הבטחת הכנסה חסכונות

1. זוהי תביעה לגמלה מכח חוק הבטחת הכנסה התשמ"א - 1980 (להלן - החוק). העובדות 2. התובע יליד 1925 ובמקצועו היה מורה לנהיגה. במשך שנים רבות היה התובע בעל בית ספר ללימוד נהיגה, עד שזה נסגר בשנת 1991. התובע עבר ניתוחים רבים וסובל מלקויות רפואיות רבות, לרבות ברגליו. עקב מצבו הכיר בו משרד התחבורה כנכה, שיחרר אותו מתשלום אגרה שנתית והעניק לו תג נכה לרכב. התובע ואשתו מקבלים קצבת זקנה, כל אחד לחוד. כמו כן לאשת התובע הכנסה מפנסיה. ביום 28.4.09 הגיש התובע תביעה לנתבע להשלמת הכנסה. ביום 5.5.09 נדחתה התביעה בהסתמך על סעיפים 5 ו-9 לחוק והובהר, כי סיבת הדחייה הינה כי בבעלותו או בשימושו של התובע רכב וזאת בהסתמך על תקנה 10 (ג) לתקנות הבטחת הכנסה התשמ"ב -1982 (להלן - התקנות). כמו כן נטען כי לתובע ולבת זוגתו קיימים חסכונות וכן פנסיה, בסכומים השוללים את זכאותו להשלמת הכנסה, לאור סעיף 9 לחוק. 3. בתצהיר עדותו הראשית לא כפר התובע בקיומם של החסכונות והרכב שברשותו, אלא שלטענתו הרכב משמש לו "כרגליים" לאור מצבו הרפואי ואילו החסכונות מורכבים מ"חסכונות של הנכדים" ומכספים שקיבלו בני הזוג כתגמולי ביטוח לאחר שדירתם נפרצה. מכל מקום טוען התובע, כי מצבו הרפואי דורש התאמת דירה והחלפת רכב ואלה כרוכים בהוצאות רבות העולות על גובה החסכונות. המסגרת הנורמטיבית 4. חוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 בא להבטיח הבטחת הכנסה למי שאין לו הכנסת מינימום מסויימת ואין לו היכולת להפיק הכנסה זו. על פי דברי המבוא להצעת החוק, מטרת החוק היא להבטיח לכל אדם ומשפחה בישראל, שאין בכוחם לספק לעצמם הכנסה הדרושה לקיום, את המשאבים הדרושים לסיפוק צרכיהם החיוניים. גמלה לפי חוק זה תהיה הכנסתם היחידה של מי שאינם יכולים כלל לעבוד ולקיים עצמם, או שהכנסתם נופלת מן הרמה הדרושה לקיום. (הצ"ח 1417, ט' תשרי תש"ם 30.9.79 עמ' 2). 5. בסעיף 5 לחוק, נקבע שיעור הגימלה לזכאי שיש לו הכנסה (ס"ק (א)) ולזכאי שאין לו הכנסה (ס"ק (ב) ). בפרק ד' לחוק שעניינו "הכנסה" נקבע, בין היתר, בסעיף 9(א)(4) כי יראו כ"הכנסה" גם "סכומים שיראו אותם הכנסה מנכס, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה". בסעיף 9(ג) לחוק ניתנה הגדרתו של "נכס" ובין השאר נאמר: "כל רכוש, בין מקרקעין ובין מטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות...". 6. החוק והתקנות מכוחו יוצרים חזקה, כי מי שמחזיק או משתמש ברכב מפיק ממנו "טובת הנאה" ואינו זקוק לקצבת הבטחת הכנסה הצנועה המבטיחה רמת קיום מינימלית. תקנה 10(ג) לתקנות עניינה ב"הכנסה מנכס" ובין היתר, כך נאמר בה: "(ג) על-אף האמור בתקנה זו, היה הנכס רכב מנועי, יראו את הנכס כאילו מופקת ממנו הכנסה חדשית בסכום שאינו נמוך מסכום הגימלה שהיתה משתלמת לתובע לולא האמור בתקנת-משנה זו;" ביום 1.1.2001 התקבל בכנסת חוק הבטחת הכנסה (תיקון מס' 15) התשס"א -2001, אשר נכנס לתוקף ביום 1 באוקטובר 2001 (להלן - התיקון לחוק או החוק המתקן). בסעיף 9א לחוק הוכנס בעקבות התיקון ושכותרתו "הוראות מיוחדות לעניין נכס שהוא רכב מנועי" נקבע: "(ב) לענין חוק זה רואים, בכפוף להוראות סעיף קטן (ג), רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה שהייתה משתלמת לתובע, לולא הוראות סעיף זה". ס"ק (ג) לסעיף 9 א. דן בחריגים לכלל, אשר בהתקיימם "לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה : "(ג) לא יראו רכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה אם מתקיים אחד מאלה - (1) (נמחקה); (2) התובע, או בן משפחתו של התובע, זקוקים לרכב לצורך טיפול רפואי הניתן מחוץ לביתם, לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או לפחות 6 פעמים בחודש בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים, והכל לפי כללים ותנאים שקבע השר; לענין זה, "בן משפחתו" - מי שהתובע מסיע אותו לטיפול רפואי, כאמור בפסקה זו והוא בן זוגו, בנו, בתו או הורהו של התובע, ובלבד שלבן משפחתו כאמור, אין רכב נוסף; 3) התובע, בן זוגו, או ילדו הוא נכה ברגליו ומשתלם לו מאוצר המדינה, תשלום לאחזקת הרכב, ולגבי מי שאין משתלם לו תשלום כאמור - אם רופא מוסמך כמשמעותו לפי הוראות סעיף 208 של חוק הביטוח קבע כי הוא זקוק להסעה בשל היותו נכה כאמור, לפי כללים, בתנאים ולפרק זמן שקבע השר; (4) ...". 7. סעיף 9 א' לחוק קובע חזקה שמי שהוא בעליו של רכב, יש לו הכנסה לפחות בגובה הגמלה, בהתחשב בכך שכוונת החוק לא היתה לשלם גמלה למי שיכול להוציא מיגיע כפיו או ממקום אחר סכומים הדרושים לאחזקת רכב או לשימוש בו לצורך פרנסה (ראו דב"ע/42-0, זבולון צאלאקשווילי נ' המוסד, פד"ע יז 323). כך, בפס"ד קופרמן נ' המוסד (דב"ע מו/46-0, לא פורסם) עמד בית הדין הארצי על טעמם של החוק ושל התקנות בשלילת הגימלה מבעל רכב: "ההוצאות הכרוכות בהחזקת רכב הן כה גבוהות שיש לראות בעל רכב כמי שיש לו הכנסה מנכס ו"נכס" פירושו גם "טובת הנאה" ראויה או מוחזקת בלשון סעיף 9(ג) לחוק". כך גם נאמר בעב"ל 1034/01 ענת מועלם נ' המוסד לבטוח לאומי, דב"ע לז 836: "שילוב של הוראות החוק ופסיקתו של בית דין זה מביאים אותנו לכלל מסקנה לפיה בעלות ברכב או השימוש בו, כשלעצמם, נחשבים להיות "נכס" שהוא שווה ערך, למצער, לסכום הגימלה החודשית. על כן יש באלה בלבד כדי לשלול תשלום גימלת הבטחת הכנסה, כל עוד אינם באים בגדר הסייגים המנויים בסעיף 9א (ג) לחוק הבטחת הכנסה". החריגים שבסעיף 9 א' (ג) לחוק הם אלה שהמחוקק רואה את החזקה כנסתרת על ידם, כאשר אין בהם כדי לראות בעל רכב כמי שיש לו הכנסה בסכום הגמלה. הכרעה 8. סעיף 5(ב) לחוק קובע, כי זכאי שהכנסתו המחושבת לפי סעיפים 11-9 לחוק אינה נמוכה מ"הסכום הקובע" החל לגביו (שיעור הגמלה האמורה להשתלם לו לפי הרכב משפחתו ומצבו) - לא תשולם לו הגמלה. 9. מטעם הנתבע הוגשה תעודת עובד ציבור מיום 21.7.10 להכנסות התובע ובת זוגו לצורך חישוב הזכאות להשלמת הכנסה. על פי הנתונים שהוצגו לגבי התובע סכום הכנסות התובע ואשתו מתשלום קצבאות עמד על 3,785 ₪ וכן לאשה פנסיה בשיעור של 3,151 ₪ לחודש. בנוסף לבני הזוג חסכונות בגובה 685,593 ₪. מנתונים אלה עולה כי גובה הכנסות בני הזוג עלה בהרבה על סכום ההכנסה המינימלית המובטח לבני הזוג באותו זמן 3,478 ₪. 10. התובע אינו כופר בנתונים שהוצגו בתעודת עובד הציבור. בתצהיר עדותו הראשית טוען התובע, כי סכום החיסכון שבבנק כולל חסכונות עבור הנכדים וכן תגמולי ביטוח שקיבל בגין פריצה לדירת המגורים. כמו כן מוסיף התובע כי בהתייעצות עם מתווכיים עלות "החלפת תוספת לדירה" ועלות "החלפת תוספת לאוטו" עולות בהרבה על שיעור החסכונות שברשותו. 11. על אף מצבו הקשה של התובע משסעיף 9 לחוק ותקנה 10 לתקנות קובעים במפורש כי כסף הינו בגדר "נכס" וכיצד יש לחשב את ההכנסות מנכס זה, אין מנוס מלהביא הכנסה זו בחשבון. אין ספק איפוא שלא קמה זכאות לתובע לגמלת השלמת הכנסה באותו מועד לפיכך, ועל אף ההבנה לקשיים שפקדו את התובע ומשפחתו, לא ניתן להורות על תשלום הגמלה. 12. אין חולק כי התבוע מחזיק ברכב שבבעלותו (פיאט פונטו מ.ר. 83-303-50). התובע לא הוכיח קיומו של אחד מן החריגים הקבועים בסעיף 9 (ג) לחוק. התובע לא טען להיזקקות לטיפולים רפואיים תכופים מהסוג הרלוונטי כמפורט בסעיף 9 (ג) (2). כמו כן הגם שהתובע הוכר כבעל נכות על ידי רופא אגף הרישוי, הרי שמדובר באישור שניתן למטרה אחרת ולעניינים של דברי חקיקה אחרים, ובכל מקרה אין חולק שהרכב שבו מדובר אינו עונה על ההגדרה של "רכב מנועי שנכה ברגליו מקבל מאוצר המדינה תשלום לאחזקתו" על פי סעיף 9 א' (ג) (3) לחוק והתובע לא קיבל בשום שלב שהוא קצבת ניידות. 13. משהוכח כי התובע הינו בעל הכנסות השוללות זכאות להבטחת הכנסה ובנוסף בבעלותו רכב - הרי שתביעתו כדין נדחתה. התביעה נדחית. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסה