הרקע להגשת התובענה וההתדיינות בה 1. תובענה זו מופנית כנגד דחיית תביעתה של התובעת לדמי אבטלה, וכתוצאה מכך - היא עוסקת גם באופן גביית דמי ביטוח מהתובעת. 2. הדיון בתובענה היה ארוך ומפותל, והוא קשור גם לרקע שקדם להגשתה. להלן נביא מספר ראשי פרקים בענין. 3. התובעת היא בעלת שליש ממשק חקלאי ובנוסף לכך עבדה כעובדת שכירה במספר מקומות. בשנת 1998, הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי אבטלה. התביעה התקבלה על ידי הנתבע, לאחר שהוא דרש מהתובעת להמציא לו מסמכים שונים. 4. בשנת 2000, שבה התובעת והגישה לנתבע תביעה לתשלום דמי אבטלה. בסניף הנתבע העירו לתובעת כי עליה להשלים מסמכים שצורפו לתביעה (תלושי משכורת ואישורי מעבידים שונים), ובסופו של דבר, התביעה שהתובעת התכוונה להגיש בחודש מרץ 2000, התקבלה אצל הנתבע בחודש מאי 2000. הנתבע עיין בתביעה ובנספחיה והחליט - ביום 30.5.00 - לדחות את התביעה בטענה שהתובעת לא צברה ימי אכשרה מספיקים. התובעת שבה והגישה את תביעתה, עם מסמכים נוספים, גם בחודש יוני 2000, וסמוך לאחר מכן, ביום 8.6.00, שב הנתבע והחליט לדחות את התביעה, בטענה שלא נצברה תקופת אכשרה מספקת. 5. ביום 8.5.00, בעקבות נתונים שנודעו לנתבע מהתביעה לדמי אבטלה, החליט הנתבע כי התובעת חייבת לנתבע דמי ביטוח נוספים, לתקופה שמינואר ועד יולי 1999, ודרש מהתובעת לשלם את הפרש דמי הביטוח. דרישה דומה נשלחה לתובעת 20 ימים לאחר מכן, בענין התקופה שמאוגוסט ועד דצמבר 1999. 6. משפניותיה של התובעת אל הנתבע, במטרה לשכנע אותו לשנות את דעתו - לא הועילו, הגישה התובעת את התובענה שבפנינו בה עתרה הן בענין דמי האבטלה והן בענין הפרש דמי הביטוח שנדרשו ממנה. 7. הנתבע, בכתב הגנתו, התייחס רק לענין דמי האבטלה, וציין כי לטענתו התובעת לא צברה תקופת אכשרה מספקת. 8. בעת הדיון המוקדם העלתה התובעת טענות בקשר לצבירת ימי האכשרה; לטענתה - היא צברה ימי אכשרה רבים יותר מאשר אלה העולים מהתלושים שבידיה, שכן לא כל התלושים נכונים וכן לאור תקופות מחלה וחופשה שהיו לתובעת. בנוסף, העלתה התובעת טענות אישיות כלפי חלק מאלה שדנו בענייניה אצל הנתבע. הנתבע ביקש וקיבל שהות לבחון את הענין לאחר שיקבל את החומר שהיה בידי התובעת. בהחלטה שניתנה באותו יום (3.10.00), חוייב הנתבע להגיש תעודת עובד ציבור גם בקשר לקנס שהוטל על התובעת בשל אי-תשלומם במועד של דמי הביטוח, על פי טענת הנתבע. 9. הנתבע שקל את עמדתו והודיע לאחר מכן - כאמור להלן: א. הנתבע טרם גיבש עמדה בשאלה אם חל שינוי בעמדתו בענין צבירת תקופת האכשרה. ב. הנתבע איננו מייחס לתובעת חוב בדמי ביטוח, אלא חוב הנובע מכך שהנתבע מייחס לתובעת הכנסות, כעצמאית, בתקופה הקודמת שבעדה קיבלה התובעת דמי אבטלה, ואותן סבור הנתבע שיש לקזז מדמי האבטלה ששולמו לה. עמדתו של הנתבע בענין ה"חוב" המיוחס לתובעת - לא עלתה בקנה אחד עם המשתמע ממכתבו מיום 14.6.00 של מנהל סניף המשנה במגדל העמק של הנתבע, אשר במפורש ייחס לתובעת חוב בדמי ביטוח וכן קנס שהוטל עקב חוב זה. לאור זאת הוטל על הנתבע - בהחלטה מיום 14.11.00 - להחליט בענין הבחינה המחודשת של צבירת תקופת האכשרה ולהגיש תעודת עובד ציבור מפורטת בענין החוב המיוחס לתובעת. 10. הנתבע אכן הגיש שתי תעודות עובד ציבור נוספות, אך גם אלה לא הצליחו להבהיר את עמדת הנתבע. נראה היה כי גם באת כחו של הנתבע איננה משוכנעת באמור בשלוש תעודות עובד הציבור, שכללו גם סתירות ביניהן. לפיכך, ניתנה ביום 19.12.00, החלטה שלפיה על הנתבע להבהיר את עמדתו בכל העניינים שנראו אז כבלתי ברורים. נראה שהנתבע התחבט עם עצמו די הרבה בשאלה כיצד לגבש עמדה בעניינה של התובעת, שכן זמן רב לא עלה בידי הנתבע להבהיר מה הוא טוען, ובאת כחו של הנתבע ביקשה מספר פעמים להאריך לנתבע את המועד להגשת ההודעה המפורטת. 11. בסופו של דבר, ביום 11.2.01, הגיש הנתבע הודעה מפורטת שהבהירה את עמדתו. מהודעה זו של הנתבע עלה כי עמדת הנתבע היא כאמור להלן: א. התובעת לא יידעה את מחלקת האבטלה של הנתבע (בעת הגשת התביעה לדמי אבטלה בשנת 1998) שהיא גם עצמאית. אמנם, התובעת דיווחה כנדרש למחלקת הגביה של הנתבע, אך אין הצלבת מידע בין מחלקת הגביה לבין מחלקת האבטלה, כך שדמי האבטלה חושבו תחילה בלא להתחשב בהכנסות התובעת כעצמאית. לאחר מכן, בחן הנתבע את הכנסותיה של התובעת כעצמאית - וראה שהיה צריך להפחית מדמי האבטלה שהיא קיבלה - סך של 7,026 ש"ח. ב. בשנת 1999 התובעת היתה הן שכירה והן עצמאית. חישוב דמי הביטוח בגין אותה שנה נעשה תחילה תוך הפרדה בין ההכנסות. לפיכך יצא שהיא שילמה דמי ביטוח מופחתים מאלה שהיתה אמורה לשלם אילו היו עורכים את החישוב על פי צירוף ההכנסות. בשנת 2000 דווח לנתבע על כך שהתובעת היתה שכירה גם בשנת 1999. החישוב של דמי הביטוח על ההכנסה המאוחדת - מביא לכך שהתובעת שילמה סך של 928 ש"ח פחות ממה שהיה עליה לשלם. ג. התובעת צברה 124 ימי אכשרה בתקופה הרלוונטית לשם בחינת זכאותה לדמי אבטלה לתקופת האבטלה שהחלה בחודש פברואר 2000. לאחר קבלת ההבהרות מהנתבע - נקבע התיק להוכחות. אלה עובדות המקרה: 12. כאמור לעיל, התובעת היא עובדת עצמאית בכך שיש לה שליש ממשק חקלאי. (שני השלישים האחרים של המשק - הם של בעלה של התובעת). התובעת דיווחה כראוי לנתבע על הכנסותיה כעצמאית ושילמה כראוי ובמועד את מקדמות דמי הביטוח שנדרשו ממנה. 13. משנת 1997, עבדה התובעת, לסירוגין, גם כעובדת שכירה. התובעת הגישה לנתבע תביעה לדמי אבטלה ביום 16.8.98. בעת הגשת התביעה לדמי אבטלה, התובעת לא ציינה בטופס התביעה כי יש לה הכנסות נוספות (לטענתה - הדבר היה בשל הנחיותיה של פקידת הנתבע). מכל מקום, אין חולק כי הנתבע ידע על הכנסותיה האחרות של התובעת, וזאת מדיווחיה על הכנסותיה כעצמאית. הנתבע קיבל את התביעה לדמי אבטלה ושילם לתובעת דמי אבטלה, בלא התחשבות בהכנסותיה של התובעת כעצמאית בתקופת האבטלה. 14. מאחר שהנתבע טוען שהוא שילם לתובעת דמי אבטלה ביתר, באופן שאילו הוא היה מתחשב בהכנסותיה של התובעת כעצמאית הוא היה משלם לתובעת סכום נמוך יותר כדמי אבטלה, ניסינו לבחון את טענתו זו בראיות שהוא הגיש. הדבר לא עלה בידינו. הנתבע, למרות שהתבקש מספר פעמים להבהיר כיצד נוצר אותו "חוב" בדמי אבטלה ואיך הוא חושב, ולמרות הארכות המועד שניתנו לו, לא הצליח להביא ראיה משכנעת ועקבית כלשהי לשאלה מה הסכום שלטענתו שולם לתובעת ביתר. נראה שעובדי הנתבע חשים עצמם משועבדים לנתונים שיוצאים ממחשבו של הנתבע, ואין הם מסוגלים להשתחרר לרגע מאותם נתונים ולהבהיר - בלשון בני אדם - את דרך חישובו של אותו חוב. בתעודת עובדת הציבור שערכה גב' רחלי חן, ביום 22.10.00, נאמר כי הכנסותיה של התובעת כעצמאית "הוזנו" לגבי כל חודש שבו היא קיבלה דמי אבטלה ובעקבות פעולה זו, נוצר לתובעת חוב בסך 7,067 ש"ח. בתעודה נאמר כי "המסמכים מצורפים בתיק", אך המסמך שצורף לתעודת עובדת הציבור הזו, הוא פירוט חשבון שיצא ממחשבו של הנתבע, העוסק בתשלום מקדמות דמי הביטוח של התובעת. אין אנו יכולים להבין ממסמך זה מה היו הכנסותיה של התובעת באותה עת. המסמך נוקב בסכומי המקדמות שהתובעת שילמה, אך כולל גם סכומים של " החזר גבית יתר", "זיכוי מקדמה רטרו", "הקטנת מקדמות", "הפרש שומה זכות", "הצמדת הפרש שומה", "חיוב מקדמה רטרו", "הצמדת פיגורים רטרו" ו"קנס פיגורים רטרו". סופו של דבר - תעודת עובדת הציבור שנערכה על ידי גב' רחלי חן - איננה יכולה ללמד אותנו מה עודף דמי האבטלה שנמצא ששולמו לתובעת לאחר "הזנת" הכנסותיה כעצמאית. בתעודת עובד הציבור של מר יוסף אגסי מיום 22.11.00, נרשם באופן סתמי על כך שאותו חוב בגין עודף דמי אבטלה - הוא בסך 7,029 ש"ח (וכבר לא 7,067 כפי שנאמר קודם לכן), ועל כך מפנה מר אגסי לתעודה אחרת - תעודת עובדת הציבור גב' רחל זלוסצר מיום 20.11.00. על הפניה זו לתעודה האחרת, הביעה באת כחו של הנתבע את דעתה כי ההפניה האמורה היא בטעות, וכי למעשה התכוון מר אגסי להפנות לתעודת עובדת הציבור של גב' רחלי חן מיום 22.10.00 (אותה תעודה שלגביה כבר הערנו לעיל שאין היא מלמדת אותנו את הדרוש על מנת לקבוע "חוב" בגין עודף תשלום של דמי אבטלה). עם זאת, התלבטה באת כחו של הנתבע, שייתכן שלא נפלה טעות, וכי ההפניה הנכונה היא דווקא אכן לתעודה של גב' זלוסצר, אך זאת בקשר לסיבת החוב, ולא בקשר לסכום החוב. (ראו בענין זה את דברי ב"כ הנתבע בעמ' 8 לפרוטוקול). נפנה איפוא לבחון את תעודת עובדת הצבירו של גב' רחל זלוסצר מיום 20.11.00. בתעודה זו, רשמה גב' זלוסצר כי בנספח מס' 1 לתעודה מפורטת התקופה שבעדה שולמו לתובעת דמי אבטלה. עיינו בנספח מס' 1 ומצאנו שם נתונים על מספר ימי האבטלה שבעדם שולם, כביכול, לתובעת בתקופה שמחודש יולי 1998 ועד חודש מרץ 1999. רשמנו "כביכול", מאחר שלא נראה לנו שהנתונים האלה מציאותיים. בנתונים שנרשמו נראה כאילו הנתבע שילם לתובעת בעבור תקופה כוללת של 208 ימי אבטלה (שזה מספר העולה על התקופה המרבית האפשרית לדמי אבטלה בכל דרך שנבחן את זכאותה של התובעת). כן נראה כאילו בעבור חודש ספטמבר 1998 בלבד - שילם הנתבע בעד 31 ימי אבטלה (תשלום אחד על 20 ימי אבטלה והשני - על 11 ימים). הנתבע לא מצא לנכון להסביר את הנתונים התמוהים שבנספח 1 לתעודתה של גב' זלוסצר ומכל מקום לא פירט את דמי האבטלה ששולמו לתובעת בגין תביעתה שהוגשה ביום 16.8.98. גב' זלוסצר ציינה כי בנספח מס' 2 לתעודתה - מפורטים הסכומים והחודשים שבהם חוייבה התובעת בגין הכנסות ממשלח יד בתקופת האבטלה (זה אמור להיות ה"חוב" המיוחס לתובעת). עיינו גם בנספח 2 האמור, אך הוא כולל פלטי מחשב על יתרה שלילית שיש לתובעת בדמי אבטלה. אין בו הסבר כמה דמי אבטלה שולמו לתובעת בגין כל חודש, מה היו הכנסותיה ממשלח יד בכל אחד מאותם חודשים ומה ה"חוב" שנוצר לה עקב כך. נעיר כי על פי אותו נספח 2 לתעודתה של גב' זלוסצר, סכום הקרן של החוב הוא 6,835 ש"ח בלבד, והסכום המוצמד ליום 20.11.00 - הוא בסך 7,029 ש"ח. ברור שסכום זה איננו מתיישב עם כך שבחודש הקודם, על פי תעודתה של גב' חן, היה החוב בסך 7,067 ש"ח. עוד נעיר כי הנתונים בחלק מדפי נספח 2 לתעודתה של גב' זלוסצר - אינם מתיישבים, לכאורה, עם הנתונים שבנספח 1 לאותה תעודה. כך למשל - בענין חודש ספטמבר 1998, נרשם בנספח 2 על תשלום דמי אבטלה בגין 22 ימים ואילו בנספח מס' 1 מדובר - כזכור - על תשלום בגין 20 ועוד 11 ימים בעד אותו חודש. כך גם בענין חודש יולי 1998, בנספח מס' 2 נרשמו 7 ימים ואילו בנספח מס' 1 - נרשמו 12 ימים. עוד נזכיר כי ממילא, על פי דבריה של ב"כ הנתבע (בעמ' 8 לפרוטוקול), אין אנו אמורים לפנות לתעודתה של גב' זלוסצר כדי להבין את סכום החוב, כך שנראה שגם ב"כ הנתבע היתה סבורה, כמונו, שלשם בחינת סכום החוב שנוצר לא ניתן להסתמך על האמור בתעודה של גב' זלוסצר. 15. העולה מכל המפורט בסעיף 14 לעיל, הוא שלא עלה בידי הנתבע (למרות ההזדמנויות שניתנו לו), להראות מה גובה ה"חוב" שנוצר לתובעת עקב העובדה שדמי האבטלה ששולמו לתובעת חושבו בלא התחשבות בהכנסותיה של התובעת כעצמאית באותה עת. נעיר כי אין מדובר בנטל כבד מדי שהיה מוטל על הנתבע. כל שהיה על הנתבע לעשות כדי להוכיח את אותו "חוב", היה להראות כמה דמי אבטלה שולמו לתובעת בגין כל אחד מהחודשים שבין יולי 1998 ומרץ 1999 ולציין מה היו הכנסותיה של התובעת ממשלח ידה כעצמאית בעל אחד מחודשים אלה. הנתבע לא השכיל לעשות זאת, וכאמור לעיל - נראה היה כי עובדיו אינם יכולים להתנתק מפלטי המחשב ולפרט את החוב. בסעיף 9 לסיכומיה, הפנתה באת כח הנתבע, לענין ה"חוב" באבטלה, לאמור בהודעת הנתבע שהוגשה ביום 11.2.01. גם בהודעה זו (שאיננה בבחינת ראיה), אין פירוט של החוב שנוצר והסבר כיצד הוא נוצר. יש בהודעה הסתמכות על שומות מס הכנסה (שלא הוגשו לנו, וממילא - למיטב ידיעתנו - אינן מחולקות לפי חודשים), וכן הפניה שוב לנספח מס' 2 לתעודת עובדת הציבור של גב' זלוסצר - נספח שאיננו מועיל לנו, כמוסבר לעיל. לגבי סכום ה"חוב" נרשם בהודעת הנתבע במקום אחד כי הוא בסך "כ- 7,029 ש"ח" ובמקום אחר - כי הוא בסך "כ- 7,026 ש"ח". 16. התובעת, כאמור לעיל, שילמה דמי ביטוח כעצמאית. מחלקת הגביה של הנתבע לא היתה ערה לכך שהתובעת עובדת במקביל להיות עצמאית גם כשכירה. לפיכך, חושבו תחילה דמי הביטוח שנגבו מהתובעת כעצמאית, בלא להתחשב בכך שיש לה הכנסה נוספת. בשנת 1999 (כולה) השתכרה התובעת ממשלח ידה כעצמאית סך של 24,900 ש"ח, ומעבודתה כשכירה - סך של 25,246 ש"ח (ראו את האמור בתעודת עובד הציבור של מר אגסי). הנתבע - כזכור - מייחס לתובעת חוב בדמי ביטוח, בגין העובדה שעל הכנסותיה משני המקורות (שכירה ועצמאית) שילמה התובעת דמי ביטוח מופחתים. גם בענין זה ניסינו לבדוק את חישוביו של הנתבע על פי הראיות שהגיש (תעודת עובד הציבור של מר אגסי) והדבר לא עלה בידינו. מר אגסי מציין בתעודתו כי על הכנסה שעד למחצית השכר הממוצע במשק על מבוטח עצמאי לשלם דמי ביטוח בשיעור של 8.82% ואילו על ההכנסה העולה על כך - עליו לשלם דמי ביטוח בשיעור של 14.42%. אמירה זו מקובלת עלינו. אולם, המשך ההתחשבנות שעשה מר אגסי - איננו ברור לנו כלל. מר אגסי לקח סך של 35,880 ש"ח שאין לו אזכור כלשהו במקום אחר בתעודה, והפחית ממנו את הסך של 25,246 ש"ח (שהוא סכום הכנסותיה של התובעת כשכירה בשנת 1999). התוצאה שמר אגסה היה אמור לקבל היא: 10,634 ש"ח, אך משום מה הגיע מר אגסי לתוצאה של 10,530 ש"ח. אנו מניחים שהסכום של 35,880 ש"ח אשר צץ באופן פתאומי בתעודה של מר אגסי, בלא הסבר, משקף את מחצית השכר הממוצע במשק (בחישוב שנתי לשנת 1999). הנחה זו סבירה בעינינו (תואמת שכר ממוצע חודשי בסך 5,980 ש"ח). הנחה זו מתיישבת גם עם עצם העובדה שמר אגסי הפחית מאותו סכום את מלוא הכנסותיה של התובעת כשכירה, במטרה למצוא את חלק ההכנסה כעצמאית שלגביו יש עדיין לשלם דמי ביטוח בשיעור המופחת. על סמך ההנחה האמורה, הרי שהחישוב של דמי הביטוח שהתובעת היתה חייבת בהם כעצמאית, לשנת 1999, הוא בדרך הבאה: בשלב הראשון יש לערוך הפחתה של השתכרותה של התובעת כשכירה מהסכום של מחצית השכר הממוצע במשק - וזאת - כדי לבחון את יתרת ההכנסה כעצמאית אשר לגביה יחול השיעור המופחת של דמי הביטוח. (לפי הנחתנו - סך 35,880 ש"ח בניכוי סך של 25,246 ש"ח, שהיה מביא לסך של 10,634 ש"ח). על הסך של 10,634 ש"ח - אמור לחול השיעור המופחת של דמי הביטוח, כלומר 8.82%, כך שדמי הביטוח על חלק זה של ההכנסה אמורים להיות בסך (מעוגל) של 938 ש"ח. בשלב השני - היה צריך להפחית מכלל הכנסותיה של התובעת כעצמאית את ההכנסה שעליה חלק השיעור המופחת של דמי הביטוח ולחשב את דמי הביטוח על יתרה זו לפי השיעור הרגיל של דמי הביטוח (14.42%). בהתאם לכך - היה צריך להפחית את הסך 10,634 ש"ח, מהסך של 24,900 ש"ח. התוצאה היא 14,266 ש"ח. על סכום זה היה צריך לחשב דמי ביטוח בשיעור 14.42%, כך שהיינו מגיעים לסך (מעוגל) של 2,057 ש"ח. הסכום הכולל של דמי הביטוח על הכנסת התובעת כעצמאית בשנת 1999, היה אמור להיות בסך 2,995 ש"ח (ולא בסך 3,000 ש"ח שאליו הגיע מר אגסי). כדי לבחון מה סכום דמי הביטוח שהתובעת שילמה בעבור שנת 1999, נפנה לנספח לתעודתו של מר אגסי (שהוא גם הנספח לתעודתה של גב' חן). הסכומים שנביא בחשבון הם רק אלה המתייחסים לשנת 1999 (הנספח כולל גם סכומים המתייחסים לשנים 1998 ו- 2000), ומהם - רק את סכומי הזיכוי בגין "תקבולים" (יש סכומי זיכוי אחרים בגין הקטנת מקדמות והפרשי שומה). התקבולים שהנתבע קיבל כדמי ביטוח מהתובעת בגין שנת 1999, מסתכמים בסך 2,722 ש"ח (שולמו 5 תשלומים בסך של 291 ש"ח (בחודשים שמפברואר עד יוני 1999) ועוד 7 תשלומים בסך של 181 ש"ח (בחודשים שמיוני 1999 ועד ינואר 2000). מכאן, שההפרש בדמי הביטוח על הכנסת התובעת כעצמאית בשנת 1999, מגיע לכל היותר לסך (קרן) של 273 ש"ח. הנתבע התחייב שאם החוב יסולק בתשלום של קרן והפרשי הצמדה - יוותר הנתבע על הקנס שהוטל בגין הפיגור בתשלום. לפיכך, החיוב המרבי שניתן לחייב את התובעת בגין הפרשי דמי ביטוח לשנת 1999, עומד על סך של 273 ש"ח ועוד הפרשי הצמדה. 14. מכאן ואילך - נבחן את צבירת תקופת האכשרה של התובעת, בתקופה הרלוונטית שלפני תחילת תקופת האבטלה בחודש פברואר 2000. נעיר בענין זה, כי אין אפשרות לבחון את התקופה של 540 הימים שטרם תחילת תקופת האבטלה, שכן היה לתובעת "תאריך קובע" קודם, ביום 1.7.98, כך שהתקופה הרלוונטית היא זו שבת 360 הימים שטרם יום 1.2.00, עם תוספת לפי ימי המחלה והתאונה - שעליהם נדבר להלן. 15. בחודש ינואר 1999 - התובעת לא עבדה. 16. בחודש פברואר 1999 - התובעת עבדה במשך 4 ימים ב"משאבי אנוש". 17. בחודש מרץ 1999 - התובעת עבדה במשך 4 ימים ב"משאבי אנוש" וכן במשך 9 ימים אצל "האגודה לקידום החינוך". סך הכל - 13 ימי עבודה בחודש זה. 18. בחודש אפריל 1999 - התובעת עבדה במשך 3 ימים ב"משאבי אנוש" וכן במשך 9 ימים אצל "האגודה לקידום החינוך". אמנם לגבי חודש זה טוענת התובעת כי עבדה 16 ימים, אלא שהיא לא הסבירה מדוע היא טוענת כך. התובעת ציינה שבשני מקומות העבודה היא עבדה 12+4 ימים. עיון בתלוש השכר של "משאבי אנוש" לאותו חודש (נ/51) מעלה כי אכן נרשם שם המספר "12" , אלא שמספר זה מתייחס לשעות העבודה ולא לימי העבודה (ניתן לראות זאת בקלות על ידי השוואה לתלוש חודש.50. 1999 של אותו מקום עבודה (נ/61), שבו רואים שהתעריף המחושב הוא לשעה וכי ב-4 ימים היו 16 שעות עבודה. סך הכל - 12 ימי עבודה בחודש זה. 19. בחודש מאי 1999 - התובעת עבדה במשך 4 ימים ב"משאבי אנוש" וכן במשך 5 ימים אצל "האגודה לקידום החינוך". סך הכל - 12 ימי עבודה בחודש זה. 20. בחודש יוני 1999 - התובעת עבדה במשך 4 ימים אצל "משאבי אנוש", במשך 3 ימים אצל חברת "שמגר" ובמשך 4 ימים בחברת "תגבור עפולה". התובעת עבדה בחודש זה גם אצל "האגודה לקידום החינוך" ובין הצדדים יש מחלוקת על מספר הימים. לגרסת התובעת - היא עבדה 16 ימים אצל משאבי אנוש, ולגרסת הנתבע - 4 ימים בלבד. בחינת הראיות מצביעה על כך שיש לקבל את גרסת הנתבע. בעדותה - התובעת לא ידעה כלל לטעון כמה ימים עבדה אצל האגודה לקידום החינוך באותו חודש, אלא הסתמכה על מה שצויין על ידי פקידת הנתבע. עם זאת, מה שצויין על ידי פקידת הנתבע כאילו הוא 16 ימים, היה למעשה 16 שעות, כעולה מהתלוש (נ/31). סך הכל - 15 ימי עבודה בחודש זה. 21. בחודש יולי 1999 עבדה התובעת 5 ימים באגודה לקידום החינוך. לגרסת התובעת, היא עבדה באותו חודש עוד 4 ימים ב"משאבי אנוש". הנתבע מכחיש זאת, אך עיון במסמכים הכלולים ב-ת/3, מעלה כי יש שם תלוש משכורת המשקף 4 ימי עבודה ב"משאבי אנוש" בחודש יולי 1999, על כן, אנו מקבלים בענין זה את גרסת התובעת. סך הכל - 9 ימי עבודה בחודש זה. 22. בחודש אוגוסט 1999 עבדה התובעת 6 ימי עבודה באגודה לקידום החינוך. 23. בחודש ספטמבר 1999, עבדה התובעת יום עבודה אחד, באגודה לקידום החינוך. 23. עיקר המחלוקת העובדתית בין הצדדים נוגעת לימי עבודתה של התובעת בחודש אוקטובר 1999. אין חולק כי באותו חודש עבדה התובעת 13 ימי עבודה אצל חברת "שף בבית". המחלוקת היא לגבי עבודתה של התובעת בחברת "קלד". התובעת גורסת כי עבדה 20 ימי עבודה באותה חברה, שעה אחת בכל יום עבודה. הנתבע גורס כי התובעת עבדה רק 5 ימי עבודה באותה חברה. עיון בראיות שבפנינו משכנע כי אין לקבל את גרסתה של התובעת. התובעת עצמה טענה בפני בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, בתביעתה כנגד "קלד" כי עבדה אצל "קלד" מיום 5.10.99 ועד ליום 10.10.99. טענה זו לא היתה רק בעת הדיון (דיון שהתובעת טענה כי "הלחיץ" אותה), אלא אף בכתב התביעה שהתובעת הגישה ובנספח לאותו כתב תביעה. גם גליון הנוכחות שנערך בחברת "קלד" (נ/9) התאים לגרסתה המקורית של התובעת, ואין הוא מתיישב כלל עם גרסתה הנוכחית. לפי גליון נוכחות זה, התובעת עבדה בימים 7,6,5 ו-8 באוקטובר, ולאחר מכן ביום 10.10.99. "קלד" שילמה לתובעת הפרש של שעות עבודה, בשל האיחור בתשלום. התשלום המלא ש"קלד" שילמה לתובעת היה על 30 שעות עבודה, למרות שהיא עבדה פחות מ-20 שעות. במכתב של "קלד" מיום 19.5.00 (נ/22), נאמר כי שולמו לתובעת 30 ימי עבודה, אך ברור כי מדובר בטעות, שכן צירוף תלושי המשכורת שהוצאו לתובעת לחודשים אוקטובר ונובמבר 1999 מעלה כי שולמו לתובעת שכר בגין 30 שעות. (ימי העבודה בפועל היו 5 ותו לא). לפיכך, סך כל ימי העבודה בחודש זה היה 18. 24. בחודש נובמבר 1999, עבדה התובעת 7 ימים אצל אשר כהן ועוד 5 ימים במכללת "עתיד", סך הכל - 12 ימי עבודה בחודש זה. 25. בחודש דצמבר 1999, עבדה התובעת 4 ימים אצל מר אשר כהן. בנוסף לכך, עבדה התובעת גם במכללת "עתיד". לגרסת הנתבע, התובעת עבדה ב"עתיד" 9 ימי עבודה ואילו התובעת גורסת כי היא עבדה 10 ימי עבודה באותו חודש. בחינת תלוש המשכורת שהוציאה "עתיד" לאותו חודש (נ/5) מעלה כי מדובר על 9 ימי עבודה (זאת ניתן לראות בהתאם ל"נסיעות"), ואין חולק על כך, אלא שלטענת התובעת, מאוחר יותר, בחודש מרץ 2000, הוצא לתובעת תלוש נוסף בגין יום העבודה הנוסף שהיה לה בחודש דצמבר 1999. עיון בתלוש הנוסף (ת/12), מעלה כי מדובר על הפרשי שכר בגין עוד 5 שעות והדבר מתיישב עם גרסת התובעת, כך שאנו מקבלים את גרסתה בענין זה. לפיכך, סך הכל - 14 ימי עבודה בחודש זה. 26. בחודש ינואר 2000, עבדה התובעת 3 ימים אצל אשר כהן ועוד 18 ימים במכללת "עתיד", סך הכל - 21 ימי עבודה בחודש זה. 27. מכאן, שמפברואר 1999 ועד ינואר 2000, עבדה התובעת 137 ימי עבודה, לפי הפירוט הבא: בחודש פברואר 1999 - 4 ימים. בחודש מרץ 1999 - 13 ימים. בחודש אפריל 1999 - 12 ימים. בחודש מאי 1999 - 12 ימים. בחודש יוני 1999 - 15 ימים. בחודש יולי 1999 - 9 ימים. בחודש אוגוסט 1999 - 6 ימים. בחודש ספטמבר 1999 - יום אחד. בחודש אוקטובר 1999 - 18 ימים. בחודש נובמבר 1999 - 12 ימים. בחודש דצמבר 1999 - 14 ימים. בחודש ינואר 2000 - 21 ימים. 23. ביום 15.3.99, בעת שהתובעת נסעה מעבודתה למעונה - אירעה לה תאונת דרכים. כתוצאה מהתאונה - ניתנו לתובעת תעודות אי-כושר לתקופה שמיום 15.3.99 ועד ליום 1.4.99. 24. בחודש נובמבר 1999, היתה התובעת חולה למשך 11 ימים (מיום 15.11.99 ועד ליום 25.11.99). אמנם, ב"כ הנתבע הביעה בסיכומיה ספק בקשר לכשרותה של תעודת המחלה בענין זה (ת/9), אך לדעתנו - בהעדר ראיה על פסלות התעודה, אין כל סיבה שלא להאמין למה שנרשם בה ונחתם על ידי רופאה, אף אם התעודה ניתנה במועד מאוחר יותר. אנו מקבלים כנכון את האמור בתעודת המחלה. 25. התובעת טענה שהיא קיבלה "חופשה" ממעבידיה השונים. בחינת המסמכים שבפנינו מעידה כי התובעת קיבלה מחלק ממעבידיה "תמורת חופשה", לפי סעיף 15 בחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951, באשר היא לא עבדה תקופה של 75 ימים אצל מעביד אחד. מכאן, שהתובעת לא הוכיחה כי היא יצאה לחופשה שנתית בתשלום. היא כן הוכיחה שהיא קיבלה תמורת חופשה. 26. עד כאן - קבענו את העובדות הנחוצות להכרעה בתובענה. מכאן ואילך, נבחון את שאלת זכאותה של התובעת לדמי אבטלה ואת ענין החובות שהנתבע מייחס לתובעת. זכאותה של התובעת לדמי אבטלה 27. סעיף 160 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "החוק"), קובע כי מובטל זכאי לדמי אבטלה, אם הוא השלים את תקופת האכשרה שנקבעה לו. תקופת האכשרה נקבעה בסעיף 161 לחוק. לפי סעיף 161(א)(1)(ב) (החל על עובד שהוא בגדר "שכיר יום", כמו התובעת), תקופת האכשרה היא "150 ימים שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה תוך 360 הימים בתכוף לתאריך הקובע". התאריך הקובע - מוגדר בסעיף 158 לחוק, כיום "ה-1 בחודש שבו התחילה תקופת האבטלה, ובלבד שחלפו 12 חודשים לפחות מה-1 בחודש שבו התחילה תקופת האבטלה הקודמת". המונח "תקופת אבטלה" לא הוגדר בחוק, אולם ניתן להבין שתקופת אבטלה של מבוטח מסויים מתחילה כאשר המבוטח מתחיל להיות בגדר "מובטל". לענין זה נקבע בסעיף 163 לחוק את מי רואים כמובטל. בהוראה האמורה בסעיף 163 לחוק נאמר כי רואים אדם כמובטל אם הוא רשום כמחוסר עבודה בלשכת התעסוקה ולשכת התעסוקה לא הציעה לו עבודה מתאימה. 28. התובעת, החלה להיות מובטלת בחודש פברואר 2000 (התייצבותה הראשונה בתקופה זו בלשכת שירות התעסוקה, היתה ביום 15.2.00 - ראו נ/3). לפיכך, התאריך הקובע בעבור התובעת הוא יום 1.2.00. 360 הימים שטרם יום 1.2.00 התחילו ביום 5.2.99. 29. סעיף 161(ג)(3) לחוק, קובע כי במנין ימי האכשרה של מובטל ייכללו גם ימי מחלה שבעדם היה העובד זכאי לדמי מחלה לפי חוק דמי מחלה, התשל"ו-1976. ימי אי-הכושר בגין תאונת העבודה שארעה ביום 15.3.99 - אינם בגדר ימי "מחלה", והזכאות לתשלום בגינם היא מכח הוראות החוק (חוק הביטוח הלאומי) ולא מכח חוק דמי מחלה. לכן ימי אי-הכושר האמורים אינם יכולים להיווסף לימי העבודה כחלק מתקופת האכשרה. בחודש נובמבר 1999, התובעת היתה - כאמור לעיל - חולה במשך 11 ימים. באותו חודש, היא כבר לא עבדה אצל מעבידיה הקודמים ("האגודה לקידום החינוך", "משאבי אנוש" ו"קלד"), אלא התחילה לעבוד אצל שני מעבידים אחרים (אשר כהן ו"עתיד"). חודש זה היה חודש העבודה הראשון אצל שניהם (אצל האחד היא עבדה בכל החודש במשך 7 ימים, ואצל השני - 5 ימים). לפיכך, בעת מחלתה בחודש נובמבר 1999, התובעת עוד לא היתה זכאית לדמי מחלה לפי חוק דמי מחלה משני מעבידיה החדשים. על כן, גם ימי המחלה בחודש נובמבר 1999 אינם מצטרפים לימי העבודה כחלק מתקופת האכשרה. 30. סעיף 162(2) לחוק, מאפשר להוסיף על מנין 360 הימים שבהם בוחנים את צבירת תקופת האכשרה, ימי תאונה או מחלה (עד ל- 180 ימים). התובעת היתה באי-כושר לעבודה בשל תאונת העבודה במשך 18 ימים והיתה חולה במשך 11 ימים, כאמור לעיל. ימים אלה, אמורים אכן להצטרף ל- 360 הימים שבהם בוחנים את צבירת תקופת האכשרה. אשר על כן, במקום להתחיל לבדוק את צבירת תקופת האכשרה החל מיום 5.2.99, יש להתחיל לעשות כן החל מ- 29 ימים לפני מועד זה, כלומר - החל מיום 8.1.99. אולם, התובעת לא עבדה כלל בחודש ינואר 1999, ועל כן - אין משמעות (מבחינת צבירת תקופת האכשרה) להוספת ימי התאונה והמחלה על תקופת ההתייחסות בת 360 הימים. 31. התוצאה היא - כי התובעת לא צברה תקופת אכשרה מספקת טרם תקופת האבטלה שהחלה בחודש פברואר 2000. 32. על כן, אנו דוחים את התביעה לדמי אבטלה. ה"חוב" בגין עודף דמי האבטלה בתקופה הקודמת 33. כאמור כבר לעיל, לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי אכן היה חוב בגין עודף דמי אבטלה (שנוצר בשל העובדה שמחלקת האבטלה של הנתבע לא היתה מקושרת עם מחלקת הגביה שלו), ולא עלה בידי הנתבע להוכיח מה סכום אותו חוב. 34. לפיכך, אנו מקבלים את תביעתה של התובעת בענין חוב נטען זה, וקובעים כי על הנתבע להימנע מלייחס לתובעת חוב כלשהו בגין עודף דמי אבטלה ששולמו לתובעת בתקופת האבטלה שבגינה הוגשה התביעה לדמי אבטלה ביום 16.8.98. ה"חוב" בדמי הביטוח 35. כאמור לעיל, גם בענין הפרש דמי הביטוח הנטענים על ידי הנתבע, לא הצליח הנתבע להוכיח מה בדיוק הוא טוען כלפי התובעת ואיזה חוב יש לה. לשם הבנת עמדתו של הנתבע, היינו אמורים להתבסס על הנחה בענין הסך 35,880 ש"ח שהופיע לפתע בתעודת עובד הציבור של מר יוסף אגסי. גם כשהתבססנו על הנחתנו זו, מצאנו "חוב" בדמי ביטוח שהוא בסך (קרן) של 273 ש"ח בלבד. 36. אשר על כן, אנו ממליצים לנתבע למחוק ברישומיו את החוב המיוחס לתובעת בענין דמי הביטוח המגיעים ממנה כעצמאית בגין שנת 1999. עם זאת, אם הנתבע יעמוד על דעתו שיש לתובעת חוב בגין דמי ביטוח כעצמאית לשנת 1999, הוא לא יהיה זכאי לייחס לתובעת חוב העולה על סך 273 ש"ח, ולא יהיה זכאי להוסיף לסכום קרן זה דבר מלבד הפרשי הצמדה למדד החל מיום 1.1.00 (הנתבע הסכים, כאמור, לוותר על הקנס). לסיכום 37. אנו דוחים את התביעה לדמי אבטלה. אנו מקבלים את התביעה בענין החוב הנטען של עודף דמי אבטלה ששולם בתקופה קודמת ומורים לנתבע שלא לייחס לתובעת חוב בענין זה. אנו מקבלים חלקית את התביעה בענין החוב הנטען בדמי ביטוח כעצמאית לשנת 1999, ואנו מאפשרים לנתבע לייחס לתובעת חוב בענין זה בסך מירבי של 273 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מיום 1.1.00. עם זאת, אנו ממליצים לנתבע שלא לעמוד גם על ייחוסו של "חוב" זה. 38. לאור קבלתה החלקית של התביעה ולאור העובדה שמעדותה של התובעת עולה כי לפחות חלק מטענותיה כלפי היחס שלו היא זכתה אצל הנתבע - היו טענות מוצדקות (הנתבע התנגד להגשת הקלטת שממנה היה ניתן ללמוד אם הטענות אינן מוצדקות, כך שאין סיבה שלא לקבל את עדותה של התובעת בענין זה), היה מקום, לכאורה, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת הוצאות משפט. עם זאת, משמצאנו שאת עדותה של התובעת בענין מספר ימי עבודתה בחודש אוקטובר 1999 אצל "קלד" יש לדחות מכל וכל, כעדות בלתי נכונה, אנו מוצאים לנכון שלא לחייב את הנתבע בהוצאות משפט כלשהן. 39. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. דמי אבטלה