכור לפי ת/2 בתאריך 21.9.94, שישה ימים לפני התאונה), ומה שהפריד בין התובע לבין קבלה פורמלית של רשיון הנהיגה היה תשלום אגרת הרשיון, ואכן, מיד כששולמה האגרה, קיבל התובע לרשותו את הרשיון, אלא שהיה זה כבר לאחר התאונה. אריה טוענת עוד שגם בתקופת הקורס עצמו לא היה התובע במעמד של מי שפסול מלנהוג, שכן תקופת השתלמות בנהיגה מונעת איננה שוללת את תוקפו של הרשיון אשר לכל היותר מופקד בידי רשות הרשוי לפי תקנה 212א' של פקודת התעבורה. ז. לאחר ששקלתי את טענות שני הצדדים, נראית בעיניי עמדתה של אריה ואני סבור שאין לראות את התובע כמי שהוראת סעיף 7(3) של חוק הפלת"ד חלה לגביו. הטעם הוא שמבחינה מהותית היה התובע רשאי לנהוג ברכב, ואכן, כפי שאריה טוענת, מה שהפריד בין התובע לבין קבלת רשיון הנהיגה לרשותו, היה תשלום האגרה בגין רשיון הנהיגה, זאת לאחר שסיים בהצלחה את קורס הנהיגה המונעת, שישה ימים לפני מועד התרחשות התאונה. ב-רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן, פ"ד נ"ז(1) 503, צויין שהתכלית העיקרית שעמדה בבסיס חקיקתו של חוק הפלת"ד היא התכלית הסוציאלית: הענקת פיצוי לכל נפגע בתאונת דרכים ללא קשר לשאלת האשמה של הפוגע או של הנפגע. תפיסה זו באה לידי ביטוי בצורך שלא להותיר נפגעי תאונות דרכים נעדרי פיצוי (רע"א 2853/96 קרנית נ' פרח, פ"ד נג(1) 680, בעמ' 685). עוד נאמר ב-רע"א 3339/00 הנ"ל, בעמ' 511: ”בשל תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים, יש להעדיף במקרים הקשים פיתרון המעניק פיצוי לניזוק ומפזר את המעמסה של הפיצוי על הציבור, על פני פיתרון השולל ממנו את הפיצוי או מטיל מעמסה על המזיק האינדיבידואלי...". באותו רע"א 3339/00 נקבע עוד שמטרת הוראת סעיף 7 של חוק הפלת"ד היא מטרה עונשית: להרתיע אנשים מהתנהגות פגומה על ידי שלילת זכאותם לפיצוי במקרה של תאונת דרכים, והמדובר במקרים חריגים כאשר ההתנהגות נוגדת את תקנת הציבור בהקשר של חוק הפיצויים. באותו ענין נאמר ב-ע"א 4231/97 צור שמיר נ' נאה יחיאל, פ"ד נ"ג(2) 193, בעמ' 200: "פרשנות זו מחייבת לתחום את הרציונאל הענישתי של סעיף 7(3) לאותם מקרים בהם לא מדובר במחדל בעל אופי פיסקלי או פורמלי-טכני, כגון אי תשלום אגרת רישוי במועד, אלא מדובר במחדל מהותי, כמו כשירות לנהוג. אכן בעובדה שקיים בסעיף אלמנט עונשי, יש כדי לתמוך בפירוש התוחם את שלילת הזכאות לפיצויים אותה קובע סעיף 7(3) אך לאותם למקרים בהם תגובה עונשית כה חריפה-שלילה מוחלטת של זכות הפיצויים - הינה מוצדקת והולמת. בעניננו, אין חולק, כי בעת התאונה, המשיב היה זכאי לחדש את רשיון הנהיגה שפקע, על ידי תשלום הקנס ומבלי שיחוייב על ידי רשות הרישוי לעבור מבחנים, בדיקות או כל הליך אחר לצורך כך. דהיינו, בעיני רשות הרישוי המשיב היה כשיר לנהוג ברכב בעת שארעה התאונה. במצב דברים זה, ולאור האמור עד כה, המסקנה המתבקשת היא, כי אין לשלול את זכאותו של המשיב לפיצויים בשל הוראת סעיף 7(3) לחוק". בענין שנדון ב-רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' שמעון דהן, פ"ד נ"ז(1) 503, מדובר היה במי שנהג ברכב שהיה מעורב בתאונת דרכים כשלכאורה הוא מצוי בפסילה, ואולם עונש הפסילה הוטל על המשיב שלא כדין, הואיל והוא הורשע בעבר בגין אותה עבירה עצמה וגם נענש בגין כך. מכאן, שעונש הפסילה היה שלא כדין, ולכן, כך נקבע ברע"א 3339/00, אין לראות את המשיב כחסר כשירות לנהיגה ואין דינו שונה מכל נהג אחר שהוא בעל רשיון. ח. בנוסף לאמור לעיל אני מפנה ל-דנ"א 10017/02 + דנ"א 6971/03 קרנית וגרינברג נ' מגדל, אבנר ואח', פסק דינו של ביהמ"ש העליון מיום 2.6.04, שבו נדונה הוראת סעיף 7 (3) של חוק הפלת"ד. כב' המשנה לנשיא (בדימוס) ת. אור כותב באותו פסק-דין בפיסקה 16, ששאלת המפתח היא היכן להציב את נקודת האיזון בין התכלית הסוציאלית המונחת ביסודו של החוק לתכליתו ההרתעתית והעונשית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בסעיף 7(3) לחוק. בפיסקה 17 כותב כב' המשנה לנשיא (בדימוס): "העיקרון המנחה איפוא את פרשנות סעיף 7 לחוק הוא שיש לפרשו באופן מצמצם ודווקני כך שהוא יחול על מקרים חמורים או חריגים במיוחד. רק במקרים כאלו, תהיה הלימה בין הסנקציה החמורה הקבועה בסעיף 7 לחוק - שלילת פיצוי מן הנפגע - לבין ההפרה. כך גם לגבי סעיף 7(3) לחוק. בפרשת צור שמיר נקבע, בנוגע לסעיף זה, כי עצם הדבר שיש ביסודו אלמנט עונשי, תומך בפירוש התוחם את שלילת הזכאות לפיצויים רק לאותם מקרים בהם תגובה עונשית כה חריפה, של שלילת פיצויים, היא מוצדקת והולמת". כותב כב' המשנה לנשיא (בדימוס) ת. אור, בפיסקה 20 של הדיון הנוסף, קרנית וגרינברג נ' מגדל ואבנר, כך: "לעומת זאת, הפרת תנאים או הגבלות אחרים, שאינם מתייחסים למאפיינים פיזיים של הרכב, תהווה עבירה על דיני התעבורה ותקים אחריות פלילית, אולם במקרה בו נפגע הנהג בתאונה, לא תשלל זכאותו לפיצויים מכח החוק. כך הדבר גם אם נהיגה בניגוד להגבלה או לתנאי דורשת כי הנהג יחזיק בדרגת רשיון אחרת מזו המוחזקת על ידו...". בהמשך, בפיסקה 21(א) של פסק הדין, כותב כב' השופט ת. אור: ”על פי פרשנות זו, יש לצמצם את תחולת הוראת הסעיף למקרים חריגים אשר רק הם מצדיקים את הסנקציה החמורה החלה מכוחו. נזכיר, כי סנקציה זו משמעותה כי אם יפגע הנהג בתאונת דרכים, ישללו ממנו פיצויים לפי חוק... חריפותה של סנקציה זו מחייבת לתחום היטב את אותם מקרים בהם הפעלתה תהיה מידתית. ביתר המקרים, יש להותיר את קידומה של התכלית ההרתעתית והעונשית בידי הגורמים המוסמכים לכך מכח דיני התעבורה...". ועוד: "אין זה ראוי להחילו (הכוונה לסעיף 7(3) - י.ג.) על כל קשת המקרים בהם מתעורר סיכוי בטיחותי פוטנציאלי כלשהו מהפרת התנאי או ההגבלה ברשיון, אלא רק על מקרים בהם הסיכון הבטיחותי הוא, ככלל, חריף במיוחד...". מוסיף ומסביר כב' השופט ת. אור בפיסקה 24 של פסק הדין שלא בכל מקרה פרשנות המונח "רשיון" בחוק הפלת"ד, יהא זהה לפרשנות המונח "רשיון" בפקודת התעבורה ותקנותיה, הואיל והתכליות שבפקודת התעבורה אינן זהות לתכליות שבחוק הפלת"ד. בפרשנות שיש ליתן לסעיף 7(3) של חוק הפלת"ד, יש מקום מרכזי לתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, כך פורש הסעיף ב-ע"א 4231/97 (צור שמיר נ' נאה יחיאל) ו-רע"א 3339/00 (אליהו בע"מ ואבנר נ' שמעון דהן). למרות שעל פי אמות המידה שבפקודת התעבורה ותקנותיה, נחשב הנהג במקרים הנ"ל כמי שנהג ללא רשיון נהיגה, לא נשללה זכותו לפיצויים לפי חוק הפלת"ד. גם ב-ע"א 8183/01 ספיאשווילי נ. מנורה, פסק-דין מיום 21.6.04, נקבע שאין תחולה להוראת סעיף 7 (3) של חוק הפלת"ד, מקום בו המערערת נהגה ברכב בהיותה נהגת חדשה, מבלי שקיימה את התנאי של מלווה בעת הנהיגה. ט. מהתם להכא: משסיים התובע את קורס הנהיגה המונעת ביום 21.9.94, הוא נמצא זכאי לשוב ולבקש את רשיון הנהיגה, ולכן מקובלת עליי טענת אריה שמה שהפריד בין התובע לבין קבלת הרשיון היה תשלום האגרה לאחר קבלת ספח מתאים במשרד הרשוי. התובע העיד, בעמ' 18 לפרוט': ”ש. האם נכון שאין לך רשיון לתקופה שמיום 20.8.94 ועד התאונה שאתה יכול להראות לנו אותו? אם יש תציג. ת. לא היה. ביד לא היה. היה במשרד הרישוי ושם היה סגור". בעמ' 19 לפרוט' העיד התובע, כך: "ש. הרשיון הבא שהוצא לך היה אחרי התאונה אוקטובר 94 (18.10.94). ת.נכון. אני הייתי בבית חולים והחברה הוציאה בשבילי את הרשיון". ובעמ' 20 לפרוט': "ת.הייתי בקורס נהיגה מונעת ולאחר מכן קיבלתי מכתב והבנתי מתוכו שהכל בסדר ומותר לי לנהוג רגיל". ובהמשכו של אותו עמ': ”ש. האם נכון שבעת שקרתה התאונה לא היה לך רשיון? ת. הראיתי למשטרה את המכתב שסיימתי קורס נהיגה מונעת וחשבתי שזה בסדר. ש. רשיון היה לך להראות. ת. לא". בנוסף נאמר בתצהירו של התובע (ת/6) בכל הנוגע לשאלת רשיון הנהיגה, סעיף 8: "ניגשתי לקורס סיימתי אותו בהצלחה, עברתי בחינות וקיבלתי ביום 21.9.94 אישור לקבלת רשיון נהיגה. פניתי עם האישור למשרד הרישוי ואולם עקב פגרת חג הסוכות לא קיבלתי בפועל הרשיון". המסקנה מכל האמור לעיל היא שבזמן התרחשות התאונה היה התובע כשיר לנהוג ברכב. הוא היה נעדר רשיון נהיגה מסיבה טכנית-פורמלית בלבד, לא מחמת העדר כשרות לנהוג או חוסר מיומנות. כל שהפריד בינו לבין קבלת רשיון הנהיגה לידיו היה תשלום האגרה הנדרשת בגין רשיון נהיגה על גבי טופס מתאים של משרד הרשוי, ואולם החל מתאריך 21.9.94 ועד אירוע התאונה לא היה התובע נדרש למבחן כושר מהותי כלשהו על מנת לקבל פיזית את הרשיון לרשותו, למעט ביצוע התשלום על טופס מתאים של משרד הרישוי. לכן, הוראת סעיף 7(3) של חוק הפלת"ד איננה חלה בעניננו. י.ז כאותו של התובע לפיצויים בגין התאונה הנדונה אינה נשללת גם על-פי הוראות פוליסת הביטוח כשהסעיף הרלוונטי הוא סעיף 7 בחלק א' של ההוראות אשר בגב תעודת הביטוח ת/5 א': ”בתנאי שהאדם הנוהג.... הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל לנהיגת כלי רכב מסוג כלי הרכב הנקוב בתעודה או שהנוהג ברכב היה בעל רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון כזה על פי הוראות שבחיקוק, פסק-דין, החלטות בית-משפט או רשות מוסמכת אחרת” אין בהוראות שבחוק הפלת"ד ואין בהוראות פוליסת הביטוח כדי לשלול את זכאותו של התובע. לטענת ציון רשיון הנהיגה האחרון שהיה בידי התובע היה רשיון זמני לתקופה מיום 20.2.94 - 20.8.94, ובהיותו "זמני" אין הוא בגדר "רישיון בר-תוקף" כדרישת הפוליסה. טענה זו יש לדחות, כפי שנדחתה ב-ת"א (חיפה) 823/94 - שאהין ספא נ' עזבון המנוח חוסיין עבד, .תק-מח 99(1), 726, עמ' 727, מפי כב' השופט (בדימוס) ש. פינקלמן: ”הרבה פנים לרשיון נהיגה זמני. יכול משום שרשיון הנהיגה הקבוע לא הונפק עדין. יכול שהרשיון הקבוע אבד ועד שיונפק אחר תחתיו נותנים לו לאותו בעל רשיון, רשיון נהיגה זמני. יכול גם, כמו במקרה דנן, ליטול מאת הנהג את רשיונו הקבוע ומנפקים לו רשיון זמני תחתיו, כדי לפקח באמצעות הרשיון הזמני על ביצוע של חיוב, שהנהג חייב לעמוד בו בתוך פרק זמן קצוב. כך גם מנוסח סעיף 7 לתעודת הביטוח שצוטט לעיל. נאמר שם : "הינו בעל רשיון בר תוקף בישראל..." ולא באה כל הבחנה בין רשיון זמני לרשיון קבוע....ובמקובץ. מה לי רשיון נהיגה זמני מה לי רשיון נהיגה קבוע. המהות שווה. רק יסוד הזמן שונה.....” י"א. אילו רצתה חברת הביטוח לעמוד על כך שנהג בעל רשיון בר-תוקף בישראל פירושו אך ורק נהג שברשותו רשיון "קבוע" (במובחן מ"זמני"), היה עליה להבהיר זאת בפוליסה בהוראה ברורה ומפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים. עיינו, ע"א 420/83, אשור נ. מגדל, פד"י מ"ד (2) 627 בעמ' 649-650: ”נהג הרוכש פוליסה סבור, לתומו כי הוא מקבל כיסוי מלא לכל נזק שייגרם בתאונת דרכים. הנהג אינו מעלה על דעתו, כי הכיסוי שבידו הוא חלקי בלבד.... משמתרחשת תאונת דרכים, מתברר להם לתדהמתם, כי אין חוזה הביטוח מכסה את הנזק.... נראה לי כי יש למנוע מצב דברים קשה זה בקטגוריה זו של המקרים. לשם כך יש לשקול, אם לא מן הראוי הוא להטיל על חברת הביטוח את החובה שתעמיד את המבוטח על כך, שאין בידו כיסוי "מלא"...” בנוסף, כאשר נתונה לשון של תניה בפוליסת הביטוח לשני פירושים סבירים, יש לבחור בפירוש המיטיב עם המבוטח, ולא עם המבטח שניסח את הפוליסה (ע"א 188/84, צור חברה לביטוח בע"מ נ. חדד, פד"י מ (3) 1, בעמ' 15-14). בנוסף נקבע ב-ע"א 4231/97, צור שמיר נ. נאה, פד"י נ"ג (2) 193, בעמ' 197: ”אשר ליחס בין הוראת החוק לבין הוראות הפוליסה, מקובל לראות את ההוראה החוקית שבסעיף 7(3) לחוק הפיצויים, כהוראה שבאה להנחות את המבטחים בעיצוב תוכנה של פוליסת הביטוח” ובהמשך באותו עמוד: ”מטרתו של סעיף 7 לחוק הפיצויים היא להוסיף על ההוראות המגבילות את אחריות המבטח מקום שבו על-פי הפוליסה עומדת למבוטח הזכות להיות מפוצה בהתאם לחוק הפיצויים” וב-ע"א 811/81, שעשוע נ. מועלם, פד"י ל"ח (4) 583, בעמ' 588, ציינה כב' השופטת (בדימוס) ש. נתניהו: ”החוק (הכוונה לחוק הפלת"ד - י.ג), הקובע הוראה נורמאטיבית, אינו בנוי על תנאי חוזי הכלול בפוליסת ביטוח.... החוק אינו צריך להיערך בהתאם לפוליסה אלא להפך” (דברים אלה אוזכרו בהסכמה ע"י כב' השופט ת. אור ב-ע"א 4231/97 בענין צור-שמיר נ. נאה, בעמ' 197). י"ב. על יסוד כל האמור לעיל איני מוצא כל הוראה מגבילה בפוליסת הביטוח. אינני סבור שניתן לעגן בהוראות הפוליסה את טענת ציון לפיה רשיון בר-תוקף בישראל משמעותו בהכרח רשיון "קבוע", במובחן מרשיון "זמני". אילו סברה ציון שרשיון בר-תוקף פירושו רשיון "קבוע", שאיננו "זמני", היה עליה להדגיש זאת במפורש. משלא נעשה הדבר נותרה בעינה העובדה שבתקופה מיום 20.2.94 - 20.8.94, משמע, עד 38 יום לפני התאונה היה התובע בעל רשיון זמני בישראל, ובכך נתמלאה דרישת סעיף 7 שבתעודת הביטוח ת/5 א'. אין בפוליסה כל הגבלה אחרת. הוראת סעיף 7 (א) (3) שבחוק הפלת"ד (כפי שכבר ראינו), גם היא אינה חלה בעניננו, מן הנימוקים שכבר עמדתי עליהם קודם לכן. לפיכך זכאי התובע לקבל את הפיצויים המגיעים לו בגין נזקי התאונה הנדונה ממבטחת הרכב שבו נהג במועד התאונה, משמע, הנתבעת מס' 1, ואילו הנתבעים מס' 2 ומס' 3 פטורים מחבות, ויש לדחות את התביעה כנגדם. י"ג. אעבור עתה לדון בגובה הפיצוי הכספי שהתובע זכאי לקבל מ"ציון". התובע הועבר ממקום התאונה (שאירעה ביום 27.9.94) לבי"ח "העמק", אושפז שם באותו היום והועבר לבי"ח רמב"ם, מקום בו אובחנה חבלה בשוק שמאל, בעקב ימין, בגב ובראש, שבר פתוח של הטיביה והפיבולה משמאל, שבר על עצם העקב מימין, ושבר דחיסה של חוליה 5-L. בוצע קיבוע חיצוני של עצם השוקה. ביום 9.10.94 שוחרר התובע לביה"ח אלישע להמשך טיפול ושיקום. ביום 10.10.94 בוצעה הטריית הפצע בשוק שמאל והוצא הקיבוע החיצוני. הרגל הושמה בגבס עד לברך. התובע שוחרר מביה"ח ביום 13.1.95. בהמשך היה התובע במעקב אורתופדי ונוירולוגי במרפאת תאונות באלישע ובקופ"ח. (סך הכל 109 ימי אישפוז - (עיינו תצהיר העדות הראשית מטעם התובע, המסומן ת/9). ב-7.6.95 בוצעה ארתרוסקופיה בברך ימין. נמצאה פיקה עם שינויים ארתרוטיים דרגה 2. נמצא קרע במיניסקוס החיצוני שעבר הטרייה. במאי 1999 החל התובע לסבול מכאבים והפרשה בשוק שמאל. התובע פנה בשל כך למיון בבי"ח וולפסון ב-11.6.99 ו-15.6.99. ביום 1.7.99 אושפז התובע במחלקה האורתופדית בבי"ח וולפסון. בוצעו הטרייה וניקוז של המוקד האוסטאומיליטי בשוק שמאל. התובע שוחרר ביום 8.7.99. ב-4.10.99, עקב המשך הפרשת המוגלה וכאבים שוב אושפז התובע במחלקה האורתופדית של המרכז הרפואי רבין בפתח תקווה לשם ניתוח רסקציה של אוסטאומיליטיס בשוק השמאלית. התובע עבר קורטיקוטומיה קריבנית וכריתה של הנגע האוסטאומיליטי בשליש הרחיקני של השוקה, וקיבוע ע"י המקבע ע"ש איליזרוב. התובע שוחרר מביה"ח ביום 15.10.99. ביום 14.5.00 הוסר המקבע ע"ש איליזרוב. בסיכומי הנתבעת מס' 1 שסיכמה לענין גובה הנזק (להלן: "הנתבעת") צויין בעמ' 8, כי "לנו ידוע על 130 ימי אישפוז.... ". אצא מתוך הנחה שזהו מספר ימי האישפוז הנכון, עליו גם לא חלק ב"כ התובע בתגובתו לסיכומי הנתבעים. ואולם, לאחרונה, ביום 28.6.04, בפנייתו לביהמ"ש, בש"א 10668/04, צירף ב"כ התובע שני סיכומי מחלה נוספים של המחלקה האורתופדית בביה"ח וולפסון: 10.4.04 עד 14.4.04, וכן 22.5.04 עד 25.5.04, סה"כ 9 ימי אשפוז, מכאן שהסך הכולל של ימי האשפוז של התובע עומד על 139 ימים. י"ד. ביהמ"ש מינה את פרופ' מ. סודרי כמומחה רפואי בתחום האורתופדי ואת פרופ' ב. שרף ז"ל כמומחה רפואי בתחום הנוירולוגי. פרופ' ב. שרף ז"ל קבע לתובע נכות נוירולוגית צמיתה בשיעור של 10% בתחום הנוירופסיכיאטרי. הסימפטומים הבולטים הינם: עצבנות , כאבי ראש, והפרעות בשינה. עיקר פגיעתו של התובע היא אורתופדית. פרופ' מ. סודרי הכין בתיק זה שתי חוות דעת. הראשונה מתאריך 30.1.98 (מ/3), והשניה מתאריך 17.10.00 (מ/1). חוות הדעת השניה נכתבה עקב החמרת מצבו של התובע, אשר נזקק לניתוח להסרת מוקד זיהומי שהתפתח בירכו (אוסטאומיליטיס) ואשר חייב כריתת חלק העצם הנגוע והארכת יתרת העצם בשיטת איליזרוב. לאחר תום תקופת הנכות הזמנית של 100% ניתנה חוות דעתו השניה של פרופ' מ. סודרי על מנת לקבוע את מצבו הסופי העדכני של התובע, וזאת לפי החלטת ביהמ"ש מיום 1.2.00. ט"ו. אתייחס עתה לעדים שהופיעו במשפט: עד התביעה מס' 1 בסוגיית הנזק היה מר אלכסנדר קרנטמן (עמ' 49 לפרוט' - עמ' 52 לפרוט') שהינו עולה חדש כמו התובע (עלה בשנת 90), מאמן ספורט במקצועו. מר קרנטמן העיד שהוא עובד כמורה לחינוך גופני בביה"ס ויצמן ביפו, ומשלב עבודה זו עם עבודתו במתנ"ס בית צ'רנר ביפו מטעם עיריית תל אביב. העד החל לעבוד זמן קצר לאחר שסיים השתלמות בסמינר הקיבוצים באוהלו. העד קרנטמן העיד, בין היתר, שמורה לחינוך גופני צריך להדגים את תרגילי הספורט לתלמידים. עד התביעה מס' 2 היה מר דוד ניימן (עמ' 53 - 54 לפרוט'), עולה חדש שסיים את ההשתלמות באוהלו והשתלב כמורה לטניס עוד לפני שסיים את השתלמותו. יצויין, שעד זה, שלא כמו התובע, הינו מאמן טניס במקצועו. עדת התביעה מס' 3 (עמ' 55 לפרוט' - עמ' 59 לפרוט') גב' אלאונורה אפונין, היא חברתו לחיים של התובע, החיה עימו החל משנת 94, ועד ליום מתן עדותה. הגב' אפונין סיפרה בעדותה אודות העזרה שהעניקה לתובע בגין התאונה: ”הייתי צמודה אליו שבועיים, שבוע ראשון לקחתי חופש ואח"כ כל יום אחרי העבודה לא עשיתי שעות נוספות....” (עמ' 55 לפרוט'). העדה, שהיא לבורנטית במקצועה, העידה על כך שעזרה, ועודנה עוזרת, לתובע להתלבש ולהתרחץ. רק מספר חודשים אחרי התאונה נתקבלה עזרה של אבנר בבית למשך מספר חודשים (עמ' 59 לפרוט'). עד תביעה מס' 4 היה התובע עצמו (עמ' 59 לפרוט' - עמ' 66 לפרוט'), והמשך עדותו היה בישיבה נוספת (עמ' 82 עד עמ' 89 לפרוט'). תצהירי עדותו הראשית הוגשו: ת/9 וכן ת/19. התובע העיד כי עלה ארצה ביום 22.11.90, וכי הינו מאמן אגרוף במקצועו ולמד בבריה"מ לשעבר בבית ספר לאימון אגרוף. לגבי עבודתו של התובע בארץ - הוגשו מספר תלושי שכר בודדים. התובע גם העיד כי עבד "בשחור". לאחר עלייתו ארצה (בהיותו כבן 31) הגיע התובע לקיבוץ אילון לאולפן עבודה. בעמ' 63 לפרוט' העיד התובע: ”זה לא אולפן, זה ככה, נתנו לי נייר שאלמד באולפן, אבל בשביל קיבוץ יותר חשוב העבודה. היה חורף אין אנשים שעובדים בבננות והם רצו שאנחנו נעבוד. זה היה בקיבוץ אילון. את העבודה גמרתי אחרי המלחמה בשנת 91” בחברת רוזנברג (משם הוצגו מספר תלושים) עבד התובע עבודה יומית. באשר למעביד מנור לא הוצגו תלושים. ט"ז. הצדדים עמדו להגיע להסדר דיוני ובמסגרת זו העיד החוקר מר רון פוגל והוצגה קלטת וידאו שבה נצפה התובע, עיינו: עמ' 69 לפרוט', אולם, בישיבת ביהמ"ש מיום 28.6.99 הודיע ב"כ התובע כי היתה החרפה במצבו של התובע ואובחן אצלו תהליך דלקתי פעיל. בהמשך גם נקבעה לתובע נכות זמנית בשיעור של 100% על ידי המומחה האורתופד מטעם ביהמ"ש. רק ביום 1.11.00 חזר התובע והשלים עדותו לאחר שגם חתם על תצהיר משלים (ת/19). עד תביעה נוסף היה מר אלכסנדר דיקרמן, הגר מול דירתו של התובע, ואשר העיד כי הוא עוזר ומסייע לתובע בפעילויות שונות מאז יולי 1999 (עמ' 90 - עמ' 92 לפרוט') ולדבריו הבטיח לו התובע שישלם לו בגין תקופה זו סך של 3,000 ₪ לחודש לאחר שיקבל פיצויים. בנוסף חזרה ביום 1.11.00 לעדות קצרה חברתו של התובע הגב' אפונין (עמ' 92 - עמ' 93 לפרוט'), שהעידה על ההחמרה שחלה במצבו של התובע. בנוסף הגיע לעדות המומחה הרפואי בתחום האורתופדי, פרופ' מ. סודרי וזאת בישיבת ביהמ"ש מיום 6.5.01, (עמ' 103 - עמ' 111 לפרוט'). י"ז. הנכות הרפואית: אלה קביעותיו של פרופ' מ. סודרי בחוות דעתו העדכנית מ/1 מיום 17.10.2000: בגין הצלקות שחלקן רגישות ומכוערות : 15% לפי סעיף 75 (1) ב' - ג'. בגין שבר בגוף חוליה 5-L בלי תזוזה ניכרת ובלי הגבלה בתנועות : 5% לפי סעיף 37 (8) א'. בגין מצב תואם קישיון נח בקרסול שמאל כתוצאה מן השברים בעצמות השוק: 20% לפי סעיף 48 (3) ב'. בגין הגבלה בתנועתיות סביב המפרק הסובטלרי מימין עם כאבים, כתוצאה מן השבר בקלקנאוס: 20% לפי סעיף 49 (2) ו'. בגין הגבלה בתנועתיות מפרק גלילי בבוהן שמאל : 5% לפי מחצית מסעיף 50 (3) . בגין קיצור שוקה שמאלית 5% לפי סעיף 47 (5) ב'. נכות משוקללת : 53.36%, כפי שמציין המומחה הרפואי בסיפא של חוות דעתו, מ/1. י"ח.טענות התובע בענין הנכות הרפואית: פרופ' מ. סודרי העיד בבית המשפט וכן השיב על שאלות הבהרה שהוצגו לו. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי המומחה (פרופ' מ. סודרי) תיקן את עצמו והעלה את נכותו של התובע, לאחר שב"כ התובע הראה למומחה בחקירתו כי ד"ר עמוס חנני הגיע לאבחנה שונה בענין סוג השבר בחוליה המותנית של התובע (ת/26). טוען ב"כ התובע שפרופ' מ. סודרי אישר כי אבחנתו המעודכנת מקנה 10% נכות, באשר לשבר בחוליה 5L מאחר ומדובר בשבר פיצוץ ולא דחיסה. לענין הפגיעה בברך טוען ב"כ התובע שיש מקום לקבוע כי קיימת נכות בשיעור 10% אף על פי שהדבר לא נקבע בחוות דעתו של המומחה. המומחה ביקש לראות צילומי רנטגן עדכניים שיציגו השוואה בין הברכיים.אולם, לטענת ב"כ התובע, גם ללא ביצוע צילומים אלה, "קריאה בין השיטין" של חקירת המומחה תלמדנו שעל סמך הנתונים והבדיקות הקיימים בפניו דעתו של המומחה היא כי לתובע מגיעה נכות בת 10% בגין פגיעתו בברך ימין, במקום 5% שהוקנו על ידי המומחה. ב"כ התובע מנמק עמדתו בכך שיש להוסיף נכות של 10% בגין קרע במיניסקוס עם שינויים ניווניים זאת לאור העובדה שהמומחה אישר כי השינויים הניווניים שנמצאו בארטרוסקופיה מקורם בהתרככות של הסחוס או פגיעה בסחוס עקב התאונה. באשר לדליות ברגליים - ממכתבו של ד"ר מאץ (ת/22), וממצאי בדיקת הדופלר, ת/23, עולה בבירור, לטענת ב"כ התובע, כי לתובע דליות ברגליו. סעיף 11 (1) ב' במבחני הנכות של הביטוח הלאומי מלמד כי ורידים בולטים עם התכווצויות וכאבים מקנים נכות בת 10%. לפיכך, הנכות הרפואית האורתופדית המשוקללת, לדעת ב"כ התובע, היא בשיעור של 64.3%, והנכות הרפואית הכוללת הינה בשיעור של 67.87% (לאחר הוספת הנכות הנוירולוגית). י"ט. טענות הנתבעת באשר לנכות הרפואית: הנכות הרפואית המשוקקלת לפי פרופ' מ. סודרי היא בשיעור של 58.2% כאשר ברור שמרבית הנכויות מתיחסות לאותה רגל שמאל, ולכן אין לתת לכך משמעות תפקודית מלאה. על דרך ההשוואה מצבו של התובע עדיף על מי שרגלו נכרתה. חקירתו של פרופ' מ. סודרי לא שינתה באופן מהותי מחוות דעתו, וכל תוספת נכות שחולצה ממנו הופכת בחישוב משוקלל לשולית בלבד. לענין השבר בחוליה המותנית 5-L: המומחה לא ראה שבר פיצוץ בחוליה (עמ' 109 לפרוט') עם כל נכונותו ללכת לקראת התובע. לכן, חוות דעתו הראשונה של המומחה לפיה הוכרה לתובע נכות של 5% השבר בחוליה בגין הגב היא הנכונה. לא הוכחו שינויים ניווניים עקב התאונה. לענין ברך ימין - הנטל על התובע להראות נכות הקשורה לתאונה. התובע נמנע מלהציג צילומים של הברך השניה ובלעדיהם המומחה לא היה מוכן לקבוע דבר. מנגד השיב פרופ' מ. סודרי בעדותו כי הבדיקה הקלינית היתה תקינה לחלוטין וכך גם ממצאי הבדיקה של הברך, כפי שתוארו בחוות הדעת. לענין הדליות ברגליים: המומחה עיין בבדיקות וסירב להכיר בנכות ביחס לורידים (עמ' 108 לפרוט'). פרופ' מ. סודרי ציין כי התובע לא התלונן בענין זה ובכל אופן כל כאב שהינו טוען לו יכול לנבוע מן הקרסול בגינו כבר נקבעו 20% נכות. כ. תגובת התובע לסיכומי הנתבעים: באשר לברכיים - הטענה כי המומחה נתן, כביכול, לתובע הזדמנות להראות לו צילומי רנטגן אינה נכונה. זאת משום שבסיומה של חקירת המומחה, הורה ביהמ"ש על הגשת סיכומים בלא מתן אפשרות להביא ראיות נוספות . די במסמכים שהוגשו, כגון אלה של ד"ר כרכבי, ובחקירתו המקיפה של המומחה, כדי להוכיח קיומה של נכות בברכיים. לפי הסעיף הרלוונטי שבמבחני הנכות אין נדרשים ממצאים קליניים של פגיעה בטווח תנועות הברך לצורך קביעת הנכות. כ"א. אדון עתה בנכותו הרפואית של התובע בשים לב לעדותו של המומחה הרפואי פרופ' מ. סודרי בביהמ"ש, ותשובותיו לשאלות ההבהרה. נראה לי כי בענין השבר בגב (חוליה 5L) הביע המומחה נכונות להעלות את הנכות ל-10% במקום 5% שנקבעו בחוות דעתו האחרונה. אביא מדברי פרופ' מ. סודרי בעדותו, בעמ' 104 לפרוט', בענין השבר בחוליה 5-L: ”ש. מה ההבדל בין שבר פיצוץ לשבר דחיסה. ת. בשבר דחיסה גוף החוליה נדחס 10 עד 30%. בשבר פיצוץ הקיר האחורי של גוף החוליה בולט לתוך תעלת השדרה. ש. איזה שבר פה לתובע , אפנה למכתבו של ד"ר חנני בו מגדיר את השבר כשבר ברסט (פיצוץ) . ת. נכון שבר פיצוץ. דחיסה עם פיצוץ. ש. האם עבור שבר דחיסה עם פיצוץ לא מגיע 10% נכות במקום ה 5% שאתה נתת. תקנה 37. ת.כאן השאלה איזה פיצוץ. דרגת הפיצוץ. לפי התיאור של ה CT שאני מתאר פה משנת 1995, מדובר אחרי התאונה, יש בליטה גרמית אחורית. מן הלוחית העליונה של 5L עם היצרות יחסית של תעלת השדרה. לפי התאור הזה יכול להתאים גם ל 10%. שבר כזה לא הופיע בסדרת השאלות ששאלת אותי” לפיכך, יש להעמיד את נכותו של התובע בגין שבר בגוף חוליה 5-L על 10% נכות (במקום 5%). כ"ב. באשר לברך: מבלי שהוצגו למומחה צילומי הרנטגן קיים קושי מסויים במסקנה שהמומחה שינה מן האמור בחוות דעתו. יחד עם זאת, דומני שיש ממש בטענת התובע לפיה די במסמכים שהוגשו, כגון אלה של ד"ר כרכבי, שביצע לתובע ארטרוסקופיה ביוני 95, וכן עיון בפרוטוקול עדותו המקיפה של המומחה הרפואי, כדי להגיע למסקנה שהתובע סובל מנכות בברך ימין. לפי סעיף 48 (2) IV במבחני הנכות של הביטוח הלאומי, זכאי הנפגע ל-10% נכות בגין מצב לאחר ניתוח הוצאת המיניסקוס, כשקיימים שינויים ארטרוטיים קלים ודלדול קל של השרירים. פרופ' מ. סודרי העיד בענין הברך, בעמ' 104 לפרוט': ”ש. אני עובר לנושא של ברך ימין. התובע עבר ארטרוסקופיה של ברך ימין, אתה מפרט בחוות דעתך הראשונה מיום 30.1.98 מ/3. ש' 6 מלמטה. עמ' 1. מפרשת המקרה. תיארתי נכון ת. כן יש בארטרוסקופיה שינויים ארטרוטיים דרגה שניה בפיקה, וקרע במיניסקוס החיצוני שבר הטרייה. ש.בנוסף מצאת גם חריקות מזעריות בברך ימין, עמ' 2 שורה 15 ת. נכון ש. למעשה בפנינו ברך עם שינויים ניווניים ת. נכון ש. לא הענקת נכות לפגיעה בברך ימין ת. נכון ש. מה הנכות שאתה חושב שמגיע לפגיעה בברך ימין . אני אציע לך את תקנה 48 (2) ז' IV ” [לפי החלטת ביהמ"ש בעמ' 105 לפרוט' עיין המומחה בחוות דעתו הקודמת ובחוות הדעת העדכנית בטרם נתן תשובתו]. העד ממשיך: ”ת.בשתי חוות הדעת יש התייחסות לברך ימין וגם לברך שמאל בהשוואה. בחוות הדעת האחרונה נרשם שברך ימין בבדיקה ללא חריקות, טווח תנועה תקין ללא תפליט. בצילום של הברך הימנית כתוב שינויים ניווניים קלים, יש כאן איזה ממצא של אקזוסטוזיס כלומר זה בליטת עצם שלא קשורה לתאונה. אין לי צילום ברך שמאל להשוואה כך שאני לא יכול להשוות לגבי השינויים הניווניים בין ברך ימין לברך שמאל. זה נכון שכריתת מיניסקוס עם שינויים ניווניים נותנת 10% נכות אך במקרה זה הייתי מבקש לעיין בצילום של שני הברכיים בעמידה לשם קביעת חוות דעתי. יש לציין שקלינית אין חריקות לא מימין ולא משמאל בחוות הדעת הסופית. ש.למעשה מה שאתה אומר שאם יהיה אותו ממצא גם בברך השניה תגיע למסקנה שהשינויים בברך ימין אינם תוצאה של התאונה ת. זה קשה במקרה זה כי הוא נפגע גם בשוק שמאל אך לפי ההבדלים בין שני הברכיים אני יכול להגיע לאיזה שהיא מסקנה. ש. אם אתה צריך להגיע כרגע למסקנה, על סמך מה שבדקת ועל סמך הארטרוסקופיה של ד"ר כרכבי מה תהיה מסקנתך? ת. הארטרוסקופיה של ד"ר כרכבי בוצעה 9 חודשים לאחר התאונה, ביוני 95, בעצם אני מנסה לראות אם היתה פגיעה באותה ברך בזמן התאונה, כלומר הנקודה שאני מעלה שאם יש שינויים ניווניים זה לא מצביע ישר על תהליך טראומטי, הקרע הרחב כן מצביע על תהליך טראומטי. לפי זה נראה לי שיש בהחלט סיכוי שמגיע לו 10% על הפגיעה במיניסקוס בברך ימין. שמגיע לו 10% בברך הזאת. אבל עדיין קרע במיניסקוס לבד לא נותן נכות אלא אם נוצרים שינויים ניווניים. ש. אתה מצאת שינויים ניווניים ת. ד"ר כרכבי מצא בארטרוסקופיה שינויים ניווניים. השאלה לגבי היחס בין השינויים הניווניים האלה שהרי אלה לא מתפתחים כל כך מהר, לוקח כמה שנים עד שמתפתח, הייתי רוצה לראות בכל זאת אם אפשר צילומים של שני הברכיים בעמידה. ש. את המומחיות של ד"ר כרכבי לביצוע ארטרוסקופיה אתה מקבל ת. כן ” בשים לב לנימוקים המשכנעים התומכים במסקנה שנגרמה לתובע נכות בברך ימין מחד גיסא, אך בשים לב לעובדה שצילומי הרנטגן אליהם התייחס פרופ' מ. סודרי בעדותו לא הוצגו לו, מאידך גיסא, הייתי מעמיד לפי מאזן ההסתברות את הנכות המגיעה לתובע בגין ברך ימין על 5% נכות לצמיתות. כ"ג. בענין הדליות ברגליים : נראה שלאחר החקירה הנגדית חוות דעתו של המומחה פרופ' מ. סודרי נשארה על כנה בנושא זה מבלי שהמומחה קבע נכות רפואית בגין הורידים ברגליים הואיל ולהופעת הורידים לא נתלוו כאבים או שכאבים אלה מיוחסים לפגימות אחרות. זאת ועוד: המומחה גם העיד שהתובע "לא התלונן בפניו על ורידים ". המומחה העיד בענין הדליות ברגליים בעמ' 106 לפרוט': ”ש.התובע מתלונן מזה זמן על כאבים ברגליים וורידים בולטים. אציג בפניך סיכום רפואי מיום 22.4.01” (בשלב זה הוריתי שהמומחה יעיין במסמכים הרלוונטיים בטרם ישיב). העד המשיך בעמ' 107 לפרוט': ”ת.עיינתי בשני המסמכים. שניהם מציינים שיש דליות בשתי השוקיים. ש. האם פגיעה בכלי דם יכולה להיות תוצאה של טראומה כמו שעבר התובע ת. אתה שואל שאלה בגדול? אם כך אז כן. ספציפית למקרה כאן מדובר על כלי דם שהם ורידים ולא מדובר על עורקים. ורידים שבעצם בשתי הרגליים יש גודש ורידי שמתבטא בדליות. אבל לפי בדיקת הדופלר בעצם אין אי ספיקה ורידית ברגל. יש כמו ורידים בולטים אצל נשים אחרי הריון או שמתבגרים. ש. האם המצב של כאבים ודליות לא מקנה נכות לפי סעיף 11 ב' לתקנות המל"ל ת. כל השאלות האלה לא הופיעו בשאלות ששלחת לי. תכליתית כאן יש סעיף במבחני המל"ל שמתייחס לנושא דליות, שכותב ורידים בולטים בגפיים התחתונות ללא סיבוכים והפרעות ומקנה אפס. סעיף הבא : ורידים בולטים עם התכווצויות וכאבים וזה מקנה 10%. ש. איך היית מגדיר את מצבו של התובע ת. הוא התלונן על החלק האורטופדי, תלונותיו שהתלונן בפניי, בעצם בתלונות אין דיווח על נושא הורידים, ש. במכתב מיום 22.4. ת.במכתב מיום 22.4.01 זה אומר חצי שנה לאחר חוות הדעת האחרונה, כאבים ברגליים מלפני שבע שנים, כלומר הכאבים יכולים לנבוע מהקרסול עצמו, בגין הקרסול קיבל 20%, או מן השוק משמאל שגם כן בגינה נקבעו 20%. ש. היית סבור שזה מצב ביניים בין אפס ל10%. ת. הוא לא התלונן בפניי ספציפית לגבי ורידים, אתה מביא לי מכתב 6 חודשים אחרי שבדקתי אותו, אני לא יכול להתייחס לזה כי אני לא ראיתי אותו היום, באותה תקופה שבדקתי אותו לא התרשמתי מורידים בולטים. ש. פגיעה בכלי דם יכולה להופיע גם שנים רבות אחרי התאונה זה נכון? ת. אתה מתכוון לורידים, תלוי בסוג הפגיעה, ש. פגיעה כמו של התובע ת. באופן תיאורטי יכול ” לפיכך אין לקבוע נכות לתובע בגין הדליות ברגליים. כ"ד. נראה לי שיש לקבוע כי נכותו הרפואית הכוללת והמשוקללת של התובע היא בשיעור 62.2% וזאת לפי הפירוט הבא: 1. בגין הצלקות שחלקן רגישות ומכוערות : 15% לפי סעיף 75 (1) ב' - ג'. 2. בגין שבר בגוף חוליה 5-L: 10%. 3. בגין מצב תואם קישיון נוח בקרסול שמאל כתוצאה של השברים בעצמות השוק: 20% לפי סעיף 48 (3) ב'. 4. בגין הגבלה בתנועתיות סביב המפרק הסובטלרי מימין עם כאבים, תוצאה של השבר בקלקנאוס : 20% לפי סעיף 49 (2) ו'. 5. בגין הגבלה בתנועתיות מפרק גלילי בבוהן שמאל: 5% לפי מחצית מסעיף 50 (3). 6. בגין קיצור שוקה שמאלית 5% לפי סעיף 47 (5) ב'. 7. בגין קרע במיניסקוס - 5%. על נכותו האורתופדית של התובע יש גם להוסיף את 10% נכותו הנוירולוגית כך שנכותו המשוקללת הכוללת מסתכמת ב-62.2%. כ"ה. הנזק הלא ממוני: פיצוי בגין כאב וסבל: בשים לב לנכותו הרפואית המשוקללת של התובע, בניכוי גיל, ולרבות 139 ימי אישפוז, סך הפיצוי בפריט זה הינו 183,947 ₪ (כולל ריבית) . כ"ו. כושר השתכרותו של התובע: לטענת ב"כ התובע בסיכומיו - התובע טרם מימש את הפוטנציאל התעסוקתי שלו בארץ והובאו ראיות להוכחת הפוטנציאל שלו, וזאת ע"י השוואה לעובדים אחרים דומים בנתוניהם. ב"כ התובע מצביע על כך שהתובע בעל עבר ספורטיבי עשיר: התובע הוסמך כמורה לספורט בברית המועצות לשעבר, ועסק בכך כעשור בארץ מולדתו. ב"כ התובע מפנה לנספח ג' 2 לתצהיר ת/9 שהינו אישור מטעם משרד החינוך - הועדה להערכת תארים ודיפלומות מחו"ל לפיו התעודה האקדמית של התובע, בדבר הסמכתו להוראת חינוך גופני וספורט, שוקלת כתואר שני בתחום זה בארץ. התנגדות הנתבעת להגשת נספח זה אינה מקובלת עליי הואיל ומדובר בתעודה ציבורית ישראלית. מעדותו של העד אלכס קרנטמן (עמ' 49-52) עולה שמר קרנטמן נקלט קליטה מוצלחת כמורה, במקצועו של התובע, ובנוסף, השתלב בעבודות הדרכה שונות הקשורות בספורט. עד נוסף, דוד ניימן, (עמ' 54-53 לפרוט') שהגיע ארצה בגיל מבוגר יותר מאשר התובע, ולמרות שנכשל באחד המקצועות בקורס חינוך גופני (ת/7), השתלב בעבודה בביה"ס ובהדרכת טניס. ב"כ התובע טוען כי העדים שהובאו להוכחת פוטנציאל ההשתכרות הינם מורים לחינוך גופני בעלי רקע מקצועי דומה לתובע אשר עברו בארץ את קורס ההתאמה לדרישות ההוראה בארץ, כמו זה שהתובע התעתד לעבור (עמ' 66 לפרוט'). ב"כ התובע מציע לראות בתלושי השכר של העדים שהוגשו בסיס לחישוב שכרו הפוטנציאלי של התובע, בתוספת מסוימת בשים לב לגילו הצעיר ונתוניו של התובע, שכן סביר שהיה עוסק בעבודות נוספות, למשל, בתקופת הקורס, כאמור בתצהירו, ולכן, מציע ב"כ התובע ששכר הבסיס לקביעת הפסדי השתכרותו העתידית של התובע יהא 9,000 ₪ לחודש, נכון ליום הגשת הסיכומים, זאת גם בשים לב ששכרו היה עולה עם הזמן. באשר להפסד השתכרות בעבר נטען כי זמן קצר לאחר התאונה אמור היה להפתח קורס להכשרת מורים. משך הקורס היה אמור להיות חצי שנה. התובע שעבד בסבלות טרם הקורס התעתד להשלים הכנסתו בעבודה זו והיה מרוויח בששת חודשי הקורס סך של 12,000 ₪. בנוסף היה מקבל 1,500 ₪ דמי קיום מן הסוכנות היהודית. לאחר הקורס, כך נטען, יש לחשב את אובדן כושר השתכרות לפי 6,800 ₪ לחודש למשך 73 חודשים. כ"ז. לטענת ב"כ הנתבעת התובע כמעט ולא הציג תלושי שכר. על פי טענתו עבד התובע כפועל בנין והשתכר 2,600 ₪ לחודש עד מאי 1994, ואולם לא הוצגו תלושים ולא ניתן הסבר מדוע לא הוזמנו המעבידים (רוזנברג + מנור) להופיע בבית משפט (עמ' 66-65 לפרוט' בעדות התובע). טענת התובע כי עבד כסבל "בשחור" (עמ' 65 לפרוט'), נותרה כללית וסתמית, ולא הוכחה. אין מקום להשוות בין התובע לבין אנשים שעובדים באופן מסודר ואין מקום לדבר על השתכרות בשיעור שנטען בסיכומי ב"כ התובע, שבארבע שנות שהייתו בארץ עד לתאונה, לא הצליח להשתלב. התובע גם לא למד עברית. ב"כ הנתבעת מציע להכיר בהשתכרות בשיעור שכר המינימום במשק לתקופה החל מ-6 חודשים לאחר התאונה ועד להיום, ולהניח לעתיד יכולת השתכרות של 75% מן השכר הממוצע במשק, מהיום ואילך, בהתחשב בכך שגם כיום התובע אינו דובר עברית. כ"ח. ב"כ התובע טוען כי נכותו התפקודית של התובע גבוהה מנכותו הרפואית, זאת משום שנכות זו מורכבת ממספר נכויות אשר לרובן השפעה תפקודית ברורה ומיעוטן, הנוגעות לתחום הפלסטי, הינן בעלות השפעה תפקודית נמוכה יותר. בשים לב לנסיבותיו האישיות והסביבתיות של התובע תפקודו נפגע במידה כזו שאינו יכול לחזור לעיסוקיו הקודמים ואינו יכול להסתגל למומו במידה שתאפשר לו אפילו השגת רמת קיום מינימלית. מדובר בנכויות שונות שפגעו לחלוטין בתפקוד רגליו ויש להן השפעה נוירולוגית - נפשית כפי שיכול ביהמ"ש להתרשם מהתנהגות התובע. התמונה ת/10 מעידה כאלף עדים על חוסנו של התובע לפני התאונה. התובע גם הפך לאדם עצבני וממורמר, כפי שהעידה חברתו לחיים. מטעם הנתבעת הובאה במהלך שמיעת הראיות עדותו של חוקר בדבר מעקב שנעשה אחר פעילותו של התובע מחוץ לבית, כשהוא מטייל עם כלבו בגינה. במהלך המעקב גם נפגש התובע עם חברתו והשניים ערכו קניות במרכז המסחרי. לגבי עדות של החוקר רון פוגל וסרט הוידאו בדבר פעילות התובע (עמ' 69-71 לפרוט') מפנה ב"כ התובע להערותיו של התובע בפרוטוקול, דהיינו, שהגדר שרואים בסרט, ושאותה עבר, היא רק בגובה של כ-30 ס"מ (עמ' 75-74 לפרוט'). זאת ועוד, הסרט הנ"ל מתייחס לתקופה שקדמה להחמרה במצבו של התובע. בהמשך מצבו של התובע הוחמר והוא עבר ניתוח עקב האוסטאומיליטיס ברגלו, נכותו עלתה, והתקופה הארוכה בה הלך עם מכשיר איליזרוב נתנה בו את אותותיה. מוסיף ב"כ התובע שהתובע, יליד 1959, ולמרות היותו בעל השכלה אקדמית בהוראת חינוך גופני, איננו כשיר לעבודה בתחום אחר מזה שבו התעסק. ניסיון שיקום שעבר בנגרות כשל (עדותו של התובע בעמ' 88 לפרוט', וכן הוגש מוצג ת/21, סדנת אלקטרוניקה שהתובע התקשה לתפקד בה) . נראה כי התובע לא יוכל להגשים את חלומו לשיקום בתור מדריך בחדר כושר, זאת לאור חוק מכוני כושר (רישוי ופיקוח), התשנ"ד-1994. לא ברור כלל האם במצבו יוכל התובע לעמוד במטלות הגופניות הנדרשות ממדריך כזה, שצריך גם להדגים ולהיות אחראי לבטיחות המתאמנים. בנסיבות אלו, ראוי לקבוע, לדעת ב"כ התובע, כי נכותו התפקודית של התובע הינה בשיעור 100%. ב"כ התובע מפנה ל- ע"א 675/82, מרגלית סלמן אסדי נ. צמח כהן ואח', פד"י ל"ח (4) 449, ו-ע"א 354/79, מעין נ. ממרם, פד"י ל"ה (1) 77. כ"ט.באשר לנכות התפקודית מציין ב"כ הנתבעת שבהתאם לתשובות ההבהרה של פרופ' מ. סודרי מ-1.12.00 אי הכושר המלא של התובע הסתיים ב-5/00. ממועד זה יש להתייחס לנכותו הרפואית של התובע כפי שקבע אותה פרופ' מ. סודרי שהינה 58% או 61.1%, אם יחליט ביהמ"ש כי בחקירתו של פרופ' מ. סודרי נוספו עוד 5% בגין הגב. ואולם, מאחר וחלק מן הנכויות מתייחס לאיברים קרובים באותה רגל (קרסול, שוק), ומאחר וחלק מן הנכויות על פניהן אינן תפקודיות (הצלקות, הבהן ואפילו הגב) יהיה בכך משום קיפוח הנתבעים אם תוכר נכות תפקודית בשיעור הנכות הרפואית. לדעת ב"כ הנתבעת יש להתייחס לאפשרות סבירה שהתובע ישתקם ויעבוד שכן אפילו היה מאבד באופן מלא את רגלו, היינו מצפים שיעבוד וישתקם, קל וחומר כאשר עבר את ניתוח הסרת הנגע בעצם בהצלחה ונכויותיו הזמניות תמו. כך, למשל, אם יגשים התובע את חלומו ויפתח מכון כושר, יוכל לעבוד באופן מלא: ”אם זה היה מתאפשר הייתי רוצה לפתוח מכון כושר משלי ושאני אוכל להשגיח על מדריכים” (עדות התובע בעמ' 88 לפרוט'). מוסיף ב"כ הנתבעת שהתובע וחברתו העצימו בתיאור מגבלותיו של התובע והיקף פעילותו של התובע מחוץ לבית השתקף כאשר נצפה במעקב שהוסרט בוידאו וניתן היה להתרשם "שלא כצעקתה". עוד מציין ב"כ הנתבעת שהדברים הגיעו כדי אבסורד, כאשר שכנו של התובע העד אלכסנדר דיקרמן ניסה גם הוא להפוך את הטיול המשותף עם כלבם לקרדום לחפור בו. ל. על מנת שנכות רפואית תבטא את הפסד הכושר להשתכר, על בית המשפט להשתכנע שהנכות היא גם בעלת משמעות תפקודית. קביעת הנכות התפקודית היא בגדר סמכותו של בית- המשפט ונתונה לשיקול דעתו (ע"א 2160/90 רז נ. לאץ, פד"י מ"ז (5) 170). לפיכך, עליי לבחון את המגבלה התפקודית של התובע. לצורך קביעת שיעור הנכות התפקודית, יש להביא בחשבון את עיסוקו של הנפגע קודם לפגיעה, ואת מידת יכולתו להמשיך לעסוק בו לאחר הפגיעה. שיקולים נוספים לענין זה הם נסיבות אישיות שעשויות להשליך, במקרה של נכות פיזית, על התפקוד המקצועי (גיל, מצב משפחתי, רקע חברתי וסביבתי, השכלה וכיוצ"ב). בשים לב להלכה שנקבעה ב-ע"א 3049/93, גירוגיסיאן נגד רמזי והמגן, פד"י נ"ב (3) 792, יש לקחת בחשבון את הנכות הרפואית של הנפגע וכן את נכותו התפקודית, דהיינו, מידת ההשפעה של הנכות על תפקודו של הנפגע. התובע עלה ארצה בהיותו כבן 31 לאחר שסיים לימודיו בברית המועצות לשעבר ולאחר שקיבל דיפלומה כמורה לחינוך גופני ומאמן איגרוף. התובע נתקל בקשיי קליטה בארץ, ועד היום הוא מתקשה בעברית, אך בסמוך לתאונה נרשם לקורס השתלמות בחינוך גופני למורים עולים אלא שהתאונה ארעה זמן קצר לפני מבחן הקבלה. הפגיעה האורתופדית הקשה והמשמעותית של התובע, בנוסף ל-10% הנכות הנוירולוגית, מגבילים מאד את אפשרותו של התובע להשתלב במקצוע החינוך הגופני, ובעבודה פיזית בכלל. בנסיבותיו של התובע נראה לי איפוא שנכון יהיה, לפי הערכתי, לקבוע שכושר השתכרותו של התובע עקב התאונה הנדונה, נפגע בשיעור של 60%, וזאת לאחר שבשש השנים הראשונות שלאחר התאונה נכון יהא לקבוע שהתובע לא היה מסוגל לעבודה כלל. ראוי לזכור שהתובע התעתד להשתלב בהוראת החינוך הגופני בארץ. אוסיף, שגם אילו תכניותיו של התובע לא היו יוצאות לפועל כי אז עדיין יכול היה להשתלב (אלמלא התאונה) בעבודה פיזית בעיקרו של דבר, אך כיום אפשרויותיו להשתלב בשוק העבודה צומצמו במידה ניכרת מחמת מגבלותיו, ונראה לי, כמוסבר לעיל, שנכון יהיה להעריך את הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע בשיעור של 60%. בהקשר זה ראוי גם להתיחס ל-ת/21 - מכתבה של העובדת הסוציאלית מן המרכז לשיקום מקצועי תל גיבורים מיום 16.2.99 המתארת את קשיי התפקוד של התובע בתהליך השיקומי. ל"א. במהלך שנת 1994 עבד התובע בחברת רוזנברג בע"מ - חברה קבלנית. השתכרותו ברוטו של התובע בחברת ע. נ. רוזנברג בע"מ, בתקופה שלפני התאונה, לפי תלושי השכר שצורפו לתצהיר העדות הראשית של התובע, ת/9: ינואר 94 - 1,100 ₪ . פברואר 94 - 1,380 ₪. מרץ 94 - 1,887 ₪. אפריל 94 - 2,777 ₪. מאי 94 - 2,241 ₪. הממוצע : 1,877 ₪ ברוטו לחודש. אם לשערך סכום זה ממדד ידוע מרץ 1994 עד היום, הסכום החודשי המשוערך הוא: 3,170 ₪ לחודש. סכום זה פטור ממס (בהתחשב בנקודות הזיכוי, עיינו בירחון "חשב" ליוני 2004, עמ' 154). כזכור, נטען גם שהתובע ביצע עבודות "בשחור", כגון סבלות, אך לא הוצבה תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענה זו. ל"ב. להוכחת פוטנציאל ההכנסה במקצוע החינוך הגופני הובאו שני עדי התביעה אלכס קרנטמן ודוד ניימן. עד התביעה מס' 1 אלכס קרנטמן, עולה חדש כמו התובע (עלה בשנת 90), מאמן ספורט במקצועו ומורה להתעמלות, העיד כי הוא עובד כמורה לחינוך גופני בביה"ס ויצמן ביפו ומשלב עבודה זו עם עבודתו במתנ"ס בית צ'רנר ביפו מטעם עיריית ת"א. (עמ' 49 - עמ' 52 לפרוט'). השתכרותו הממוצעת של עד זה היא - 6,798 ₪ נטו לחודש, לפי סיכומי ב"כ התובע, ומשוערך מאז עד היום : 7,255 ₪ נטו לחודש. העד החל לעבוד זמן קצר לאחר שסיים את ההשתלמות באוהלו, השתלמות שאף התובע התעתד לעבור אלא שהתאונה התרחשה לפני מועד מבחן הקבלה. לעומת זאת עד התביעה מס' 2 דוד ניימן נתוניו שונים מאלה של התובע הואיל ומקצועו מורה לטניס ואילו מומחיותו של התובע היא אגרוף. ב"כ הנתבעת טוען כי לא ניתן ללמוד גזרה שווה מעדים אלה לגבי התובע הואיל והתובע איננו חרוץ כמוהם, ועובדה שלא ניסה להשתלב במקצועו במשך 4 שנים. התובע העיד (עמ' 62-63 לפרוט') שעם עלייתו ארצה הגיע לקיבוץ ושם עיקר הדגש ניתן, לדבריו, לעבודה פיזית ולא ללימוד העברית. מכל מקום, עוד בטרם ארעה התאונה החליט התובע, בגיל 34 לערך, שהגיעה העת להשתלב במקצועו ועשה צעד של ממש בכיוון זה על ידי הרשמתו לקורס חינוך גופני למורים עולים. מבחן הקבלה התקיים ביום 6.11.94, והתובע לא הספיק ליטול בו חלק עקב התאונה (סעיף 12 בתצהיר עדות ראשית ת/9, ועדות התובע בעמ' 66 לפרוט'). ל"ג. בשים לב לנתוניו האישיים של התובע, ובהתחשב בכך שברשותו תעודה השקולה לתואר שני בהוראת חינוך גופני (נספח ג'/2 במסגרת ת/9) והרשמתו לקורס הכשרה מיוחד למורים עולים, יהא זה ראוי להעריך שהתובע היה מגיע אלמלא התאונה להכנסה של 4,000 ₪ נטו לחודש, במשך 3 שנים שלאחר התאונה, בהמשך: 5,000 ₪ נטו לחודש, לתקופה של 3 שנים נוספות, ולאחר מכן ועד הגיעו לגיל 67 ( לפי חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004 ) היה התובע מגיע, לפי הערכתי, להכנסה של 6,000 ₪ נטו לחודש. בחישוב זה לקחתי בחשבון שאמנם יתכן והתובע לא היה מצליח להשתלב במקצוע של מורה לחינוך גופני דווקא, אך במועד התאונה עמדה לפניו תקופה של מעל 30 שנות עבודה, ויש לקחת בחשבון שעם הזמן היה מצליח להשתלב במידת הצורך במקצוע אלטרנטיבי, ומתקדם הדרגתית בעבודה. ל"ד. אני סבור שבתקופה שממועד ארוע התאונה עד מאי 2000 יש להכיר בכך שהתובע לא היה מסוגל להשתלב בעבודה, ובגין תקופה זו זכאי התובע להערכתי לפיצוי בגין פגיעה במלוא כושר השתכרותו. אני מפנה לפירוט הנכויות במכתבו של פרופ' מ. סודרי מיום 1.12.00, מ/6. אמנם מינואר עד יוני 97 עמדה הנכות על 50%, מיולי 97 - אוקטובר 97 על 40%, ומ-10.11.97 עד מאי 99 : 38.4%, אלא שגם בתקופה שהנכות היתה 40% ומטה לא עלה בידי התובע לחזור למעגל העבודה חרף הנסיון שנעשה לשבצו בסדנת אלקטרוניקה לפי מכתב המרכז לשיקום מקצועי מיום 16.2.99 (ת/21), והנסיון לשבצו בעבודת נגרות שלא צלח (עדותו של התובע בעמ' 88 לפרוט'). החל ממאי 2000 ואילך יש להעריך את הפיצוי המגיע לתובע לפי פגיעה בשיעור של 60% מכושר השתכרותו. חישוב הפיצוי בגין הפסד השתכרות מיום : 27.9.94 (מועד התאונה) למשך שלוש שנים עד 27.9.97: 36 חודשים לפי הפסד של 4,000 ₪ נטו לחודש = 144,000 ₪. מיום 27.9.97 עד מאי 2000, דהיינו, תקופה של 32 חודשים X 5,000 ₪ נטו לחודש = 160,000 ₪. ממאי 2000 עד היום : תקופה של 50 חודשים X 6,000 ₪ נטו לחודש X 60% אי כושר = 180,000 ₪. סה"כ הפסד השתכרות לעבר : 484,000 ₪. אציין שלא הוספתי ריבית על הפסדים והוצאות לעבר (למעט הנזק שאיננו ממוני), ובמקביל גם לא אוסיף ריבית על ניכוי התשלומים התכופים ותגמולי המוסד לביטוח לאומי. הפסד כושר השתכרות לעתיד: מהיום ועד הגיע התובע לגיל 67 (לפי חוק גיל פרישה, תשס"ד-2004), משמע, תקופה של כ-22 שנה לפי מקדם היוון 193.0891: 6,000 ₪ נטו לחודש X 60% אי-כושר X מקדם היוון 193.0891 = 695,121 ₪ . ל"ה. פנסיה: לטענת ב"כ התובע כעובד משרד החינוך או כל רשות אחרת המעסיקה מורים לחינוך גופני היה התובע זוכה גם בהסדר של ביטוח פנסיוני. נטען כי מכיוון שהתובע היה בארץ בתחילת דרכו וטרם השתלב בעבודה במקצועו ראוי יהיה להקבילו לקטין אשר הפסד השתכרותו הפוטנציאלית כולל גם הפסדי פנסיה. לחילופין, היה התובע זכאי לפיצויי פיטורין עם פרישתו. לטענת ב"כ הנתבעת זכאות לפנסיה יש להוכיח ולא רק לטעון. מובטל שלמרות שהיה מספר שנים בארץ עד לתאונה ולא הוכיח השתכרות ולא הציג תלושי משכורת אינו יכול לטעון להפסדי פנסיה. לא הוכחה גם זכאות חבריו של התובע לפנסיה ויש גם פער בין רצונם לעבוד, לבין התובע, ואין מקום להשוואה. לחילופין, אפילו היתה מוכחת זכאות לפנסיה הרי שכל הפסד נטען היה מתקזז ברובו כנגד הפרשות העובד בשיעור של 5.5% במשך 30 שנות העבודה שמאז התאונה ועד הגיעו לגיל 65. ולחילופין בלבד, יש להעריך את הטענה בדבר הפסד פנסיה בהתאם לאי כושרו של התובע, בהפחתה של 5.5% בגין הפרשת העובד לקרן הפנסיה, ובהוון מתאים. בשים לב לעובדה שהתובע היה במועד התאונה כבן 35, ומאז עלייתו ארצה עד לתאונה חלפו בערך כארבע שנים (התובע עלה ארצה ב-1990), ובמועד התאונה עמדו לפני התובע למעלה משלושים שנות עבודה, יש להניח שאלמלא התאונה היה התובע מצליח להשתלב בעבודה שבה היה מובטח הביטוח הפנסיוני שלו. אחשב את הפיצוי בגין הפסדי הפנסיה כדלקמן: 6,000 ₪ נטו לחודש X 70% פנסיה X 60% אי כושר X מקדם היוון למשך 12 שנה החל מגיל 67 (לפי תוחלת החיים), דהיינו, מקדם היוון 120.8 = 304,416 ₪. הואיל והפסד זה יתחיל בעוד 22 שנה, יש להכפיל את הסכום במקדם היוון כפול 0.5219 = 158,875 ₪. בשים לב לכך שיהא על התובע להשתתף בהפרשות לקרן הפסיה, אני מעמיד את הפיצוי בראש נזק זה לפי הערכה גלובאלית על סכום של 100,000 ₪. ל"ו. עזרת צד ג': ב"כ התובע טוען כי התובע נזקק לעזרתה המסורה של חברתו לחיים, גב' אפונין. עדותה גם נשמעה בביהמ"ש. היא הפסידה ימי עבודה רבים והשקיעה את כל מרצה בעזרה לתובע. עזרתה חרגה אף מן המקובל בין קרובי משפחה. נטען כי גב' אפונין, לפי תצהיר התובע (סעיף 19 לתצהיר ת/9) נעדרה מעבודתה לאחר אשפוזו הראשון של התובע למשך כחודשיים והפסדה אז היה כ-6,000 ₪. סכום זה איננו משקף את העבודה שהשקיעה, שכן נשאה בעול העזרה והסיעוד. לטענת ב"כ התובע יהא זה ראוי לפסוק סך של 200 ₪ ליום המצטברים ל-6,000 ₪ לחודש. ב"כ התובע הפנה גם לחקירתו של העד מר דיקרמן, שסעד את התובע מאוחר יותר. לפי חישוב זה נטען כי יש לפסוק לתובע סך של 462,000 ₪ לעבר, וסך של 779,523 ₪ לעתיד, זאת גם בשים לב לכך שלפי טענת ב"כ התובע בני הזוג נפרדו ולתובע לא תהיה בעתיד כל עזרה של קרוב משפחה. ב"כ הנתבעת טוען שכיום ברור כי התובע מתפקד בכוחות עצמו, הן בבית והן מחוץ לבית, ואינו מעסיק עזרה בשכר. (עמ' 55 לפרוט'). יש לדחות את הטענה כאילו מקבל התובע עזרה מן השכן מר דיקרמן. חברתו לחיים של התובע עזרה לו, כמובן, כפי שאישה עוזרת לבעלה, בתקופה בה היה באי כושר זמני, ובכך תמה עזרתה והיא אף הגדילה את היקף משרתה בתקופה שבין עדותה הראשונה לעדותה השניה. עוד מציין ב"כ הנתבעת שב"כ התובע נמנע מלחקור את המומחה הרפואי בענין עזרת צד ג'. אשר לטענה כאילו נפרד התובע מחברתו, טענה זו עומדת בסתירה לאופן בו נרכשה הדירה החדשה, ולחתימתה של גב' אפונין על ערבות לרכישת הדירה (עמ' 86 לפרוט' ועמ' 93 לפרוט'), לכן קרוב לוודאי שהטענה נטענת לצורך המשפט. מכל מקום, מוצע על ידי הנתבעת לפסוק סך של 15,000 ₪ פיצוי גלובלי בגין עזרת חברתו של התובע. ל"ז.שקלתי טענותיהם של שני הצדדים. אני מפנה לעדות חברתו לחיים של התובע, הגב' אפונין, בעמ' 55 לפרוט', באשר למידת היזקקותו של התובע לעזרה, תיאור התובע עצמו בעמ' 61 לפרוט' באשר למגבלותיו , ותיאור גב' אפונין באשר להחמרה במצב התובע בעמ' 92 סיפא לפרוט'. עוד ובנוסף ראוי להפנות לעדותה של הגב' אפונין בדיון בבקשה לתשלום תכוף שהתקיים ביום 15.12.99, בש"א 10136/99, עמ' 82, לאחר ההחמרה שחלה במצבו של התובע בגין האוסטאומיליטיס: ”ש.רצית להגיד מס' מלים לביהמ"ש על הקורה את אלכסנדר בימים האחרונים ת. מצב בריאותו הורע. יש לו החמרה כי הנתבעים לא האמינו שיש לו כאבים והוא סובל. ועכשיו אצלנו בבית זה בית משוגעים לא משפחה. הוא שוכב מחודש יוני במיטה. ניתוח ראשון שעשינו לו ביולי לא עזר והמשיך לצאת לו מוגלה וכאבים וסבל, הוא נשבר ובדכאון הוא מקבל עכשיו מהנוירולוג שהוא מטופל תרופות כבדות וזה לא עוזר והוא מדבר על התאבדות לא יודע מה לעשות עם החיים שלו. הוא לא קם, הוא פעם רצה לקום ונפל פעמיים, פעם נשברה לו אצבע ברגל ופעם נסענו ביום 6.12.99 בגלל שנפל בבית לבילינסון ביקשתי ששכנים יורידו אותו מהקומה השניה חשבנו שיש לו נזק או שבר בגלל הנפילה. אפילו לשירותים הוא לא הולך. או שהוא מחזיק מעמד עד שאני מגיעה ויש לו כלי ליד המיטה או שאני מביאה לו סיר או בליווי שלי הולך לשירותים לעשות קיבה. אני לא מדברת על המקלחת שהוא לא יכול. אני לבד עושה לו את הטיפולים ב 16- הברגים שיש לו ברגל. אני מנקה לו ומוציאה הכל ומחליפה תחבושות והכל עליי. כשאני יוצאת לעבודה יש טלפונים ממנו כל הזמן, אני יוצאת מהעבודה לפני הזמן ולא מסוגלת לבצע עבודה באופן רגיל. אם היה לנו כיסוי כספי בשביל לקבל רופא פרטי ד"ר חורש שהוא מעולה אולי לא היינו מגיעים למצב שהגענו היום. אף רופא לא רוצה לקבלו היינו ארבע פעמים במיון ושולחים מרופא לרופא. אם היה לנו כסף היינו עושים פרטי ולא היינו מגיעים למצב כה קשה כפי שהוא היום”. נכותו של התובע משמעותית. התובע נזקק לעזרה מסיבית בעבר על פני תקופה ארוכה. הייתי מעריך את הפיצוי המגיע בגין תקופה זו מאז התאונה עד היום בסכום של 150,000 ₪ לפי אומדן, ואת הפיצוי המגיע בגין עזרה וסיוע שהתובע יזדקק להם בעתיד לתקופה של כ-34 שנים עד הגיעו לגיל 79 (לפי תוחלת החיים הטבעית ) בסכום של 250,000 ₪ לפי אומדן . ל"ח. הוצאות בגין החלפת דיור. ב"כ התובע טוען בסיכומיו כי התובע נזקק להחלפת דירתו הישנה בדירה חדשה, בעלת אפשרות גישה המותאמת למומו. עלות ההחלפה, דהיינו, ההפרש בין מחיר הדירה החדשה לישנה, עומדת על 20,000 $ (83,400 ₪ נכון ליום הגשת הסיכומים). חוזה מכירת הדירה הישנה, וחוזה רכישת הדירה החדשה, מספט' 2000, צורפו לתצהיר התובע ת/19. ואילו ב"כ הנתבעת טוען בסיכומיו, עמ' 6, שלא הובאה ראיה לצורך בהתאמת דיור. הוכח שנקנתה דירה נוספת על ידי התובע, וממילא יכול היה לבחור בדירה התואמת את צרכיו. כמו כן לא הובאו ראיות לעלויות בנושא זה ופרופ' מ. סודרי לא נשאל על כך, ולכן, מבקש ב"כ הנתבעת לדחות את טענת התובע בענין זה. בתצהירו ת/19, סעיפים 23-28, התייחס התובע לענין רכישת הדירה וציין שבספטמבר 2000 חתם על הסכם לרכישת דירה בקומה ראשונה עם עשר מדרגות, לעומת הדירה הישנה שהיתה בקומה שניה עם 26 מדרגות שהגבילה את ניידותו. כמו כן בדירה החדשה יש לתובע, כך נאמר בתצהירו, חדר נפרד בגלל הקושי שלו בשינה, כמו כן הדירה החדשה מצויידת באמבטיה נפרדת לשימושו כנכה, וחניה שלא היתה בדירה הקודמת. הדירה הישנה נמכרה ב -106,000 דולר והדירה החדשה נרכשה ב - 126,000 דולר, זאת בנוסף להוצאות מתווך, עו"ד, מס רכישה, גרירת משכנתא, הובלה ואריזה ושיפוצים כמו הנמכת אמבטיה ושירותים, והוספת ידיות אחיזה. ראוי לציין שהתובע העיד בעמ' 85 סיפא - עמ' 86 לפרוט', שהדירה הקודמת שהוא התגורר בה עד מכירתה היתה בבעלותו בשיעור של שליש, והשאר של אחיו גנאדי ורעייתו. התובע אישר בעמ' 86 לפרוט' שבדירה שנרכשה נשארה אותה חלוקת בעלות, מכאן שבכל מקרה אין התובע יכול לתבוע לדעתי, את מלוא ההפרש, דהיינו, הוא אינו יכול לתבוע מעבר לחלקו בבעלות. הדעת נותנת שעקב המגבלה האורתופדית הקשה הנובעת מנכותו של התובע, זקוק התובע לדירה בקומה נמוכה יותר עם גישה מתאימה, כשהדירה מותאמת למגבלותיו. הייתי מעריך את הפיצוי המגיע לתובע בראש נזק זה בסכום של 25,000 ₪ לפי אומדן. ל"ט. הוצאות רפואיות: ב"כ התובע מסתמך על האמור בתשובת ההבהרה של פרופ' מ. סודרי (מ/2 + מ/5 + מ/6) ובעדותו (עמ' 108 לפרוט') באשר לנעליים עם בלימת זעזועים מסוג ניו-באלאנס, שעלותם בארץ כמאה דולר לנעל, לפי הערכת המומחה, ויש צורך בשני זוגות לשנה לערך. עוד נטען על ידי ב"כ התובע כי בחקירת התובע הוכחה הוצאה רפואית בגין חומרי חיטוי וחבישה שנדרשו לתובע לאחר התקנת מקבע איליזרוב, וכן הוצאות עבור רכישת מכשירים רפואיים, כגון הקביים ומזרון אורתופדי, אשר הצורך בו קיים, אך טרם נרכש. הוצאות אלה הוערכו באופן גלובלי בסכום של 20,000 ₪ ראה: ת/19 ונספחיו, וכן חקירת התובע בעמ' 83-91, לפרוט'. ב"כ הנתבעת מפנה לתשובת הבהרה של המומחה מיום 28.1.01 (מ/2) ששלל את הצורך בהוצאות פרטיות: "תרופות - אקמול לפי הצורך יכול לקבל במסגרת הרפואה הציבורית" וכן: "מעקב רפואי: בקופת חולים עם אפשרות למספר יעוצים (עד 5) ממנהל מחלקה או ממומחה ספציפי". עוד נטען על ידי הנתבעת כי העובדה שהתובע הציג קבלה בודדת ממועד הדיון (עמ' 83, ש' 26, ת/18) על רכישה חד פעמית במועד הדיון של חומר חיטוי או חבישה, אינה בסיס לפיצוי ולא הוכחה בדבר עלות או צורך בשיעור של 20,000 ₪, כטענת ב"כ התובע, ואשר אינה מכוסה על ידי חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ב"כ הנתבעת גם מפנה לעדותו של התובע בעמ' 84 לפרוט', באשר להימנעות התובע מלפנות לקופת החולים בה הוא חבר לקבלת החזר הוצאות. מ. לענין הנעלים האורתופדיות: בהחלטה מיום 21.12.00, בעמ' 102 לפרוט', התבקש המומחה לציין את טיב וסוג הנעלים האורתופדיות המתאימות שעליהם הוא ממליץ, ובתשובתו, מ/2, כתב שהנעלים המתאימות הן נעלים עם בלימת זעזועים טובה מסוג ניו-באלאנס או נייק אייר, כשני זוגות בשנה. אני סבור שהתובע זכאי לפיצוי בראש נזק זה בגין ההוצאה המוגברת הנגרמת לו, דהיינו, מעבר להוצאה הרגילה שיש לכל אדם עבור רכישת נעלים. אני מעריך את הפיצוי בגין ההוצאה המוגברת בסכום גלובאלי של 15,000 ₪ לפי הערכה. מ"א.לענין ההוצאות הרפואיות נראה לי שאכן נגרמו לתובע הוצאות, למשל, בגין רכישת חומרי חיטוי וחבישה, ופנייה לרופאים. אני מפנה לתצהיר העדות הראשית הראשון של התובע, ת/9, באשר לקבלות המצורפות שם, וכן האמור בתצהירו ת/19, באשר לטיפול שנזקק לו לאחר שהותקן ברגלו המקבע מסוג איליזרוב, והוצאה שנגרמה לו בגין גבס פלסטי במכון אורטופדי, וכן אני מפנה לעדות התובע באשר להוצאותיו הרפואיות, בעמ' 83 - 85 לפרוט' . בעיקרו של דבר זכאי התובע להחזר הוצאותיו הרפואיות בהתאם להוראות חוק ביטוח בריאות ממלכתי, תשנ"ד-1994, ועיינו בע"א 5557/95, סהר נגד אלחדד, פד"י נ"א (2) 724. יחד עם זאת ניתן לקחת בחשבון שלעיתים בגלל דחיפות הענין נאלץ התובע להוציא כספים מכיסו בגין הוצאות רפואיות שונות, תרופות, או אביזרים רפואיים, ומטעם זה אני סבור שיש להעריך את הפיצוי בראש נזק זה בסכום של 10,000 ₪, לפי הערכה. מ"ב. הוצאות נסיעה וניידות: טוען ב"כ התובע בסיכומיו שהתובע נזקק לאין ספור טיפולים ובדיקות. התובע וחברתו נסעו פעמים רבות לבתי חולים בחיפה ובתל אביב, חלק מן הנסיעות בוצעו במוניות, חלקן באוטובוס או ברכבה הפרטי של הגב' אפונין. ב"כ התובע מפנה לעדות התובע, לקבלות, ולהגיון הדברים, ומוסיף שהתובע יזדקק להוצאות ניידות בגין החזקת רכב אוטומטי, צורך שעולה מן האמור בתצהיריו, ובהחלטת וועדת ניידות של משרד הבריאות. ב"כ התובע מבקש לפסוק לזכות מרשו פיצוי בסכום של 400,000 ₪ בראש נזק זה. ב"כ הנתבעת מפנה לעדות התובע, בעמ' 84 לפרוט', שם אישר התובע שהוא הוכר כזכאי לקיצבת ניידות. כמו כן מפנה ב"כ הנתבעת למכתבו של האקטואר שי ספיר, נ/10, המציין שהתובע עשוי לקבל קצבת ניידות בהתקיים אחד התנאים שפורטו במכתב האקטואר, נ/10. לדעת ב"כ הנתבעת אין לפסוק פיצוי לתובע בגין ניידות. במקביל נמנעת הנתבעת מלבקש הפחתת קצבת הניידות למרות שזו הוכרה. מוסיף ב"כ הנתבעת שלתובע היה רכב לפני התאונה, ואילו היה עובד היה נדרש ממילא להוצאות רכב מקובלות. הוכח ששני חבריו אשר עובדים, מחזיקים רכב והכוונה לעדות מר קרנטמן בעמ' 51 לפרוט', ועדות מר ניימן בעמ' 54 לפרוט', ש' 12. ב"כ הנתבעת גם מפנה לעדות הגב' אפונין בעמ' 58 לפרוט', שהעידה כי התובע נוהג ברכב שלה שהוא רכב רגיל. ב"כ הנתבעת מוסיף וטוען שהטענה כי התובע נסע במוניות לא הוכחה, התובע לא הציג קבלות, וכאשר נחקר על כך השיב בעמ' 85 לפרוט' שהוא זורק קבלות. בכל מקרה מוסיף ב"כ הנתבעת, על דרך החילופין, שיש לפסוק סכום גלובאלי מעבר לעלות החזקת רכב שהתובע היה נדרש לה ממילא גם אלמלא התאונה, והפרש העלות הוא זניח. בעמ' 9 לסיכומיו, טוען ב"כ הנתבעת שאת הוצאות הניידות יש לקזז כנגד זכאותו של התובע לקצבת ניידות, זכאות שהוכרה, ולחילופין, בכל מקרה אין לפסוק סכום העולה על 50,000 ₪ מעבר להחזקת רכב שהתובע היה מחזיק בו ממילא. לאחר שנתתי דעתי לטיעוניהם של באי כח שני הצדדים, אני סבור שהתובע זכאי, לדעתי, לפיצוי בגין הוצאות ניידות מוגברות, וזאת בשים לב לנכותו האורתופדית המשמעותית והמגבלות הנובעות מכך. ברי שיש לקחת בחשבון את הפרש העלות של ההוצאות בגין ניידות עקב נכותו של התובע, לעומת ההוצאה שהיתה אמורה להיגרם לתובע בכל מקרה בגין אחזקת רכב אלמלא התאונה. אני מפנה לע"א 185/01, המגן בע"מ נגד גד סלוביק ואח', פסק דין מיום 21.2.02, פיסקה 4: ”עם זאת, אם בלאו הכי, אף לולא התאונה, היה המשיב רוכש רכב ועל ידי רכישת הרכב לצרכיו בנכותו נחסכה ממנו רכישת הרכב כאמור, על שום מה לא יילקח "חסכון" זה, של העדר הצורך לרכוש רכב פרטי בחשבון” אין ספק שלתובע נגרמו הוצאות נסיעה רבות גם בגין טיפולים רפואיים, ביקורות ומעקבים, בגין אלה, ובגין הוצאות ניידות מוגברות בתקופה שמיום התאונה עד היום, הייתי מעריך את הפיצוי המגיע לתובע בסכום של 30,000 ₪, ואת הפיצוי המגיע לתובע בגין הוצאות ניידות מוגברות לעתיד, בהתאם לתוחלת החיים הטבעית, הייתי מעריך בסכום של 120,000 ₪ , גם כן לפי אומדן. מ"ג.סכום הנזקים: נזק שאיננו ממוני 183,947 ₪ הפסד השתכרות לעבר 484,000 ₪ הפסד השתכרות לעתיד 695,121 ₪ הפסד פנסיה 100,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר 150,000 ₪ עזרת צד ג' לעתיד 250,000 ₪ הוצאות דיור 25,000 ₪ נעלים אורתופדיות 15,000 ₪ הוצאות רפואיות 10,000 ₪ הוצאות נסיעה בעבר 30,000 ₪ הוצאות נסיעה בעתיד 120,000 ₪, סה"כ 2,063,068 ₪ מ"ד.מסכום הנזקים המגיעים לתובע, יש להפחית את תשלומי המל"ל ותשלומים תכופים. באשר לניכוי תשלומי המל"ל, סבור ב"כ התובע, בתגובה לסיכומים, שבשים לב לתכניותיו של התובע לעקור לחו"ל, וכן בשים לב לספקות של ב"כ התובע באשר לנכונות הנכות שנקבעה לתובע במל"ל, עלול ניכוי מלוא הקיצבאות להיות בלתי צודק ביחס לתובע הואיל ויכול שהתובע בפועל לא יוכל לקבלן, לכן מציע ב"כ התובע להקפיא את סכום הניכוי של קיצבאות המל"ל למשך 7 שנים במהלכן יתברר האם מן הדין לנכות את מלוא הסכום או שמא ראוי לשלמו לתובע. עמדה זו של ב"כ התובע איננה מקובלת עליי. אינני סבור שמדובר בתכניות ממשיות של התובע לעקור לחו"ל, ומכאן שאת תשלומי המל"ל יש לנכות במלואם וכוונתי לקיצבת הנכות הכללית, על פי חוות דעתו של מר שי ספיר מיום 04.07.02 בסך 413,103 ₪, כשהסכום המשוערך ממדד ידוע מאי 2002 עד היום הינו 417,448 ₪, וכן קיצבת שירותים מיוחדים בסכום של 320,308 ₪ לפי חוות דעת מר שי ספיר מיום 04.07.02, כשהסכום המשוערך ממדד ידוע מאי 2002 עד היום הינו 323,677 ₪. יצויין, שהתובע אישר בעמ' 84 לפרוט' שהוא מקבל קיצבת נכות כללית וכן קיצבת שירותים מיוחדים. מ"ה.באשר לקיצבת ניידות: אין מחלוקת על כך שהתובע הוכר כזכאי לקיצבת ניידות כפי שהעיד התובע בעמ' 84 לפרוטוקול, וכן ציין שיש לו רשיון נהיגה שאותו הוא מחדש. האקטואר מר שי ספיר פירט במכתבו מיום 07.11.00 (מוצג נ/10) שבהתקיים אחד התנאים שצויינו במכתבו יהא התובע זכאי לקבל גם קיצבת ניידות. לפי תעודת עובד ציבור של מדור ניידות במל"ל סניף יפו מיום 21.11.00 (נ/8) הגיש התובע תביעה להלוואה עומדת לרכישת רכב, ואולם עליו לעבור עוד בדיקות, ולכן לא אושרה לו עדיין ההלוואה העומדת. לחוות דעתו מיום 31.01.99 (חלק ממוצג נ/2) צירף האקטואר שי ספיר פירוט של קיצבאות ניידות מהוונות, נכון לינואר 99, כשהסכום המהוון לגבי רכב עד 1300 סמ"ק, לפי קיצבה רגילה, כשמדובר במי שנוהג בעצמו ומשתכר, מגיע ל- 177,804 ₪, השווי המשוערך ממדד ינואר 99 עד היום הינו 194,084 ₪. הסכום המהוון לגבי רכב עד 1800 סמ"ק לפי קיצבה רגילה, כשמדובר במי שנוהג בעצמו ומשתכר מגיע ל-213,956 ₪, ובשערוך ממדד ינואר 99 עד היום: 233,546 ₪. ב"כ הנתבעת טען בסיכומיו שאין לפסוק לתובע פיצוי בגין ניידות ויש לקזז כנגד ראש נזק זה את הזכאות העקרונית לקיצבת ניידות שהוכרה ע"י המל"ל. אינני סבור כך. נראה לי שהדרך הנכונה תהא "להקפיא" לתקופה של 12 חודשים ממועד מתן פסק דין זה, סכום מסויים בגין האפשרות שהתובע יקבל קיצבת ניידות. במהלך תקופה זו על ב"כ התובע לפנות למל"ל במטרה לברר ולוודא מיצוי זכויותיו של התובע בגין קיצבת ניידות. בהתאם לתוצאות פנייתו של ב"כ התובע למוסד לביטוח לאומי, ניתן יהיה לקבוע, בתוך תקופה של עד 12 חודשים מהיום, האם סכום זה יישאר בידי הנתבעת, כולו או חלקו, או שיועבר לידי התובע. הייתי מעמיד את הסכום "המוקפא" על סך של 233,546 ₪ (דהיינו, לפי רכב עד 1800 סמ"ק, קיצבה רגילה, כשהנפגע נוהג בעצמו ומשתכר, בהתאם ללוח שבמוצג נ/2, ומשוערך להיום). מ"ו.לפיכך, מסכום הנזקים שהתובע זכאי לקבל יופחתו: בגין נכות כללית: 417,448 ₪, בגין שירותים מיוחדים 323,677 ₪, ובגין ניידות סכום "מוקפא" של 233,546 ₪, ביחד: 974,671 ₪, כך שיתרת סכום הנזקים שהתובע זכאי לקבל אחרי ההפחתות הנ"ל מסתכמת ב: 1,088,397 ₪. מסכום זה יש להפחית את התשלומים התכופים: סכום של 305,517 ₪ לפי סיכומי ב"כ הנתבעת, כשהסכום צמוד למדד ממועד הגשת הסיכומים עד היום: 323,787 ₪. סך של 32,233 ₪ ששולם ב-23.1.02 ערכו המשוערך: 34,165 ₪. סך של 20,196 ₪ ששולם ב-7.7.02 ערכו המשוערך : 20,408 ₪. סך של 22,795 ₪ ששולם ב- 28.8.02 ערכו המשוערך: 22,604 ₪. סה"כ התשלומים התכופים שיש להפחיתם : 400,964 ₪. מ"ז. ליתרת הנזק כמצויין לעיל (אחרי ניכוי קיצבאות הביטוח הלאומי), בסך 1,088,397 ₪ יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור של 13%: 141,492 ₪, ומע"מ על שכה"ט: 24,054 ₪, וביחד: 1,253,943 ₪. מסכום זה יש להפחית את התשלומים התכופים בסכום של 400,964 ₪, ומכאן שהסכום המגיע לתובע הוא: 852,979 ₪. התוצאה מכל האמור לעיל היא שאני מחייב את הנתבעת מס' 1 (ציון חברה לביטוח בע"מ) לשלם לתובע את הסכום של 852,979 ₪ בתוספת החזר אגרת המשפט שהתובע נשא בה בסך 560 ₪, כשסכום זה של 560 ₪ נושא הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית) מיום 15.3.95 עד היום. כמו כן תשלם הנתבעת לתובע את החזר הוצאות העד אלכס קרנטמן בסך 200 ₪ ליום 28.2.99, והעד דוד ניימן בסך 50 ₪ ליום 28.2.99, כשהסכומים נושאים הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית) מן המועד בו נקבעו עד היום . הנתבעת תשלם את הסכומים שנפסקו כמצויין לעיל במשרד ב"כ התובע לא יאוחר מאשר בתוך 21 יום ממועד המצאת פסק-הדין, שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד ורבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. תקופת הפגרה כלולה במנין הימים. כמו כן תישא הנתבעת מס' 1 בתשלום יתרת אגרת המשפט ישירות לקופת בית המשפט וזאת לפי דרישה שתמציא מזכירות בית המשפט למשרד ב"כ הנתבעת. מ"ח. ככל שבוצעו תשלומים תכופים נוספים כלשהם, מעבר לאלה שצויינו לעיל, רשאית כמובן הנתבעת מס' 1 להפחיתם מן הסכומים שנפסקו, בצרוף הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית), החל ממועד ביצוע התשלום התכוף ועד היום. אם תהיה בענין זה מחלוקת בין הצדדים, רשאי כל צד להגיש בקשה מתאימה לבית משפט זה. מ"ט. באשר לסכום "המוקפא" בגין קצבת ניידות בסך 233,546 ₪: ב"כ התובע יפנה בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין למוסד לביטוח לאומי (הפגרה כלולה במנין הימים) במטרה לברר ולוודא מיצוי זכויותיו של התובע בגין קיצבת ניידות, כשלפנייתו למוסד לביטוח לאומי על ב"כ התובע לצרף את כל המסמכים הרפואיים הרלוונטיים העדכניים, עם העתק ישירות לב"כ הנתבעת. בהתאם לתוצאות פנייתו של ב"כ התובע ניתן יהיה לקבוע, בתוך תקופה של עד 12 חודשים מהיום, האם הסכום ה"מוקפא" יישאר, כולו או חלקו, בידי הנתבעת, או שיועבר לידי התובע, בצרוף הפרשי הצמדה למדד (בלי ריבית), מהיום עד תאריך העברת הסכום לידי התובע,ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מן הסכום המשוערך ומע"מ על שכר הטרחה. בכל מקרה שתהא בענין זה מחלוקת בין הצדדים, יהא כל צד רשאי להגיש בקשה מתאימה לבית משפט זה. אם לא יפנה ב"כ התובע למוסד לביטוח לאומי, על פי האמור לעיל, ייחשב התובע כמי שמסכים לכך שהסכום "המוקפא" יישאר בידי הנתבעת. נ. אני דוחה את תביעתו של התובע כנגד הנתבעים מס' 2 ומס' 3 ומחייב את הנתבעת מס' 1 לשלם לנתבעים מס' 2 ומס' 3 (ביחד), באמצעות ב"כ עו"ד י. אסולין, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (כולל) בסכום של 6,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק על שכר הטרחה. הנתבעת מס' 1 תשלם סכום זה במשרד ב"כ הנתבעים מס' 2 ומס' 3 בתוך 21 יום ממועד המצאת פסק דין זה (כשתקופת הפגרה כלולה במנין הימים) שאם לא כן ישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל. משפט תעבורהנהיגה מונעתאגרה