השופטת נילי ארד האם כדין שלל המשיב (להלן: המוסד לביטוח לאומי או המוסד) את זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה? זו השאלה מושא דיוננו בערעור זה, המוסב כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת חנה בן יוסף; בל 2370/04). השתלשלות האירועים 1. המערערת קיבלה גמלת הבטחת הכנסה מאז שנת 1998. בהצהרה שהגישה למוסד ביום 17.8.2003 טענה המערערת כי היא מתגוררת לבדה עם שני ילדיה, אשר הקטן ביניהם נולד ביולי 2003, ואינה יודעת מי האב. חוקר מטעם המוסד, מר שי כהן (להלן: החוקר), ביקר בביתה של המערערת לשם בדיקת נכונות הצהרתה. בטופס רישום הודעה מיום 2.9.2003 רשם החוקר בכתב ידו את שאלותיו למערערת ותשובותיה, ואת ממצאיו במהלך שהותו בדירה (להלן גם: ההודעה). את עיקרי הדברים כפי שנרשמו בהודעה והצריכים לענייננו נפרט להלן. 2. על פי הכתוב בהודעה, מסרה המערערת כי היא רווקה, מתגוררת בדירה עם שני ילדיה, בת ארבע ובן חודש וחצי ואינה יודעת מיהו אבי הילדים. בתשובה לשאלה "מי נמצא עכשיו בבית" השיבה המערערת "אני והילדים שלי". לאחר שקיבל רשותה של המערערת "לראות את הבית" מצא החוקר ש"בחדר השינה הסתתר אחרי ארונות קיר בָּחוּר. ביקשתי שיציג את הקשר עם אילן תיארה המערערת בתשובותיה לחוקר כך: אילן "לא גר איתי", הוא "לא אבי הילד פ'"; "אני ואילן ס' רק כמה שבועות ביחד"; אין לו בגדים וחפצים בדירתה והוא אינו גר בדירה; עם זאת, הוא לן בדירתה "כ-3-4 פעמים בשבוע, מתי שאילן רוצה"; אילן עובד במסעדה כשמונה שנים, ואינו עוזר לה "כספית". לשאלת החוקר: "לפי בדיקה שעשה ביטוח לאומי הבחור אילן ס' גר איתך באופן קבוע?" השיבה המערערת: "אחרי הלידה שלי פחדתי לגור לבד ואמרתי לאילן שיבוא לגור אצלי"; לדבריה, אילן גר אצלה "כחודש ימים ממתי שהתינוק נולד. מגיע אלי בתדירות גבוהה כ- 4-3 פעמים בשבוע" ונמצא אצלה גם בימי ששי ושבת. "הבחור אילן" מסר לחוקר: "חזרתי לגור אצלה בשביל הילד"; "אני בסך הכל עוזר לה ותומך בה. אין לה אף אחד. מה אין לך לב". לשאלת החוקר אם ברצונה "להוסיף משהו" השיבה המערערת בשלילה. בשולי כל עמוד מארבעת דפי טופס רישום ההודעה נמצאת חתימתו של החוקר גובה ההודעה וחתימת נותן ההודעה. 3. בדו"ח סיכום חקירה מיום 14.9.2003 כתב החוקר כך: "נתבקשה חקירה לעניין - ה"ה [הבטחת הכנסה -נ.א.], מגורים משותפים. בתאריך 2.9.03 ביקרתי בשעה 7:15 ברח' .... בתחקור סביבתי מדובר בזוג, נולד עכשיו תינוק, בבית נכחה התובעת פתחה את הדלת לאחר זמן ממושך, נחקרה מצ"ב הודעתה. בבית נמצא גבר מתחבא בחדר השינה, מתגוררת עם אותו בחור איל [צ.ל. אילן - נ.א.] כחודש וחצי" (להלן: דו"ח סיכום חקירה). בהודעה מיום 2.10.2003 הודיע פקיד תביעות הבטחת הכנסה למערערת כך: "... החל מחודש 7/03 נשללה זכאותך לתשלום גמלת הבטחת הכנסה". זאת בהסתמך על נוסחו של סעיף 1 לחוק ההסדרים משנת 2003 (על הוראותיו נעמוד להלן). והטעם להחלטה: "עפ"י הנתונים שבידינו, הינך מתגוררת עם בן זוג, לפיכך הופסקה זכאותך לגמלה כהורה יחיד עם ילד/ים, מעתה זכאותך לגמלה להבטחת הכנסה תלויה בזכאות של בן זוגך. הינכם רשאים לבדוק את זכאותכם כזוג". טענות הצדדים בבית הדין האזורי ופסיקתו 4. על החלטת המוסד בדבר הפסקת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה הגישה המערערת תובענה לבית הדין האזורי, בטענה שאין לה בן זוג כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה "שכן אין לה בן זוג המתגורר איתה ומנהל איתה משק בית משותף". בתצהירה טענה המערערת: "מעולם לא קיימתי משק בית משותף עם מי שהיה חברי לתקופה קצרה של כארבעה חודשים ששמו אילן; אילן לן אצלי לצרכי התייחדות בלבד, אך כאמור הוא לא חי איתי, וכמובן שלא פרנס אותי; מאחר ואני אם לשני ילדים, האחת הגדולה בת חמש וחצי שנים והשני תינוק בן 11 חודשים שאילן הוא לא אביו, אני מתקשה למצוא עבודה...". בחקירתה הנגדית טענה המערערת, כי החתימה שעל גבי ההודעה שגבה ממנה חוקר המוסד אינה חתימתה, אולם אישרה את הכתוב בהודעה. בין היתר טענה כך: תשובתה לחוקר במענה לשאלתו מי נמצא בבית הייתה "אני, הילדים והחבר שלי". את הסיפא לדבריה לא ציין החוקר; "אין זה נכון שהחבר שלי התחבא בארון... החבר שלי ישב בחדר, הוא היה ערום בחדר. לא נכון שאמרתי לחוקר שאני והחבר שלי חיינו ביחד לפני הולדת הילד השני, אלא אמרתי שאנחנו מכירים מאז. כשהייתי בהריון בחודש השמיני או התשיעי הכרנו. אנחנו מכירים מידידות ישנה, אך הקשר בינינו הפך רומנטי כשהייתי בחודש השמיני או התשיעי להריון של הילד השני". המוסד טען כי המערערת לא הוכיחה מגורים בנפרד מבן זוגה, מסרה פרטים כוזבים בהצהרתה למוסד והסתירה פרטים מהותיים מהמוסד. על כן, אינה זכאית לקצבת הכנסה. בהחלטת בית הדין, בתום ישיבת ההוכחות נאמר, בין היתר, כי "התובעת זכאית להגיש תביעה חדשה להבטחת הכנסה ו/או השלמת הכנסה מהגשת התביעה". בהמשך הדיון הודיעה המערערת כי היא מוותרת על זימון החוקר לחקירה על ההודעה שגבה במהלך הביקור בביתה, שכן היא זקוקה בדחיפות לגמלה שנשללה ממנה. 5. בית הדין האזורי עמד על השתלשלות האירועים כפי שתוארה לעיל וכך קבע: "כפי שהתברר מהודעת התובעת, והדבר לא נסתר בעדותה, מר אילן ס' נמצא בדירתה ביום הביקורת של חוקר המל"ל. התובעת מסרה הודעה כוזבת למל"ל בעת שהצהירה באוגוסט 2003 כי היא מתגוררת רק עם שני ילדיה כאשר ברור, כי לכל הפחות במשך חודש לאחר הלידה ביולי 2003 התגורר איתה מר אילן ס' כפי שהוא מסר לחוקר המל"ל". אי לכך ובסיכום הדברים דחה בית הדין האזורי את התביעה, בציינו כי "נוכח דברים אלה והתיקון בחוק הבטחת הכנסה הקובע כי בני זוג המתגוררים יחדיו תיבדק זכאותם להבטחת הכנסה כזוג, נשללה זכאותה של התובעת בדין והיא יכולה לפנות לתבוע הבטחת הכנסה יחד עם בן הזוג שמתגורר איתה". הערעור 6. לוז טענתה של המערערת לפנינו היה ש"בעצם העובדה שהמערערת קיימה יחסי מין עם גבר בביתה" אין כדי "להפוך את אותו גבר לבן זוגה של המערערת במשמעות סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה". ועוד הוסיפה, כי בית הדין האזורי פירש את המונח "בן זוג" בסתירה לפסיקת בית הדין ו"באופן גורף". זאת, באופן שדי היה בעיני בית הדין ש"... אותו גבר נמצא בחדר שינה של המערערת" מבלי שנמצאו בגדיו בדירתה, בה התגורר פרק זמן קצר של חודש ימים בלבד; יחסיהם היו של "חברים" בלבד, בשונה מ"בני זוג" כמשמעותם בחוק הבטחת הכנסה, הרואים עצמם נשואים ומחויבים זה לזו למרות שלא נישאו. 7. המוסד לביטוח לאומי תמך בפסיקתו של בית הדין האזורי וחזר וטען ש"בן זוג הינו גם מי שמתגורר בצוותא עם התובעת"; בנוסף, הדגיש כי במסירת פרטים כוזבים בהצהרתה למוסד ובהודעתה לחוקר, די היה כדי לדחות את התביעה לגמלה. אי מסירת המידע הנדרש לתביעה 8. הזכות לגמלת הבטחת הכנסה קמה מכוח הוראות חוק הבטחת הכנסה, תשמ"א-1980 (להלן: חוק הבטחת הכנסה או החוק). תכלית החוק ומטרתו להבטיח קיום מינימאלי בכבוד לכל אדם (וראו בהקשר זה: בג"ץ 366/03 עמותת מחויבות לשלום וצדק חברתי - שר האוצר, ניתן ביום 12.12.2005) ולפי הוראות החוק מוענקת הגמלה למי שאין לו הכנסה ואינו יכול להפיק הכנסה מטעמים שאינם תלויים בו (ראו: עב"ל 1169/00 נסים חזן - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 31.10.2001). כדי שיהא אדם זכאי לגמלה עליו למלא אחר התנאים הקבועים בחוק, ובהם החובה המפורשת למסור למוסד כל מידע הנדרש לתביעתו. חובה שאי קיומה המלא כנדרש, עלול לגרום לשלילת הגמלה או הפחתתה לפי העניין. בסעיף 19 לחוק נקבע הפן "הפסיבי" של החובה החלה על התובע אותה עליו למלא "לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי - (א) (1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים; (2) לעמוד לבדיקה רפואית... (3) להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח לאומי קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש. (ב) כל עוד לא קוימה דרישה לפי סעיף קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק את תשלומה של גמלה או להחליט על אי-מתן הגמלה". סעיף 20 לחוק מקים את "החובה האקטיבית" של מקבל הגמלה, ולפיו: "המקבל גמלה יודיע בכתב למוסד לביטוח לאומי, תוך שלושים ימים, על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגמלה או על שיעורה". בסעיף 21 לחוק מוענקת לעובד המוסד סמכות לביצוע חקירה ודרישה לצורך ביצוע החוק, לרבות חקירתו של התובע גמלה. ולפי שנקבע בסעיף 21(ב): "מי שנחקר או שבחצריו נערכת בדיקה לפי סעיף קטן (א), ישיב תשובה מלאה ונכונה על כל השאלות שנשאל". יצוין, כי בחודש אפריל 2005, לאחר המועד הרלבנטי לתביעתה של המערערת, נוסף לחוק הבטחת הכנסה סעיף 20א', המאמץ את הוראותיו של סעיף 327 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, שעניינן מסירת מידע מטעה. לפי שנקבע בהן, אם "הוכח להנחת דעתו של המוסד כי תובע גמלה או מקבל גמלה מסר למוסד מידע מטעה ביודעין, או נמנע מלמסור מידע ביודעו שיש בכך כדי להשפיע על זכותו לגמלה" רשאי המוסד לדחות את התביעה לגמלה, כולה או מקצתה, או להחליט על הפסקת תשלום הגמלה, כולה או חלקה, והזכות להגשת תביעה חוזרת תיבחן לפי התנאים הקבועים בהוראותיו של אותו סעיף. המערערת הפרה את החובה למסירת מידע 9. כעולה מחומר הראיות, הפרה המערערת באורח בוטה ומתמשך את חובת מסירת המידע כנדרש בחוק. די בהתנהגותה זו כדי לדחות את תביעתה ואת ערעורה לפנינו. בהצהרתה למוסד מיום 17.8.2003 מסרה המערערת כי היא מתגוררת לבדה עם שני ילדיה, שהקטן בהם נולד חודש קודם לכן. כפי שהתברר בדיעבד, הצהרתה של המערערת לא הייתה נכונה ולמצער, הושמטו מהצהרתה פרטים חיוניים בנוגע למגוריו של אילן במחיצתה באותה עת. בתשובה לשאלות החוקר חזרה המערערת וטענה כי היא מתגוררת לבדה בדירה, ורק לאחר שאילן נמצא מסתתר בחדר הסמוך שינתה גרסתה וטענה "אני ואילן ס' רק כמה שבועות ביחד... כחודש ימים ממתי שהתינוק נולד". בתצהיר עדות ראשית שהגישה לבית הדין האזורי טענה שאילן הוא "חברי לתקופה קצרה של כארבע חודשים", ובחקירתה הנגדית טענה "הקשר בינינו הפך רומנטי כשהייתי בחודש השמיני או התשיעי להריון של הילד השני". מדבריה של המערערת ברור בעליל, כי בעת מסירת ההצהרה למוסד ביום 17.8.2003 היה קיים קשר בינה לבין אותו אילן שנמצא בדירתה בעת ביקורו של החוקר, כשמכוניתו חונה בחצר הבית. מסקנה זו עולה בבירור גם מדבריו של אילן לחוקר, בהם אישר: "חזרתי לגור אצלה בשביל הילד... אני בסך הכל עוזר לה ותומך בה...". הנה, אפוא, המערערת, שקיבלה גמלת הבטחת הכנסה הסתירה ביודעין מן המוסד ולא גילתה את העובדה שבדירתה מתגורר אדם נוסף מאז לידת הילד וכי אותו אדם, לדבריו, "עוזר לה ותומך בה". בכך הפרה המערערת את החובה המוטלת עליה בחוק, שהיא תנאי לקבלת הגמלה ולהמשך תשלומה. על התובע גמלה חלה חובת תום לב והגינות 10. אף בהעדר חובה מפורשת בחוק, חלה על התובע גמלה החובה לנהוג בתום לב ובהגינות, כל עוד הוא ניזון מתמיכת המוסד. הפרת החובה, כשלעצמה, די בה כדי לשלול את הזכאות לתשלום הגמלה. 11. על חובת תום הלב וההגינות החלה ביחסי הפרט והרשות, עמד בהרחבה בית המשפט העליון בפרשת קונטרם (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289) בה נקבע, בין היתר, כי במקרה בו תביעת הפרט מחייבת גילוי מידע לצורך מימוש הזכות אין התובע רשאי לאצור מידע ולהסתירו מן הרשות. ומילוי חובותיו בהגינות ובתום לב הוא תנאי להקמת הזכות הנתבעת. בהתייחס ליחסי המוסד לביטוח לאומי והתובעים מכוחו, נפסק זה מכבר בעניין נדב: "... כי יחסי המערער, כיחסי כל מבוטח אחר עם המוסד, יוצרים יחסים שבין מבטח ומבוטח, אף כי בתחום הבטחון הסוציאלי עסקינן, ועל כך כבר נאמר כי מההיבט הביטוחי שביחסים עולה עקרון ה'אמון', אם לא 'אמון יתר'..." (דב"ע מז/122-0 נדב דוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט 301). ביטוי מובהק ליחסי האמון המיוחדים שבין מבטח למבוטח נמצא בפסק דינו של בית המשפט העליון, בו עמדה השופטת ע' ארבל על חובת הגילוי היזום החלה על המבוטח. חובה זו יכול ותהא נובעת "... מאופיו וטיבו של המידע, הנתפש ככזה שכללי הגינות ומוסר מחייבים את גילויו, ויכולה היא לנבוע מאופי היחסים שבין הצדדים המצויים ביחסי קירבה כלשהם... בשני סוגי המקרים ההנחה היא כי קיים מידע המצוי בידי הצד האחד ואינו נגיש לצד האחר או אינו מצוי בידיעתו, אף שהוא נחוץ לו ומשמעותי עבורו" (ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, ניתן ביום 8.2.2006, סעיף 11 לפסק דינה של השופטת ארבל). חובה מוגברת של "אמון יתר" חלה ביחסי המוסד לביטוח לאומי והתובעים זכויותיהם כלפיו מכוח החוק, לרבות התובע גמלה לפי חוק הבטחת הכנסה. חובתו של המבוטח לגלות למוסד את מלוא הפרטים הנוגעים לזכאותו לקבלת הגמלה נובעת מכללי האמון, ההגינות והיושר. על התובע זכויותיו במסגרת החוק לבוא בידיים נקיות בפני הרשות ולעשות כל הנדרש ממנו להוכחת קיומה של הזכות לקבלת הגמלה, שלא בכחש ובדרכי עקלקלות. בית דין זה חזר ושנה בפסיקתו, את חובת הגילוי ההדדית החלה על הרשות המעניקה זכויות סוציאליות ועל התובע זכויותיו הימנה. כך, בפסק הדין בעניין ויולטה אולחובוק נדחה ערעורה של התובעת כנגד חיובה בהחזר כספים ששולמו לה כהבטחת הכנסה. זאת, לאחר שנמצא שבעת הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה לא גילתה התובעת למוסד את העובדה שהרישום בתעודת הזהות כ"גרושה" אינו נכון עוד, לאחר שנישאה לבן זוגה ב"נישואי פרגוואי". להצדקת התנהגותה טענה המערערת, באותה פרשה, שלא חשבה שעובדה זו רלוונטית לתביעת הגמלה, מאחר שפקידת המוסד לא העמידה אותה על חשיבות המידע ועל כן לא דיווחה מיוזמתה אודות נישואיה. טענתה זו נדחתה, על דעת כל חברי המותב. סגנית הנשיא, חברתי השופטת ברק-אוסוסקין גרסה, כי על המוסד חלה חובה מוגברת ליידע את המובטחים בדבר חובותיהם וזכויותיהם גם בעת קבלת דרישה לתשלום גמלה. בד בבד גרסה חברתי סגנית הנשיא, כי היה על המערערת להשיב תשובת אמת כשנשאלה אודות מצבה המשפחתי. משלא עשתה כן, נדחה ערעורה. דברים שאמרתי באותה פרשה יפים לענייננו: "... המוסד לביטוח לאומי וציבור המבוטחים אינם צדדים לעומתיים הנמצאים משני עברי המתרס, כי אם שותפים לזכויות ולחובות שבדין וככאלה חלים עליהם אהדדי - וכחובה מוגברת, יחסי אמון, תום הלב וההגינות". חברי השופט צור הסתייג באותה פרשה, מהשתת חובה על המוסד ליידע את המבוטחים בדבר זכויותיהם, ולענייננו יפים דבריו בהתייחס לחובות המבוטח בבואו לתבוע גמלה מהמוסד: "ביחסים שבין המוסד למבוטח מוטלת על המבוטח, בראש ובראשונה, חובת גילוי מלוא המידע והחובה לנהוג בתום לב. מבוטח שאינו מוסר למוסד את מלוא הפרטים הנוגעים לעניינו או שמוסר חלילה פרטים שאינם נכונים, עשוי להיחשף לדרישה להחזר הכספים..." (עבל 1381/01 ויולטה אולחובוק - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 9.2.2004). 12. בענייננו, נשאלה המערערת מפורשות אודות מצבה המשפחתי ופעם אחר פעם הטעימה כי היא חיה בגפה עם ילדיה. כך טענה בהצהרה שהגישה למוסד לצורך תשלום הגמלה ובטענה זו דבקה גם כשנשאלה במישרין על ידי החוקר אודות מצבה המשפחתי. נאמנה לשיטתה, הוסיפה המערערת והכחישה בעדותה בבית הדין את מגוריו של אילן בדירתה ותמיכתו בה ובילדיה. ודוק. גם אילו סברה המערערת כי יחסיה עם אילן אינם יחסים של בני זוג, היה עליה להשיב נכונה לשאלותיו של החוקר. כזאת לא עשתה. די אפוא בהסתרת המידע והפרת חובת הגילוי כדי לשלול זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה. עם זאת, נוסיף ונתייחס לטענת המערערת כנגד שלילת הזכות לגמלה מן הטעם שאין לראות ביחסיה עם אילן יחסים שבין "בני זוג", כמשמעותם בחוק. כפי שנבאר להלן, אף דינה של טענה זו להידחות, בנסיבות המקרה כפי שהוכחו. מגורים עם "בן זוג" 13. לפי הוראת סעיף 11 לחוק הבטחת הכנסה "מי שיש לו בן זוג, תהיה הכנסתו לעניין חוק זה צירוף הכנסתו והכנסת בן זוגו, זולת אם השר קבע אחרת בתקנות ובתנאים שקבע". סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה מגדיר "בני זוג - לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו". הגדרה זו היא פרי שינוי שהוכנס בחוק הבטחת הכנסה בראשית שנת 2003 במסגרת חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003), תשס"ג-2002. בדברי ההסבר להצעת חוק זה נאמר כך: "מוצע לתקן את סעיף ההגדרות בחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן - חוק הבטחת הכנסה), כך שיובהר כי ההגדרה "בני זוג" כוללת איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו". טענה בדבר היותם של שניים ידועים בציבור דורשת הוכחה (עע 1016/00 טלינסקי ליובוב - קרן הגמלאות המרכזית, ניתן ביום 21.6.2001). שני יסודות מקיימים את מוסד הידועים בציבור: חיי אישות כבעל ואישה וניהול משק בית משותף. קיומם של יסודות אלה תלוי בתכליתו של החוק הנדון "לאור העובדות שיש להוכיחן תוך מתן פרשנות לעובדות לאור תכלית זו" (דברי סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין בעב"ל 1169/01 אורה אביטל - המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 10.5.2004; וראו עוד בפסק הדין עע 183/99 סנדה אהרון - הממונה על תשלום הגמלאות, פד"ע לז 396. לניתוח מקיף של מוסד הידועים בציבור ראו בספרו של ד"ר שחר ליפשיץ דיני הידועים בציבור בישראל בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (הוצאת נבו ואוניברסיטת חיפה, תשס"ה)). האם היו המערערת ואילן בגדר "בני זוג - לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו"? טענה המערערת, כי היא ואילן לא התגוררו יחדיו ובכך שניהלו "קשר רומנטי", כהגדרתה, אין די כדי לראותם כידועים בציבור, כמשמעותו של מונח זה בחוק. ולא היא. משנמצא אילן מסתתר בדירתה של המערערת ומשהוברר דבר קיומה של מסכת יחסים קבועה בין השניים, עבר הנטל לכתפי המערערת להוכיח כי היו אלה יחסים מזדמנים עם "חבר" ותוּ לא. טענתה זו של המערערת לא נתמכה בעדותו של אילן, שלא הוזמן כלל להעיד, ומנגד הופרכה על פניה במצב העובדתי כפי שנגלה לחוקר במהלך הביקור שערך בביתה. וכבר נפסק, כי אין לצפות מהמוסד לביטוח לאומי שיציב, דרך קבע, חוקר ליד ביתו של כל מבוטח, להוכחת הממצאים שהתבררו בחקירה (ראו בהקשר זה: עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי - זהבה עמר, ניתן ביום 15.3.2005, סעיף 10 לפסק דינו של הנשיא אדלר). מה גם, שבנסיבות העניין כפי שהוכחו, מושתקת המערערת מלטעון שלא ניהלה משק בית משותף עם המערער. השתק זה נובע מכך שהסתירה ביודעין מהמוסד את מגוריו של אילן בדירתה ותמיכתו בה. 14. מכל הטעמים הללו, ונוכח תכליתו של חוק הבטחת הכנסה ומטרתו, באות נסיבותיו של מקרה זה בגדר דרישותיו של סעיף 11 לחוק. זאת, משהוכחו מגורים במשותף של אילן עם המערערת וילדיה ותמיכתו בהם, ומשהמערערת הודתה בקיום היחסים ביניהם במהלך תקופה של חודשים אחדים, למצער. לפיכך, אין להתערב בפסיקתו של בית הדין האזורי, בה אושרה החלטת המוסד לשלול את זכאותה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה. השופט עמירם רבינוביץ 1. אני מסכים לפסק דינה של חברתי, השופטת נילי ארד, אך ברצוני להוסיף מילים אחדות. 2. חוק הבטחת הכנסה נועד להבטיח הכנסה למי שאין לו הכנסה ואינו יכול להפיק הכנסה במקרים המנויים בחוק. 3. לאור תכלית זו של החוק, ברור שיחסים מזדמנים בין שניים לא הופכים אותם ל"יחידת משקית" משותפת אחת, ואין הם מעידים בהכרח על תמיכה, או על שותפות שיש בה יותר מיחסים מזדמנים. 4. לא אלה פני הדברים במקרה זה. על פי חומר הראיות חיו השניים תחת קורת גג אחת בתקופה הרלוונטית וניהלו יחסים רומנטיים שאינם מזדמנים תוך תמיכה של בן הזוג במערערת. כל אלה מצביעים על יחידת משקית משותפת. 5. בדרך כלל, יש לערוך במקרה זה מבחן הכנסה לבן הזוג, אך בשל הסתרת מערכת היחסים מן המוסד התוצאה אליה הגיעה חברתי - מתבקשת. השופט רם כהן אני מסכים לפסק דינה של השופטת ארד ולהערותיו של השופט רבינוביץ. נציג עובדים, מר יהודה יעיש אני מסכים לפסק דינה של השופטת ארד. נציג מעבידים, מר יצחק דויטש אני מסכים לפסק דינה של השופטת ארד ולהערותיו של השופט רבינוביץ. סוף דבר: הערעור נדחה, כאמור בפסק דינה של השופטת ארד. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסה