הנשיא (גולדברג) 1. האם סגן ראש רשות מקומית בשכר מבוטח בענף ביטוח אבטלה על פי פרק ו'1 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ"ח-1968 (להלן-חוק הביטוח הלאומי)? זו השאלה העומדת בפנינו. 2. העובדות הצריכות לעניין זה: א) המערער עבד תקופה ממושכת כעובד בקופת חולים הכללית. בחודש מרץ 1990 נבחר לסגן ממלא מקום ראש המועצה המקומית בירוחם בשכר, ואז עזב את עבודתו בקופת חולים; ב) במשך כל תקופת כהונתו במועצה, שולמו בגינו דמי ביטוח כ"עובד"; ג) עם סיום כהונת המועצה ביקש המערער לחזור ולעבוד בקופת חולים, אך זו סרבה לקבלו; ד) המערער נשאר מחוסר עבודה ודרש דמי אבטלה, אך המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו בטענה שאין לראותו כ"עובד", בתקופה שבה כיהן כסגן ראש מועצה. 3. בית-הדין האזורי דחה את תובענת המערער נגד המוסד בקובעו כי סגן ראש מועצה בשכר אינו "עובד" כמשמעות הדיבור במשפט העבודה. על קביעה זו הערעור שלפנינו. 4. טענת המערער היא כי הביטוי "עובד" שבהגדרת "מבוטח" לעניין ביטוח לעניין ביטוח אבטלה סעיף 127א לחוק הביטוח הלאומי), רחב יותר ממשמעות הדיבור בחקיקה בעניינים אחרים. הוא מסתמך, בין היתר, על סעיף 156 לחוק הביטוח הלאומי, על סעיפים אחרים בו, ועל העובדה שאין פטור מפורש מתשלום דמי ביטוח בענף ביטוח אבטלה לגבי סגן ראש רשות מקומית בשכר. עוד טען המערער למניעות. לגרסתו, משקיבל המוסד לביטוח לאומי פרק זמן כה ארוך דמי ביטוח עבור המערער כ"עובד", ובכלל זה דמי ביטוח בגין ביטוח אבטלה, אין המוסד יכול להתנער מהחובה לשלם למערער דמי אבטלה שעה שהוא עונה על אמות המידה לתשלום. המוסד תמך בפסק-דינו של בית-הדין האזורי, ומטעמיו. עד כאן טענות הצדדים. 5. א. נקודת המוצא לשאלה אם סגן ראש רשות מקומית בשכר הוא "מבוטח" לענייננו, היא הגדרת המונח "מבוטח", לעניין ענף ביטוח אבטלה, כפי שהיא מופיעה בסעיף 127א לחוק הביטוח הלאומי: "מבוטח"- (1) תושב ישראל או תושב ארעי שמלאו לו שמונה עשרה שנה ועוד לא מלאו לו ששים וחמש שנים, והוא עובד הזכאי לשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח בעדו;" (ההדגשה הוספה). בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומי, הוא סעיף ההגדרות, מצויה הגדרה למונח עובד; אולם הגדרה זו באה להרחיב, אך לא להגדיר ("'עובד' - לרבות בן משפחה...). מכאן, שלצורך קביעת מעמדו של המערער עלינו להיזקק לאמות המבחן הרגילות לקביעת מעמדו של המערער כ"עובד"; ב. לא אחת הזדמן לבית-דין זה לדון במעמדם של נושאי תפקיד מכוח חוק כ"עובדים". בכל המקרים הגיע בית-דין זה למסקנה כי לא ביחסי עובד-מעביד עסקינן, כך למשל נאמר: "ברור שנשיא המדינה, שרים, חברי כנסת ושופטים משרתים את המדינה, אף אין הם עושים זאת מכוח קשר חוזי, כי אם מכוח מעמד, והמסדיר את היחסים בינם לבין המדינה עולה מאותו מעמד" (דב"ע לה/19 - 3 [1], בע' 420). דברים דומים, בשינויים המחויבים, ניתן לומר לגבי ראש רשות מקומית וסגניו בשכר, המכהנים מכוח חוק, ושכרם משולם מכוח חוק (פקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], סעיף 1; צו המועצות המקומיות (א), התשי"א-1950, סעיף 115). מכוח הלכה זו בפרשת אלבינגר [1] הנ"ל נפסק, כי גזבר מועצה דתית אינו "עובד", אף כי הוא מקבל שכר עבור מילוי תפקידו (דב"ע שם/5 - 2 [2], בע' 33) וכך גם ראש איגוד ערים, המקבל גמול בעת מילוי תפקידו (דב"ע מד/82 - 3 [3], בע' 223). ערים אנו לביקורת שנמתחה על הלכה זו (ר' בן ישראל [9]: "ה'נבחר' ו'בעל התפקיד על פי דין' - האמנם עובדים הם?"), אולם אין אנו מוצאים לנכון לסטות מההלכה, על פיה "ביסודם של יחסי עובד-מעביד קיימת התקשרות חוזית היוצרת רקמה הדדית של זכויות וחובות" (דב"ע מה/51 - 0 [4], בע' 412) בעוד סגן ראש רשות מקומית בשכר הוא "נבחר", המבצע את עבודתו מכוח מעמד, ולא מכוח חוזה; ג) על כך שגם המחוקק לא ראה בראשי רשויות מקומיות וסגניהם בשכר "עובדים", ניתן ללמוד בין היתר מן העובדה שגמלאותיהם משתלמות על פי חוק מיוחד (חוק הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977; החלטת הרשויות המקומיות (גמלאות לראש רשות וסגניו), התשל"ז-1977). 6. א) בא-כוח המערער שם יהבו על סעיף 156 ועל סעיף 157(ד'1) לחוק הביטוח הלאומי, שעניינו תשלום דמי ביטוח. וזה לשונם של סעיפים אלה: "156. (ב) לעניין פרק זה רואים כעובד גם את מי ששכרו נקבע בחוק או על ידי החלטת הכנסת או על פיה, ואת החייב בתשלום השכר רואים כמעבידו". "157. (ד'1) כל מבוטח לפי פסקה (1) להגדרת מבוטח שבסעיף 127א ישתלמו בעדו דמי ביטוח אבטלה"; ב) האמור בסעיפים אלה אינו מועיל למערער. בסעיף 156 נאמר מפורשות "לעניין פרק זה", ופרק זה עניינו, כפי שכותרתו מעידה עליו, "דמי ביטוח". מכאן - שרק לעניין דרך התשלום והשאלה על מי מוטלת חובת התשלום רואים כעובד גם את מי ששכרו נקבע בחוק. זאת ועוד. בסעיפים הקטנים של סעיף 157 מאוזכר פעמיים "עובד". הדברים אמורים לגבי פסקה (ג) ו-(ד3). לגבי אותם סעיפים קטנים, ולגביהם בלבד, יש ליישם את האמור בסעיף 156, ז.א. שהדיבור "עובד" באותם סעיפים קטנים מתייחס אף למי ששכרו נקבע בחוק או בהחלטת הכנסת או על פיה. כאשר נקט המחוקק בדיבור "מבוטח" - פי שעשה בסעיפים קטנים רבים הכלולים בסעיף 157 לחוק הביטוח הלאומי, לרבות סעיף קטן (ד'1), יש לפנות לפרק הרלבנטי בחוק כדי לראות מיהו "מבוטח". 7. הכלל הוא כי לביטוי "עובד" אין ליתן משמעות אוניברסלית (ע"א 515/78, 502, 79/79 [5], בע' 758), אלא יש לפרשו לפי המטרה שהוא נועד לשרת (ע"א 165/82 [6]). מטרת ביטוח אבטלה הינה להבטיח קיום למי שמתפרנס ממשכורתו, השלים תקופת הכשרה, ואיבד לאחר מכן את מקום עבודתו. האם ניתן לומר כי מטרה זאת מכוונת גם למי ששכרו נקבע על פי חוק (כגון חבר כנסת, נבחר, שופט וכדומה)? ענייננו אינו מאפשר להשיב בחיוב לשאלה האמורה, וזאת מכמה טעמים: הראשון - כבר נפסק כי "למונח 'עובד' במשפט בכלל ובמשפט העבודה בפרט, בפי משפטן לעניין המשפט, ובפי אלה העושים בתחום יחסי עבודה לעניין יחסי עבודה - משמעות "מקצועית" בבחינת "טרמינוס טכניקוס" (דב"ע לו/8 - 2 [7], בע' 474). ובהמשך: "לא מצאנו, לא בהלכה ולא בפסיקה, כי יתנו למונח 'עובד' משמעות משתנה מחוק לחוק. אמת נכון הדבר: יש ולעניין חוק מסוים ירחיב המחוקק משמעות המונח, כגון העמדת חבר אגודה שיתופית בגדר 'עובד', ויש וההרחבה תבוא מעצם הנושא, כגון ראיית מחוסר עבודה כ'עובד', לעניין משפט העבודה הארגוני או לעניין ביטוח אבטלה. באמור אין כדי לפגוע בכלל, והכלל הוא כי מי שהינו 'עובד' במשמעות שהמשפט נתן למונח - הינו עובד לכל דבר, ומי שאינו עובד במשמעות האמורה אינו 'עובד' כלל; כל זה, באין הוראה מפורשת אחרת או עת מעצם הנורמה המשפטית עולה, כי אין ליישמה כלל אלא אם מייחסים משמעות מיוחדת לדיבור 'עובד', כגון 'עובד' לעניין ביטוח אבטלה" (שם, שם). ודוק - ההרחבה של המונח "עובד" לעניין ביטוח אבטלה נועדה לכלול "מחוסר עבודה" בגדר אותו מושג, אולם היא לא נועדה לכלול את "מי ששכרו משתלם מכוח חוק". אכן הרישה של המובאה סותרת את המקובל על-פיו למונח "עובד" משמעות אוניברסלית, כך שאת האמור באות פסק-דין יש לפרש רק "שעה שמדובר בקביעת מעמד לעניין חוק מחוקי העבודה או הבטחון הסוציאלי" (מ' גולדברג [10]: "'עובד ו'מעביד' - תמונת מצב", בע' 24). השני - המחוקק הבחין הבחן היטב בין "עובד" לבין מי ששכרו נקבע בחוק או על פיו; זאת אנו למדים מסעיף 156 עצמו, וגם מהוראת סעיף 31 לחוק הביטוח הלאומי, הקובע מי מבוטח בענף ביטוח נפגעי עבודה, ומפורטים בו, בצד "עובד" (סעיף קטן (א)(1)), גם "מי ששכרו נקבע בחוק או על פיו" (סעיף קטן (א)(9)), ובסעיף קטן (ב), נקבע כי "לגבי מבוטח לפי פסקה (9) יראו כמעבידו את החייב בתשלום השכר לו". השלישי - המחוקק, בפרק דמי ביטוח, הבחין בין "עובד" לבין "מי ששכרו נקבע בחוק או על ידי החלטת הכנסת או על פיה", ורק לעניין גביית דמי הביטוח קבע דין אחד לשניהם (ראה סעיף 6 לעיל). 9. טענת המניעות לא תוכל לעמוד. אין מניעות נגד הוראות חוק מפורשות, והעובדה ששולמו בגין המערער דמי ביטוח שכללו דמי ביטוח אבטלה, אין בה כדי לזכותו בדמי ביטוח אבטלה, אם הוא אינו "מבוטח" מכוח החוק בענף ביטוח זה (דב"ע מז/89 - 02 [8], בע' 32). 10. שניים מחברי המותב בדעה כי יש לקבל את הערעור, בעיקר מן הטעם הבא: א) לבחינת השאלה מיהו "עובד בשכר שמעבידו חייב בתשלום דמי ביטוח עבורו - כמוגדר בהגדרת "מבוטח" בסעיף 127א לחוק הביטוח הלאומי, יש לפנות לפרק ח' לחוק שעניינו הסדר החבויות לתשלום דמי ביטוח במקרים שונים, לרבות דמי ביטוח אבטלה; ב) מעצם הגדרת "מבוטח" בביטוח אבטלה יש זיקה הדוקה בין סעיף 127א' המגדיר "מבוטח" לבין פרק ח' לחוק - באשר מפרק ח' יש לשאוב פתרונים מיהו "עובד בשכר" וכלום יש לו "מעביד" החייב בתשלום דמי ביטוח עבורו, כאמור בהגדרת מבוטח בסעיף 127 א' הנ"ל; ג) פרק ח' פותח בהוראת-על החולשת על כל העניינים המוסדרים בו (סעיף 156(ב)), וזו לשונה: "לעניין פרק זה רואים כעובד גם את מי ששכרו נקבע בחוק על ידי הכנסת או על פיה ואת החייב בתשלום השכר רואים כמעבידו". אין חולק כי המערער משתייך לקטגוריית המועסקים ששכרם נקבע על פי חוק; ד) כאמור, מסדיר פרק ח' גם את חבות תשלום דמי ביטוח אבטלה בקבעו בסעיף 157(ד1) לאמור: "כל מבוטח לפי פסקה (1) להגדרת מבוטח שבסעיף 127א', ישתלמו בעדו דמי ביטוח אבטלה". סעיף 157(ד1) הנ"ל, כמו יתר סעיפי פרק ח' נשלטים כולם על ידי הגדרת-העל שבסעיף 156(ב), המרחיבה את המונח "עובד" כמצוטט לעיל. אי לזאת יש לקרוא אל תוך המונח "עובד" שבהגדרת סעיף 127א' לחוק את הפסקה המרחיבה שבסעיף 156(ב), ולהכליל באורח זה בהגדרת "עובד" גם את מי ששכרו נקבע בחוק או על פיו. מכוח אותה הוראה יש לעובד על פי חוק "מעביד" (מי שחייב בתשלום שכרו) החייב בתשלום דמי ביטוח אבטלה בעדו כהוראת סעיף 157(ד1) הכלולה בפרק ח' לחוק; ה) כבר מן הטעם הזה נכלל המערער בהגדרת "מבוטח" בביטוח אבטלה, והוא זכאי לדמי אבטלה, ואין צורך להידרש ליתר טענותיו של בא-כוח המערער. 10. סוף דבר - הערעור נדחה ברוב דעות. אין צו להוצאות. רשויות מקומיותדמי אבטלה