1. לפנינו תביעת התובעים לגימלת הבטחת הכנסה, אשר נדחתה על ידי הנתבע מן הטעם שבבעלות התובע מס' 1 רכב מנועי מסוג הונדה מס' רישוי 8351606 (להלן - הרכב או רכב ההונדה). 2. הנתבע טוען כי יש לדחות על הסף את התביעה מחמת התיישנות, וגם לגופו של עניין טוען הנתבע כי יש לדחות את התביעה. 3. נדון, איפוא, תחילה בשאלת ההתיישנות וככל שיקבע כי התביעה לא התיישנה - נדון בתביעה לגופה. טענת ההתיישנות 4. ביום 23/1/03, הגיש מר חכמת אבו דגש - התובע מס' 1 (להלן - התובע) תביעה חוזרת להבטחת הכנסה (נספח 1 לתצהיר התובעים - מוצג ת/1). הנתבע דחה ביום 28/3/03 את תביעתו של התובע לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. 5. בתאריך 22/8/04 - בחלוף למעלה משנה וחמישה חודשים ממועד מכתב הדחייה (מיום 28/3/03), הגישו התובע ואשתו - גב' חנאן אבו דגש - התובעת מס' 2 (להלן - התובעת), את תביעתם לבית הדין בטענה, כי לא קיבלו את מכתב הדחייה מיום 28/3/03, ולראשונה ראו את מכתב הדחיה - רק משצורף המכתב לכתב ההגנה, שהגיש הנתבע לבית הדין ביום 23/11/04. 6. מנגד טוען הנתבע, כי מכתב הדחייה מיום 28/3/03 (מוצג נ/2) נשלח אל התובעים ביום 31/3/03 בדואר רשום וכי לכל הפחות, כבר ביום 27/1/04, מועד משלוח מכתבו הראשון של ב"כ התובעים, עו"ד גסאן טנוס, אל הנתבע, בקשר לדחיית תביעתם, היה ידוע לתובעים דבר דחיית תביעתם על ידי הנתבע. 7. לאחר שנתנו דעתנו לכל החומר שהונח בפנינו, סוברים אנו כי יש לדחות את טענת ההתיישנות. להלן טעמינו: (א) התובעים העידו כי לא קיבלו את מכתב הדחייה מיום 28/3/03 (מוצג נ/2), ולראשונה ראו את מכתב הדחיה - רק משצורף המכתב לכתב ההגנה שהגיש הנתבע לבית הדין. (ב) הנתבע ציין כי מכתב הדחיה שוגר לתובעים בתאריך 31/3/03 בדואר רשום שמספרו 16-7-59000909-RR . ב"כ התובעים פנה לחברת דואר ישראל על מנת לקבל מידע האם דבר הדואר (מכתב הדחיה) נמסר לנמען, באיזה תאריך והאם ניתן לזהות את שם מקבל דבר הדואר. חברת דואר ישראל הודיעה כי בקשה לבירור גורל מכתב רשום בארץ יש להגיש תוך שנה ממחרת משלוח דבר הדואר, הואיל ובתום תקופה זו מסמכי המסירה מועברים להשמדה; הואיל ודבר הדואר המבוקש נשלח לפני למעלה משנה, נבצר מחברת דואר ישראל לערוך בירור כלשהו (ר' מוצג ת/4). (ג) מכתב הדחיה נשלח לתובעים לשפרעם ל"שכונת עוסמאן". התובעים ציינו כי אינם גרים יותר ב"שכונת עוסמאן", אלא עברו להתגורר בדירה ב"שכונת אלהוארה" וצירפו לתצהירם חוזה שכירות מתאריך 10/2/2002. עוד יצויין, בהקשר זה, כי מכתב ששיגר הנתבע אל התובעים בתאריך 25/10/2000 ל"שכונת עוסמאן" בשפרעם - הוחזר ע"י חברת הדואר אל הנתבע בציון "עזב" (ר' מוצגים נ/4 ו-נ/5). מכאן שהנתבע אמור היה לדעת, כבר בשנת 2000, שהתובעים אינם מתגוררים יותר ב"שכונת עוסמאן". (ד) הנתבע טוען כי ביום 27/1/04, מועד משלוח מכתבו הראשון של ב"כ התובעים אל הנתבע, היה ידוע לתובעים דבר דחיית תביעתם על ידי הנתבע. עיון במכתב מעלה שאין ניתן ללמוד ממכתבו של ב"כ התובעים, כי דבר דחיית התביעה היה ידוע לתובעים. (ה) עיינו בתכתובת שהיתה בשנת 2004 בין ב"כ התובעים לבין הנתבע, ואולם לא מצאנו כי מכתב הדחיה נשלח אל ב"כ התובעים, בטרם הוגשה התביעה לבית הדין. (ו) בנסיבות אלה, משהתובעים חדלו להתגורר ב"שכונת עוסמאן" והמכתב נשלח לשכונת עוסמאן, ולא הובאה ראיה לכך שהתובעים אכן קיבלו את מכתב הדחיה - אנו מקבלים את גרסת התובעים, לפיה קיבלו את מכתב הדחיה לראשונה כאשר מכתב זה צורף לכתב ההגנה של הנתבע, שהוגש בעקבות הגשת תביעתם לבית הדין. משכך, אין ניתן לקבל את טענת הנתבע, כי תביעת התובעים התיישנה, עקב איחור בהגשת התביעה לבית הדין. על כן אנו דוחים את טענת הנתבע בדבר התיישנות התביעה. 8. משדחינו את טענת ההתיישנות נדון בתביעה לגופה. האם מכירת הרכב היתה פיקטיבית? 9. התובע אינו מכחיש את דבר היותו הבעלים הרשום של רכב ההונדה, במועד הגשת התביעה החוזרת לגימלת הבטחת הכנסה (23/1/03), ואולם טוען הוא בהקשר זה, כי מדובר ברכב אשר נמכר, קודם לכן, ביום 20/8/02 ,למר יהודה מרציאנו (להלן -מר מרציאנו או הקונה) וכי ממועד זה ואילך נמצא הרכב בפועל בשימושו של הקונה. לטענת התובעים, טרם הגשת התביעה לנתבע לגימלת הבטחת הכנסה, ביום 23/1/03, הוטלו שני עיקולים על הרכב, ובנסיבות אלה, לא יכול היה להעביר התובע את הבעלות ברכב על שם הקונה, ללא הסרת העיקולים, ועל כן נותר רישום הבעלות על שמו. בפועל, הועברה הבעלות על שם הקונה, לאחר שהוסרו העיקולים, בתאריך 22/1/2004 (שנה לאחר הגשת התביעה לנתבע). 10. השאלה העומדת לפנינו היא - האם מדובר במכירה אמיתית כטענת התובעים - או שמא, כטענת הנתבע, מדובר במכירה פיקטיבית, על מנת לזכות בגמלה ועל כן יש לראות בתובע כבעלים של רכב ההונדה, בתקופה מחודש ינואר 2003 עד חודש ינואר 2004 ובנסיבות אלה אינו זכאי לגמלה. 11. לאחר שנתנו דעתנו לכל החומר שהונח בפנינו מקבלים אנו את גרסת התובעים; להלן טעמינו: (א) בטופס התביעה מתאריך 23/1/2003, (ר' נספח 1 לתצהיר התובעים) שהגיש התובע לנתבע, באמצעות אשתו - התובעת, צויין, בין היתר, כי בבעלות התובע רכב מסוג הונדה שנת ייצור 1993 מס' רישוי 8351606. עם זאת, הצהיר התובע כי הרכב "לא בבעלות"; תחת הכותרת "סיבת הגשת התביעה" נרשמה הצהרתה של התובעת, שם ציינה, בין היתר, כי "רכב ההונדא מכרנו מזמן למישהו מחיפה הוא מעוקל, לא הועבר...אין לנו רכב אחר או נכסים". (ב) בתאריך 23/1/03 (ר' נספח 2 לתצהיר התובעים מוצג ת/1) דרש הנתבע מהתובעים להמציא לו, בין היתר, את רישיון הרכב ותעודת ביטוח וכן אישור על העברת הבעלות ברכב. (ג) התובעים המציאו לנתבע את זיכרון הדברים בדבר מכירת הרכב למר יהודה מרציאנו בתאריך 20/8/02 וכן את תעודת ביטוח החובה של הרכב מתאריך 5/1/03, הרשומה על שם הקונה מר יהודה מרציאנו (ר' נספחים 3א, 3ב ו-7 לתצהיר התובעים). עד הנתבע מר עבד אלחלים נביל, מנהל מדור גימלאות במחלקת הבטחת הכנסה בסניף הנתבע בשפרעם, אישר בעדותו כי קיבל מסמכים אלה (ר' פרוטוקול הדיון מתאריך 21/6/06, עמ' 14 ש' 9-17). (ד) על הרכב הוטלו שני עיקולים: עיקול ראשון הוטל על הרכב בלשכת ההוצאה לפועל בעכו בתאריך 10/6/02, עיקול זה בוטל בתאריך 18/1/04. עיקול שני הוטל ע"י הנתבע בתאריך 4/2/03 (בחלוף שנים עשר יום מיום הגשת התביעה לנתבע ב-23/1/03), עיקול זה בוטל בתאריך 20/1/04 (ר' נספחים 5 ו-6 לתצהיר התובעים). (ה) הנתבע ציין בסיכומיו כי הבעלות ברכב הועברה למר מרציאנו בתאריך 22/1/04 (ר' רישא עמ' 2 סיכומי הנתבע), מכאן אנו למדים כי הבעלות הועברה מיד לאחר הסרת שני העיקולים. (ו) התובע ומר מרציאנו נתנו הסברים, בעדויותיהם בבית הדין, לשאלות מדוע לא בוטל העיקול הראשון ומדוע לא נעשתה העברת בעלות, בטרם הוטל העיקול השני ע"י הנתבע; נוכח מכלול הראיות והנסיבות - הסברים אלה מניחים את דעתנו. (ז) הנתבע לא סתר את עדויות התובע ולא הביא בפנינו כל ראיה לכך, שהתובעים המשיכו לעשות שימוש ברכב, לאחר הגשת כתב התביעה לנתבע (בתאריך 23/1/03) או כי המכירה הינה פיקטיבית. 12. הנה כי כן, התובעים הודיעו לנתבע ביום הגשת התביעה כי הרכב נמכר ואולם אין ניתן להעביר את הבעלות במשרד הרישוי, עקב עיקול שהוטל עליו; התובעים המציאו לנתבע את זיכרון הדברים בדבר מכירת הרכב ותעודת ביטוח, על שם מר מרציאנו וזאת לבקשת הנתבע; הוטלו על הרכב שני עיקולים, ואחד מהם הוטל ע"י הנתבע בסמוך להגשת התביעה; מיד עם הסרת העיקולים הבעלות הועברה במשרד הרישוי על שם מר מרציאנו; הנתבע לא הביא ראיות לסתירת גרסת התובעים; בנסיבת אלה לא היה מקום לדחית תביעת התובעים לגימלת הבטחת הכנסה, מן הטעם שלא המציאו אישור בדבר העברת הבעלות ברכב; הכיצד זה יכלו התובעים להעביר את הבעלות אם הנתבע עצמו היה אחד מאלה שלא איפשרו זאת, עקב הטלת העיקול. 13. משאלה פני הדברים, אנו מקבלים את התביעה וקובעים כי התובעים זכאים לגימלת הבטחת הכנסה לתקופה מ-1/2003 עד 1/2004, ככל שעמדו ביתר תנאי הזכאות. 14. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות בגין עדותו של מר מרציאנו בסך 100 ₪ וכן שכר טרחת עורך דין בסך 3,300 ₪ בתוספת מע"מ כדין. הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 15. לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מקבלת פסק דין זה. הבטחת הכנסהרכבעיקול