1. במכתבו מיום 10/5/09, הודיע הנתבע לאשתו של התובע כי הוא דוחה את תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה בעבור חודש אפריל 2009. הטעם לאותה דחיה, היה נעוץ בטענת הנתבע על כך שאשת התובע לא התייצבה כנדרש בלשכת שירות התעסוקה, בחודש אפריל 2009. כהמשך לאותה דחיית תביעה, הודיע הנתבע לתובע, במכתבו מיום 7/7/09, על כך שנוצר לו "חוב" בסך 2,996 ₪ שאותו עליו להשיב לנתבע. "חוב" זה הוסבר במכתב בכך שלא היתה לבני הזוג זכאות לגמלת הבטחת הכנסה בחודש אפריל 2009, בשל אי-ההתייצבות הנטענת של אשת התובע בלשכת שירות התעסוקה, באפריל 2009. כנגד כך - הוגשה התובענה שבפנינו. בכתב התביעה, טען התובע כי אשתו, הוא וילדיהם מתפרנסים רק מגמלת הבטחת הכנסה, וכי אשתו לא התייצבה בלשכת שירות התעסוקה רק במועד שבו היא היתה חולה, לפי אישור רפואי על מחלתה. 2. הנתבע, בכתב הגנתו, טען כי החלטתו מבוססת על הדין, באשר אשת התובע לא התייצבה כנדרש בשירות התעסוקה בחודש אפריל 2009. הנתבע אישר כי הומצאה לו תעודת מחלה על כך שאשת התובע אכן היתה חולה בתקופה שמיום 14/3/09 ועד יום 30/4/09, אלא שלטענת הנתבע, תעודת המחלה אינה מעידה על אי-יכולתה של אשת התובע להתייצב בלשכת שירות התעסוקה. לכתב ההגנה צירף הנתבע תעודת עובדת ציבור שלפיה,רופא הנתבע אישר כ"העדרות מוצדקת" רק את תקופת אשפוזה של אשת התובע (מיום 14/3/09 ועד יום 16/3/09), ועוד שבועיים לאחר מכן - כפי שהומלץ במכתב השחרור מבית החולים. אולם, אף שרופא הנתבע קיבל הסברים מרופא המשפחה ומרופא כירורג בקשר לאי-כושרה של אשת התובע לעבוד במהלך חודש אפריל 2009, הוא לא השתכנע מכך, וקבע כי לא היתה הצדקה לחופשת מחלה מעבר לחודשיים מאז השחרור מאשפוז. 3. בטרם נברר את גורל התובענה, ברצוננו להעיר הערת אגב, שאינה קשורה ישירות לתובענה זו, אך יש לה זיקה ברורה אליה. מחלוקות כפי שהתגלעו מכתבי הטענות בתובענה זו, אינן נדירות בבית הדין, והן חוזרות על עצמן, בוריאציות שונות, מדי מספר חודשים. בעבר, ניתנו בבית דין זה מספר פסקי דין שבהם התקבלו תביעותיהם של מבוטחים במצב דומה. בשנים שלאחר מכן, נראה כי לא היה צורך בכך, שכן משהתעוררה בעיה מסוג זה, הומלץ לנתבע לשקול מחדש את עמדתו, ובדרך כלל - הוא הגיע בעצמו למסקנה שדין התביעה להתקבל. בהתאם לכך, גם בתובענה זו ניתנה לנתבע המלצה, בהחלטה מיום 15/4/10, לשקול אם אין מקום לקבל את התביעה. הנתבע, למרבה ההפתעה, הודיע כי הוא אינו מסכים לכך. ההפתעה האמורה, מובנת על רקע הנסיון המצטבר בשנים האחרונות שלפיו - כאמור - הנתבע אינו נוהג לעמוד על דחיית תביעותיהם של מבוטחים שזכאותם לגמלת הבטחת הכנסה נשללה בשל אי-התייצבות בלשכת שירות התעסוקה בזמן שלגביו יש אישור רפואי של שירות רפואי מוסמך על כך שהם היו חולים. ההפתעה היתה גדולה עוד יותר, כשהתברר לאחר מכן, שאין מדובר באיזה שינוי מדיניות של הנתבע, אשר החליט לחזור בו מהמדיניות שננקטה על ידיו בשנים האחרונות, שכן בתובענה אחרת, שנדונה לאחר שהנתבע כבר הודיע בתובענה זו כי הוא אינו מסכים להמלצה, הנתבע שב להרגלו מהשנים האחרונות וכן הסכים לקבלת התביעה במקרה שנדון באותה תובענה (שלדעתנו - דומה עקרונית למקרה שנדון כעת בפנינו). כוונתנו לתובענה שנדונה בתיק ב"ל 14335-07-10 שיבלי - המוסד לביטוח לאומי, אשר בה ניתן פסק דין המקבל את התביעה, בהסכמת הנתבע, ביום 12/8/10. מכאן, שעמדתו של הנתבע בתובענה הנוכחית, אינה תוצאה של החלטתו לשנות את מדיניותו, אלא היא תוצאה של איזושהי סטיה זמנית מהקו שהנתבע נקט בשנים האחרונות, סטיה שהמקור שלה לא מובן לנו, אך גם אינו מענייננו. עם זאת, אנו ממליצים לנתבע לגבש לעצמו מדיניות אחידה בתובענות מסוג זה, כדי שלא יימצא שהמבוטחים יהיו נתונים לחסדיהם של שינויים אקראיים בעמדותיו של הנתבע. משהערנו את הערתנו זו, נחזור לדון בתובענתו של התובע. 4. בשל כך שהצדדים לא הגיעו להסכמה, נקבע התיק לישיבת הוכחות בפנינו, אך במהלך הישיבה שנקבעה להוכחות, התברר כי אין בין הצדדים מחלוקת עובדתית. לפיכך, לא שמענו ראיות בתובענה, ואנו נותנים פסק דין זה על סמך העובדות המוסכמות. אלה העובדות 5. התובע - כעולה מהאמור לעיל - הוא אדם נשוי. שני בני הזוג אינם עובדים, והם הגישו לנתבע תביעה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה, בעילה של "מחוסרי עבודה" (ראו את האמור בתחילת תעודת עובדת הציבור שצורפה לכתב ההגנה). 6. ביום 14/3/09, אושפזה אשתו של התובע בבית חולים, כדי לעבור ניתוח. היא עברה את הניתוח ונותרה מאושפזת עד יום 16/3/09. בתעודת השחרור מבית החולים הומלץ לאשת התובע להיות בחופשת מחלה במשך שבועיים. 7. לאחר שחרורה מבית החולים, היתה אשת התובע בטיפול אצל רופא המשפחה וכן אצל רופא מומחה בתחום הכירורגיה, שניהם רופאי שרותי בריאות כללית. רופאים אלה המליצו על המשך חופשת המחלה עד יום 30/4/09. 8. בהסתמך על אישורי המחלה שהיו לה, לא התייצבה אשת התובע בלשכת שירות התעסוקה בחודש אפריל 2009. 9. תעודות המחלה הובאו לעיונו של רופא הנתבע. רופא הנתבע היה בקשר עם רופא המשפחה ועם הרופא הכירורג, אך הגיע למסקנה שחופשת המחלה המוצדקת בעבור אשת התובע, היתה רק במשך הזמן שננקב בתעודת השחרור מבית החולים. לדעת רופא הנתבע, לא היתה הצדקה לחופשת מחלה במהלך חודש אפריל 2009. 10. בהסתמך על עמדת רופא הנתבע ונוכח אי-התייצבות אשת התובע בלשכת שירות התעסוקה בחודש אפריל 2009 - דחה הנתבע את תביעת אשת התובע לגמלת הבטחת הכנסה בעד חודש אפריל 2009, ודרש מהתובע להשיב לו את ה"חוב" שנוצר עקב כך שמלכתחילה שולמה הגמלה בעד חודש זה. גורל התביעה 11. מהתנהגותו של הנתבע בכך שהוא מצא לנכון להביא את תעודות המחלה לחוות דעתו של רופא הנתבע, ניתן להניח שהוא נסמך על האמור בתקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982 (שתיקראנה להלן: "תקנות הביצוע"), נאמר: "(א) לתביעה לגימלה יצורף אישור רפואי המעיד, כי - (1) התובע אינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי בגלל מחלה הנמשכת יותר מ-30 ימים רצופים - אם עילת תביעתו היא שמתקיימים בו תנאים אלה; (2) החולה זקוק להשגחה תמידית תקופה של 45 ימים רצופים לפחות - אם עילת תביעתו היא שהוא מטפל בחולה כאמור. (ב) באישור רפואי כאמור בתקנת משנה (א) יצויין גם מועד תחילת המחלה ומהותה, משך הזמן שבו מתקיימים, עד למתן האישור, התנאים האמורים בפיסקאות (1) או (2) לתקנת משנה האמורה וכן משך הזמן המשוער שבו עלולים להמשיך ולהתקיים תנאים אלה. (ג) אישור כאמור בתקנת משנה (א) יינתן : (1) לגבי חולים שהם חברי קופות חולים שהוסמכו בשירות רפואי לפי סעיף 89(א)(3) לחוק הביטוח - בידי רופא קופת החולים; (2) לגבי חולים שהם עובדיו של בית חולים שהוסמך כאמור כשירות רפואי - בידי רופא אותו בית החולים; (3) לגבי חולה אחר - בידי הרופא המטפל; (4) לגבי חולה המאושפז בבית חולים - גם בידי רופא בית החולים. (ד) רופא מוסמך רשאי לדרוש, הבהרות ופרטים נוספים, לרבות רישומים רפואיים בכל ענין הקשור באישור הרפואי, והכל אם המידע דרוש לצורך מתן חוות דעתו בדבר מצב בריאותו וכושרו של התובע לעבוד, הצורך בהשגחה תמידית עליו ובדבר תקופת תוקפו של האישור הרפואי. (ה) בהחלטתו בתביעה, יביא פקיד תביעות בחשבון את חוות דעתו של הרופא המוסמך. (ו) בתקנה זו, 'רופא מוסמך' - כמשמעותו בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956". 12. כאמור לעיל, עילת תביעתם של התובע ושל אשתו לגמלת הבטחת הכנסה לא היתה טענתם בדבר העדר כושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתם, אלא טענתם שהם מחוסרי עבודה. כל אחת מהעילות האמורות נדונה בפסקה אחרת של סעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (שייקרא להלן: "החוק"). בעוד ענין העדר הכושר לעבוד ולהתפרנס מופיע בפסקה (1) לסעיף 2(א) לחוק (וכפוף לתנאים המפורטים באותה פסקה), הרי שענין העדר העבודה נדון בפסקה (2) לסעיף 2(א) לחוק. מכאן, שהתובע ואשתו לא השתיתו את תביעתם על סעיף 2(א)(1) לחוק אלא על סעיף 2(א)(2) לחוק. מדובר בשתי עילות שונות, ותנאי הזכאות לגמלה בכל אחת מהן - שונים. כיון שכך, דעתנו היא שתקנה 11 לתקנות הביצוע כלל אינה חלה על עניינם של התובע ושל אשתו, שכן לאור האמור בתקנת משנה (א) לתקנה 11 האמורה, האישורים הרפואיים האמורים בתקנה הם אישורים רפואיים המתייחסים לתובעי גמלה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק או לפי סעיף 2(א)(7) לחוק (העוסק במבוטח שעיקר זמנו מוקדש לטיפול בבן משפחה חולה). אם התקנה אינה חלה על עניינם של התובע ושל אשתו (שכאמור - תביעתם מושתתת על היותם מחוסרי עבודה, ולא על היות מי מהם מחוסר כושר לעבוד ולהתפרנס), הרי שיש לבחון אם התקיימו בתובע ובאשתו התנאים לגמלה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק. 13. התנאים הרשומים בסעיף 2(א)(2) לחוק הם שהמבוטח יהיה רשום בלשכת התעסוקה כמחוסר עבודה בהתאם לכללים שנקבעו לענין סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (שייקרא להלן: "חוק הביטוח הלאומי"). הכללים שנקבעו לענין סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי, נקבעו בתקנה 6(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה), התשל"ג-1972 (שתיקראנה להלן: "תקנות ביטוח אבטלה"), שבה נאמר כך: "רואים אדם רשום בלשכת העבודה כמחוסר עבודה, לענין סעיף 127ו(א) לחוק, אם נרשם בה כדורש עבודה בהתאם לתקנון שירות התעסוקה והתייצב לרישום כמחוסר עובדה בלשכת העבודה בימים ובשעות שקבעה לשכת העבודה למתן סידורי עבודה באותו מדור שבו שובץ ושהודעה עליהם פורסמה על לוח המודעות של אותה לשכת עבודה". מהאמור בסעיף 2(א)(2) לחוק ובתקנה המצוטטת לעיל, עולה כי התייצבותו בלשכת התעסוקה של מי שטוען לזכאות לגמלת הבטחת הכנסה מכח סעיף 2(א)(2) לחוק - אמורה להיות בהתאם לתקנון שירות התעסוקה (שייקרא להלן: "התקנון"), וכן בהתאם להודעות שפורסמו על לוח המודעות של הלשכה. 14. הנתבע לא הראה (ולמעשה גם לא טען ולא ביקש להראות), כי היו על לוח המודעות בלשכת התעסוקה מודעות שלפיהן יש חובה להתייצב בלשכה גם ביום שדורש העבודה חולה כשיש בידיו תעודת מחלה שניתנה על ידי רופא של שירות רפואי מוסמך. סביר מאד להניח שלא היתה מודעה מעין זו ואם היתה - הרי שקרוב לוודאי שתוכנה היה נפסל בשל חוסר סבירות קיצוני. אין מקום לדרוש מדורש עבודה להתייצב בלשכת התעסוקה כאשר הוא חולה וכשיש אישור רפואי המעיד על כך. העובדה שלאחר מעשה הביע רופא של הנתבע את דעתו על כך שלא היתה הצדקה לתעודת המחלה, אינה אמורה לשלול את דעתנו זו. בחודש אפריל 2009, חוות דעתו של רופא הנתבע טרם הגיעה לעולם. התובע ואשתו היו זכאים לסמוך על הרופא המטפל ועל הרופא הכירורג, שהמליצו על המשך חופשת המחלה, גם במהלך חודש אפריל 2009, ואשת התובע לא היתה חייבת להתייצב בלשכת התעסוקה בעת שהיתה חולה ורופאיה אישרו לה שהיא חולה. על כן, יש לקבוע שבכך שאשת התובע לא התייצבה בלשכת שירות התעסוקה בחודש אפריל 2009, אשת התובע לא הפרה את ההוראות שפרסמה לשכת התעסוקה. 15. כעת יש לבדוק אם אי-התייצבותה של אשת התובע בלשכת התעסוקה בימים שבהם היתה חולה, נוגדת את התקנון. ענין אי-התייצבותו של דורש עבודה בלשכה, מוסדר בסעיף 21 לתקנון, בו נקבעה סנקציה על דורש עבודה שלא התייצב בלשכה "ללא סיבה סבירה". "סיבה סבירה" מוגדרת באותו סעיף כסיבה שלדעת מנהל הלשכה - היא סיבה המצדיקה העדרות מעבודה לפי הנהוג ביחסי עבודה תקינים. לא יכול להיות חולק על כך שמחלה (המגובה בתעודת מחלה הניתנת על ידי רופא של שירות רפואי מוסמך), הינה סיבה המצדיקה העדרות מעבודה ביחסי עבודה תקינים. ענין זה נובע הן מההגיון והן מחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 ומתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז-1976. על כן יש לקבוע כי גם מחלה כאמור היא סיבה סבירה לאי-התייצבותו של דורש עבודה בלשכה, על פי התקנון. 16. מאחר שכאמור לעיל, אי-התייצבותה של אשת התובע בלשכת שירות התעסוקה בחודש אפריל 2009 לא היתה מנוגדת להוראות הלשכה ולא היתה מנוגדת לתקנון, שכן היא היתה חולה באותה עת, הרי שלפי סעיף 2(א)(2) לחוק, לפי סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי ולפי תקנה 6(א) לתקנות ביטוח אבטלה, אמורים לראות את אשת התובע כמי שהיתה רשומה כמחוסרת עבודה בלשכת התעסוקה, גם בחודש אפריל 2009, ולא ניתן לזקוף לחובתה או לחובת התובע את העובדה שהיא לא התייצבה בלשכת שירות התעסוקה בזמן המחלה שאושרה לה. 17. לבד מהעובדה שמבחינת התנאים הפרוצדורליים שנקבעו בחוק הגענו למסקנה שלא היה מקום לשלול את הזכאות לגמלה בגין אי-ההתייצבות בלשכת שירות התעסוקה בזמן המחלה, נעיר כי לענין זה יש גם פן מהותי, התואם את מטרת החוק. ההתייצבות של דורש עבודה בלשכת שירות התעסוקה, אינה מטרה בפני עצמה. ההתייצבות נועדה להגשים את המטרה של מציאת עבודה בעבור דורש העבודה. זה הייעוד העיקרי של לשכת שירות התעסוקה, בהתאם לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט-1959. כשמביאים בחשבון שמציאת העבודה היא המטרה, וההתייצבות בלשכה היא רק אמצעי להגשמתו, ברור עוד יותר שאין טעם בהתייצבות בלשכת התעסוקה בזמן מחלה. אם דורש עבודה יגיע ללשכת שירות התעסוקה כשהוא חולה, ממילא לא יהיה טעם להפנות אותו לעבודה באותו מועד. הרי גם אם הוא יופנה לעבודה, הוא לא יהיה אמור להתייצב אליה, ואם הוא יתייצב במקום עבודה כשבידיו תעודת מחלה שניתנה על ידי רופא קופת חולים, אסור יהיה למעביד באותו מקום עבודה להעסיק את דורש העבודה באותו זמן. נזכיר בענין זה את תקנה 2 לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ו-1976, אשר לפיה המעביד אינו רשאי לדרוש מעובד שמציג לו תעודת מחלה מאת רופא קופת חולים לעמוד לבדיקה בפני רופא מטעם המעביד. על כן, אין גם טעם הגיוני בחיובו של דורש עבודה להתייצב בלשכת שירות התעסוקה במועד שבו רופא של שירות רפואי מוסמך אישר כי הוא חולה. לסיכום 18. את ענין זכאותם של התובע ושל אשתו לגמלת הבטחת הכנסה, יש לבחון על פי סעיף 2(א)(2) לחוק ולא על פי סעיף 2(א)(1) לחוק. לפיכך התובע ואשתו לא היו חייבים להוכיח שלאשת התובע לא היה הכושר לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתה בשל מחלה שנמשכה למעלה מ-30 ימים, ולפיכך, תקנה 11 לתקנות הביצוע כלל איננה חלה על עניינו. מאחר שכמוסבר לעיל, אשת התובע לא היתה חייבת להתייצב בלשכת התעסוקה בעת שהיתה חולה, בהתאם לתעודות המחלה שניתנו לה על ידי רופאיה, וזאת בהתבסס על סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי, בהתבסס על תקנה 6(א) לתקנות ביטוח אבטלה ובהתבסס על התקנון, ומאחר שבחודש אפריל 2009, היתה אשת התובע חולה, כאמור בתעודות המחלה שהוצאו לה על ידי רופאי שירות רפואי מוסמך לפי סעיף 89 לחוק הביטוח הלאומי - דינה של התביעה להתקבל. 19. התוצאה היא, שאנו מקבלים את התביעה ומחייבים את הנתבע לשלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה גם לחודש אפריל 2009. 20. אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט בסך 800 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/10/10, אם לא ישולם לפני כן. 21. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק דין זה יומצא לו. רפואההבטחת הכנסהדמי מחלה