ערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עירית ירושלים מיום 2.9.13, בגדרה נדחתה טענת המערערת לפיה הנכס נשוא החיוב בארנונה יצא מחזקתה בשנת 2002, כי המשיב ידע על כך וכי על כן אין להשית עליה חיובי ארנונה החל מאותה שנה. בנוסף נדחתה הטענה לפיה מעת שחזר הנכס לחזקתה, בשנת 2007, היה הוא בגדר נכס ריק או נכס שאינו ראוי לשימוש. ועדת הערר קיבלה באופן חלקי את טענת המערערת לגבי סיווגו הנכון של הנכס. מכאן הערעור. רקע עובדתי 1. בשנת 1999 בנתה המערערת, על פי היתר בנייה כדין, בית כנסת ספרדי, הכולל ישיבה, במגרש שהוקצה לה על ידי עיריית ירושלים, המצוי ברחוב יצחק מירסקי. בשל עניינים שאינם קשורים בהליך הנדון, פוצל מתחם בית הכנסת לשניים על ידי העירייה. החלק האחד, ששטחו 287 מ"ר, הפך ברישומי העירייה לנכס 0507, וחויב החל מיום 1.1.99 בארנונה לפי סיווג "בתי ספר, ישיבות, כוללים, הקדשות". החלק האחר, בשטח 467 מ"ר, הפך ברישומי העירייה לנכס 0515, וחויב החל מיום 1.7.99 בארנונה לפי סיווג "משרדים, שירותים ומסחר". 2. נקדים ונבהיר, כי הערעור שלפניי עניינו אך ורק בנכס 0515, שכן הערר התקבל לגבי נכס 0507 ונקבע, על יסוד תצהיר המערערת ואישור המועצה הדתית בירושלים מיום 12.7.01, כי הנכס משמש כבית כנסת ולפיכך פטור מחובת תשלום ארנונה. בכל הנוגע לנכס 0515 (שיכונה להלן: הנכס), קבעה ועדת הערר כי יש לקבל את טענת המערערת לפיה שימש הוא בתקופה הרלוונטית לשם קיום תפילות ולימוד, ולעיתים קוימו בו אירועים לצורכי הקהילה כגון קידושים, תפילות, שבת חתן, שבת בר-מצווה ועוד. שימוש מעין זה אינו "בית כנסת", אולם תחת הסיווג "משרדים, שירותים ומסחר" נקבע כי יש לסווגו בסיווג "בתי ספר וגני ילדים", הכולל סיווג "ישיבות, כוללים והקדשות". כאמור בפתח הדברים, הטענה לפיה אין לחייב את המערערת בארנונה החל משנת 2002, משום שהעבירה את הנכס לחזקת אחר, נדחתה. נחזור להשתלשלות העובדתית. 3. ביום 4.10.00 פנה מנהל המערערת לגזברות עיריית ירושלים בנוגע ל"מסמך פירוט יתרות לחשבון" עבור הנכס, על סך 174,327 ₪ שהתקבל בידיה. בגוף המכתב כתב כי ברצונו להשיג על קביעה זו בטענה כי הנכס משמש כמקום תפילה ולימוד וכן משמש הוא את צורכי הקהילה לשם עריכת שמחות או, חלילה, בעת צרה, ומתנהל ללא כוונת רווח. לפיכך מבקש הוא במכתב כי העירייה תעיין מחדש בגובה החוב שהושת על המערערת ותתקנו בהתאם לשימוש שנעשה במקום (עמ' 45 לנספחי המערערת). ביום 11.10.00 השיב מנהל אגף השומה והגבייה בעירייה לפנייה האמורה והודיע כי לשם בדיקת הזכאות על המערערת להשלים את המסמכים הבאים: תעודת רישום כתאגיד (עמותה), מסמכי יסוד של המוסד, תקציב המוסד לשנה הנוכחית, אישור מס הכנסה ומיסוי מקרקעין, המחלקה למוסדות ציבור ומלכ"רים בתוקף עד 31.3.01, אישור לצורך ניכוי מס בתוקף עד 31.3.01, וכן אישור של המועצה הדתית על ייעוד המקום (עמ' 47 לנספחי המערערת). אין בידי המערערת להראות כי המסמכים הנדרשים אכן נשלחו על ידה במענה לדרישת המשיב, לבד מאישור של המועצה הדתית ירושלים (עמ' 48 להודעת הערעור), נושא תאריך 18.7.01, ובו נאמר כי הנכס משמש כמקום תפילה בימים נוראים ובשבתות מיוחדות. אעיר כבר כאן, כי בתיק הנכס המצוי בידי המשיב נמצא אישור קודם של המועצה הדתית, נושא תאריך 24.5.00, ולפיו משמש הנכס כ"אולם אירועים וכינוסים לבני הקהילה כולל מטבח" (נספח ה' לתצהיר שצורף מטעם המשיב לסיכומיו בפני ועדת הערר), בעוד שלגבי הנכס האחר (0507) כותבת המועצה הדתית כי הוא משמש כבית כנסת (נראה כי על יסוד אישור זה התקבל הערר ביחס לנכס האחר ונקבע כי הוא בית כנסת הפטור מחובת תשלום ארנונה). להודעת הערעור מצורף מסמך נוסף, נושא תאריך 15.7.01, וכותרתו "פירוט יתרות חשבון" לנכס, בסכום כולל של 301,137 ₪, הכולל הצמדה, קרן פיגור והצמדת פיגור. המסמך (עמ' 46 להודעת הערעור) נראה כמסמך שהופק ממחשב גזברות עיריית ירושלים. על גבי מסמך זה מוטבעת חותמת בלתי ברורה שנראית על פניה כחותמת הגזברות, ובכתב יד רשומות המילים: "נתקבלו מסמכים". המערערת נשענת על מסמך זה כראייה לכך שכלל המסמכים שנדרשו ממנה במכתבו של המשיב מיום 11.10.00, אכן נשלחו על ידה. 4. בראשית ינואר 2002, כך טוענת המערערת, עזבה היא את הנכס והעתיקה את פעילותה לעיר אלעד. עוד לטענתה, באמצעות שירות הדואר "עקוב אחריי" הגיע אליה למקומה החדש כל דבר דואר שנשלח על פי כתובתה הקודמת. אלא שעד לשנת 2006 לא קיבלה המערערת כל פנייה או מכתב תגובה מן העירייה ביחס לאמור לעיל. 5. ביום 6.12.06 נשלחו למערערת שתי פניות מטעם מחלקת הגבייה של עיריית ירושלים, לגבי שני הנכסים (0507 ו- 0515), שכותרתן "בדיקת מחזיקים" ובמסגרתן נתבקשה המערערת ליתן מידע לגבי המחזיקים בהם או החייבים בארנונה בגינם. במכתבים צוין, כי היה ולא יתקבל מענה מטעם המערערת, תיראה כמי שהסכימה לחיובה בחוב הארנונה המצוין בהם, אשר הגיע אותה עת לסכום של 1.35 מיליון ₪ לגבי הנכס נשוא הערעור (עמ' 56 להודעת הערעור). המערערת מציגה מכתב שנשלח, לטענתה, במענה לפנייה האמורה, ביום 25.12.06, על ידי מנהלה (עמ' 55 להודעת הערעור). במכתב נטען כי המערערת פנתה בשנת 2000 בבקשה להנחה ולא נתקבלה כל התייחסות של העירייה לבקשה זו. כן נטען בו כי החל משנת 2000 מחזיקים בנכס אחרים (הרב בנימין אביטוב עד לשנת תשס"ד, והחל משנת תשס"ד מחזיק בו הרב נמטיוב). בנוסף טוען מנהל המערערת כי ידוע לו שמוסדות ציבור פטורים מחובת תשלום ארנונה ועל כן אינו רואה סיבה להטיל על המערערת חובת תשלום. יצוין, כי מכתב זה אינו מצוי בתיק הנכס שבידי המשיב ואין מוטבעת עליו חותמת כלשהי המעידה על כך שנתקבל בידי העירייה. המשיב טוען (סעיף 11 לעיקרי הטיעון מטעמו), כי נראה כי המכתב "הוכן", כלשונו, רק בתאריך 19.2.07. טענה זו אינה מעוגנת בעובדות כלשהן, ומכל מקום, התאריך העברי המופיע על גבי המכתב האמור, ד' טבת, תשס"ז, מקביל לתאריך 25.12.06. כך או כך, אין בידי המערערת ראיה לכך שהמכתב נשלח. 6. ביני לביני, נתבעה המערערת על ידי עיריית ירושלים בגין חוב הארנונה, בת"א 700884/08 של בית משפט השלום בירושלים. ההליכים בתיק זה מוקפאים עד להכרעה בהליך המינהלי. מכל מקום, לטענת העותרת, רק משהוגשה התביעה נגדה הבינה כי פניותיה הקודמות לעירייה לא טופלו, וכי החוב שהלך ונצבר במשך השנים מיוחס לה. 7. משכך, פנתה ביום 10.8.09 בהשגה למשיב (עמ' 15 - 16 להודעת הערעור). בהשגה נטען כי הנכס אינו מושכר על ידה לשם עריכת אירועים, אלא משמש את חברי הקהילה ואת מתפללי בית הכנסת לצורך עריכת קידושים לקהילה ולקיום מניינים בחגים, וכי על כן יש לסווגו תחת הסיווג "ישיבות וכוללים". בנוסף טענה כי החל מפברואר 2002 מופעל בית הכנסת ובית המדרש על ידי הרב אביטוב, וכי החל מספטמבר 2005 ועד לספטמבר 2007, הופעל הנכס על ידי הרב נמטיוב. החל משנת 2007, עת חזרה החזקה לידי המערערת, לא נעשה באולם כל שימוש. בשנת 2008 אף בוצעה בנייה של קירות פנימיים, והבנייה מנעה כל שימוש בנכס במהלך כל אותה שנה. החל משנת 2009, מאחר שהמתחם היה עזוב למעט תפילות בשבתות ובחגים, נעשו בו מעשי חבלה רבים, עד כי לא ניתן לעשות כל שימוש בנכס. על מנת לשוב ולהשמישו יש להשקיע סכום של מאות אלפי ₪. עוד נטען בהשגה כי המערערת העלתה טענותיה בהשגות מן השנים 1999 (לגבי השטח לחיוב והפטור לבית הכנסת), 2000 (לגבי השימוש באולם כחלק מן הישיבה ולא לשימוש עסקי) ו- 2007 (לגבי המחזיקים בנכס). עם זאת, לא נתקבלו תשובות להשגותיה ולפיכך יש לקבלן, בהתאם לחוק. נוכח כל אלה התבקש המשיב לתקן את סיווג הנכס, לחייב את המחזיקים הנכונים ובכל מקרה לתקן את סיווג הנכס החל משנת 2008 ואילך, ולפטור אותו מארנונה בהתאם לפקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פיטורין) 1938 (להלן: פקודת הפיטורין), כך גם בשל היותו בלתי ראוי לשימוש בשנת 2009. 8. המשיב דחה במכתבו מיום 12.10.09 את ההשגה (עמ' 17 להודעת הערעור). בכל הנוגע לטענה כי המדובר בנכס שאינו ראוי לשימוש, הרי שזו נדחתה לאור ממצאי ביקורת שנעשתה בו ביום 19.8.09. נאמר במכתב הדחייה כי נמצאה בנכס פעילות של מחזיק בשם פרוייקט "חברותא" של איילת השחר, ולא נמסרו כל פרטים ומסמכים לגבי מהות השימוש וההחזקה בו. עוד כותב המשיב כי הטענות בדבר השגות שהוגשו בעבר ולא נענו נדחות, משום שלא הוגשו כל השגות בעבר. הערר 9. על ההחלטה לעיל הגישה המערערת ערר (עמ' 11 - 14 להודעת הערעור). גם בערר טענה כי יש לסווג את הנכס בסיווג "ישיבות וכוללים", והוסיפה וטענה כי מאחר שהמשיב לא התייחס לטענה זו במכתב הדוחה את ההשגה, יש לקבלה. עוד נטען, כי המשיב לא התייחס גם לטענה בדבר חילופי המחזיקים ועל כן גם אותה יש לקבל. המערערת חזרה על טענותיה בדבר ההשגות שלא נענו וכי על כן יש לראותן כאילו התקבלו על ידי המשיב, כאמור בסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר). לבסוף טענה כי החל משנת 2007 לא נעשתה כל פעילות הנכס, בשנת 2008 לא ניתן היה לקיים בו פעילות בשל בנייה והחל משנת 2009 אין הוא ראוי לשימוש. 10. בכתב התשובה לערר טען המשיב כי המערערת צרפה לטענותיה השגה אחת בלבד, משנת 2000, וכי היא נדרשת להציג את יתר השגותיה הנטענות. כמו כן נטען, כי ככל שהיא סבורה שהיה על המשיב לקבל את השגותיה במלואן, היה עליה להעלות את הטענה בשנים עברו ולא להמתין עד להגשת ההשגה בשנת 2009. בכל הנוגע לפניית המערערת משנת 2007 טען המשיב כי רשאי היה שלא לראות בה השגה, שכן הוגשה באיחור ולא בתוך 90 הימים מיום קבלת הודעת התשלום, כמתחייב על פי חוק הערר. ממילא, ככל שלא קיבלה תשובה במועד הרי שלא נפל פגם בהתנהלות המשיב. כך גם ההשגה לשנת 2009 הוגשה באיחור, בחלוף כ- 8 חודשים ממועד קבלת הודעת התשלום. אשר להעברת החיוב על שם המחזיקים הנכונים טען המשיב בתשובה לערר כי טענה זו הועלתה לראשונה בהשגה משנת 2009, וכי אין הוא מחויב לשנות את רישומיו בדיעבד, שעה שהמערערת לא יידעה אותו בדבר חילופי המחזיקים, כפי שהיה עליה לעשות מכוח סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. בכל הנוגע לסיווג הנכס טען המשיב כי המדובר באולם המשמש לאירועים והכולל משרדים, לפיכך אינו יכול להיכלל תחת סיווג "בתי ספר, ישיבות, כוללים והקדשות". בהקשר זה טען כי המערערת לא הוכיחה שהפעילות המתקיימת באולם נעשית שלא למטרות רווח. במענה לטענה של "נכס ריק" או שאינו ראוי לשימוש נטען כי גם טענה זו לא הועלתה בזמן אמת על מנת שניתן יהיה לבודקה, לא הוצגו כל אסמכתאות על מנת שניתן יהיה לבחון את הטענה ולו בדיעבד, וכי גם בנוגע לטענה שהנכס אינו ראוי לשימוש לא הוכחו התנאים המצטברים הנדרשים לכך על פי הפסיקה. ועל כל אלה, ביקורת שנערכה בנכס באוגוסט 2009 הפריכה את הטענה. 11. בדיון קצר שהתנהל בעל פה סוכם על הצדדים כי יוגשו סיכומים בכתב, וב"כ המערערת ביקש לעיין בתיק הנכס שברשות המשיב בטרם יוגשו הסיכומים. אלא שהמשיב התקשה לאתר את התיק ולפיכך הוגשו סיכומי המערערת בלא שעיינה בו. מאוחר יותר, עובר להגשת הסיכומים מטעמו, איתר המשיב את התיק וצרף לסיכומיו תצהיר המתייחס למסמכים המצויים בו. חלק ממסמכים אלה הובאו לעיל וחלקם האחר עניינם בסיווג הנכס כאולם אירועים. יצוין, כי בעקבות הגשת התצהיר והמסמכים, הגישה המערערת סיכומי תשובה. 12. בהחלטתה קובעת ועדת הערר כי מכתב התשובה ששלח המשיב למערערת במענה לפנייתה מיום 4.10.00 ובו דרישה למסמכים נוספים הינו בבחינת מענה להשגה ולפיכך אין מקום לקבל את טענת המערערת לפיה בהיעדר תשובה להשגה דינה להתקבל. בכל הנוגע לחילופי המחזיקים קובעת הוועדה כי בדין מצא המשיב את המערערת כבעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס. כל כך, בהינתן שהסכם השכירות שהוצג על ידה קובע כי היא "הבעלים ו/או בעל הזכות לחזקה ייחודית", וכן בהינתן שהמערערת לא מסרה הודעה על הפסקת החזקתה בנכס או על העברתו לאחר, בניגוד למתחייב על פי דין. אשר לסיווג הנכס, קיבלה הוועדה את טענת המערערת לפיה יש לראותו כנכס ששימש, בתקופה הרלוונטית, לקיום תפילות ולימוד ולאירועים של בני הקהילה. שימוש כאמור אינו עונה, מצד אחד, על הגדרת "בית כנסת", אולם מנגד יש לסווגו כ"בתי ספר וגני ילדים", סיווג הכולל גם "ישיבות, כוללים והקדשות". נוכח מסקנה זו קבעה הוועדה כי יש לחייב את הנכס על פי הסיווג האמור עבור כל התקופה שבמחלוקת. הטענות בערעור 13. לטענת המערערת התנהלות המשיב בערר, קרי, איתור התיק בשלב מאוחר וצירוף תצהיר על כך לסיכומיו, די בה כדי להביא לקבלת האמור בתצהירה שלה כתשתית העובדתית המוכחת בתיק. לגופו של עניין טוענת המערערת כי החתימה על המסמך מיום 15.7.01 (שכפי שראינו לעיל על גביו מופיעה חותמת הגזברות ורישום בכתב יד "נתקבלו מסמכים") מלמדת כי כל המסמכים הנדרשים הוצגו בפני המשיב בזמן אמת. מאחר שמאותו מועד לא קיבלה כל מענה לפנייתה רשאית הייתה להניח, כפי שהצהיר מנהלה, כי ההשגה התקבלה, החיוב תוקן והנכס הופטר מארנונה כבית כנסת. עוד טוענת המערערת כי על פי סעיף 5ג(ה)(1א) לפקודת הפיטורין, גם שטחים הנלווים לבית כנסת, והמשמשים כסיוע ללימוד ולתפילה, פטורים מארנונה, והדבר אף הובהר בתיקון לפקודת הפיטורין משנת 2010. יתרה מזאת, ישיבות דוגמת בית המדרש שפעל בנכס היו פטורות באופן מלא או חלקי בעיריית ירושלים עד לשנת 2003, גם ללא התיקון, ורק החל משנה זו החלה העירייה לבטל את כל הפטורים בהליך גורף על מנת לבחנם מחדש. בנוסף טוענת המערערת כי מלבד היתר הבנייה שניתן לה לבנות את בית הכנסת אין לה כל מעמד או זיקה מהותית לנכס ומרגע שעזבה אותו והפסיקה לעשות בו שימוש חזר, למעשה, לחזקתה של עיריית ירושלים, שהיא בעלת המקרקעין (או למועצה הדתית, כחוכרת). וועדת הערר שגתה בכך שראתה בה כבעלת זכות בנכס מכוחו של הסכם השכירות. על פי הנטען, השכירה המערערת את הנכס על מנת להחזיר חלק זעום מהשקעתה, אולם לעיתים לא שולמו לה דמי שכירות משום ש"השוכר" טען כי אין היא בעלת הזכויות בנכס ואינה יכולה להשכירו. זאת ועוד. מאחר שהמערערת סברה שהמחלוקת עם העירייה הסתיימה בהמצאת המסמכים בשנת 2001, הדגיש שוכר הנכס בשנת 2002, הרב אביטוב, כאמור בתצהיר המערערת, כי אם יהיה חיוב בארנונה, ידאג הוא להסדיר פטור עבור בית הכנסת. אלא שבמהלך השנים נמנעה העירייה מלשלוח חיובי ארנונה וממילא לא נדרש להסדרת הפטור (בנוגע לטענה לפיה במרוצת השנים לא נשלחו חיובי ארנונה אעיר כי היא לא נטענה כלל, לא בכתב ההשגה ולא בערר, על כל המשתמע מכך. ככל שטענת המערערת מכוונת לכך שהרב אביטוב לא קיבל לידיו חיובי ארנונה במהלך השנים, הרי שהדבר מובן מאליו שכן לא נמסרה לעירייה הודעה בדבר חילופי מחזיקים). במהלך התקופה החל משנת 2005 ועד לשנת 2007, כך על פי הטענה, לא שילם השוכר, ש"למיטב זכרונו" של המצהיר מטעם המערערת היה זה הרב נמטיוב, דמי שכירות, והתנהג כפולש. אשר לפנייה משנת 2006, הרי שהמערערת הגיבה עליה סמוך לאחר שהתקבלה, תוך ציון העובדה שאינה בעלת הנכס ופירוט המחזיקים במהלך השנים. גם תגובה זו לא זכתה למענה ולפיכך רשאית הייתה להניח שפנייתה טופלה ונענתה. רק לאחר שנתבעה, בשנת 2008, הבינה כי פניותיה הקודמות לא טופלו. מאחר שפניית העירייה משנת 2006, שכותרתה "בדיקת מחזיקים", מלמדת כי העירייה ידעה כי לא המערערת היא המחזיקה בנכס, הרי שאין לחייבה בארנונה, אלא את המחזיקים בפועל. מכל מקום, העירייה מוסמכת לחייב את המחזיק הנכון גם באופן רטרואקטיבי, וצריכה הייתה לעשות כן בשנת 2007, ככל שלא הייתה ידיעה מוקדמת לאותו מועד בדבר זהות המחזיקים בנכס. נוכח כל אלה טוענת המערערת כי יש לקבוע כי גם הנכס שבמחלוקת פטור מארנונה. לחלופין טוענת היא כי אם ייקבע שיש לחייבו בארנונה בסיווג "בית מדרש", יש לחייב על פיו את המחזיקים בפועל. ולחילופי חילופין, ככל שייקבע שיש לחייב את המערערת, יש לקבוע חיוב מופחת משמעותית, כפי שהיה נהוג לגבי "בתי מדרש" שבתחום עיריית ירושלים עד לשנת 2003. 14. המשיב טוען, כי על המכתב משנת 2000 מוטבעת חותמת בלתי ברורה של העירייה וכי מכל מקום לא ברור ממנה כי המדובר בהשגה שהוגשה כדין. המסמך המקורי לא הוגש על ידי המערערת. עוד טוען הוא בהקשר זה כי מכל מקום, מכתבה של המערערת נענה על ידו במכתב ובו דרישת מסמכים. המערערת לא טענה כי מסמכים אלה צורפו, והמסמך היחיד שצורף על ידה הוא אישור המועצה הדתית משנת 2001. זאת ועוד, אין המדובר בכתב השגה, אלא בבקשת הנחה. ועל כל אלה טוען המשיב, כי העותרת לא רשאית הייתה להניח שהעדר מענה לפנייה האמורה מהווה הוכחה לכך שהמצב תוקן. חובתה הייתה לברר ולבדוק שרישומי העירייה תוקנו על פי בקשתה ולא להסתמך על ההנחה הנטענת שהבקשה התקבלה. בכל הנוגע לשנים המאוחרות לאותה שנה, לא צרפה העותרת השגות שנשלחו על ידה, ולפיכך אין מקום לטענה כי לא נענתה עליהן. הפעם הראשונה בה טענה העותרת על השגות שנשלחו בשנים הקודמות ולא נענו הייתה במסגרת ההשגה לשנת 2009. לעומת זאת, ההשגה לשנת 2009 הוגשה באיחור ניכר. גם הפנייה משנת 2007 נשלחה, אם בכלל, באיחור, שכן הודעת השומה נשלחה ביום 1.12.06 ואילו תאריך המכתב הוא 19.2.07. בנסיבות אלה, אין המכתבים הללו מהווים השגה, ואין המשיב מחויב ללוח הזמנים הקבוע בחוק לשם מענה על השגה. לעניין סיווג הנכס מפנה המשיב לכך שבתיק נמצאים מסמכים המעידים על כך שהתנהל בו אולם שמחות בתשלום. לפיכך סבור הוא כי ועדת הערר טעתה בקביעתה בדבר תיקון סיווג הנכס, אולם הוא בחר שלא לערער על כך. מכל מקום, ודאי שאין להתערב בסיווג שנקבע. המשיב דוחה את טענת המערערת ככל שהיא נשענת על סעיף 5ג(ה)(1א) לפקודת הפיטורין שכן מתחולתו הוחרגה כל פעילות עסקית בנכס. הרחבת הפטור לבית מדרש אינה מתאימה למקרה בו מדובר באולם אירועים המשמש את חברי הקהילה, והמערערת לא ביססה את הטענה לפיה המדובר בבית מדרש. כך, גם התיקון משנת 2010 אינו יכול להועיל לעותרת, שכן כל תכליתו להבהיר שגם בית כנסת שמתקיימים בו שיעורי תורה הינו "בית כנסת" לצורך הפטור. מאחר שעל פי הראיות שהוצגו מתקיימת בנכס פעילות עסקית, הרי שאין המדובר ב"בית כנסת", שייעודו העיקרי הוא קיום תפילות. אשר לחילופי המחזיקים, הרי שבניגוד לנטען, בהסכם השכירות עם הרב אביטוב מודה המערערת מפורשות כי היא הבעלים של הנכס ו/או בעלת זכות החזקה הייחודית בו, ומכאן שבדין קבעה ועדת הערר כי המערערת היא בעלת הזיקה הקרובה ביותר לנכס. הנטל היה על המערערת להראות כי הודיעה לעירייה על שינוי המחזיקים. טענת המערערת כי הניחה שבהעדר מענה לפנייתה משנת 1999 זכתה לפטור כבית כנסת, נסתרת מעצם העובדה שהרב אביטוב טען בפניה כי יש ליתן פטור מארנונה לנכס. רוצה לומר, במועד השכרתו ידעה המערערת כי קיימת חבות בארנונה. עוד מזכיר המשיב כי המערערת לא הציגה כל מסמך המעיד על דיווח לעירייה שעניינו החלפת המחזיק. בנסיבות אלה ממשיכה המערערת להיות מוחזקת כ"מחזיקה קונסטרוקטיבית". כך גם סבור המשיב כי דין הטענה בדבר נכס ריק או נכס שאינו ראוי לשימוש להידחות, מן הטעמים שפורטו בתשובתה לערר. דיון והכרעה 15. דין הערעור להידחות. 16. לא מצאתי כי נפל פגם בהתנהלות המשיב המצדיק את קבלת האמור בתצהירה של המערערת כתשתית העובדתית המוכחת. תיק הנכס אכן אותר באחור, אולם משאותר נמסרו כל המסמכים לעיונה של המערערת. בנסיבות אלה, התאפשר לה להגיש סיכומי תשובה. מכאן, שניתנה למערערת הזדמנות נאותה להתייחס למצוי בתיק המסמכים, ואין בידיה כל טענה מהותית באשר לפגיעה כלשהי בזכויותיה כתוצאה מן האחור באיתור התיק. מכל מקום, הנטל עליה להוכיח את טענותיה, וכפי שנראה להלן, ממסמכיה שלה ניתן לראות כי לא עמדה בו. 17. תחילה יש לדחות את טענתה התמוהה של המערערת, לפיה מלבד היתר הבנייה שקיבלה אין לה כל זיקה או מעמד בנכס, וכי בזמן שלא החזיקה בו בפועל, חזרה, למעשה, החזקה, לעירית ירושלים. מעבר לכך שהמערערת מעידה על עצמה במפורש כי היא הבעלים ו/או בעלת זכות החזקה הייחודית בנכס (ראו הרישא להסכם עם הרב בנימין אביטוב משנת 2002, עמ' 22 להודעת הערעור), ובסעיף 23 להסכם אף נאמר כי אם תובא על ידי הרב אביטוב "הצעה רצינית" לרכישת המבנה תדון בה המערערת בכובד ראש, הרי שגם לשיטתה חזר הנכס לחזקתה בשנת 2007. ואם כך, כיצד יכולה היא לטעון שאין לה זיקה לנכס? בכל הנוגע לטענה לפיה מאן הרב נמטיוב לשלם דמי שכירות משום שאין לעותרת מעמד בנכס, הרי שהמדובר בטענה בעלמא שאין לייחס לה כל משקל, ודאי כך לנוכח העובדות לעיל. אוסיף ואעיר, כי אין המערערת טוענת באופן ודאי כי הרב נמטיוב היה השוכר בנכס, והמצהיר מטעמה נקט לשון מסויגת, לפיה "למיטב זכרונו" הוא השוכר. גם לעובדה זו יש משמעות בהערכת הטענה לפי הרב נמטיוב מאן לשלם דמי שכירות, טענה שבניגוד לקודמת נטענה בנחרצות דווקא. 18. כך גם אין בידי המערערת להראות כי הודיעה בזמן כלשהו לפני 2007 כי אחרים מחזיקים בנכס. הפעם הראשונה בה מתייחסת המערערת לחילופי מחזיקים היא במכתב מדצמבר 2006 (עמ' 55 להודעת הערעור), וכאמור החל משנת 2007 ממילא חזרה החזקה לידיה. אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה הסתמכה על כך שפנייתה משנת 1999 לפטור את הנכס מחיוב בארנונה בשל היותו בית כנסת לא זכתה לתגובה, ולפיכך סברה כי ממילא אינה חייבת בארנונה. בהסכם בינה לבין הרב אביטוב (ראו סעיף 6 להסכם) נאמר מפורשות כי החל מיום תחולתו יישא הרב אביטוב בכל החיובים ובכללם מיסי ארנונה. הנה כי כן, בשנת 2002 לא העלתה המערערת על דעתה כי אין חלים על הנכס מיסי ארנונה. גם טענת מנהלה של המערערת בתצהיר שהוגש לוועדת הערר, ולפיה סמך על התחייבותו של הרב אביטוב לטפל בנושא הארנונה, מעבר לכך שאינה פוטרת אותה ממתן הודעה על חילופי מחזיקים, מעידה היא מתוכה שהבנת המערערת הייתה שמוטלת עליה חובת ארנונה. ממילא הבינה כי בלא מתן הודעה בדבר חילופי מחזיקים, תחויב היא עצמה בארנונה. כאמור, המערערת אינה חולקת על כך שמעולם, עד למכתב משלהי 2006, לא הודיעה לעירייה על חילופי מחזיקים. והנה, על פי סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות מוטלת החובה להודיע לעירייה, ובכתב, על שינוי בבעלות או בהחזקה של נכס על הבעלים או המחזיק. יתרה מכך, על הבעלים/המחזיק להביא לידיעת העירייה את טיבה של עסקת ההעברה ואת הצדדים בה (ראו: בר"מ 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה(1988) בע"מ, מיום 17.4.08; עע"מ 2611/08 בנימין נ' עיריית תל-אביב, מיום 5.5.10). פועל יוצא מכך, שהשאלה מי חב בתשלום הארנונה אינה נחתכת על יסוד הבחינה העובדתית מי החזיק בפועל בנכס, אלא מי נחשב כמחזיק על פי דין (עע"מ 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ, מיום 5.7.11). זו לשונו המפורשת של סעיף 325 הנ"ל, הקובע כי החבות מסתיימת רק עם משלוח ההודעה לעיירה ולא עם חדלות הבעלות/ההחזקה בפועל. ובמילים אחרות, כל עוד לא נמסרה הודעה כנדרש לעירייה, יחול החיוב על הבעלים או המחזיק הרשום ברישומי העירייה. מכאן, שבדין נדחתה הטענה המתבססת על העברת החזקה בנכס לידי הרב אביטוב, ומאוחר יותר לידי הרב נמטיוב, ש"למיטב זכרונו" של המצהיר מטעם המערערת החזיק בנכס בין השנים 2005 - 2007, ולא נמצאה לי כל הצדקה להורות על תיקון רטרואקטיבי של השומה. ככל שסבורה המערערת כי חיוב הארנונה צריך לחול על השוכרים, יהיה עליה להתדיין עימם (ראו בר"מ 867/06 הנ"ל, פסקה 30 לפסק דינו של כב' השופט י' דנציגר). לא למותר לשוב ולהדגיש, כי בכל הנוגע לרב נמטיוב, הרי שהמערערת עצמה מסייגת את עובדת היותו השוכר ב"מיטב הזכרון", ממילא אין בידי העירייה כל תשתית לגביית חוב הארנונה ממנו. כך גם יש להזכיר כי תקופת השכירות הנטענת של הרב אביטוב אינה ברורה, שהרי בעוד שבמכתב מיום 25.6.12 טען מנהל המערערת כי הנכס הושכר לו החל משנת תש"ס (2000), תוקפו של הסכם השכירות הוא ממרץ 2002. אכן, כפי שנקבע בע"א 8417/09 עיריית ירושלים נ' ששון לוי (מיום 21.8.12), מוסמכת העירייה לחייב את המחזיק "הנכון" באופן רטרואקטיבי. אלא שככלל החזקה הפרשנית היא כנגד חיוב מעין זה, ואחד השיקולים המוזכרים בפסק הדין כנגד הטלת חיוב למפרע הוא "שלרשות עומדת חלופת חיוב נוספת, המאפשרת לה לגבות את הכספים הדרושים לרווחת תושביה, וזאת מבלי לבצע פעולות למפרע" (שם, פסקה 24 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין). ודאי כך, כאשר כמתואר לעיל העובדות הקשורות בהסכמי השכירות הנטענים אינן מבוררות כלל ועיקר. גם הטענה לפיה מן המסמך שנשלח למערערת ביום 6.12.06, שכותרתו "חוב ארנונה - בדיקת מחזיקים" יש ללמוד כי המשיב עצמו היה מודע לכך שאין המערערת מחזיקה עוד בנכס, אינה יכולה לעמוד. מעבר לכך שעצם משלוח ההודעה למערערת מלמד כי היא זו שהייתה רשומה כמחזיקה בנכס, הרי שבנוסף אליה, ביום 1.12.06, שלח המשיב למערערת הודעת שומה לתשלום ארנונה כללית לשנת 2007 (נספח א' לסיכומי המשיב בפני ועדת הערר). לכך יש להוסיף, כי במהלך הדיון הבהיר ב"כ המשיב שאת המסמך הנ"ל נהוג לשלוח כל אימת שמתברר שבמשך מספר שנים לא שולמו חובות הארנונה. מכאן אין להסיק דבר על ידיעת המשיב בדבר חילופי מחזיקים. 19. גם הטענה הנוגעת לאי מתן מענה להשגות שהגישה המערערת דינה להידחות. בכל הנוגע לטענה בדבר השגה שהוגשה בשנת 1999, הרי שלא הומצא כל מסמך המתייחס להשגה זו, ומלבד טענה בעלמא כי השגה כזו אכן הוגשה אין בידי המערערת כל אסמכתא לכך. אשר להשגה הנטענת ביחס לשנת 2000. ראשית, איני סבורה כי הפנייה מיום 4.10.00 היא בבחינת "השגה". הפנייה אינה מופנית למשיב, כנדרש על פי הוראת סעיף 3(א) לחוק הערר, אלא לגזברות עיריית ירושלים. נשכך, אין המדובר בהשגה שהוגשה כדין ואשר מחייבת את המשיב במתן מענה בתוך תקופה של 60 יום, כהוראת סעיף 4(א) לחוק הערר. לא למותר להוסיף, כי על פניו נראה כי המדובר בבקשה להנחה בתשלום ארנונה (כעולה מן הטופס אותו מילאה המועצה הדתית ביום 18.7.01, לבקשת המערערת, שזו כותרתו), להבדיל מהשגה. שנית, אין לומר כי המשיב לא הגיב לפנייה. יצוין, כי מן התגובה עולה כי המשיב ראה בפנייה אליו כבקשה להנחה, להבדיל מהשגה, כעולה מכותרת מכתבו שלו. לגופו של עניין דרש המשיב מסמכים שונים, כפי שפורט לעיל, אולם המערערת אינה יכולה לתמוך את טענתה לפיה מסמכים אלה הומצאו כנדרש, למעט האישור מטעם המועצה הדתית. איני סבורה כי המסמך מיולי 2001 (כ- 9 חודשים לאחר מועד מכתב הדרישה של המשיב), יש בו כדי להעיד על הגשת המסמכים כנדרש. כזכור, המדובר במסמך של גזברות עיריית ירושלים, המפרט את יתרת חובה של המערערת בגין הארנונה על הנכס, ועל גביו רשומות שתי מילים כתב יד "נתקבלו מסמכים". אין לדעת כלל באלו מסמכים מדובר ולמה מתייחסות מילים אלה. בהקשר זה אעיר, כי אין חולק שבתיק הנכס אין מצויים מסמכים מעבר לאלה שפורטו, ובפרט אין מצויים המסמכים המסוימים שנדרשו על ידי המשיב (למעט אישור המועצה הדתית). מצופה היה מן המערערת לשמור העתק מן המסמכים שהגישה, ככל שהגישה, במענה לדרישה. יתרה מזאת, כאמור לעיל, המסמכים ש"נתקבלו", אם נתקבלו, התקבלו לכל המוקדם במועד בו הופק המסמך של הגזברות, היינו ביום 15.7.01, ולא במסגרת "ההשגה" הנטענת, שנשלחה למשיב באוקטובר 2000. ממילא לא עמדה בפני המשיב השגה שהיה עליו להשיב עליה על פי לוח הזמנים הקבוע בחוק. לנוכח המתואר לעיל, המערערת לא רשאית הייתה לשבת בחיבוק ידיים ולהניח כי משלא נתקבלה תשובה ל"השגה", הרי שהיא התקבלה לגופה. אם אכן המציאה את מלוא המסמכים שנדרשו ממנה לשם היענות לבקשת ההנחה שהגישה, היה עליה לשוב ולפנות למשיב ולברר מדוע זה אין היא מקבלת תשובה. יתרה מזאת, לנוכח כותרת מכתבו של המשיב, המעידה על הבנתו את הפנייה כבקשת הנחה להבדיל מהשגה, מצופה היה ממנה כי תעמידנו על טעותו, ככל שטעה. אשר לפנייה בשנת 2007, גם היא אינה בבחינת השגה על פי כותרתה ומהותה, אלא מענה להודעת העירייה מיום 6.12.06, שכותרתה "חוב ארנונה - בדיקת מחזיקים". במכתבו כותב מנהל המערערת כי הוגשה מטעמה בעבר בקשה להנחה בארנונה, בצירוף המלצת המועצה הדתית (ללמדך שהמסמכים האחרים לא צורפו כנדרש, וללמדך שגם לשיטתו של מנהל המערערת לא הייתה הבקשה משנת 2000 בבחינת השגה). בהמשך מודיע מנהל המערערת כי הנכס מושכר החל משנת תש"ס (2000), בניגוד לגרסה הנטענת היום לפיה הושכר הנכס החל משנת 2002). מנהל המערערת ממשיך ומביע דעתו לפיה אין הצדקה להטיל עליה חובת תשלום ארנונה בהינתן השירות שהיא נתנה ונותנת לתושבי העיר. אין במכתב כל טענה שהחיוב בארנונה - כשלעצמו - בטעות יסודו, שלא לדבר על כך שגם הוא אינו מופנה אל המשיב אלא אל מי שפנתה אל המערערת ביום 6.12.06, מנהלת אכיפת גבייה בעירייה. לא למותר להוסיף, כי אין במכתב טענה שהמערערת לא קיבלה לידיה את חיובי הארנונה במהלך השנים (כפי שטענה זו לא נטענה בהשגה ובהודעת הערר). המסקנה כי החיובים אכן נשלחו אליה נובעת לא רק משתיקתה, כי אם גם מהעתק חיוב הארנונה לשנת 2007 ומהעתק חיוב הארנונה לשנת 2009 שצורפו לסיכומי המשיב, והמלמדים על כך שהחיובים אכן הוצאו כסדרם על שמה של המערערת. מכאן, שהמערערת קיבלה את החיובים ובחרה שלא להשיג עליהם, על כל המשתמע מכך. ומכאן, שלא יכולה הייתה להניח כי בקשותיה ("השגותיה", כטענתה), התקבלו. אשר להשגה משנת 2009, דינה היה להידחות ולו מן הטעם שהוגשה בעבור כשמונה חודשים למן היום בו נשלחה אל המערערת שומת הארנונה לאותה שנה. אלא שהמשיב דן בה לגופה, ובעקבות החלטתו אף הוגש הערר נשוא הערעור שלפניי. כל כך, בנוגע להשגות הנטענות. 20. אשר לטענה לפיה חלה על הנכס פקודת הפיטורין, הרי שאף המערערת מודה כי הנכס משמש כאולם אירועים (אלא שלטענתה אין האולם מתנהל כעסק אלא לרווחת בני הקהילה בלבד). התיקון לפקודה משנת 2010 נועד להבהיר כי גם אם מתבצעות בבית כנסת פעילויות הכרוכות באופי המקום, כגון מתן שיעורי תורה בסמוך למועדי התפילות, אין עובדה זו משנה את עובדת ייעודו העיקרי כבית כנסת (ראו: עמ"נ 526/08 ישיבת מקדש מלך נ' מנהל הארנונה בירושלים, מיום 28.12.08 וכן עמ"נ 47425-12-11 ישיבת חיים ושלום נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, מיום 1.4.12). בענייננו אין המדובר בנכס שזה ייעודו העיקרי, אלא, כאמור, באולם אירועים, והמערערת לא הביאה כל ראיה לסתור. 21. נותרה לדיון שאלת השימוש בנכס לאחר שחזר לחזקתה של המערערת, גם לשיטתה. טענות המערערת לפיהן היה הנכס בבחינת נכס ריק בשנים 2007 - 2008, או כזה שאינו ראוי לשימוש בשנת 2009, נטענו בדיעבד, בלא כל אסמכתא ובלא שתהיה בידי העירייה כל יכולת לבדקן. יצוין, כי לשם קבלת פטור בגין נכס שאינו ראוי לשימוש, על פי סעיף 330 לפקודת העיריות על מבקש הפטור להודיע על כך בכתב לעירייה, ואין בהודעה זו כדי לפטור מחיובי ארנונה שהגיע זמן פרעונם קודם למסירת ההודעה. יתרה מזאת, ממצאי הביקורת משנת 2009 העלו, כי אין יסוד לטענה כי הנכס אינו ראוי לשימוש, מן הבחינה העובדתית. נוכח כל אלה, הערעור נדחה. המערערת תשלם למשיב הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. הפיקדון יועבר לידי המשיב לכיסוי הוצאותיו. הגדרות משפטיות