1. הנתבע שלל זכאות התובע לדמי אבטלה ששולמו לו לתקופה מיום 1/5/96 עד ליום 31/10/96, שכן לטענתו, בתקופה זו עבד התובע בעסק הנקרא: בית מימון מוצרי חשמל בע"מ (להלן - "החברה"). התובע הגיש תביעתו בגין שלילת זכאותו ולטענתו בתקופה זו לא עבד ב"חברה". 2. לטענת התובע, היה בעלים של חברה למוצרי חשמל ואלקטרוניקה בשם מימון ואלקטרוניקה בע"מ, אולם חברה זו הפסיקה פעילותה בחודש דצמבר 95 בשל התמוטטות כלכלית והתובע נרשם בלשכת שרות התעסוקה כ"דורש עבודה" וזוכה בדמי אבטלה. לטענתו, אחיו ייסד בחודש ינואר 96 ה"חברה", כאשר בעלי מניותיה הם אחיו, אמיל מימון בעל 90% וגיסו אורן מימון. אמיל מימון עובד במשרה מלאה במכתשים ומגיע למשרדי ה"חברה" בשעות אחר הצהריים המאוחרות. כעבור מספר חודשים מיום רישום ה"חברה" וב- 5/96 נפתחה החנות לקהל, אולם התובע טוען, כי במועד זה לא עבד ב"חברה" כטענת הנתבע, אלא עזר לאחיו להריץ את העסק בשל נסיונו בשיווק מוצרי אלקטרוניקה. לטענתו, לא עבד באופן קבוע בתקופה זו, לא קיבל כל תמורה עבור עזרתו ומדובר בעסק משפחתי. החל מ- 1/12/96 החל התובע לעבוד בצורה מסודרת בעסק כמנהל החנות תמורת שכר חודשי בשיעור 4,000 ש"ח נטו, לרבות קבלת עמלות. להשלמת התמונה, יצויין, כי התובע טוען, כי היה באבטלה עד למועד זה ולפיכך לא עבד עד ל- 1/12/96. כן מציין וכך עולה מהראיות, כי באותה תקופה עבדה אשתו בעסק במשכורת חודשית וכאשר החל התובע לעבוד, פוטרה האשה מחמת צמצומים, שכן העסק לא יכול היה מבחינה כלכלית גם להעסיק האשה. התובע מעיד, כי החל לעבוד בעסק באופן מסודר רק ב- 1/12/96 בשל לחץ משפחתי, לרבות לחץ מצד אחיו ומציין בפני חוקר המוסד, כי הסתיימה תקופת האבטלה, לא היתה לו הכנסה ובלית ברירה החל בעבודתו. לטענתו, לא החליף את אשתו בעבודתה, שכן תפקידה היה לפקח על העובדים, לענות לטלפונים, לבצע עבודות מזכירות ולהזין את החומר למחשב ואילו התובע החל מ- 1/12/96 ניהל העסק. 3. המחלוקת שבין הצדדים הינה האם יש לראות בתקופת עבודתו של התובע בעסק מ- 5/96 עד ל- 1/12/96 עזרה משפחתית או עבודה בפועל, השוללת ממנו קבלת דמי אבטלה בגין אותה תקופה. 4. התובע בהודעתו בפני חוקר המוסד מפרט, כי ה"חברה" מעסיקה עובדים אשר עבדו בחברה שהיתה בבעלותו ושפורקה בשל סיבות כלכליות (עמ' 4 להודעתו נ/4) ומציין שמות העובדים. התובע מעיד בפני חוקר המוסד, כי עד לתחילת עבודתו ב"חברה" לא היה בעל זכות חתימה. התובע מעיד בפני החוקר, כי אחיו, אמיל, החליט על מקום פתיחת העסק והיה בקשר עם בעלי הבנין לרבות בענין השכירות, אולם התובע ליווה אותו לחתימת החוזה. ובאשר למהות ה"עזרה" שנתן לאחיו וגיסו לאחר פתיחת החנות במאי 96 העיד, כי "אני רק לאחר כחודש וחצי שנפתחה החנות אני הייתי מגיע לחנות 2-3 פעמים בשבוע אני הייתי יושב בחנות, אני הייתי יושב עם ספקים, יושב עם העובדים, מנחה אותם, אני הייתי מכוון את העובדים ולפעמים יושב עם הלקוחות וממלא את החשבוניות... אני גם הייתי הולך ועושה הפקדות של בנקים... אני הייתי עוזר להם כי הבנק היה רחוק ונמצא בשכונה שלי...". (עמ' 5 ו- 6 להודעה נ/1). התובע מסביר לחוקר המוסד, כי הזמנת הסחורה הראשונית נעשתה על ידי אחד מעובדי החברה, אולם בעזרת "מילה טובה" של התובע לספק על מנת שהסחורה תגיע ללא דחוי אולם התובע מציין, כי בפועל לא הזמין את הסחורה. באותה תקופה, ציין התובע בהודעתו, כי היה טרוד במשפטים ועיקולים, בריחה מנושים, נמנע מלהתייצב בעסק על מנת לא לחשוף את עצמו שכן פחד מאיומים על חייו ובאותה תקופה ציין, כי היה באבטלה וחיפש אפשרויות של עבודה (עמ' 1 להודעה). בחקירתו בבית-הדין כשנשאל מה ההבדל בין עבודתו לפני ה- 1/12/96 ולאחר מועד זה השיב, כי מדובר בהבדל של "שמים וארץ" שכן קודם לכן בא למקום העסק ללא כל התחייבות, פעם פעמיים בשבוע באופן סתמי לגמרי והיה עוזר לעובדים, אולם לא היה בעל אחריות. (עמ' 3 לפרוטוקול). התובע מציין, כי בתקופה זו ביקר באופן אקראי על מנת לתת ייעוץ והדרכה (עמ' 3 לפרוטוקול). אשתו של התובע, מימון קמיל, העידה בבית הדין והודעתה בפני חוקר המוסד (נ/3) הוגשה כראיה. בהודעתה מציינת, כי באשר לתקופה מיום רישום ה"חברה" עד 5/96 בעלה עזר לאמיל להרכיב את החברה, הוא יצר קשר עם ספקים וסוכנים לגבי הסחורה, לפעמים היה בחנות כשהיו זקוקים לייעוץ או הדרכה, היו לקוחות עוד מהחנות הקודמת שהיו מוכנים לדבר רק עם התובע והיתה נקבעת פגישה ביניהם לבין התובע והתובע היה מתייצב בחנות וסוגר העסקה. העדה מציינת, כי אין מדובר בסידור קבוע והתובע לא קיבל על כך תמורה. וכאשר נפתחה החנות" התובע החל לעזור לאמיל. עבודתו לא היתה מוגדרת אולם היה מגיע מספר פעמים בשבוע לחנות. התובע אף היה מזמין סחורה. לטענתה, לאחר שהתובע לא מצא עבודה הציע לו אחיו לחזור ולנהל את העסק, העדה פוטרה מעבודתה ובעלה החל לנהל את החנות. העדה מציינת, כי אמיל היה מגיע בשעות אחר הצהריים המאוחרות לחנות. 5. ההחלטה. א. טענתו העיקרית של הנתבע בסיכום טענותיו, כי מדובר ב"הסדר משפחתי" לפיו התובע החל לעבוד ב"חברה" בפועל ב- 5/96 אולם החל לקבל שכר באופן רשמי רק החל מ- 1/12/96 עם סיום תקופת האבטלה ולאחר פיטורי אשתו. הנתבע מציין, כי מדובר ב"עסק משפחתי" ועל פי הפסיקה אין להסיק מהעובדה שהתובע לא קיבל כל תמורה, על מעמדו ב"חברה". לטענת הנתבע, הגיעו התובע ואשתו להסדר, כי כל אחד יזוכה בדמי אבטלה בתורו ודי באמור לעיל על מנת לדחות התביעה. ב. ככל שהוכח בפנינו, אף אם התובע לא קיבל תמורה עבור עבודתו ב"חברה" החל מיום 5/96, יש לראות בעיסוקיו כפי שפורטו בהודעתו בפני החוקר לרבות בעדותו בבית הדין כעבודה השוללת ממנו קבלת דמי אבטלה בגין אותה תקופה. בנסיבות הענין ברור מעל לכל ספק, כי ה"חברה" נרשמה לאחר שעיסקו הזהה של התובע קרס מסיבות כלכליות. אחיו, בעל 90% ממניות ה"חברה" עבד בחברת מכתשים במשרה מלאה והוכח, כי לא יכול היה לפתוח העסק או להריץ אותו ללא עזרתו ונסיונו של התובע. הוכח, כי עובדי עסקו של התובע המשיכו בעבודתם ב"חברה", לפיכך המסקנה המתבקשת היא, כי מדובר אמנם בעסק הנושא שם מסחרי שאינו זהה לשמו של העסק שקרס, והתובע אינו בעל מניות בו ולא חתם כל ערבויות כבטחון להקמתו, שכן העיד על עצמו, כי הינו חסר בסיס כלכלי, אולם אין בכך כדי לסתור המסקנה, כי פעילותו ועיסוקיו ולו מיום פתיחת העסק לקהל היתה על מנת לבסס תשתית עסקית כלכלית לרווחתו הכלכלית וזאת בצורה מבוקרת ומתוכננת. התובע העיד, כי אמיל אחיו אינו מקבל שכר אלא זכאי לרווחים במידה ויהיו. מהודעת התובע בפני החוקר ועדותו בפנינו עולה, כי מדובר בעבודה ועיסוק לצורך ביסוס עסק כלכלי ואין מדובר ב"עזרה משפחתית" ולו בתקופה השנויה במחלוקת. העובדה, כי התובע לא קיבל תמורה בגין תקופה זו, אינה מעלה ואינה מורידה. כמו כן כאשר מדובר בהקמת עסק אין העובדה שהתובע לא התייצב באופן סדיר באותה תקופה כדי לשלול מסקנתנו. יתרה מזו, התובע מעיד, כי בתקופה זו לא עבד, כי היה באבטלה וחיפש עבודה. העובדה, כי התובע היה ב"אבטלה" אינה מונעת ממנו לעבוד אלא במידה ועובד, נשללת ממנו הזכות לדמי אבטלה. לפיכך, בתקופת האבטלה רשום התובע כ"דורש עבודה". טענת התובע, כי חיפש עבודה לא הוכחה ולא היפנה את בית הדין, ולו למקום עבודה אחד אליו פנה ביוזמתו בתקופה זו, כפי שניתן להסיק מעדותו. עוד יצויין, כי אין ליתן אמון בגרסת התובע, כי החל לעבוד כמנהל החנות בגין לחץ משפחתי. על פי הראיות שבפנינו, התובע באופן טבעי אמור היה לנהל החנות לאחר פתיחתה, שכן אחיו בעל 90% מהמניות הועסק במשרה מלאה ולא הגיע לעסק אלא בשעות אחר הצהריים המאוחרות. 6. די באמור לעיל על מנת לדחות תביעת התובע לקבלת דמי אבטלה גם בגין התקופה אשר נשללה ממנו על ידי הנתבע. אין צו להוצאות. 7. זכות ערעור תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים. דמי אבטלה