1. בפני בית הדין תביעה בעניין שלילת זכאות התובעת לגמלת הבטחת הכנסה, בגין שימוש קבוע ברכב, מחודש 11/06. 2. אלו הן העובדות הרלבנטיות לענייננו: א. התובעת הגישה תביעה להבטחת הכנסה ביום 19.11.06. ב. תביעתה אושרה. ג. במכתב מיום 19.3.07 הודע לתובעת על הפסקת תשלום גמלת הבטחת הכנסה מן המועד שבו אושרה בשל שימוש ברכב. ד. בעלה של התובעת הוא תושב שטחים. ה. רישיון הרכב נשוא המחלוקת מבוטל במשרד הרישוי. 3. לטענת התובעת מדובר ברכב של בעל התובעת, שהוא תושב שטחים, והוא קנה את הרכב כשהוא מפורק והרישיון שלו מבוטל. מדובר ברכב מושבת שנמכר לתושב שטחים לצורך שימוש בחלקי הרכב כחלקי חילוף ביום 27.4.06 תמורת 600 ₪. ברכב לא נעשה כל שימוש. 4. לטענת הנתבע, נוכח ממצאים בדבר שימוש קבוע ברכב על ידי בעלה של התובעת, נשללה גמלת ההבטחה של התובעת החל מהמועד בו אושרה, 11/06, ונוצר חוב בסך 9,200 ₪. פסק הדין המסגרת הנורמטיבית 5. תכליתו של חוק הבטחת הכנסה היא להבטיח הכנסה מינימלית לכל אדם אשר אין ביכולתו לעבוד ולהתפרנס כדי מחייתו, או אשר אינו ניתן להשמה בעבודה כלשהי. מטרתה של הכנסה זו היא להבטיח לאדם כזה ולמשפחתו את סיפוק צרכי הקיום החיוניים עבורם, והכל בכפוף לקריטריונים ולתנאים הקבועים בחוק ובתקנות. החוק אינו מיועד להבטיח את הכנסתם של אלה היכולים להשתכר את המינימום שנקבע בו או יכולים להפיק הכנסה מנכס כלשהו (עב"ל 761/06 המוסד לביטוח לאומי נ' חליל אבו אעיש, ניתן ביום 16.3.08). 6. בהתאם, נקבע בדין ובהלכה הפסוקה, כי שימוש קבוע ברכב שולל את הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה, מהטעם כי שימוש שכזה מקים חזקה של "הפקת טובת הנאה משימוש ברכב", אשר שקולה להפקת הכנסה מנכס. סעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה קובע הוראות מיוחדות לעניין נכס שהוא רכב מנועי, לפיהם רואים ברכב כנכס אשר מופקת ממנו הכנסה חודשית שסכומה אינו נמוך מסכום הגמלה. 7. בית הדין הארצי נזקק לסוגיית השימוש ברכב ע"י דורשי גמלת הבטחת הכנסה בפסה"ד בעניין עמר (עב"ל 1010/04 המוסד לביטוח לאומי - זהבה עמר, עבודה ארצי, כרך לג (13) 54 - להלן: פס"ד עמר), שם נאמר לעניין המבחנים לשימוש קבוע ברכב: "המבחן העיקרי בסוגית השימוש ברכב הינו, הפקת טובת הנאה מהשימוש ברכב. 'טובת הנאה' פירושה תועלת או הנאה מהשימוש ברכב אם כי לאו דווקא כספית. החזקה היא, כי מי שמשתמש ברכב באופן קבוע מפיק משימוש זה טובת הנאה ולרשותו סכום כסף העולה על קצבת הבטחת הכנסה. המוסד לביטוח לאומי אינו חייב להוכיח את מהותה של טובת ההנאה של המבוטח או, כי הוא מפיק הכנסות כתוצאה מהשימוש ברכב. לעומת זאת, הוא מחויב להוכיח ששימושו של המבוטח ברכב קבוע ולא אקראי, בודד או חד פעמי, שכן שימוש כזה איננו נחשב כהפקת הכנסה. בפסיקה נקבעו מבחנים להכרעה בשאלה האם השימוש ברכב הוא קבוע כאשר עלינו לשקול את מכלול עובדות המקרה" (ההדגשה אינה במקור - א.א.). 8. בפס"ד עמר נקבעו חמישה מבחנים לקביעת שימוש קבוע ברכב, כדלקמן: המבחן הראשון - תשלום תמורה ממשית עבור השימוש ברכב או השתתפות בהוצאות אחזקת הרכב; המבחן השני - כאשר הרכב עומד על יד ביתו של המבוטח ההנחה היא, שהמבוטח משתמש ברכב בקביעות; המבחן השלישי - עדות חוקר המוסד או עד אמין אחר לפיו המבוטח נהג ברכב לפחות פעמיים תוך פרק זמן קצר; המבחן הרביעי - כאשר נסיבות השימוש ברכב מצביעות על כך, שהמבוטח מפיק הכנסה או כי סביר להניח שהוא מפיק הכנסה מאילו ברור כי כמוהו כהפקת הכנסה מכל עניין אחר; המבחן החמישי - מקום בו המבוטח עושה מאמצים להסתיר את השימוש ברכב עשוי הדבר להוביל למסקנה שראוי שהמבוטח יחשב כמי שמשתמש ברכב באופן קבוע. מן הכלל אל הפרט 9. מן העדויות והמסמכים שבפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי במקרה דנן, לאחר שקילת מכלול הנסיבות, אין מדובר בשימוש קבוע ברכב, ועל כן, אין מקום לשלול הגמלה מהתובעת. בעל התובעת העיד בחקירת המל"ל מיום 15.2.07 (נ/3), בקשר לרכב: "רכב האופל האדום שייך לי ונמצא ברשותי כבר שנה בערך והרכב מושבת. קניתי אותו מושבת והרישיון שלו נמצא ברשותי וביום שבת אני רוצה לגרור אותו לעיזרייה לפירוק ואני משתמש בו כשאני הולך לקנות מצרכים לבית מהחנות". לתצהיר התובעת צורף אישור ממשרד התחבורה כי רישיון הרכב מבוטל מיום 8.11.05 (נספח ב). בהמשך אמר בעל התובעת, כי הרכב לא מבוטח, הוא לא משתמש בו הרבה, ממלא בו דלק בסך 20 ₪ בחודש, ואין לאשתו רישיון נהיגה. בניגוד לטענת ב"כ הנתבע בסיכומים, גרסה זו של התובעת ובעלה, לא נסתרה. בחקירתו בבית הדין ציין בעל התובעת, כי נהג ברכב רק פעם אחת כשנסע כדי למכור את חלקי הרכב בסילוואן ובדרך חזרה, עם הרכב, קנה דברים (עמ' 10 לפרו'). בהמשך ציין, כי הדבר קרה "פעם או פעמיים, לא זוכר" (עמ' 10 ש' 29-30). היינו, לפי גרסתו השימוש ברכב נעשה לעיתים רחוקות בלבד, לצורך טיפול באוטו או מכירתו, כשבנסיעות אלה השתמש באוטו לקניית מצרכים לבית. גרסה זו, כאמור, לא נסתרה ואף נתמכה בעדות התובעת. 10. בעדותה בבית הדין ציינה התובעת כי אכן אין לה רישיון נהיגה (עמ' 6 ש' 17-18). עוד עולה מעדותה של התובעת, כי בעלה השתמש ברכב לקניות לבית כשנסע למוסך לשם תיקון הרכב או מכירת או החלפת חלקים (עמ' 7 ש' 23-25). כן טענה התובעת, כי בעלה נסע ברכב אולי פעמים שלוש על מנת לתקן את הרכב או למכור או להחליף חלקים, וכי בנסיעות אלה היה קונה מצרכים לבית בדרך חזרה (עמ' 7 ש' 29). עדותה של התובעת, תואמת אפוא, את גרסתו של בעלה, הן בעדותו בבית הדין והן בחקירתו בפני חוקר המל"ל. 11. חוקר המל"ל מנצור, העיד, כי כשביקר בבית התובעת ובעלה, ראה את הרכב שעמד ליד הבית (עמ' 12 ש' 24-25). 12. מן המקובץ עולה, כי מבין מבחני הפסיקה, מתקיים בענייננו רק המבחן השני שנקבע בפס"ד עמר. היינו, שהרכב עמד ליד ביתם של התובעת ובעלה. לא די במבחן אחד מבין כל המבחנים כדי להסיק שימוש קבוע ברכב ויש לבחון את מכלול הנסיבות. יתר על כן, התובעת הסבירה את הימצאותו של הרכב ליד ביתם, בכך שהרכב נמכר, אך הקונה טרם לקח את הרכב, בהיותו אף הוא, תושב שטחים. 13. אשר ליתר המבחנים שנקבעו בפס"ד עמר, לא הוכח תשלום תמורה ממשית תמורת הרכב או אחזקתו. טענת בעל התובעת, כי שילם 500 ₪ תמורת הרכב בעת קנייתו, וכי הוא משלם כ-20 ₪ עבור דלק בחודש, לא נסתרה על ידי המל"ל. עול ההוכחה, כי המחזיק ברכב שאינו בבעלותו, משתמש בקביעות, מוטל על המוסד לביטוח לאומי. בענייננו, הנתבע לא הוכיח כי השימוש שעושה בעלה של התובעת ברכב הינו שימוש קבוע. לכל היותר הוכח שימוש ספורדי, לעיתים רחוקות, מאוד. שימוש ברכב על ידי מבוטח אינו שולל באופן אוטומטי את הזכאות לגמלה, אלא אם הוכח, כי השתמש ברכב שימוש קבוע שאינו ספורדי. 14. נוסיף לעניין פסק הדין שצוטט על ידי הנתבע בסיכומים, דב"ע מח/04-135 בוטבול נ' המוסד לביטוח לאומי, (לא פורסם, ניתן ביום 15.12.88), שם אמר בית הדין הארצי לגבי המבחנים לשימוש ברכב המצביע על "טובת הנאה": א. הפקת הכנסה של ממש - כאשר סביר שמפיק הכנסה מהרכב. מבחן זה לא מתקיים בענייננו כלל. ב. שימוש קבוע ברכב - לא הוכח שימוש קבוע, הוכח שימוש מועט מאוד. לפי גרסת התובעת ובעלה, הוא נוסע ברכב לעיתים רחוקות מאוד, נסיעה קצרה או שתיים לשכונת סילוואן. כל זאת בגין היותו תושב שטחים, הנוהג ברכב ללא רישיון נהיגה תקף בישראל וכשהרכב אינו מבוטח וללא רישיון תקף. ג. השתתפות בהוצאות החזקת הרכב: דלק, ביטוח, טסט - הנתבע לא סתר את גרסתו של התובע לעניין הסכומים המשולמים על ידו עבור דלק (כ-20 ₪ בחודש). כמו כן, הוכח כי רישיונו של הרכב מבוטל והרכב אינו מבוטח. ד. השימוש ברכב עוזר למבוטח בעבודתו או להגיע לעבודה - אף זה לא נתקיים במקרה דנן. בעל התובעת הינו תושב השטחים, ללא אשרת שהייה בארץ, ואינו עובד. 15. התמונה הכוללת מנתונים עובדתיים אלה היא, שלא ניתן להתרשם, שהתובעת או בעלה מפיקים טובת הנאה של ממש מן הרכב. אף לא הוכח כי לתובעת ובעלה רמת חיים חריגה שבשלה ביקש החוק לשלול את הגמלה. מדובר ברכב ישן, שבעלה של התובעת קנה בסכום נמוך של כ-500 ₪, מתוך כוונה לגרוף רווח ממכירת חלקי הרכב. הרכב לא היה מבוטח וללא רישיון. התובעת ובעלה, לא הסתירו את העובדה כי נעשה שימוש ברכב, אם כי, מדובר בשימוש מועט, אקראי, שאינו שולל גמלה. בנסיבות הקיימות, אין לראות בתובעת כמי שמפיקה טובת הנאה משימוש ברכב השוללת ממנה את הגמלה (ר' עב"ל 1066/02 דורית מלכה נ' המוסד לביטוח לאומי, ניתן ביום 19.6.03). 16. אף לא מתקיימת בענייננו תכלית שלילת הגמלה ממי שיש ברשותו רכב, שכן לא מדובר ברכב שניתן להפיק ממנו טובת הנאה בגובה הגמלה. 17. לאור קביעתנו, כי לא הוכח שימוש קבוע ברכב, אין צורך להכריע בשאלה האם הרכב חוסה תחת הגדרת המינוח "רכב מנועי". סוף דבר 18. התביעה מתקבלת. התובעת זכאית לגמלת הבטחת הכנסה החל מחודש 11/06. 19. אין צו להוצאות. הבטחת הכנסהשטחי יהודה ושומרון