תביעה זו הוגשה נגד החלטת הנתבע מיום 24.8.08, על פיה נוצר לתובעת חוב בגובה 48,625 ₪ בגין זקיפת הכנסה רעיונית מנכס בסך 300 דולר לחודש, זאת החל מחודש 8/03, מועד בו החלה התובעת לקבל גמלת הבטחת הכנסה. כמו כן, התביעה הוגשה כנגד החלטת הנתבע מיום 23.9.08 להפעיל בעניינה של התובעת את סעיף 20 א לחוק הבטחת הכנסה העובדות התובעת הגישה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה ביום 22.7.03 ושולמה לה גמלת בעד התקופה מחודש 8/03 עד לחודש 12/07, למעט חודשים 9/03 ו-12/04 (תעודת עובד ציבור מיום 21.3.10). בטפסי התביעה התקופתיים שהגישה, הצהירה התובעת כי היא גרה בשכירות ולא הצהירה כי בבעלותה דירה. בחודש 1/08 הגיע לנתבע מידע כי בבעלות התובעת דירה. המידע אומת בשתי הצהרות שהתובעת מסרה לנתבע ביום 25.3.08 ו-20.5.08 (שצורפו לכתב ההגנה). מהצהרות התובעת עולה כי עוד בשנת 1992 התובעת רכשה דירה ברחוב ליפשיץ 21 בשכונת גילה, באמצעות משכנתה (להלן: "הדירה"), וכי מאז הרכישה היא הרשתה להוריה לגור בדירה תמורת סילוק תשלומי המשכנתה על ידם לבנק. בכל אותה תקופה התובעת גרה בדירה שכורה בדמי שכירות של 600 דולר לחודש. בעקבות המידע הזמין הנתבע הערכת שמאי וזה קבע את שווי הדירה כ-1,020,000 ₪. את דמי השכירות החודשיים שניתן לקבל עבורה העריך השמאי בגובה 900 דולר. הנתבע החליט לזקוף כהכנסה רעיונית את ההפרש בין גובה דמי השכירות של הדירה על פי הערכת השמאי לבין דמי השכירות שהיא שילמה עבור הדירה אותה שכרה, החל מחודש 8/03. זקיפת 300 דולר לחודש כהכנסה רעיונית לתובעת הביאה לשלילת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה וביום 24.8.08 הודיע הנתבע לתובעת על חוב בסך 48,625 ₪. ביום 23.9.08 הודיע הנתבע כי בשל העלמת המידע בדבר הדירה בבעלותה, יחולו על התובעת הוראות סעיף 20 א לחוק הבטחת הכנסה כך שהיא לא תוכל להגיש תביעה חוזרת תוך 90 ימים, דהיינו עד ליום 22.12.08 אלא אם תשלם דמי טיפול בסך 400 ₪ וכי יופחתו 25% משיעור הגמלה למשך שלושת חודשי הזכאות הראשונים, ככל שתהיה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה עד לחודש 9/10. טענות התובעת התובעת טוענת כי ההחלטות בדבר זקיפת הכנסה שהביאה לביטול זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה וליצירת חוב ובדבר הפעלת סעיף 20 א לחוק, אינן כדין, שכן היא לא העלימה מהנתבע כל מידע מהותי, לאור העובדה שהיא לא התגוררה בדירה שלה אלא הוריה גרו בה ואילו היא גרה בשכירות. היא הבינה כי היא אמורה להצהיר רק על נכסים שבבעלותה ככל שמדובר בנכסים שהם נוספים לנכס אחד שבבעלותה, ומאחר שיש לה רק נכס אחד היא לא סברה שחלה עליה חובה להצהיר עליו. רק עם שינוי טופס התביעה, בו נדרשה לציין אם רשומה בשמה דירה בטאבו, היא הצהירה שבבעלותה דירה. התובעת טוענת כי הוריה הם אנשים מבוגרים וכי הם אינם משלמים לה דמי שכירות. הדירה נרכשה על ידה מלכתחילה עבור מגורי הוריה, על מנת שלא ייטלטלו ממקום למקום. לטענת התובעת, אין הבדל בין מצב בו היא מתגוררת בשכירות בשל כך שאין לה נכס פרטי לבין מצב בו יש לה נכס פרטי אך היא אינה גרה בו ואין היא מקבלת דמי שכירות מהנכס. לטענת התובעת, החוק מחייב זקיפת הכנסה רק בגין נכס שאינו דירת המגורים. לטענתה, יש לה רק נכס אחד ולולא גרו הוריה בנכס זה, היא היתה גרה בדירה. לטענת התובעת, אין לה מקורות לתשלום החוב זולת הדירה ואם תצטרך למכור דירה זו לצורך פרעון החוב המשמעות היא שעליה לפנות את הוריה מן הדירה. טענות הנתבע החלטת התובעת להעמיד את דירתה לשימושם של הוריה ולשכור דירה לעצמה אינה שוללת את היותה של הדירה "נכס" לפי סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה סעיף 9(א)(4) לחוק קובע כי הכנסה לפי החוק כוללת "סכומים שיראו אותם כהכנסה מנכס אף אם אין מופקת ממנו הכנסה", ותקנות הבטחת הכנסה קובעות כי שווי הנכס ייקבע בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים. החלטת הנתבע מיטיבה עם התובעת משום שהיא מחילה עליה את הוראות תקנה 17(11) לתקנות הבטחת הכנסה ומתייחסת לתשלומי המשכנתה של הוריה כאל דמי שכירות המשולמים על ידם לתובעת, באופן שמפחית את ההכנסה הרעיונית החודשית שניתן היה לזקוף לה על פי הערכת השמאי, מ-900 דולר ל-300 דולר בלבד. הכרה בזכותה של התובעת לקצבת הבטחת הכנסה בנסיבות כאלה עומדת בניגוד לעקרון שנקבע בהלכה הפסוקה לפיו בעל רכוש אינו זקוק ואינו זכאי לקצבה צנועה כדי לשמור על רמת חיים מינימלית. חוק הבטחת הכנסה לא נועד להעניק תמיכה לאדם המחזיק בנכס מקרקעין ונמנע מלמכור אותו או להשכיר אותו תמורת דמי שכירות ריאליים. דיון והכרעה סעיף 9(ג) לחוק הבטחת הכנסה מגדיר כ"נכס" - "כל רכוש, בין מקרקעין ובין מיטלטלין...ולמעט זכות החזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח". טענת התובעת היא כי מאחר שאין לסווג כ"נכס", על פי החוק, "זכות חזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח", הרי שבעלות על נכס, המשמש למגוריו של מי שתובע קצבת הבטחת הכנסה, אינה בגדר "נכס". בהתאם לכך, על פי הלך הטיעון של התובעת, גם בעלות בדירה יחידה אינה צריכה להיחשב כ"נכס", גם אם התובע אינו גר בו אלא גר בדירה אחרת בשכירות, שכן כנגד טובת ההנאה הכלכלית של בעלות בדירה המשמשת למגורים, שאינה נזקפת כ"נכס", משלם תובע הקצבה דמי שכירות. טענת התובעת אינה מקובלת עלינו. הסיפא של סעיף 9(ג) לחוק, מוציא מגדר "נכס" "זכות חזקה במקרקעין המשמשים למגורי הזכאי ולא לשם השתכרות או ריווח". אין מחלוקת שהתובעת היא בעלת הזכויות בדירה בה גרים הוריה. זהו "נכס" שבבעלות התובעת, אלא אם כן הדירה נכנסת לגדר הסיפא של סעיף 9(ג) לחוק. הסיפא של סעיף 9(ג) לחוק דורשת שני תנאים: הראשון - שהדירה תשמש למגורי הזכאי. השני - שלא תשמש למטרת השתכרות או ריווח. לעניין זה נפסק כי מטרת החוק היא "לדאוג לקיום מינימלי גם למי שיש לו נכס מקרקעין עליו ממוקם בית מגוריו, כל עוד לא הוכח שזכויותיו במקרקעין עליהם בנוי בית מגוריו, הם לשם השתכרות או רווח (עבל 522/05 המוסד לביטוח לאומי נ. יוסף סעיד חטיב, ניתן ביום 24.4.07). שני התנאים של הסיפא של סעיף 9(ג) אינם מתקיימים בתובעת: הדירה אינה משמשת למגוריה והיא משמשת להשתכרות או רווח. על כך שהדירה אינה משמשת למגורי התובעת - אין חולק. מעבר לצריך, אנו סבורים כי הדירה משמשת לתובעת "להשתכרות או רווח". נבאר: טענת התובעת כי הוריה אינם משלמים לה שכר דירה, אין משמעותה כי הדירה אינה משמשת לתובעת ל"השתכרות או רווח". בכך שהורי התובעת מסלקים את תשלומי המשכנתה, הם מגדילים את היקף זכויות התובעת בדירה ומקטינים את היקף כפיפותן של זכויות אלה לשעבוד של לבנק. דהיינו, בכל תשלום שהוריה מסלקים, גדל ה-equity- של התובעת בדירתה ובכך נוצרים עבורה "השתכרות או רווח". הדברים נכונים במיוחד בנסיבות תיק זה בהן הוכח כי ערך השכירות של הדירה הוא 900 דולר ועלויות השכירות שהיא משלמת לצורך מגוריה הן בגובה 600 דולר. מאחר שכאמור, דירת התובעת אינה משמשת למגוריה, והיא משמשת לדעתנו גם ל"השתכרות או ריווח", כמוסבר לעיל, אין היא יוצאת מגדר "נכס" שיש להביאו בחשבון בחישוב זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה. בנסיבות אלה, חלות הוראות תקנות הבטחת הכנסה שהותקנו לפי סעיף 9(א)(4) וסעיף 9(ב) לחוק הבטחת הכנסה, לפיהן מוסמך המוסד לביטוח לאומי לייחס הכנסה רעיונית מנכס. ההוראות קבועות בתקנה 10 לתקנות הבטחת הכנסה, על פיהן "יראו כהכנסה חודשית מנכס סכום השווה ל-8% משוויו מחולק ב-12 אף אם אין מופקת ממנו הכנסה , או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר". הסכום שהתובעת מפיקה בפועל הינו הסכום שהוריה משלמים לבנק למשכנתאות. סכום זה לא הוכח. לעומת זאת, אין מחלוקת כי סך 900 דולר מהווה הסכום לפי תקנה 10 על פי הערכת השמאי. תקנה 17(11) לתקנות הבטחת הכנסה קובעת כי לעניין הזכאות לגמלה ושיעורה לא תיחשב כהכנסה "הכנסה מדמי שכירות שאדם מקבל בעד השכרת דירתו ששימשה למגוריו, ובלבד שהוא שוכר דירה אחרת למגוריו בסכום שאינו עולה על סכום דמי השכירות שהוא משלם בעד הדירה ששכר". סעיף 17(11) מתייחס לרציונל שבבסיס טיעונה של התובעת, לפיו עלויות שכר דירה בהן נושא מי שיש לו נכס מקרקעין, צריכות להיות מקוזזות מן ההכנסה שניתן לייחס לתובע בגין הנכס שבבעלותו שאינו משמש למגוריו כי אם להשכרה. מן העובדות עולה שהנתבע יישם בעניינה של התובעת את הוראת תקנה 17(11) לתקנות תוך ייחוס לתובעת הכנסה מדירתה על פי הערכת השמאי (הערכה שאינה במחלוקת). כאמור לעיל, על פי סעיפים 9(א)(4) ו-9(ב) לחוק ותקנה 10 לתקנות, היה הנתבע מוסמך לייחס לתובעת הכנסה בגובה 900 דולר מדירתה, ואולם מאחר שהתובעת הוציאה בפועל סך 600 דולר בחודש כדמי שכירות, הנתבע היטיב עם התובעת בכך שהקיש מהוראת תקנה 17(11) וקיזז משווי הדירה, על הערכת השמאי, את הסכומים ששילמה התובעת כשכר דירה. לאור האמור לעיל, כדין זקף הנתבע לתובעת הכנסות בגובה 300 דולר לחודש מאז החלה לקבל גמלת הבטחת הכנסה והחוב שנוצר לתובעת נוצר כדין. לא מצאנו בסיס להתערב בהחלטת הנתבע להפעיל את סעיף 20א לחוק הבטחת הכנסה. בטפסי התביעה שצורפו לתעודת עובד הציבור עולה כי התובעת הצהירה כי אין לה נכסים. ברובריקות הרלוונטיות פורטו סוגי נכסים ובהם "דירה נוספת". טענת התובעת כי לא הבינה כי עליה להצהיר על הדירה שרכשה בשנת 1992 בגילה - עד אשר נערך שינוי בטפסי התביעה כך שנדרשה לציין אם יש לה נכס רשום במרשם המקרקעין - אינה מקובלת עלינו, והנתבע היה רשאי להסיק שהתובעת העלימה מידע מהותי בהצהרותיה בטפסי התביעה. אשר על כן לא מצאנו בסיס להתערב בהחלטת הנתבע להפעיל בעניינה של התובעת את סעיף 20א לחוק. לאור האמור לעיל, החלטנו לדחות את התביעה. התביעה נדחית, ללא צו להוצאות. ניתן לערער על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין לצדדים. הבטחת הכנסה