1. התביעה היא לפיצוי נזקי גוף שנגרמו לתובע בגין תאונה שאירעה לטענת התובע ביום 9/6/91 במסגרת עבודתו אצל הנתבעת מס' 1 (להלן: הנתבעת או המאפיה), המבוטחת בביטוח חבות מעבידים אצל הנתבעת מס' 2. המחלוקת נוגעת לשאלת החבות, הכוללת גם טענת התיישנות, וכן חלוקים הצדדים בשאלת שיעור הנזק, ככול שתוכר החבות. בתחום האחרון, מתעוררת בין היתר מחלוקת שעניינה שיעור הנכות הרפואית של התובע מן התאונה נשוא התביעה, הן בשל עברו הרפואי של התובע קודם לתאונה והן בשל תאונת דרכים שאירעה לתובע לאחר התאונה דנן. טענות מקדמיות: 2. התובע צירף נספחים שונים, לרבות תיעוד רפואי לסיכומים שהוגשו מטעמו, מבלי לציין אם מדובר במוצג, ומבלי לאזכר את סימונו ככזה. הנתבעות מחו על שיטה זו, ועתרו למתן פסק דין על סמך תיק המוצגים בלבד. יש בדעתי לקבל את עמדת הנתבעות ולהורות, כי לא תהא הסתמכות על מסמכים שלא היו למוצגים בתיק. סיכומים בכתב אינם הדרך בה ניתן להביא ראיות, אלא אם נתנה החלטה מפורשת המורה אחרת (ע"א 747/91 ממוני נ' דיין. ניתן ביום 4/3/92; ע"א 844/87 איזנברג נ' איזנברג. ניתן ביום 15/2/89 וכן ראה יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה ששית) בעמ' 483). בשלב זה ראוי עוד להזכיר כי במהלך הדיונים בתיק הועלתה לעיתים התנגדות להגשת מסמכים. ההוראה המפורטת לעיל, אינה חלה לגביהם, ויהיה צורך לחזור ולהתייחס לנושא, ככול שבית המשפט יידרש לאותם מסמכים. הרקע וההליכים: 3. התובע, יליד 10/6/1947 (או 1/1/47 - נ/6), נשוי ואב לשניים, עלה לארץ ממדינות חבר העמים באפריל 1989. הוא החל לעבוד במאפיה ב- 1/1/1990 ועבד בה עד שנת 1991. טרם עלייתו לארץ, עבד כאיש אחזקה בתיאטרון ומרכיב תפאורות (חוו"ד של פרופ' שטיין - נ/19, עמ' 2). התובע טען לאירוע תאונה, מיום 9/6/91 במאפיה - מקום עבודתו, במסגרתה נתפס גבו וכאב חד וחריף תקף אותו (להלן: האירוע או התאונה). 4. בסמוך לאחר האירוע הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) לקבלת דמי פגיעה בעבודה (נ/3). ביום 1/7/91 הוצאה לתובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע, כאשר תאריך הבדיקה צוין כ- 9/6/91 (נ/4). הוא שהה בחופשת מחלה עד ליום 31/10/91. גמלת דמי הפגיעה שולמה לחודשים יולי עד אוקטובר 1991. על-פי תצהיר התובע (ת/5) בתום תקופה של חופשת מחלה, ביקש התובע לחזור לעבודתו (סעיף 7 ל-ת/5). ב- 31/10/91 הודיעה הנתבעת לתובע כי "פוטר מעבודתו... החל מתאריך 1/11/91 עקב יעילות." (ת/10). למרות האמור, בחודש נובמבר 1991 עבד התובע אצל הנתבעת, ואולם לא בעבודתו הקודמת אלא בהובלות. מדצמבר 1991 עד פברואר 1992 קיבל התובע דמי אבטלה. בחודשים מרס עד ספטמבר 1992 היה עצמאי ולאחר מכן עבד בעבודות אבטחה, הכול כמפורט ב-נ/24. 5. ב- 14 בינואר שנת 1994, בעת שעבד בחברת שמירה, עבר התובע תאונת דרכים ונפגע בגבו (להלן: תאונת הדרכים). עקב תאונת הדרכים אושפז בבית חולים ברזילי באשקלון. בגין אותה תאונה קיבל התובע פיצוי מחברת הביטוח בסך הנע בין 15,000 ₪ ל- 20,0000 ₪. 6. בשנת 1995 החל להרגיש כאבים בגב וברגליים. הוא נותח בבית חולים "הדסה" בירושלים. התביעה לבית משפט זה הוגשה ב- 30/3/1999. אין חולק כי עד לשנת 1995 טופל באופן שמרני. באותה שנה עבר דיסקטומיה ולמינקטומה של החוליות המותניות 4 ו- 5 וסאקראלית ראשונה בבי"ח אסותא. הניתוח בוצע על ידי מומחה ניורוכירורגיה, ד"ר אברהם. כחודש לאחר מכן חזרו הכאבים ומאז מקבל טיפול נגד כאבים בבית חולים הדסה עין כרם. הטיפול כולל הזלפה לחלל האפידוראלי והשתלת אלקטרודות לשיכוך הכאבים בעמוד השידרה. 7. התובע טוען לחבות הנתבעת לנזקיו כמעבידתו. טרם דיון לגופו יש לעמוד על טענת התיישנות שהועלתה כטענה על הסף וכן על טענה נוספת הנוגעת ישירות בשאלת החבות, טענה לשינוי חזית, וזאת לאור הגרסאות העובדתיות שהועלו על ידי התובע, בעניין גרם הנזק ונסיבות האירוע התאונתי הנטען. טענת ההתיישנות: 8. הנתבעות הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות (בש"א 7853/01). ביום 1/5/2002, בהעדר תגובת התובע לטענה האמורה, ניתן פסק דין הדוחה את התביעה על הסף. בקשת התובע לביטול פסק הדין נתקבלה לאחר דיון לגופו והשלמת טיעון בנושא ההתיישנות. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 27/2/2002, נדחתה טענת ההתיישנות, תוך שהתובע חויב בתשלום ההוצאות בשל אופן ניהול הדיון. טענת ההתיישנות נדחתה באותו שלב, מאחר שעלה מן הטענות שהיו בפני בית המשפט באותה עת, כי התובע חזר לעבודה לאחר התאונה, והגשת התביעה באה בעקבות החמרת מצבו בשנת 1995 - אז נראה כי התגבש הנזק לצורך הגשת התביעה, וממילא במועד הגשת התביעה, טרם חלפה תקופת ההתיישנות. הנתבעות הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"א 2536/02). בפסק דין שניתן ביום 4/6/03 הורה בית המשפט, בהסתמך על המלצתו שנתקבלה על ידי הצדדים, כי הבקשה תמחק, ואולם "ניתן יהיה לעורר כל טענה בשאלת ההתיישנות בהמשך - כאשר העובדות בעניין הנזק תתבררנה - בלא שהחלטת בית המשפט בעניין זה תהווה מחסום לכך". לפיכך, משחזרו הנתבעות והעלו טענת ההתיישנות, יש להידרש לה. כאמור, בעקבות האירוע הגיש התובע הודעה על פגיעה בעבודה - תביעה לתשלום דמי הפגיעה במל"ל (נ/3). ביום 1/7/91 הוצאה לתובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע, כאשר תאריך הבדיקה צוין כ- 9/6/91 (נ/4). על-פי תעודה זו לא היה התובע מסוגל לעבוד מיום התאונה, למשך 31 ימים, עד ל- 9/7/91. יתר על כן, בסמוך לאותו מועד נערכה לתובע סריקה טומוגרפית ממוחשבת של עמוד השידרה וביום 26/6/91 (ת/2) התקבלה תשובת הממצאים בעקבות הסריקה. בכרטיס מעקב רפואי (נ/2) צוין כי ב- 9/6/91 אירעה לתובע תאונת עבודה, נשלח לביצוע הסקירה הטומוגרפית ביום 12/6/91, וכן פורטו ממצאיה. המסקנה מן האמור לעיל היא, כי התובע לא רק טען לקיומה של תאונת עבודה, אלא נקט בהליכים מתאימים במל"ל לצורך מימוש זכויותיו שם. לכאורה ניתן היה לטעון, כי בנסיבות אלה, לא הייתה לכאורה כול הצדקה לעכב את הגשת התביעה מעבר לתקופת ההתיישנות, ומשעשה כן, דין התביעה לכאורה להידחות, מחמת התיישנות. 9. ואולם, עד להחמרת מצבו הרפואי בשנת 1995, סבר התובע כי מצבו הגופני סביר וכי לא נגרמה לו נכות רפואית צמיתה. עדותו של התובע כי ביקש לחזור לעבודתו בתום תקופת חופשת המחלה, לא נסתרה. הודעת הפיטורין הנושאת תאריך 31/10/91 אינה מבססת את הפיטורין על מצבו הרפואי של התובע. בתצהיר תשובות לשאלון שהוצג למר בנעט, מנהל המערערת ובעליה (להלן: מר בנעט) (בתשובה 4ז ו-ח) אישר האחרון, שלמרות שהתובע לא חזר לעבוד במאפיה, חזר לעבוד אצלה כמוביל לחמים, במכונית שלו. התובע לא הגיש תביעה לנכות בעבודה. רק ב- 13/2/1996 הגיש התובע תביעה לנכות כללית - באותה תביעה הוזכרה תאונת הדרכים ותאונת העבודה, והוזכרו שם שני מסמכים: מכתבו של דר' אברם וכן מכתב מבי"ח אסותא - תל-אביב. לכן, בנסיבות אלה אין לי אלא לחזור ולהפנות להחלטה שניתנה על ידי בנושא ההתיישנות לפיה, ככול שמדובר בעילה הנוגעת למועד התהוות הנזק, לעומת מועד מעשה העוולה או מועד המחדל, הרי שבמקרה דנן התגבש הנזק העיקרי לצורך מועד הגשת התביעה רק בשנת 1995. התוצאה מן האמור, שטענת ההתיישנות נדחית. 10 .השאלה העיקרית, והיא אשר נותרה לדיון, היא אם גרסת התובע לקיומו של אירוע תאונתי הוכחה, ואם היה בה כדי לבסס עוולה בנזיקין. יודגש כי ככול שהיה שינוי חזית - בין בקשר לנתונים נטענים לאופן קרות האירוע התאונתי, ובין בדרך של פירוט גורם אחר לנזק כתוצאה ממצב תחלואה שהתפתח עקב תנאי העבודה ולאורך תקופת עבודתו - דינו להידחות. הנתבעות התנגדו לכול שינוי חזית. כתב התביעה המקורי לא תוקן, ואף לא הוגשה בקשה לתיקונו. מתן היתר לשינוי חזית, יהיה בו איפוא כדי לפגוע בזכות ההתגוננות של הנתבעות. גרסאות הצדדים: 11. טענות התובע כפי שפורטו בכתב התביעה ובתצהיר עדותו הראשית הן כי נזקיו נגרמו כתוצאה מהתאונה מיום 9/6/91. יחד עם זאת בסיכומיו העלה התובע גרסה נוספת, לפיה נזקיו נגרמו כתוצאה מהתקופה בה עבד אצל הנתבעת. 12. בנוגע לנסיבות אירוע התאונה, הציג התובע מספר גרסאות עובדתיות: גרסה אחת הוצגה על-ידי התובע בכתב התביעה ובסעיף 6 לתצהיר עדותו הראשית (מסומן ת/5), ולפיה: "ביום ה- 9.6.91 [...] עבד התובע מול תנור האפייה ותפקידו היה למלא לתוך ארגז, לחמים היוצאים מן התנור, כאשר כל ארגז מכיל כ- 25 לחמים. התובע, עם מילוי הארגז, אמור היה להעבירו בידיו למקום אחר ולסדר את הארגזים בקומות. ביום התאונה עבד התובע כ- 10 שעות ברציפות במשמרת לילה, ובמהלך המשמרת העמיס כ- 450 ארגזי לחם, כאשר משקלו של כל ארגז הוא כ- 25-30 ק"ג. תוך כדי נשיאת אחד הארגזים העמוסים, נתפס גבו של התובע וכאב חד וחריף תקף אותו והתובע נפל לרצפה עם הארגז תוך כדי נשיאת הארגז". על-פי גרסה זו נטען כי התובע נפגע בעת שעבד מול תנור האפייה, בבואו למלא ארגזים בלחם שיצא זה עתה מהתנור. על פי גרסה זו עבד באותה משמרת לילה כ-10 שעות ברציפות, במהלכה העמיס כ- 450 ארגזי לחם שמשקל כל אחד מהם נע בין 25- 30 ק"ג. התאונה אירעה תוך נשיאת אחד הארגזים. אז נתפס גבו והוא נפל לרצפה (להלן: הגרסה האחת או גרסת העבודה מול תנור האפייה) על פי תיאור התובע, שיטת העבודה מול תנור האפייה בנתבעת הייתה כדלהלן: הצבת ארגז פלסטיק על מעמד מתכת בעל 4 רגליים, מילוי הארגז בלחם טרי שיצא מהתנור, הורדת הארגז לרצפה והחלפתו בארגז ריק, ערימת 8-10 ארגזים זה על גבי זה וגרירתם לנקודת האיסוף. יודגש כי תיאור שיטת עבודה זו, לא בא בכתב התביעה אלא כרקע לשיטת עבודה פסולה נוהגת לצורך תיאור התאונה הספציפית. גרסה אחרת שהציג התובע לאירוע התאונה, וזאת במהלך עדותו בבית המשפט (ראה עמ' 69-73 לפרו'), עליה גם חזר בסיכומיו (עמ' 5 סעיף ג', עמ' 73) הייתה כי התאונה אירעה בשעה 22:00 לערך, כשלוש שעות בלבד לאחר תחילת המשמרת, בעת סידור לחם יבש במחסן, ובטרם החל התנור לפעול (להלן: הגרסה האחרת או גרסת העבודה במחסן). על-פי גרסה זו העבודה במאפייה כללה לא רק הוצאת לחם חם מן התנור, אלא גם עבודה במחסן. המחסן מלא בלחם יבש אותו יש למלא בתוך ארגזים. לאחר מכן נדרש התובע לעבודה הקשורה בהכנת לחמניות, באגטים וכן הכנת פירורים. בסיכומיו טוען התובע באמצעות בא-כוחו, כי "ביום 09/06/91 עת התובע הרים 2 ארגזים אדומים שהכילו כל אחד מהם כ- 25-30 לחמים יבשים, נתפס גבו וכאב חד וחריף תקף אותו וכתוצאה מכך התובע נפל ארצה לרצפה תוך כדי נשיאת הארגזים...". גרסה זו שונה מהותית מגרסת העבודה מול התנור, הן לעניין מיקום התאונה ואופי העבודה עובר לתאונה והן לעניין מספר הארגזים שנשא המערער, שעה שעל-פי הגרסה האחת נטען כי "תוך כדי נשיאת אחד הארגזים העמוסים, נתפס גבו של התובע" (סעיף 6 לכתב התביעה), כשעל-פי הגרסה האחרת מדובר בנשיאת ארגזים בלשון רבים. 13. ביחס למי מגרסאותיו באשר לקרות התאונה, טענת התובע היא כי הנתבעת התרשלה וכן הפרה חובה חקוקה, משלא הנהיגה שיטת עבודה בטוחה: לא סיפקה לו כלי עבודה בטוחים ובכלל זה אמצעים מכאניים לגרירת הארגזים; לא דאגה לאכיפת שיטת עבודה בטוחה, ככל שהייתה; לא פיקחה, וידאה או אסרה על התובע להרים או לגרור יותר מארגז אחד; לא הזהירה את התובע מפני הסכנות הכרוכות בעבודה; לא הדריכה את התובע כיצד לעבוד באופן בטיחותי; לא סיפקה לתובע צוות עובדים מיומן; לא התייעצה עם מומחה לגבי הורדת סף המשקלים המותרים נוכח תנאי העבודה; הפרה את כללי הבטיחות: הנחיות מפרט כללי הבטיחות בעבודה- מפמ"כ 297, תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ניטור סביבתי וניטור ביולוגי של עובדים בגורמים מזיקים) התשנ"א- 1990 המפנות לספר THRESHOLD LIMIT VALUES AND BIOLOGICAL EXPOSURE INDICESAMRICAN CONFERENCE OF GOVERNMENTAL INDUSTRIAL HYGIENISTS) INC ACGI) (להלן:" ACGIH") והנחיות הבטיחות של המכון האמריקאי לבטיחותREVISED (1991) NIOSH LIFTING EQUATION (להלן:" NIOSH"). 14. עוד טוען התובע כי אין לייחס לו אשם תורם, שכן במועדים הרלוונטיים לתביעה היה עולה חדש שלא הבין בענייני בטיחות ולמד את העבודה מהצוות עימו עבד, ולא היה מי שיספק הנחיות לביצוע העבודה באופן בטיחותי ולפיקוח על כך. כן טען כי נפגע תוך ביצוע פעולות על דרך השגרה שהיוו את אופן העבודה במאפיה. 15. הנתבעות הודו כי התובע החל לעבוד במאפיה בינואר 1990. הנתבעת מכחישה את עצם קרות התאונה המתוארת בכתב התביעה, בין היתר משום שבטופס הפגיעה בעבודה שהגיש למל"ל (נ/3) דיווח התובע על שנתפס לו הגב ולא הזכיר תאונה, והתיעוד הרפואי הראשון לאחר האירוע הנטען הוא רק מיום 1/7/91 (נ/4). עוד טוענת הנתבעת כי לא הוכחה העילה כפי שהוצגה בכתב התביעה: בכתב התביעה דובר על תאונה מסוימת שאירעה לתובע בעת עבודתו מול התנור, והנתבעת התנגדה לשינוי חזית לעניין הגרסה כי התאונה אירעה במחסן בשעה 22:00. לעניין הגרסה כי תהליך תחלואי הוא שהביא לנזק, מציינת הנתבעת כי אם תתקבל גרסת התובע כי התאונה אירעה במחסן, הרי שמתייתרת חוות הדעת בנוגע לשיטת העבודה בנתבעת, למספר טלטולי הארגזים, לחום הנפלט מהתנור ולמספר הארגזים הנערמים זה על גבי זה. 16. הנתבעת דוחה כול טענה בדבר התרשלות ביחס לתאונה המתוארת בכתב התביעה, ככל שאירעה: האירוע היה בלתי צפוי ובלתי נמנע, והנתבעת לא יכולה ולא צריכה הייתה לצפות את נסיבותיו או לנקוט אמצעים למנעו; חובת המעביד לשלום עובדיו אינה מוחלטת; אין אינדיקציה לכך שהתובע הרים משקל בסיכון חריג, אם בכלל; עובד סביר צריך להיזהר גם בלא הוראות מיוחדות והמעביד רשאי להביא בחשבון ידיעות עובדיו בדבר סיכונים הכרוכים בעבודה. 17. לחלופין, אם תוכר חבות, אזי לעמדת הנתבעת יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור 50% שכן כפועל מנוסה היה עליו להיזהר כי הרמת משא וטלטולו הן פעולות יומיומיות פשוטות שאינן דורשות הדרכה מיוחדת וכי הוא היה מיומן בביצוען. עוד טוענת הנתבעת להעדר קשר סיבתי בין נזקי התובע לבין האירוע הנטען במאפיה, ככל שאירע, וכי יש לייחסם לתאונת דרכים בה היה מעורב התובע בשנת 1994, או להתפתחות מחלה טבעית בגופו. לעניין הפרה חובה חקוקה, טוענת הנתבעת כי ההנחיות שפורטו אינן מהוות חובות חקוקות. דיון ומסקנות בשאלת החבות: 18. יש לבחון את הראיות כדי לקבוע מה הוכח מבחינת נסיבות אירוע התאונה, ועל בסיס הממצאים - תוך התייחסות לשאלה אם זכות ההתגוננות לא נפגעה - יש לבחון את שיטת העבודה הנוהגת, כרקע לאותן נסיבות. עצם קרות התאונה: 19. בנוגע לעצם הפגיעה הנטענת על ידי התובע, נראה כי יש די ראיות בפני כדי לקבוע כי במועד הנטען 9/6/91 היה אירוע תאונתי כנטען (בנוגע לנסיבות, אלה יפורטו בהמשך), על אף שהתובע הוא שסיפר לנתבעת על התאונה ומנהלה לא היה נוכח בקרות התאונה. מר בנעט אישר בתצהיר תשובות לשאלון שהוצג לו (ת/11), כי ביום התאונה התקשר התובע לבנו וביקש שייקח אותו (תשובה 4ה ב- ת/11). לאור הודאה זו של מר בנעט, לא היה מקום לטעון כי גרסת התובע בעניין זה אינה מבוססת (ראה סעיף 11 לסיכומי הנתבעות) והתייתר הצורך לזמן עד זה לבית המשפט. נסיבות קרות התאונה: 20. בהשוואה בין הפירוט העובדתי שהובא בכתב התביעה, לבין עדותו של התובע בבית המשפט, עולה כי גרסתו של התובע אינה עקבית. כתב התביעה מציג את גרסת העבודה מול התנור, כך שמדובר בעבודה מול תנור חם, שעה שתפקידו של התובע למלא ארגזים בלחם טרי וחם, וכאשר לטענתו, ביום התאונה עבד עד לקרות התאונה במשך כעשר שעות עבודה ברציפות במשמרת לילה, במהלכה העמיס כ- 450 ארגזי לחם, כשמשקלו של כל ארגז הוא כ- 25-30 ק"ג. התאונה, לפי גרסה זו, אירעה תוך כדי נשיאת אחד הארגזים העמוסים, שמשקלו הכולל עולה על המשקל המותר בנשיאה. יצוין כבר בשלב זה, כי גרסה זו, לא רק שלא הוכחה, אלא התובע עצמו זנח אותה. לעומת זאת, בבית המשפט עלתה גרסה שונה - גרסת העבודה במחסן - אותה יש לקבל כגרסה לקרות האירוע. התברר שהתאונה אירעה בשעה 22:00, שעה שעבד התובע במחסן במילוי ארגזים בלחם יבש. לשאלת בית המשפט מתי התחיל לעבוד ביום התאונה, השיב כי התחיל לעבוד בשעה 19:00. תחילת הוצאת הלחמים האפויים החלה רק ב- 23:00 (עמ' 69 לפרוטוקול); ובשעה 22:00, כשלוש שעות לאחר שהתחיל את יום העבודה (ולא לאחר עשר שעות עבודה, כפי שפירט בכתב התביעה) ובטרם יצא הלחם הראשון הטרי מן התנור, אירעה התאונה (עמ' 70 לפרוטוקול). יש איפוא לקבוע כי התאונה אירעה בעת שעבד התובע במחסן בסידור לחם יבש בתוך ארגזים. מאחר שעל-פי גרסה זו לא אירעה התאונה באזור התנור אלא במחסן, ועובר לתאונה, לא הוציא התובע לחם טרי, וזה לא הושם על ידו בארגזים וממילא גם לא נשאם, כובד משקלם של הארגזים עם הלחם הטרי אינו עוד רלוונטי. בהמשך עדותו (עמ' 72-73 לפרוטוקול) הודה התובע, כי ביום האירוע הרים ארגזים עם לחם - ולא יכולה להיות עוד מחלוקת כי מדובר בלחם יבש, אלא שהוסיף התובע לגרסתו וטען כי היו שם בדיוק שני ארגזים ולא ארגז אחד. "ת. הרמתי ארגזים עם לחם. היו בדיוק שני ארגזים. ש. מה היה בתוך הארגזים? ת. לחם יבש. גם שחור וגם לבן". גרסה זו המדברת בנשיאת ארגזים בלשון רבים שונה, כאמור, מהותית מהגרסה בכתב התביעה המדברת בכאמור, "תוך כדי נשיאת אחד הארגזים העמוסים" (סעיף 6 לכתב התביעה). טענה בדבר שינוי חזית: 21. הנתבעת התנגדה לכל שינוי חזית ההתדיינות ביחס לכל העדויות ובהמשך ציינה מספר מקרים בהם לשיטתה, ניסה התובע לשנות חזית. ניסיון אחד לשינוי חזית, לשיטתה, הוא שינוי הגרסה העובדתית של תיאור התאונה שעה שטען ראשית לעבודה מול תנור האפייה לאחר שעות עבודה ממושכות והרמת משקל מעל המותר לעומת תיאור התאונה כסידור ארגזים במחסן לאחר כ- 3 שעות עבודה וגרירתם של שני ארגזים יחד. התובע הסביר כי אין מדובר בשינוי חזית היות שבכתב התביעה טען שנפגע כאשר הרים ארגז לחמים ואין נפקות לזירת האירוע- במחסן או מול התנור, וממילא מר בנעט, מנהל המאפייה, סבר שהתביעה הוגשה בשל כך שהתובע "מרים יותר מדיי". ניסיון אחר לשינוי חזית נוגע למספר הארגזים שטולטל. 22. יש לקבל עקרונית את עמדת הנתבעת כי הדבר מהווה שינוי חזית אסור. המדובר בשתי גרסאות עובדתיות סותרות, שמכוח דוקטרינת ההשתק אין להתיר השמעתן (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ ואח' נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ ואח', פ"ד נט(6) 625), במיוחד כאשר חוות הדעת בנושא שיטת העבודה, בטיחות וגהות, הסתמכה על הגרסה העובדתית שהועלתה בכתב התביעה. גם אם תתקבל טענת התובע, כי אין לייחס חשיבות מכרעת למקום האירוע, אין לקבל הטענה כי אין כלל חשיבות לנתון זה, במיוחד כאשר יש בו להשליך לגבי הנתונים האחרים, כגון הנתון המתייחס למשקל הלחם היבש לעומת הלחם הטרי ולמספר הארגזים שטולטל. גרסת העבודה מול התנור מציגה גרסה עובדתית של הרמת ארגז אחד, על רקע עבודה מחזורית מול תנור אפייה במשמרת לילה של כ- 10 שעות, הכוללת עירום של 8-10 ארגזים זה על גבי זה וגרירתם. גרסת העבודה במחסן, על רקע עבודה של 3 שעות ונשיאת שני ארגזים, משנה למעשה את תנאי העבודה ומהלכה, כך שהדבר היחיד המשותף בין הגרסאות הוא פעולת הרמת הארגז. שוני זה שבין הגרסאות משליך על מספר הארגזים שהורמו וממילא גם על המשקל שטלטל התובע - בין נשיאת לחם טרי ללחם יבש. לגבי כך נשאלת השאלה אם עבר את הערכים המותרים בטלטול, ואם היה צורך להקטין את הערכים המותרים בשל תנאי העבודה, כפי שפירט התובע. הנתבעת הגישה כתב הגנה וחוות דעת מומחה בטיחות בהסתמך על הגרסה שנטענה בכתב התביעה ואין התובע רשאי לשנות את טענותיו העובדתיות באופן המייתר אותם, בהעדר הסכמתה, ובמיוחד כאשר הגרסה עליה העיד התובע בבית המשפט לא עמדה בפני המומחה בעת הכנת חוות הדעת, מה שיכול לפגוע באופן ממשי בזכות ההתגוננות של הנתבעות. 23. יש עוד להידרש למוצג ת/9. מוצג זה שהוא מסמך בל/250 שהוצא ב- 9/1/91 חתום על ידי הנתבעת, מופנה לקופת חולים לאומית, ושם צוין מועד הפגיעה בתאונה ונסיבות קרות התאונה. בהחלטה שניתנה על ידי ביום 18/9/05 הבהרתי כי לא היה מקום לגילוי מסמכים במסגרת שמיעת הראיות, וכי שלב זה ראוי היה כי יסתיים קודם לכן מאחר שניהול תיק בדרך זו, יש בו להאריך את ההתדיינות, להכביד על בעל הדין שכנגד ואין בו אף לסייע בתביעה עצמה (ראה עמ' 83 לפרוט'). יחד עם זאת, בהחלטה שניתנה בעת הצגת המסמך באמצעות מר בנעט שהוזמן להעיד מטעמו של התובע, לאחר שהנתבעות בחרו שלא להעידו, לאור שינוי גרסת התובע לנסיבות אירוע התאונה, אישר העד כי רואה החשבון של הנתבעת מילא את הטופס למל"ל, והוריתי על קבלת המסמך, מבלי לפגוע בטענות הנתבעות בנושא התנגדותן לשינוי חזית (עמ' 138-140 לפרוטוקול). 24. בכפוף למפורט לעיל, בנוגע לשינוי חזית, עיון במסמך מלמד כי הגרסה העובדתית שהובאה על ידי התובע בעדותו בבית המשפט היא הגרסה העולה גם ממסמך זה. על-פי הרישום בו, אירעה התאונה בשעה 22:00. התובע התלונן שנתפס לו הגב באמצע העבודה עם סידור הארגזים במחסן, כנראה. על-פי עדות התובע, כשלוש שעות אחרי שהגיע לעבודתו, אירעה התאונה או האירוע. התאונה באזור המחסן. עובר לקרות האירוע, שם התובע לחמים יבשים בארגזים, על-פי גרסתו בצבע אדום. היו רק שני ארגזים שהתובע ערם זה על גבי זה. הוא הרים אותם, כדי להניחם כנראה על הרצפה, ובשלב זה נתפס גבו. בנסיבות העניין, אין בידי לקבל הגרסה כי התובע הרים שני ארגזים. נתון זה שונה מהותית מן הגרסה שהובאה, במיוחד כאשר ישנה התייחסות מפורשת לארגז אחד בכתב התביעה. ספק בעיני אם לא יכול אדם לזכור את מספר הארגזים שנשא באותה עת, במיוחד כאשר הוא סובל מכאבי גב ואמור להיות ער לכך, עוד קודם לתאונה, גם אם הוא אינו בטוח או אינו זוכר אם מדובר בלחם יבש או טרי. מאחר ששיש לקבל את טענת הנתבעת ולא להתיר שינוי חזית, יש איפוא לדחות את גרסת התובע באשר למספר הארגזים שהרים ולקבוע כי הייתה הרמה של ארגז אחד בלבד. שינוי עובדתי בנוגע לנסיבות התאונה אינו יכול להתקבל. הרושם המתקבל הוא שהתובע מנסה לשנות את הגרסה העובדתית בנוגע למספר הארגזים שנשא, רק כדי שיוכל לטעון כי הנתבעת עוולה, ולא בהתאמה לנסיבות אירוע התאונה. זאת ועוד, לא הוכח ולא הובהר ממה נתפס גבו של התובע - מפעולת הגרירה או מפעולת הערימה. בכל מקרה התשתית העובדתית שהוצגה, אינה מלמדת על הפרת חובת הזהירות של המעבידה. על-פי שיטת העבודה, גם אם ניתן היה לערום יותר מארגז אחד, ואם היה מוכיח התובע את הגרסה לפיה נשא שני ארגזים בבת אחת, הרי שלא הייתה כול סיבה לשאת באותו זמן, לצורך הורדת הארגזים לרצפה, בפעם אחת, יותר מאשר ארגז אחד. מכול מקום, גם אם עשה כן, וזאת בניגוד לשיטת העבודה אצל הנתבעת והוראות הבטיחות, הרי שבנקל ניתן להצביע על אשם תורם משמעותי של לפחות 50%. 25. התובע בסיכומיו העלה טענה אחרת בדבר גרימת נזקיו כתוצאה מתחלואים, עקב שיטת עבודה רשלנית מתמשכת. בנושא זה אף נחקר בחקירה נגדית מר בנעט, מנהל המאפיה ובעליה, אודות החום הנפלט מתנור האפייה (עמ' 135-136). ואולם, חקירה זו נעשתה, תוך התנגדות הנתבעות ושמירה על זכותן לעמוד על הטענה של שינוי חזית. הטעם להתנגדות הוא שלטענתה כתב התביעה עוסק באירוע תאונתי ולא בתהליך תחלואי. על כך השיב התובע כי בכתב התביעה תוארו אירוע התאונה ושיטת העבודה. הנתבעת אף חקרה את המומחה בדבר שיטת העבודה והתייחסה לכך בחוות הדעת מטעמה, על כן היא מנועה מלטעון לשינוי חזית. 26. יש אפוא לחזור ולבחון אם הטענה האמורה היא בגדר שינוי חזית. נראה כי יש להשיב בחיוב על שאלה זו. נזק כתוצאה מתהליך תחלואי על רקע תקופת עבודתו של התובע במאפיה, אינו עולה מכתבי הטענות וככול שנטען כנגד שיטת העבודה, הרי זו התייחסה לנסיבות האירוע התאונתי ולא כגורם עצמאי. יש לפיכך לקבל בעניין זה את עמדת הנתבעות. בסעיפים 4-6 לכתב התביעה שעניינם פירוט העובדות להוכחת קיומה של עוולה בנזיקין פורטו נסיבות האירוע התאונתי מיום 9/6/91. אין בפרק זה פירוט עובדתי עצמאי של שיטת העבודה כגורם לנזק. בסעיף 11 לכתב התביעה ישנו אכן טיעון המתייחס לקיומה של עוולה, אך זה טיעון משפטי, על בסיס הנתונים העובדתיים שהובאו קודם לכן, לצד העלאת טענה חלופית (טענה שאפשרית בהיותה משפטית) בדבר "הדבר מדבר בעדו" (סעיף 12 לכתב התביעה). 27. לאור האמור לעיל, ניתן היה להגיע למסקנה, כי התובע לא הוכיח גרסתו, ובהעדר הוראה בדבר תיקון כתב התביעה, לדחות את התביעה. יחד עם זאת, מאחר שהתובע הוכיח קיומה של תאונה, ומאחר שהממצאים שהוכחו, מורים על נסיבות המחמירות פחות עם הנתבעות מאלה שתוארו בכתב התביעה, נראה לכאורה, כי גם אם יותר שינוי החזית בנוגע לנסיבות התאונה, תוך דחיית הגרסה לפיה מדובר בהרמת שני ארגזים, על-פי גרסת התובע בעדותו, לא יהא בכך כדי לפגוע בזכות ההתגוננות של הנתבעות. יש איפוא להתייחס לשיטת העבודה אצל הנתבעת. 28. בנוגע לשיטת העבודה העיד מר בנעט שלגבי לחם שיוצא מהתנור, ממלאים ארגז ב- 20 ככרות לחם, מניחים את הארגז על הרצפה ויש מוט שבעזרתו גוררים את הארגז עם הלחם. הפעולה נעשית לגבי כול ארגז. לעיתים עורמים אכן שני ארגזים, אך לא יותר מכך מחשש לפגיעה בלחם, הגם שניתן מבחינה טכנית לערום יותר משני ארגזים זה על גבי זה (עמ' 144). עוד העיד העד כי מדובר ב- 20 ככרות מכסימום כאשר משקלו של כול ככר 750גר' מה שמביא למשקל כולל של הארגז של 15 ק"ג (עמ' 145). בנסיבות אלה העיד מר בנעט, שיכול שגב התובע נתפס מסחיבת הלחם או הרמתו (עמ' 147 ש' 4-5), כאשר לעניין הסחיבה יש לדייק ולומר, כי נעשתה גרירה באמצעות מוט. העד הוסיף בחקירתו הנגדית, שלחם יבש משקלו פוחת בכ- 30 גרם ואולי אף יותר ולאחר מספר ימים יכול להגיע גם למשקל של 400 גר'. בנוגע לארגזים הכתומים, הודה מר בנעט כי מדובר במשקל גבוה יותר בכחצי ק"ג לעומת הארגז האחר (עמ' 149). 29. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של מומחה הבטיחות אילן שפירא (ת/4), שהתבססה על תהליך העבודה כפי שתואר על ידי התובע, לרבות שעות העבודה בכל משמרת והפעולות שביצע התובע מול תנור האפייה, תוך שימוש בארגז פלסטיק אדום המכיל כ- 30 כיכרות לחם ושוקל כ- 24 ק"ג (כ-800 גר' לכיכר לחם). גרסה זו, כאמור, לא הוכחה. לעניין טלטול הארגזים ממעמד המתכת לרצפה קבע המומחה כי על פי הנחיות ה-ACGI, מגובה אצבעות האגרוף עד מתחת לכתף (אצל התובע כ- 65- 142 ס"מ) ניתן לטלטל משקל מרבי של 27 ק"ג; מגובה אצבעות האגרוף עד אמצע השוק- 16 ק"ג ומתחת לאמצע השוק ועד לרצפה- 9 ק"ג, אולם אם נמשכה משמרת העבודה מעל 8 שעות יש להפחית בהתאם את המשקלים המותרים. גובה מעמד הברזל- 55 ס"מ ברגליו הקדמיות הקצרות ו-78 ס"מ ברגליו האחוריות. לפי הנחיות ה- NIOSלפי 20 טלטולים בשעה, מותר לטלטל מכל גובה משקל מרבי של 23 ק"ג. לפי מפמ"כ 297 מותר לטלטל עד גובה של 79 ס"מ מהרצפה (אל המעמד ולהיפך)- 20 ק"ג , מעל 1.00 מ' מהרצפה- אסורה הרמה. על פי תקנות התקן הצרפתי שאומצו ע"י המוסד לבטיחות וגהות, מהמעמד לרצפה מותר לטלטל משקל מרבי של 25 ק"ג. לעניין גרירת הארגזים אל נקודת האיסוף התבסס המומחה על שיטת עירום 8-10 ארגזים זה על גבי זה, וקבע שאילו הייתה הנתבעת מספקת לתובע אמצעים מכאניים לשינוע הארגזים ומעסיקה מדריך מקצועי להנהגת שיטת עבודה בטוחה, כי אז היה האירוע נמנע. חלקים גדולים מחוות דעת זו אינם רלוונטיים לענייננו. כאמור, אופן כזה של הליך עבודה לא הוכח. כפי שפורט בקביעת הממצאים, הייתה נשיאה של ארגז אחד בלבד, במשקל הפחות מ- 20 ק"ג, ואולי אף הפחות מ- 15 ק"ג. לצורך הגרירה לא הייתה ערימה של יותר משני ארגזים. על פי תקנות התקן הצרפתי שאומצו ע"י המוסד לבטיחות וגהות, מהמעמד לרצפה מותר לטלטל משקל מרבי של 25 ק"ג. לאור העובדות שהתקבלו, אין כול התרשלות בדרך עבודה זו. התובע שהיה ער לאמור, לא טען עוד בסיכומיו כי ההרמה מהסטנד לרצפה גרמה לאירוע אלא גרירת הארגזים במשקל גבוה מהמותר (עמ' 17 סעיף 78). ואולם, ממצא כזה לא הוכח. 30. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתו של מומחה הבטיחות סעדי סלים (נ/22), שהתבססה על ארגז פלסטיק כחול המכיל 20 כיכרות לחם (כ- 750 גר' לכיכר לחם שחור) ושוקל 16.762 ק"ג, בהתחשב בשיטת סידור הכיכרות בעמידה ומבלי לערום את הארזים זה על גבי זה (בעל המאפיה העיד כי היה נהוג לערום שני ארגזים ליד התנור- עמ' 144, ובתצהיר התשובות לשאלון השיב שהיה צורך בסידור הארגזים בקומות). לפי חוות דעתו, הרים התובע ארגז ריק שמשקלו 1.762 ק"ג מהרצפה אל מעמד הברזל, בעוד שהערך המותר על פי ההמלצות הוא 9 ק"ג, וארגז מלא במשקל 16.762 ק"ג מהמעמד לרצפה, בעוד שהערך המותר הוא 27 ק"ג. על סמך הנתונים המפורטים לעיל, יש לקבל את מסקנת המומחה מטעם הנתבעת, כי שיטת העבודה במאפיה באותה תקופה התחשבה בצרכים הארגונומיים של העובדים, הקנתה מידה סבירה של גהות ולא חשפה את העובד להרמת עומסים החורגים מערכי הספר ACGI המומלץ ע"י תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (ניטור ביולוגי של עובדים בגורמים מזיקים) התשנ"א- 1990. ואולם, המומחה מטעם הנתבעת לא לקח בחשבון אפשרות כאמור, לערום לפחות שני ארגזים ובצבע אדום (ארגז גדול קמעה מן הסוג האחר). מכול מקום, ניהול עבודה זה נוגע להוצאת לחמים מהתנור, ויש לקבל בעניין זה טענת הנתבעת, שמר בנעט העיד כי מול תנור האפייה הוצבו שני עובדים (עמ' 135 לפרו'). מכאן, שגם אילו נתקבלה גרסת התובע בדבר נזק מצטבר עקב שיטת עבודה, ספק רב, אם היה בידו להצביע על רשלנות או על קיומה של עוולה אחרת בנזיקין. רשלנות: 31. החובה המוטלת על מעביד, אינה חובה מוחלטת. גם כאשר נגרם נזק לנפגע, וגם אם היקפו משמעותי, אין די בכך כדי לחייב את מעבידו לשאת בנזק שנגרם, אלא אם בוצעה עוולה (ע"א 8263/98 צים חברת השיט הישראלית בע"מ נ' בן מויאל, פ"ד נה(3) 666; ע"א 8071/95 בן יאיר נ' לשכת עורכי הדין. ניתן ביום 23/4/98). אכן מכוח חובת הזהירות המוטלת על המעביד, עליו לנקוט אמצעים סבירים על מנת להגן על בטיחות העובד. חובה זו אינה מתייחסת רק לסכנות בלתי רגילות, אלא שגם אם מדובר בסכנות שאינן יוצאות דופן, על המעביד להזהיר את העובד מפניהן ולהדריכו כיצד להימנע מהן. ההבחנה בין סכנה "רגילה" לסכנה "בלתי רגילה" משתנה לפי נסיבותיו המיוחדות של המקרה (ע"א 663/88 שיריזאן יהודה נ' לבידי אשקלון בע"מ, פ"ד מז(3) 225). הנתבעת טוענת כי פעולת ההרמה והטלטול הן פעולות יומיומיות פשוטות, אשר יש להיזהר בעת ביצוען גם בלי הוראות מיוחדות וכי המעביד רשאי להביא בחשבון ידיעות עובדיו בדבר סיכונים הכרוכים בעבודה. ואולם, טלטול משאות כבדים השוקלים עשרות ק"ג, באופן החוזר על עצמו במשך מספר שעות, אינו יכול להיחשב כפעולה פשוטה, ולא בכדי הוצאו לעניין זה הוראות והנחיות מיוחדות להבטחת בטיחות העובד. הנתבעת מנועה איפוא מלטעון כי הייתה רשאית להסתמך על ידיעות התובע בדבר הסיכונים הכרוכים בעבודה. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים) התשנ"ט- 1999 נועדו לתת מענה למקרים כגון זה, והן מטילות על המעביד חובה למסור לעובד הוראות בדבר תהליכי העבודה במקום העבודה, לקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם באמצעות בעל מקצוע מתאים ולוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה. ואולם, גם אם קיימת חובה מושגית במקרה דנן, אופן הפעילות המתבצעת במאפייה, בפרט ביום האירוע הנטען, אינו מצביע על התרשלות. כאמור, בסיכומיו התמקד התובע בגרירת ארגזים, במקום נשיאתם. לא קבלתי הטענה כי גרר שני ארגזים אל נקודת האיסוף. לכן גם אם נקבל הגרסה כי הנזק נגרם מן הגרירה ולא מן הנשיאה, ומאחר שמדובר בלחם יבש, הרי שהמשקל אינו מגיע ל- 20 ק"ג, ובמקרה כזה, לפי כול קריטריון (המשקל המותר הוא 27 ק"ג לפי ACGIH, ו- 23 ק"ג לפי NIOSH), לא הוכחה רשלנות. זאת ועוד, מומחה הנתבעת הדגיש בחוות דעתו שערכי ה-ACGIH מתייחסים להרמה בלבד (עמ' 7 לחוו"ד) - ההנחיות אכן עוסקות ב- "LIFTING", הגם שהמומחה מטעם התובע הכחיש שמתייחסים להרמה בלבד (עמ' 57-58 לפרו'), גם ערכי ה- NIOSH קבעו כמשא המרבי המותר להרמה ידנית (ולא לטלטול!). מכול מקום רשלנות לא הוכחה. 32. לעניין טענת התובע כי יש להחיל את החזקה של "הדבר מעיד על עצמו", הקבועה בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, דינה להידחות. אין מקום לתחולתה של הדוקטרינה בדבר "הדבר מדבר בעדו" משום שלא זו בלבד שיש באפשרות התובע לדעת מהן הנסיבות שגרמו לתאונה, אלא שלכל אורך הדרך פירט התובע את שיטת העבודה שהנהיגה הנתבעת אשר לדידו גרמה לתאונה (ראה סע' 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ס"ח 266; ע"א 813/06 ג'ונס נ' בית הספר האזורי עמק החולה. ניתן ביום 7/2/08. ראה סע' 7 לפסק הדין). גם תחולת החזקה בדבר "דבר מסוכן", אינה יכולה לחול במקרה זה. "דבר מסוכן" הוגדר בפסיקה כחפץ שמחמת תכונותיו הפנימיות המיוחדות, כרוך סיכון גדול בשימוש ובטיפול בו למטרה הרגילה שלשמה נועד, כך שעניין זה מחייב נקיטת מידה גדולה של זהירות. מסוכנות החפץ נגזרת גם מהנסיבות החיצוניות, מתנאי הזמן והמקום ומסוג האנשים הבא במגע עם החפץ (ראה ע"א 74/62 פישמן ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1478, וכן ראו הערותיי בת"א 1529/00 חאלד צאלח נ' המשביר לצרכן אגודה שיתופית בע"מ (לא פורסם) ). גרירה או הרמת ארגז או ארגזים יחד מהרצפה - אין לראותן כנכללות בכלל האמור. 33. מכל המפורט לעיל המסקנה היא שהמערער לא הוכיח חבות המעבידה לאירוע התאונה הנטען. התובע לא הוכיח כי אירעה תאונה על-פי הנסיבות שפורטו בכתב התביעה ובתצהירו. על-פי גרסה אחרת שהובאה, במהלך עדות התובע, התובע הוכיח כי גבו נתפס בעת עבודתו במחסן. ואולם, גם אם מתקבלת גרסתו "המתוקנת" לתאונה, דינה של התביעה להידחות, מאחר שלא הוכח כי הייתה הרמה או גרירה של משקל אסור, באופן המקים חבות למעבידה. למעלה מן הצורך, מאחר שאין חולק כי אירע אירוע התאונה הנטען, הגם שלא הוכחו נסיבותיו ואחריות המעבידה לו, נתייחס גם לנכות הרפואית ולשיעור הנזק. קביעת הנכות הרפואית הקשורה באירוע: 34. עיון במסמכים הרפואיים שהוגשו כמוצגים, לרבות חוות הדעת של המומחים מטעמם של בעלי הדין וחקירתם בבית המשפט, מורה כי התובע הוכיח קיומו של קשר סיבתי בין התאונה מיום 9/6/91 לבין נכותו הרפואית, הגם שחלקה יש לייחס למצבו הרפואי שאינו קשור לתאונה זו, בין בגין מחלה ניוונית ממנה סבל, בין בשל תאונת הדרכים בשנת 1994, ובין בשל תחלואים אחרים, שלא הוכח במידה הנדרשת כי הם נובעים מן התאונה. בנוגע למצבו הרפואי לעבר, יש להפנות לכך כי כאשר הוועדה הרפואית הראשונה במל"ל נדרשה לקביעת נכותו האורטופדית והעמידה נכות זו על שיעור של 20%, מצאה לנכון לנכות מחצית עבור מצב קודם (ראה פרוטוקול הוועדה הרפואית לעניין תקנה 15 מיום 25/12/97 שצורף לכתב התביעה, סעיף 30). גם המומחים האחרים, לרבות פרופ' נרבואי, המומחה מטעם התובע, היו מודעים למצב הרפואי מהעבר, לפחות במהלך העדות בבית המשפט. ב-נ/6 גיליון רפואי/מעקב החתום על ידי ד"ר צ' סיגל, יש תיאור מצב רפואי ליום 11/7/91 המורה על כאבי גב תחתון קשים, כשההליכה היא עם גו לפנים עם ברכיים כפופות. באותו מועד נמצא כי יש ירידה בתחושה ב- L3 ו- L4, אך בחוליות אלה בלבד, ואולם לא נמצאו ממצאים חריגים בצילומים או ב- CT. בנוגע להיקף הפגיעה מתאונת הדרכים שאירעה לתובע בשנת 1994, יש להפנות למספר מסמכים: - גיליון חדר המיון מן המרכז הרפואי ע"ש ברזילי באשקלון שם נבדק התובע ביום תאונת הדרכים -14/1/94 (נ/11). מן המוצג עלה המידע, כי תאונת הדרכים, על-פי גרסתו תוארה כמכה בגב מכיסא המכונית, וכי עקב כך קיימת חולשה ברגל ימין. עוד צוין שם כי ברקע, הייתה פריצת דיסק לפני כשנתיים בחוליות L4 ו - L5 . עוד צוין כי צילום עמוד שדרה מותני היה ללא ממצא פתולוגי, וכי הורו על אשפוזו, לצורך השגחה. הממצא הניורולגי הורה על חולשה ברגל ימין באזורי החוליות L4 ו- L5. - סכום מחלה שהוצא על ידי בית חולים ברזילי באשקלון שם היה מאשפז התובע מיום תאונת הדרכים 14/1/94 ועד לשחרורו ביום 21/1/94 (נ/10): על-פי מוצג זה שוחרר התובע עם המלצות לשכיבה מוחלטת במיטה למשך שבועיים ומעקב במרפאה האורטופדית. לגבי החולשה שנתגלתה ברגל ימין - הופיע בה שיפור וכן בכוח הגס של הרגל. ממצאים תואמים מצויים במוצג נ/12 (מיום 24/2/94 -חלקו אינו קריא). - מכתבו של ד"ר אברם מיום 29/6/95, ממנו עולה כי בעקבות תאונת הדרכים התגלתה אצל התובע הגבלה בתנועת הגב וכן הליכה עם כיפוף בברכיים (נ/9). אעיר שלמרות שהתובע התנגד למסמך (עמ' 131 לפרוטוקול), הוא אוזכר על ידי מאחר שאין בתוכנו לסתור ראיות אחרות שהובאו בפניי. - ניתן עוד להפנות ל-נ/7 ממצא בדיקת MRI שנערכה לתובע ול-נ/6 מכתב - "גיליון רפואי / מעקב", שהוצא ב- 24/9/2003, ושם צוין כי בעקבות תאונת הדרכים בוצע לתובע CT ב- 20/1/94 במכון מאר בבאר שבע ו"למעשה הוא תקין עם תעלה רחבה פרט למלאות בתוך מוצא השורש של S1 בתוך גוף החוליה S1 מצד ימין אני רואה מלאות המשכית לשק הדורלי. זה מסומן כאילו זה דיסק אבל זה לא דיסק משום שלי זה נראה יותר כמוצמד עצבים, כלומר קונג'וינד רוטס". בהמשך נעשתה גם בדיקת MRI וגם לפיה נמצא שהכול תקין למעט בליטות דיסק L4-5 ו- L5-S1 אשר משפיעות על השומן הפרדורלי ולא נוגעות בדורה. עוד נקבע כי אין פריצת דיסק, ומסקנת המומחה הייתה, כי הכאבים כנראה יחלפו מאליהם והטיפול התרופתי שניתן היה אנלגטיקה, משככי כאב. 35. יש בראיות אלה להצביע, כאמור, כי לא היה במחלה הניוונית ו/או בתאונת הדרכים, כדי להיות הגורם הבלעדי או המכריע לנכותו הרפואית של התובע. לאור כך הייתי מעמידה את הנכות הרפואית עקב התאונה על 60% מכלל הנכות הרפואית שנקבעה לו לעומת 40% בגין תחלואים ותאונות שאינם קשורים לתאונה. ממילא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש בין התאונה לנזק שנגרם, הגם שלא בשיעור המלא. קשר סיבתי ונכות רפואית: 36. כפי שהובהר, יש אמנם בראיות שהובאו כדי להצביע על קיומו של קשר סיבתי בין עבודתו של התובע לנכותו הרפואית, ולו בחלקה, תוך שאין להתעלם מנכות מן העבר, קיומה של מחלה ניוונית ותאונות או מחלות נוספות שאינן קשורות לתאונה ואשר היה גם בהם להוסיף על שיעורי הנכות. ואולם, לא הוכחה רשלנות הנתבעת. למרות האמור ולמעלה מן הצורך, יש בדעתי לבחון גם את שיעור הנזק, ולצורך כך אעמוד על שיעורה של הנכות הרפואית, כנובעת מן התאונה. 37. התובע טוען כי נזקיו נגרמו בכללותם עקב התאונה שאם לא כן לא היה מסוגל לעבוד בעבודה הפיזית הקשה אצל הנתבעת משך שנה וחצי קודם לכן, וכי עד לקרות האירוע לא סבל ממגבלות ובעיות תפקודיות בגבו. הראיה, לשיטתו, היא קביעת וועדה הרפואית מטעם המל"ל כי נכותו נגרמה עקב האירוע ולא בוצע כל ניכוי בגין תאונת הדרכים. טענת הנתבעת היא כי נזקי התובע מקורם במחלה טבעית שהתפתחה בגופו ללא קשר לאירוע הנטען, ו/או בתאונת הדרכים משנת 1994. טרם האירוע הנטען סבל התובע מכאבי גב, שהה בחופשת מחלה משך שלושה שבועות (נ/2 ו- נ/15) והחל מתפתח בגופו תהליך ניווני, אולם החל בטיפול האינטנסיבי רק לאחר תאונת הדרכים. הניתוח שעבר בשנת 1995 נעשה לצורך שחרור היצרות קשה של תעלת השידרה שלא הייתה קיימת ב- 4/94, וזו לא יכולה להיות תוצאת האירוע הנטען משום שגם על פי המומחה מטעם התובע, כדי שתיגרם על רקע חבלתי צריך להיות שבר שמזיז את התעלה, ובאירוע לא נגרם כל שבר. כמו כן, תולדות המחלה בביה"ח לא מציינות אירוע תאונתי מלבד תאונת הדרכים. 38. בנושא שיעור הנכות, יש להפנות לחוות הדעת של המומחה מטעם התובע, פרופ' נרובאי בחוות דעתו (ת/3) ולעדותו בבית המשפט, לצד חוות הדעת של פרופ' שטיין ועדותו. הגם שמעיני פרופ' נרובאי נעלמה העובדה לקיומה של נכות מסוימת בשל מצבו של התובע בעבר, וכן מסמך המל"ל שם נקבע כי הגם שלא עיין בכרטיס קופת החולים של התובע ערב התאונה, אם נכונים דברי התובע כי לא סבל מכאבי גב לפני התאונה, הרי שהנכות בעמוד שידרה מותני מיוחסת לתאונה. בעדותו בבית המשפט, כשנשאל על מעקב רפואי בדבר שני מקרים של כאבי גב קודם לאירוע, העיד כי חרף כך, קשה לומר שהתובע סבל מבעיות גב. המומחה העיד כי היצרות תעלת עמוד השידרה ממנה סבל התובע בעבר יכולה הייתה להיות מולדת או נרכשת, לרוב נרכשת בדרך של חבלה ויכולה הייתה להיגרם משינויים ניווניים במשך השנים, אך לא ייתכן שנגרמה בעטייה של תאונת הדרכים שנה וחצי לאחר קרותה, שכן לא נגרם לתובע שבר כתוצאה ממנה. המומחה העיד עוד כי בדיקת טומוגרפיה ממוחשבת (ת/2) מיום 26/6/91, כ-3 שבועות לאחר האירוע, מראה כי תופעת הואקום המעידה על השינויים הניווניים לא הייתה בדיסק הפגוע L4-5 אלא בדיסק L5-S1הממוקם מתחת לזה שנפגע, ותופעה נפוצה היא שמספר שנים לאחר פגיעה בדיסק ישנם שינויים ניווניים בדיסק משעליו או מתחתיו. אולם המומחה לא סבר שהדבר יכול לקרות מספר שבועות לאחר הפגיעה. לשיטתו, אילו היו שינויים ניווניים בדיסק הפגוע הייתה נראית גם בו תופעת ואקום אך הדבר לא נראה בבדיקה זו. תיאורטית, העיד המומחה כי אלמלא האירוע היה רואה את מצבו הרפואי של הנפגע כהתפתחות טבעית של מחלה, אף אם הייתה היסטוריה של שני מקרי כאבי גב בלבד. עם זאת, הוסיף בהמשך כי במקרה זה בעת הבדיקה הטומוגרפית טרם הייתה מחלה ניוונית בעמוד השידרה והיא התפתחה רק בשלב מאוחר יותר. לשאלת בית המשפט אם ייתכן שהעבודה החמירה מחלה קיימת, השיב המומחה כי הדבר אפשרי ובמקרה כזה נהוג לתת 50% משיעור הנכות שקבע. מומחה זה הוסיף וקבע לתובע נכות נויורולוגית, תוך הסתמכות על קביעת המל"ל. המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' חיים שטיין, כתב בחוות דעתו (נ/19, ובחוו"ד משלימה נ/20) כי המגבלות בתנועה המכאנית בעמוד השידרה המותני נובעות בחלקן ממחלה ניוונית מפושטת של הפרקים הבין חולייתיים המותניים ממנה סובל התובע ולכן יש לחלק את המגבלה שווה בשווה בין המחלה הניוונית לבין ניתוח הדיסק שעבר. המומחה סבר כי אין כל עדות לכך שמצבו של התובע קשור באירוע הנטען. בבדיקות ההדמיה אין עדות רנטגנית לפריצת דיסק ביו חולייתי ויצירת לחץ בגין פריצה כזו על שורשים עצביים מותניים; בבדיקת טומוגרפיה ממוחשבת נוספת מיום 20/1/94 נראתה התקדמות בתהליך הניווני בצורת היצרות במרווח הבין חולייתי המותני ה-5 עם קיום אוסטיאופיטים קדמיים בחוליות המותניות לכל אורך המקטע המותני, בלט דיפוזי של הדיסק הבין חולייתי המותני ה-4 עם שינויים ניווניים במפרקים הבין חולייתיים האחוריים בגובה זה. שינויים כאלה, לסברת המומחה, מתפתחים במשך זמן ניכר ולכן אין לקשור אותם עם האירוע הנטען; מהאירוע במאפיה לא נותר נזק שהצריך טיפול רפואי או מעקב רפואי רציף; סיכום המחלה בביה"ח באשקלון לאחר תאונת הדרכים מלמד כי התובע נחבל בגבו בתאונת דרכים והגיע עם חולשה ברגל ימין וירידה בתחושה; לדעת המומחה, לא סביר שאדם יתהלך 3 שנים עם חולשה ברגל ולא יפנה לטיפול. בבית המשפט העיד המומחה כי לרוב נובע בלט בדיסק משינויים ניווניים ולא מחבלה, אלא אם נוצרה אי יציבות בין החוליות אך היא צריכה להיות מלווה בחסר מוטורי- נאורולוגי ואילו במקרה זה בבדיקה הנוירולוגית שנערכה לאחר תאונת הדרכים, היה ממצא מזערי אך התובע שוחרר מביה"ח, דבר המעיד על העדר נזק בחוט שידרה עם חסר מוטורי מוכח. אשר להחמרה במצב הרפואי הקיים ערב אירוע תאונתי, העיד המומחה כי אירוע כזה יכול אמנם להחמיר את מצבו הרפואי, אך ההחמרה תהיה ל-6 שבועות בלבד שלאחריהם ישוב המצב הרפואי לקדמותו. כרופא היושב בועדות המל"ל, העיד המומחה כי מקום בו אדם העוסק בעבודה פיזית רצופה כשבגופו שינויים ניווניים המתפתחים לאורך שנים, עובר אירוע תאונתי, נהוג לשייך לאירוע זה את הנזק בכללותו, כל עוד לא היו לו כאבים לפני התאונה. ואולם, במקרה דנן אין להחיל כלל זה מחמת שקיים תיעוד לכאבי גב טרם האירוע הנטען. המומחה העיד תוך הסתמכות בין היתר על החלטה של בית הדין הארצי לעבודה, ששינויים ניווניים יתפתחו או יחמירו עקב אופי העבודה רק במקרים של מולטי טראומה מצטברת- חבלות מצטברות הגורמות לשטפי דם קטנים ברקמות הרכות. עוד העיד המומחה כי אדם שבגופו שינויים ניווניים לא בהכרח יהיה מוגבל פיזית עד לקרות אירוע תאונתי. כן סבור המומחה כי אין קשר בין האירוע הנטען לבין בעיות הברכיים של התובע והשמנת היתר שהביאה לקיצור הקיבה. לאור חוות דעת המומחים אני מורה כי בנסיבות העניין, עומדת נכותו הרפואית הכוללת של התובע, כולל הנכות הנוירולוגית על 60%. לאור התוצאה אליה הגעתי ואשר פורטה בסע' 35 לפסק-הדין, 60% מכלל נכותו הצמיתה של התובע יש לראותה כנובעת מן התאונה. לפיכך תועמד הנכות הרפואית לרבות התפקודית על 36%. להשלמת החלופה כאמור, נפנה גם לחישוב גובה הנזק, תוך הדגשה חוזרת כי לא הוכחה חבות המעביד לנזק. הנזק: כאב וסבל: 39. עקב התאונה היה התובע מאושפז ימים רבים (77 ימים לטענת התובע ו-62 ימים לטענת הנתבעת, אשר מבקשת שלא לכלול ימי ביקור במיון וימי האשפוז בגין ניתוח קיצור קיבה). התובע סבל מכאבים ונפגעה יכולת תיפקודו. כאביו יגרמו לו לאי נוחות בהמשך חייו. התובע מבקש לפצותו בגין כך בסך של כ- 600,000 ₪. לאור חומרת הפגיעה, שיעור הנכות הרפואית (36%) ושקלול ימי האשפוז, יש להעמיד את הפיצוי בגין רכיב זה על סך של 200,000 ₪. הפסדי השתכרות לעבר: 40. התובע ביקש לקבוע את בסיס השכר בהתאם לשערוך שכרו עובר לתאונה למועד מתן פסק הדין. הנתבעת ביקשה להעמיד את בסיס השכר המשוערך לעבר על 4,750 ₪ ברוטו, לפי תוספת היוקר המשולמת לשכירים במשק, המהווה כ-80% מהמדד. לחילופין הציעה הנתבעת סכום גלובלי לעבר של 50,000 ₪. לפי אישור המל"ל (נ/5) שכר התובע לחודש עובר לתאונה עמד על 2,307 ₪ ובשערוך להיום יועמד בסיס השכר על 6,910 ₪ (ברוטו). בחמשת החודשים שלאחר התאונה לא עבד התובע כלל והיה באי כושר מלא. לדברי התובע בתום תקופת המחלה פוטר ע"י הנתבעת מטעמי יעילות ולא חזר לעבוד אצלה שוב. כך גם העידה רעייתו (עמ' 90 לפרו' שו' 4-11). לטענתו, מאז פיטוריו ועד שנת 95 ניסה לעבוד בעבודות שונות, לרבות ניסיון, שלא צלח, לפתוח סנדלרייה. משנת 95-2002 חלה לטענתו החמרה במצבו והוא לא עבד, ומשנת 2002 החל בעבודות שמירה, שבגינן משתכר פחות משכר מינימום. לעניין הכספים שקיבל התובע מהנתבעת לאחר תקופת פיטוריו, טען כי המדובר בפיצויי פיטורין ולא בשכר עבודה בגין הובלת לחמים כעצמאי. הנתבעת טוענת מצידה כי בתום תקופת המחלה, שב התובע לעבוד אצלה כאיש הובלות עצמאי וקיבל שכר עבור שירותיו (נספח ו' לת/8), וכן עבד אצל מעבידים שונים, כאשר בחלק מהתקופות אף עבד בשתי עבודות במקביל. בחלק מהתקופות בהן לא עבד התובע, קיבל קצבת נכות כללית מהמל"ל בין 1/98- 11/03, בגין מצבו שאינו קשור בתאונה. יש לקבל בעניין זה את גרסת הנתבעת לפיה חזר התובע לעבודה ולו חלקית אצלה, לאחר תום תקופת המחלה כעובד עצמאי בחלוקת לחם, ואולם, זאת לתקופת זמן מוגבלת בלבד. מסקנה זו עולה מנספח ו' לת/8 לפיו התקבל אצל התובע סכום של 1,200 ₪ "עבור השלמת הפרש שכ"ע גמר חשבון סופי (עבור הובלות)", וכן מנתוני המל"ל (תעודת עובד ציבור (נ/24)), לפיהם בחודש נובמבר 91 עבד התובע במאפיית האופים. מאחר שאין חולק כי התובע לא המשיך את עבודתו אצל הנתבעת, גם לא כמוביל לחם וכי בהתאם לעדויות שהובאו ניסה התובע עבודות שונות וביניהן גם עבודות שמירה בשכר שאינו עולה על שכר המינימום וזאת בתקופות שונות מאז התאונה ועד היום, יש לקבוע את שכרו של התובע על דרך האומדנה, תוך שנלקחים בחשבון חלקיות המשרות בהן עבד מאז התאונה, תקופות בהן לא עבד כלל, היקף ההשתכרות הפוטנציאלי בעבודות מהסוג שעבד התובע (שמות המעסיקים מפורטים ב-נ/24 וכן מפורט השכר החודשי נכון לאותן תקופות ב-נ/25), לרבות גילו של התובע ונכותו התפקודית (36%). בשקלול כל האמור, בתוספת ריבית מאמצע התקופה, יש להעמיד את הפסד השתכרותו של התובע לעבר על סך של 700,000 ₪. הפסד השתכרות לעתיד: 41. לטענת התובע, אלמלא התאונה היה משתכר אף יותר משכרו עובר לתאונה כ- 8,000 ₪. לטענת הנתבעת, ככל שמתקשה התובע לתפקד, הדבר נעוץ בבעיות הברכיים מהן סובל ובלעדיהן יכול היה לתפקד חרף מגבלות התנועה בעמוד השידרה. ממילא פוטנציאל ההשתכרות שלו אינו גבוה והוא מיצה אותו בעבודות בהן עבד. לחילופין, לטענתן אין מקום להעריך את הפיצוי על בסיס אקטוארי מלא, ויש להעמידו על 30,000 ₪. התובע בן 61 שנים. עד לתאונה עבד אצל הנתבעת כשנה וחצי. יש להניח כי אם היה ממשיך בעבודתו היה שכרו גדל במידת מה. יחד עם זאת, מאחר שמצבו הבריאותי וכנגזרת מכך גם מצבו התפקודי של התובע אינם נובעים רק מאירוע התאונה אלא גם ממחלה ניוונית ותאונת דרכים שעבר, הרי שיתכן כי לא היה מסוגל להמשיך בעבודה הפיזית שעבד, ובכלל זה שלא בהיקף בו עבד. תוך שנלקחים בחשבון כלל הנתונים האמורים יש איפוא להעמיד את הפסד השתכרותו של התובע לעתיד, על סך של 180,000 ₪. פנסיה: 42. התובע טוען כי יש לחשב את הפסד הפנסיה לפי 9% מסך של 8,000 ₪, השכר אותו יכול היה לקבל. לעמדת הנתבעת, התובע לא הוכיח כי עובר לתאונה צבר זכויות פנסיה ועל כן אין לפצותו בגין ראש נזק זה. יש לקבל בעניין זה את עמדת הנתבעת. משלא הוכיח התובע כי עובר לתאונה הופרשו עבורו סכומים לקרן הפנסיה אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה (ע"א 531/91 עיזבון המנוח משה חיון ז"ל נ' הסנה חב' ישראלית לביטוח, פ"ד נא(2) 51, 61). הוצאות רפואיות: 43. לעבר, גורס התובע כי נזקק לשירותי רפואה רבים- טיפול באלקטרודות חשמליות, משאבת ומדבקות מורפיום, אשפוזים וטיפולים במרפאות כאב ואורטופדיה וביצוע ניתוחים. חלק מהטיפולים אינם כלולים בסל הבריאות, ואלה הכלולים- את היתרה לאחר הסבסוד על הנתבעת לשלם. ואולם, בשל כך שמרבית הקבלות לא נשמרו מבקש התובע פיצוי גלובלי בסך 10,000 ₪. לעתיד, בחישוב גלובלי של 2,000 ₪ לכל אחת מ- 18 שנים עד סוף תוחלת חיים, בגין הוצאות רפואיות מבקש התובע סכום של סה"כ-36,000 ₪. לשיטת הנתבעת, אין אסמכתא להוצאות וממילא התובע הוכר כנפגע עבודה וזכאי לכיסוי כל הוצאותיו הרפואיות, לרבות עזרים ונסיעות לטיפולים. בהיות האירוע, תאונה שהוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה, ומאחר שמרבית הטיפולים הרפואיים מכוסים במסגרת חוק ביטוח ממלכתי יועמד הפיצוי באופן גלובלי לעבר ולעתיד בגין צרכים וטיפולים עודפים על סך של 30,000 ₪. עזרת זולת לעבר ולעתיד: 44. התובע מבקש להעמיד את הפיצוי לעבר על 10,000 ₪, זאת משום שאשתו נאלצה לעזוב את קורס המורים בו למדה ולעבוד במפעל פולגת. בבקרים קיבל גם עזרה מילדיו. לעתיד, ומאחר שפגיעתו צפויה לטענתו להחמיר ולהרע מצבו, מבקש התובע להעמיד את הפיצוי על סך של 200,000 ₪. הנתבעת גורסת כי התובע מסוגל לבצע קניות בעצמו ואינו נזקק לעזרה בהלבשה, וממילא זכאי כנפגע עבודה לכיסוי הוצאות אלה. ככל שנזקק לעזרת רעייתו, מדובר בעזרה רגילה ומקובלת. הנתבעת הציעה סכום גלובלי של 10,000 ₪. לאור אופי פגיעתו נזקק התובע לעזרת הזולת, ובהיקף ניכר יותר סמוך לתאונה. בהתאם לעדויות בני המשפחה של התובע סייעו בידיו ואשתו אף התאימה את עבודתה והפסיקה לימודיה כדי לסייע לתובע. בנסיבות אלה, הנתבעת אינה יכולה "להרוויח" מכך שאשת התובע וילדיו סייעו לו ללא תמורה. הפיצוי בגין ראש נזק יועמד איפוא על סך של 50,000 ₪. הוצאות נסיעה: 45. לשיטת התובע, הגם שמרבית הקבלות לא נשמרו, הרשומות הרפואיות מעידות על הנסיעות שנדרש להן, על כן ביקש סכום של 10,000 ₪ לעבר ו- 30,000 ₪ לעתיד. עמדת הנתבעת היא כי אין לפצות את התובע, שכן אין אסמכתא להוצאות וממילא משולמות ההוצאות על ידי המל"ל מכוח ההכרה בו כנפגע עבודה. לתובע אין בעיית ניידות או קושי לנהוג, וככל שיש לו בעיות ניידות נובע הדבר מהבעיות בברכיים שאינן קשורות בתאונה. בהתחשב בצורך של התובע בנסיעות לטיפולים רפואיים שונים, כמו גם של מיטיביו, ובייחוד בתקופה שלאחר אירוע התאונה, יש מקום לפסוק החזר הוצאות גלובלי לעבר ולעתיד בגין הוצאות נסיעה מוגברות בסך של 25,000 ₪. אשם תורם: 46. אין לקבל את טענת התובע כי אין לייחס לו אשם תורם אך משום היותו עולה חדש עובר לתאונה, שכביכול אינו בקיא בענייני בטיחות (סע' 102 לסיכומי התובע) או משום שלא היה מנהל עבודה אצל הנתבעת שיפקח כי העבודה מתבצעת בצורה בטיחותית. משמדובר בשיטת עבודה חוזרת ומפעולות שנעשו דרך שיגרה, תוך שמדובר בתובע הסובל מכאבי גב ידועים, הרי שהיה עליו לנקוט באמצעי זהירות גבוהים מאלו בהם נקט ומכל מקום אין לפטור אותו מכל אשם תורם לקרות אירוע התאונה. בנסיבות העניין הייתי מעמידה את אשמו התורם על שיעור של 30%. סך הנזקים: 47. לאור הדיון, שנעשה למעלה מן הצורך, ברכיבי הנזק השונים, אם הייתה נמצאת הנתבעת חבה כלפי התובע בגין נזקיו, היה הפיצוי לתובע בגין האירוע התאונה, בניכוי אשם תורם עומד על 829,500 ₪. תקבולי מל"ל: 48. על-פי חוות דעת אקטוארית (מעודכנת ליום 22/5/07) מטעם הנתבעת (נספח ה' לסיכומי הנתבעת) קיבל התובע קצבת נכות מעבודה בסך של 957,940 ₪ וכן קצבת נכות כללית בסך 168,740 ₪. סה"כ 1,126,680 ₪. משמדובר בפיצוי המשתלם בגין נזק כתוצאה מתאונת עבודה, יש מקום לנכות את תגמולי המל"ל המשתלמים בגין כך (ע"א 4084/04 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' סגרון. ניתן ביום 5/11/06) יש איפוא לנכות סך של 957,940 ₪ נכון ליום 22/5/07, אותו יש לשערך בחוות דעת אקטוארית מעודכנת נכון ליום מתן פסק הדין. לאור החישוב שנעשה, ממילא גם נבלעת התביעה בתקבולי המל"ל. בנסיבות אלה היה גם מקום להפעיל את תקנה 5(ג) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשס"ז-2007. יוזכר כי הדיון בהיקף הנזק נעשה למעלה מן הצורך. התוצאה: 49. משלא הוכחה רשלנות כאמור בסע' 33 לפסק הדין, גם לו הוכחו נסיבות האירוע התאונתי כנטען, דין התביעה להידחות. התובע ישלם לנתבעים ביחד הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל 6,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק, תוך 30 ימים מהיום. דוקטרינות משפטיותהרחבת חזית אסורה