השופטת ורדה וירט-ליבנה 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת ד"ר אריאלה גילצר-כץ ונציגות הציבור גב' הדסה שליסל וגב' ניצה בראל; בל 2640/05) בו התקבלה תביעתה של המשיבה לקבלת דמי אבטלה על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן גם החוק) עבור התקופה שמיום 1.7.04 עד ליום 15.8.04. להלן עיקר עובדות המקרה ופסק דינו של בית-הדין האזורי: 2. על עובדות המקרה שבפנינו אין חולק. המשיבה עובדת בעיריית נתניה (להלן גם העירייה) במחלקה לחינוך משלים כרכזת בית תלמיד החל משנת 1994. מדי שנה היא הוחתמה על חוזה עבודה שתחילתו בתחילת חודש ספטמבר וסיומו ביום 30 ביוני, כאורך שנת הלימודים. באשר לתקופה שבמחלוקת - המשיבה סיימה את עבודתה בעירייה ביום 30.6.04 על פי חוזה העבודה שבא לסיומו. העירייה הוציאה עבורה תלוש בחודש יולי בו שילמה לה פדיון חופשה בסך 141.6 שעות המהווים כ-23 ימי עבודה. המשיבה החלה מחדש את עבודתה בעירייה ביום 15.8.04. מתום תקופת פדיון ימי החופשה עד לתחילת עבודתה ישנם 22 יום. המשיבה הגישה תביעה לתשלום דמי אבטלה ביום 29.7.04 עבור התקופה שמיום 1.7.04 עד ליום 15.8.04. תביעתה נדחתה בהודעת פקיד התביעות מיום 25.8.04, מהנימוק כי לפי סעיף 163(א) לחוק המשיבה לא היתה מובטלת ומסוגלת לכל עבודה. מכאן תביעתה לבית הדין האזורי. 3. המחלוקת בין הצדדים עסקה בשתי נקודות: האחת, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המשיבה לעירייה בחודש יולי 2004 כאשר שולם לה פדיון חופשה, והשניה, האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המשיבה לעירייה מסוף חודש יולי עד לאמצע חודש אוגוסט, כאשר לפי טענת המוסד לביטוח לאומי המשיבה שהתה באותה תקופה בחל"ת. 4. בית הדין האזורי קיבל בפסק דינו את תביעתה של המשיבה. בית הדין האזורי ציין בפסק דינו כי המשיבה אינה זו שקבעה את מדיניות העסקתה ותנאיה. בית הדין האזורי מצא כי חידוש העסקתה של המשיבה בכל שנה לא היה מובטח ולא היה נתון לשליטתה, וניתן לראות זאת במכתב שנשלח לה מהעירייה בו נכתב "בדעת העירייה להעסיקך גם בשנת הלימודים תשס"ב, הכל בכפוף למספר מינימלי של נרשמים שיקבע בכל מסגרת או חוג". בנוסף, דחה בית הדין האזורי את טענת המוסד לביטוח לאומי באשר לסעיף 320(ז) לחוק, מאחר שהסעיף עוסק בדמי חופשה ולא בפדיון ימי חופשה, שזהו תשלום המשולם לעובד לאחר תום יחסי העבודה. אשר על כן, התקבלה תביעתה של המשיבה במלואה, והמוסד לביטוח לאומי חויב בתשלום שכ"ט ב"כ המשיבה בסך 2,000 ₪ בתוספת מע"מ ובהוצאות המשיבה בסך 500 ₪. מכאן הערעור שבפנינו. עיקר טענות הצדדים בערעור: 5. המערער טוען בפנינו את הטענות כדלקמן: א. יחסי העבודה בין המשיבה לעירייה למעשה לא ניתקו בחודשי הקיץ, כאשר בתחילת חופשת הקיץ לא הוצא למשיבה מכתב פיטורים וניתנה לה הודעה שבכוונת העירייה להמשיך ולהעסיקה. למעשה, בתחילת חודש יולי יצאה המשיבה לחל"ת ועבודתה חודשה בכל שנה בתחילת שנת הלימודים. ניתן ללמוד זאת מהעובדה כי שולמו למשיבה דמי הבראה בחודש ינואר 2004 והיא לא קיבלה פיצויי פיטורים. ב. על פי הפסיקה, חל"ת אינה מנתקת יחסי עבודה אלא משעה אותם באופן זמני. לכן אי אפשר לראות את המשיבה כמחוסרת עבודה לפי דרישת סעיף 163(א) לחוק. ג. נסיבות העסקת המשיבה מעידות שבתקופת חודשי הקיץ היא לא מבקשת באמת לחפש עבודה חדשה, ואין הצדקה לקבוע זכאות לדמי אבטלה לאור תכלית תשלום דמי האבטלה. ד. הואיל ושולם למשיבה פדיון ימי חופשה עבור התקופה שעד ליום 23.7.04, הרי שהיא שהתה בחל"ת לתקופה הקצרה מ-30 יום ותקופה זו אינה מאפשרת חיפוש אמיתי של עבודה אחרת. תשלום פדיון ימי חופשה אינו מעיד בהכרח על הפסקת יחסי העבודה. 6. המשיבה, מנגד, תומכת בפסק דינו של בית הדין האזורי על נימוקיו, ולטענתה אין לשנות את ההלכה הנוהגת בבית הדין בנסיבות אלה. המשיבה מדגישה כי חזרתה לעבודה בתחילת שנת הלימודים לא היתה מובטחת. כן טוענת, כי בשל תקופת עבודתה היא לא היתה זכאית לפיצויי פיטורים ופדיון ימי החופשה שולם עקב הפיטורים ולא בשל קיום יחסי עובד ומעביד. דיון והכרעה: 7. לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ודינו של פסק דינו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. לכך נוסיף את הדברים שלהלן. 8. הסעיף הרלוונטי בחוק הביטוח הלאומי הינו סעיף 163(א) אשר קובע את אמות המידה לראות במבוטח כ"מובטל". הסעיף קובע כדלקמן: "רואים אדם כמובטל אם הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה, לפי תנאים שקבע השר באישור ועדת העבודה והרווחה, והוא מוכן ומסוגל לעבודה במקצועו או בכל עבודה אחרת המתאימה לו (לשני אלה ייקרא להלן - עבודה מתאימה), ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה כאמור". המוסד לביטוח לאומי טוען כי תבנית העסקתה של המשיבה בעירייה היא למעשה בגדר פיקציה, כאשר העירייה מחתימה את המשיבה מדי שנה על חוזה עבודה "עונתי" רק לתקופת שנת הלימודים, ובמהלך חופשת הקיץ יחסי העבודה אינם מופסקים אלא המשיבה למעשה מצויה בחל"ת. אין בידינו לקבל טענה זו. 9. סוגיה זו כבר הובאה בפני בית דין זה, בפסקי הדין בעניין דיון מס' נד/208-02, נד/209-02, נד/211-02 המוסד לביטוח לאומי נ' עזיזה פניאן ואח', פד"ע כח 147 (1995), ובדב"ע נד/294-02 המוסד לביטוח לאומי נ' תמר גולן (לא פורסם, 9.3.1995), בהם נדונו נסיבות דומות במהותן לנסיבות שבפנינו, כאשר עובד מוחתם על חוזה לתקופה מוגדרת, ולאחר תקופת הפסקה קצרה שב ומועסק בחוזה חדש, ונדונה שאלת הגדרתו כ"מובטל" על פי החוק וזכאותו לדמי אבטלה עבור תקופת הפסקת העבודה. בפסק הדין בעניין עזיזה פניאן קבע בית דין זה מספר אמות מידה בבואנו לבחון את שאלת הזכאות לדמי אבטלה ב"תקופות הפסקה" מעין אלה, במסגרתן יש לעמוד, בין היתר, על מידת המחויבות של העובד להתייצב לעבודה אצל המעביד בתקופת ההפסקה ובסיומה, מיצוי זכויות העובד בסיום תקופת העבודה ושאלת קיומה של פיקציה או קנוניה בין העובד למעביד באשר לסיום העבודה, ותום לבם של הצדדים. לצד זאת, נקבע כי אין ליתן משקל נכבד בנסיבות העניין לסוגיית מחויבותו המשפטית של המעביד להעסיק את העובד בתום תקופת ההפסקה, לצורת סיום העבודה, ולאי קיום של הוראה חוזית על ידי המעביד כלפי העובד. וכלשונו של השופט אליאסוף בפסקה 13 לפסק דינו בעניין עזיזה פניאן: "על-פי האמור בפיסקה 11 לעיל וקו הפסיקה ב-דב"ע נד/116-02 הנ"ל, נראה לנו כי יש לשקול בהליכים שלפנינו, נושאים ושאלות אלה, וזאת במשולב ככל הנדרש. למותר לציין כי הנושאים והשאלות דלקמן אינם בגדר רשימה סגורה, ויש לשקול אותם בין יתר השיקולים: (א) השאלה הראשונה היא האם היתה מחויבות משפטית של העובד להתייצב לעבודה אצל מעבידו בתקופת ההפסקה. ככל שמחויבות כזו קיימת, וככל שהיא ממשית ומעשית, תטה הכף כנגד הכרה במבוטח כ"מובטל", בדומה להלכה ב-דב"ע נד/116-02 הנ"ל; (ב) השאלה השנייה היא האם היתה מחויבות משפטית של העובד להתייצב לעבודה אצל מעבידו בתום תקופת ההעסקה, והאם רשאי היה העובד לפטור עצמו ממחויבות זו. ככל שהתשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, יש להתייחס לאורך תקופת ההפסקה. ככל שתקופת ההפסקה חורגת מתקופה סבירה ומקובלת בנסיבות העניין, כך שהיא מאפשרת למבוטח לקבל עבודה מתאימה אחרת, יש לראות את המבוטח כ"מובטל"; (ג) לשאלה באם היתה מחויבות משפטית של המעביד להעסיק את העובד בתוך תקופת ההפסקה או בתומה, אין נפקות חשובה, באשר אין בכך כדי לגרוע ממעמדו של המבוטח כ"מובטל"; (ד) לצורת סיום העבודה, אין נפקות חשובה לנושא המיוחד שלפנינו, וזאת בכפוף להוראות סעיף 127ח לחוק. מלבד פיטורים או סיום חוזה עבודה, יכול להיות "סיום העבודה" בנסיבות המתירות או שאינן אוסרות את עבודתו של העובד בעבודה אחרת (לדוגמה, יציאה לחופשה ללא משכורת לתקופה ארוכה, בהתחשב בנסיבות העניין, בה רשאי עובד לעבוד בעבודה אחרת, וכן עבודה בתקופת השעיה על-פי סעיף 50 לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963). יחד עם זאת, יש לתת משקל לכך אם נתמצו כלפי העובד הזכויות הנובעות מהפסקת העבודה (כגון, תשלום פיצויי פיטורים ופדיון חופשה). כמו כן, יש לבחון האם "סיום העבודה" או היציאה לחופשה ללא משכורת היו "פיקטיביות" או שנעשתה קנוניה בין עובד-לשעבר לבין מעבידו-לשעבר, בדבר סיום העבודה, או יציאה לחופשה ללא משכורת, על-מנת שהעובד יזכה בדמי אבטלה; (ה) לעובדה שמעבידו של העובד לא קיים כלפיו הוראה חוזית (כגון, העברה לקביעות או המשך העסקה), אין לתת נפקות, באשר ביטוח אבטלה בא למנוע מצב שבו עובד נפלט על כורחו מהעבודה, בנסיבות המצדיקות תשלום דמי אבטלה, והעובד רוצה לעבוד ("מוכן ומסוגל לעבודה" בלשון החוק) במקום עבודה אחר, אך לא נמצאה לו "עבודה מתאימה"; (ו) אין לקבל את טענת המוסד כי כאשר חלה חובה של מעביד לשלם דמי ביטוח בעד עובדו הנמצא בחופשה ללא משכורת, על-פי תקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (הוראות מיוחדות בדבר תשלום דמי ביטוח), תשל"א-1971, לא מתקיים בעובד התנאי של "מוכן ומסוגל לעבודה". לחובה האמורה אין השלכה לעניין מטרתו של ביטוח אבטלה; (ז) מעל לכל, יש לבחון את העניין על-פי דרך ההתנהגות בתום-לב של המבוטח... בנושא זה יש לבחון את מכלול העובדות כדי לעמוד על "אמיתות" הנכונות לעבוד בעבודה אחרת על-מנת להתפרנס". 10. סבורים אנו כי הלכה זו יפה גם למקרה שבפנינו ואין הצדקה כיום לסטות ממנה או לשנותה. יישום ההלכה האמורה לנסיבות העניין מובילה למסקנה ברורה כי דין הערעור שבפנינו להידחות, וזאת מהנימוקים הבאים: א. לא הוכח קיומה של מחויבות משפטית מצד המשיבה לחזור ולעבוד בעירייה בתחילת שנת הלימודים. יתרה מכך, בית הדין האזורי אף ציין כי חידוש העסקתה של המשיבה בעירייה לא היה מובטח, והוא היה מותנה בקיום מספר מינימלי של נרשמים לכל מסגרת או חוג. תוקפו של חוזה העבודה של המשיבה בעירייה תם ביום 30.6.04, ופורמלית ומעשית אין היא בגדר עובדת של העירייה בתקופת חופשת הקיץ. העסקתה הופסקה ביום 30.6.04, ואין בסיס משפטי לטענת המוסד לביטוח לאומי לפיה יש לראותה כמי שיצאה לחל"ת, אלא מתקיים ניתוק של יחסי העבודה בין הצדדים. ב. לא הוכח כי קיימת מחויבות משפטית כלשהי של המשיבה לחזור לעבודה בעירייה בתחילת שנת הלימודים, אלא מדי שנה היא הוחתמה על חוזה העסקה חדש. ג. אופן העסקתה של המשיבה, בחוזה עבודה שמופסק לקראת חודש יולי ומחודש בתחילת חודש ספטמבר, נקבע על ידי העירייה על פי שיקוליה, ולא נטען כלל כי קיימת במקרה זה משום "קנוניה" בין העירייה למשיבה על מנת ליצור זכאות של המשיבה לדמי אבטלה. אין זה ראוי לקבוע כי המשיבה היא שתישא בתוצאות הכלכליות של אופן העסקה זה ותישלל זכאותה לדמי אבטלה. ד. העובדה שלא הוצא למשיבה מכתב פיטורים, אין בה כדי לסייע למוסד לביטוח לאומי, משום שמדובר היה בחוזה לתקופה קצובה. כמו כן אין נפקות לאי תשלום פיצויי פיטורים, הואיל ותקופת העסקתה של המשיבה על פי החוזה היתה בת 10 חודשים בלבד, מתחת לסף המזכה בפיצויי פיטורים. ה. מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי, באשר להבחנה בין תשלום דמי חופשה לבין פדיון ימי חופשה בסיום ההעסקה. קבלת פדיון ימי חופשה בסיום ההעסקה, אין משמעה המשך קיומם של יחסי עובד ומעביד בימים עבורם משולם הפדיון. ו. אין בידינו לקבל את טענת המוסד לביטוח לאומי לפיה נסיבות ההעסקה מעידות שהמשיבה אינה מבקשת לחפש עבודה חדשה בחודשי הקיץ. לא הובאו בפני בית הדין האזורי ובפנינו עובדות בדבר הצעות עבודה אשר קיבלה המשיבה על ידי שירות התעסוקה, ותקופת ההפסקה ארכה כחודש וחצי שהינו די והותר זמן על מנת לבצע חיפוש של עבודה אחרת. יוזכר, כי על פי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, עבודתה של המשיבה בתחילת שנת הלימודים לא היתה מובטחת. מכל האמור לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, לא התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המשיבה לעירייה בתקופה הנדונה, והמשיבה ענתה בתקופה הנדונה על הגדרת מובטלת על פי סעיף 163 לחוק. 11. סוף דבר: הערעור נדחה. המערער ישא בשכ"ט עו"ד בערעור זה בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ, אשר ישולמו למשיבה תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד למועד התשלום בפועל. חוזהדמי אבטלה