1. בפני בית הדין תביעה לתשלום הבטחת הכנסה. עניינה של התובענה דנן בזכות התובע לגמלת הבטחת הכנסה בתקופה שמחודש 7/06 עד חודש 12/06, בעקבות הפסקת תשלום הגמלה בעילה של אי שיתוף פעולה, בהתאם לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 (להלן: החוק); וכן שיעור הגמלה בתקופה שמחודש 1/07 על פי תביעה חדשה שהוגשה למוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) בחודש 2/07. 2. ואלה הן העובדות הרלוונטיות לתובענה: א. זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה נשללה ביום 25.7.06 עבור התקופה שמחודש 7/06 ואילך, בטענה כי לתובע הכנסה מנכס בירושה ובשל העדר שיתוף פעולה כאמור. ב. ביום 25.2.07 הגיש התובע תביעה נוספת לגמלת הבטחת הכנסה, שנדחתה אף היא בהחלטת הנתבע מיום 10.4.07, בשל העדר שיתוף פעולה. ג. ביום 27.3.07 הוגשה התביעה דנן. ד. תביעת התובע מיום 25.2.07 אושרה ביחס לתקופה שמחודש 1/07 ואילך, תוך זקיפת הכנסה חודשית מנכס בשיעור 380 ₪, כמפורט בתגובת הנתבע מיום 15.10.07 ובעקבות מסמכים שהמציא התובע. 3. בהחלטות בית הדין מיום 31.10.07 ומיום 19.11.07, נקבע כי הפלוגתאות בתיק זה הינן: א. מהו חלקו של התובע בנכסים שבירושת אביו. ב. האם התייצבו התובע ואשתו כדין. ג. זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש 7/06 ואילך ושיעורה. ד. האם דין התביעה, בכל הנוגע לזכות התובע לגמלת הבטחת הכנסה עבור התקופה שמחודש 7/06, להדחות על הסף מחמת התיישנות. ה. האם בדין נשללה הזכאות האמורה בשל אי שיתוף פעולה ומסירת הצהרה כוזבת, ככל שנמסרה הצהרה כוזבת על ידי התובע בעניין הכנסה מנכס. 4. ביום 22.12.08 הוגשו סיכומי התובע, וביום 26.2.09 הוגשו סיכומי הנתבע. פסק הדין 5. עניינה של התובענה דנן הינה, כאמור, שלילת זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה בחודשים 7/06 עד 12/06 וכן הפחתת שיעור הגמלה המשולמת מחודש 1/07. 6. סעיף 9 (א) (4) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, קובע, כי הכנסה כוללת הכנסה מכל מין וסוג שהוא: "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס, אף אם הנכס הוא של ילדו של הזכאי הנמצא עמו ואף אם אין מופקת ממנו הכנסה". כן נקבע בסעיף זה כי יש לראות כהכנסה אף נכסים השייכים למבוטח ואין מופקת מהם הכנסה. בסעיף 9(ג) לחוק מוגדר "נכס" כדלקמן: "כל רכוש בין מקרקעין ובין מטלטלין, וכן כל זכות או טובת הנאה ראויות או מוחזקות, והכל בין שהם בישראל ובין שהם מחוץ לישראל". 7. החוק יוצא מהנחה כי בעל רכוש אינו זקוק לקצבה צנועה כדי לשמור על רמת קיום מינימאלית, ולשם כך החוק והתקנות מגדירים מהו "נכס", שממנו ניתן להפיק הכנסה (דב"ע נא/28-04 מזל מטילדה נ' המוסד, פד"ע כב 498; דב"ע נב/111-04 המוסד נ' מוחמד אל חג'וג'י, פד"ע כד 507; דב"ע נא/28-04 מטלון נ' המל"ל, פד"ע כב 498). מי שיש לו אפוא נכסים אל יזקק לקופת הציבור קודם שיממשם. להלן נבחן את זכאות התובע בהתאם לפלוגתאות שבין הצדדים. חלקו של התובע בירושת אביו 8. התובע הצהיר, כי לסבו היה בית בשכונת שייך ג'ראח בירושלים (להלן: הבית), ממנו ירש 2.35% מהזכויות בכפוף למשכנתא. בבית גרים שוכרים בשכירות מוגנת המשלמים דמי שכירות, מתוכם מקבל התובע לטענתו, 50 דינר בשנה. בהודעת התובע לחוקר המל"ל (ת/1), ציין כי למשפחתו בית בשייך ג'ראח שמושכר בשכירות מוגנת, ממנו הוא מקבל 300 ₪ בשנה. 9. אין חולק כי חלקו של התובע בירושת אביו הוא 2.35%. הנתבע חישב לתובע הכנסה רעיונית מהשכרת הבית בשווי 380 ₪ לחודש, לפי חוות דעת שמאי מטעמו. לטענת התובע, יש להפחית את ההכנסה הנזקפת מהירושה ב-1,000 דינרים, בגין משכנתא הרשומה על הנכס. אולם, התובע הודה בתצהירו כי ההלוואה הוחזרה זה מכבר על ידי אביו. יתר על כן, אין ראיה לשווי ההפחתה הנטענת, ואף מדובר בסכום משכנתא נמוך במיוחד, שהשפעתו על גובה ההכנסה הינה שולית. מסיכומי התובע עולה, כי מדובר במשכנתא שנרשמה בשנת 1963, בסך 1,000 דינרים ירדניים בלבד. אנו מעדיפים, אפוא, את חישוב הנתבע בעניין זה, לפיו יש להפחית את הגמלה בזקיפת הכנסה חודשית בסך 380 ₪ בגין זכויות התובע בנכס, על פני גרסת התובע כי מקבל מהנכס 50 דינר לשנה בלבד. יש לזכור כי מדובר בארבע דירות, מהן מקבל התובע 2.35% מדמי השכירות. בנסיבות אלה, הסכום שחושב על ידי הנתבע, הינו סכום סביר והגיוני. 10. ועוד. בעדותו של התובע נתגלו סתירות באשר לסכומים שהוא מקבל מהשכרת הבית. בעוד שבהודעתו למל"ל ציין כי מקבל 300 ₪ בשנה, בעדותו בבית הדין ציין שמקבל 600 ₪ לשנה (עמ' 6 ש' 3-4). כמו כן, על אף שציין כי הדירות בבית מושכרות בשכירות מוגנת, לא צירף התובע הסכמי השכירות המוגנת או כל ראיה אחרת לכך. התובע צירף הסכם שכירות אחד בלבד, למרות שמדובר ב-4 דירות, ואף הוא אינו מציין כי מדובר בשכירות מוגנת. יתר על כן, מעדותו של התובע עולה, כי אף כשדיווח על הבית, לא הצהיר על מבנה צמוד השייך לו, בנוסף לארבעת הדירות האמורות, משום שלטענתו, נבנה המבנה ללא היתר בניה (עמ' 5 ש' 25-28). אף לא הוגשה ראיה כלשהיא לכך שהסכום שמקבל התובע הינו 50 דינר בלבד, אף כי יכול היה להעיד את השוכרים מטעמו, או להמציא את הסכמי השכירות. 11. לא רק שהתובע לא הפריך את גרסת הנתבע ונתגלו סתירות בעדותו בעניין זה, התובע אף הסתיר את חלקו בירושה. בעדותו ציין התובע, כי לא ציין את חלקו בירושה לפני כן, כי "חשבתי שזה לא חשוב 300 ₪" (עמ' 5 ש' 6). כן ציין, כי בניגוד למצוין בכתב התביעה הבית אינו של הוואקף אלא נכס פרטי של סבו (ש' 7-10). 12. סיכומו של דבר, העובדה היחידה שהוכחה בפנינו הינה כי חלקו של התובע הינו 2.35% מהירושה. התובע לא הוכיח כי הדירות בבית מושכרות בדיירות מוגנת, או כי הכנסתו מהן הינה בגובה 50 דינר בלבד. לאור הסתירות בעדותו וחוסר האמינות של גרסתו כפי שבאה לידי ביטוי בעמ' לפרוטוקול, ולאור ההצהרות השונות שמסר לנתבע בעניין הנכס, נחה דעתנו, כי גרסת הנתבע היא הגרסה המהימנה והמבוססת בעניין זה. אנו מקבלים אפוא, את גרסת הנתבע לפיה יש לזקוף לתובע הכנסה בגין חלקו בירושה בסך 380 ₪ לחודש. העדר שיתוף פעולה והתיישנות התביעה 13. מתעודת עובד הציבור עולה, כי הדרישות להמצאת מסמכים, מיום 14.6.06 ומיום 11.7.06 הומצאו לכתובת התובע, כפי שנמסרה על ידו בכל טופסי התביעה שהגיש במהלך השנים למוסד לביטוח לאומי. כך גם מכתב הדחייה מיום 25.7.06, אשר לפי תעודת עובד ציבור, נשלח בדואר רשום לכתובת המוצהרת. אין חולק כי מכתב שנשלח לתובע ביום 19.12.06, בו התבקש להגיש תביעה חדשה, כפי שאכן עשה התובע, הגיע לכתובת התובע, אותה הכתובת שצוינה ביתר המכתבים. התובע עצמו הודה כי קיבל את מכתבי הדרישה שנשלחו אליו ואף ציין כי כשהגיע לביטוח הלאומי לברר על הפסקת תשלום הגמלה, נאמר לו להביא מסמכים הקשורים לבית (עמ' 8 ש' 18-19). 14. אשתו של התובע העידה כי נתנה את מספר תיבת הדואר לביטוח לאומי (עמ' 9 ש' 27). אף היא הודתה כי כשהלכו לביטוח לאומי נאמר להם להביא מסמכים (עמ' 10 ש' 16-17; עמ' 11 ש' 29). לטענתם של התובעים, אין להם תיבת דואר והם מקבלים מכתבים באמצעות מלון הסמוך למקום מגוריהם, או באמצעות קרוב משפחה שיש לו תיבת דואר בשער הפרחים. מכאן, שהמכתבים ששלח הנתבע הומצאו לכתובת שנמסרה מפיהם של התובע ואשתו בעצמם. 15. על כך נאמר, כי משהוכח כי המכתבים נמסרו לכתובת הנכונה והמוצהרת של התובע, יצא הנתבע ידי חובתו והוכיח כי פעל כדין. יתרה מזו. לא רק שהמכתבים נשלחו על ידי הנתבע, אלא אף הדרישה להמצאת המסמכים נמסרה לתובע ואשתו בעל פה, בעת שהגיעו למוסד לביטוח לאומי, אולם התובע לא המציא המסמכים המבוקשים, אלא רק שנה לאחר מכן, לעורך דינו. 16. אף טענת התובע, כי אשתו היא זו שהגישה את התביעה לביטוח לאומי, לא הוכחה. כל טפסי התביעה לגמלת הבטחת הכנסה הוגשו על ידי התובע עצמו (נ/2 - נ/5). 17. אשר להצהרה כוזבת. אשתו של התובע הצהירה כי רק במהלך חקירת בעלה על ידי חוקר המל"ל בחודש 6/06 נודע לה לראשונה כי לבעלה זכויות בבית, ועל כן בשאלון שמילאה אשת התובע ביום 12.11.05 (נ/4), טענה כי אין ברשותם שום נכס או ירושה. העדה ציינה בעדותה, כי מעולם לא היתה בבית וגילתה על זכויות בעלה בבית לראשונה לאחר החקירה בביטוח לאומי (עמ' 12 ש' 7-11). מעדות התובע עולה, כי צו הירושה שקיבל הוא משנת 1992, חרף זאת לא דיווח על כך בתביעותיו למל"ל, ולא העביר העתק הימנו. התובע אף הצהיר כי אין לו נכסים ואין לו ירושה (נ/4). טענתו כי לא דיווח מכיוון שחשב "שזה לא חשוב" (עמ' 5 ש' 6), לא יכולה להתקבל, במיוחד שמדובר במספר מסמכים בהם הצהיר התובע כי אין לו כל מקור הכנסה, או ירושה או נכסים (נ/2, נ/3, נ/4), ועל מסמכים אלה חתם התובע, ובבית הדין הודה כי לא רק אשתו מטפלת בענייני הביטוח הלאומי (עמ' 7 ש' 24-27). התובע אף כיזב בכך שהצהיר על 4 דירות, ולא הצהיר כאמור, על מבנה נוסף בבית, וכן בכך שטען כי הנכס הוא וואקף, ורק בעדותו ביאר כי הבית הוא רכוש פרטי של סבו (עמ' 5 ש' 7-10). מכל האמור יוצא, כי התובע ואשתו ניסו לתרץ את אי המצאת המסמכים בתירוצים שונים ומגוונים, אולם לא הוכיחו אף אחד מהם. 18. כבר נקבע כי המבקש גמלת הבטחת הכנסה - מעצם החלטתו לבקש את סיוע המדינה - חייב לנהוג בתום לב ולמסור לנתבע פרטים נכונים ומלאים (דב"ע מו/42-0 זבולון צאלקאקשוילי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 323). לאור זאת, במקרים של חוסר שיתוף פעולה, בהתחשב בכך שהנתבע אינו יכול לגלות בעצמו כל פרט הנוגע לזכאות המבוטח, רשאי הנתבע להפסיק את תשלום הגמלה או להחליט על שלילתה. 19. נמצאנו למדים כי התובע ואשתו ידעו על הדרישה להמצאת מסמכים אולם, ביכרו שלא להמציא המסמכים המבוקשים, מכאן שתביעתם נדחתה בעילת אי שיתוף פעולה, כדין. לא רק שהתובע ואשתו קיבלו את הדרישות למסמכים ולא נענו להן, אלא שאף את ההודעה על דחיית תביעתם בשל אי שיתוף פעולה קיבלו התובע ואשתו סמוך למועד בו נשלחה אליהם, אולם הגישו את התביעה 9 חודשים מאוחר יותר. מכאן, כי התביעה אף התיישנה. סוף דבר 20. התביעה נדחית, אפוא. 21. אין צו להוצאות. מסמכיםהבטחת הכנסה