הנשיא א' ברק עוולה גרמה למותו של אדם. על-פי הוראותיה של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - הפקודה או פקודת הנזיקין), התלויים במנוח זכאים לפיצויים בגין נזק הממון שנגרם להם. הפקודה קובעת בסעיף 78 כי התלויים הם "בן זוגו, הורו וילדו" של המנוח. האם ידועה בציבור של המנוח נכללת במסגרת "בן זוגו"? זו השאלה הניצבת בפנינו בערעורים אלה. העובדות 1. המנוח (בע"א 2000/97) קיפח חייו בתאונת דרכים. בתביעה שהוגשה נגד קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תבעה המערערת פיצויים כתלויה. המנוח והמערערת חיו חיים משותפים ללא נישואין. כפי שעולה מטיעוני המערערת, הם לא נישאו בישראל, שכן היו בני דתות שונות (המערערת הייתה נוצרייה והמנוח יהודי). מחייהם המשותפים נולדה להם בת. בעקבות מות המנוח - כך נמסר לנו מפי באת-כוח המערערת - הוכרזה המערערת כבת-זוגו של המנוח לעניין סעיף 55 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. תביעת הנזיקין שלה נדחתה על הסף על-ידי בית-המשפט המחוזי (השופט צ' כהן). נקבע, כי "בהעדר הוראה מפורשת בחוק, אין להכיר בתביעתה של ידועה בציבור לפי סעיף 78 לפקודה וממילא לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975". 2. המנוח (ברע"א 4196/98, 4247, 4324) קיפח את חייו שעה שביצע חפירה בתעלה תת-קרקעית. המשיבה הגישה תביעת פיצויים כתלויה במנוח. לטענתה היא הייתה ידועה בציבור של המנוח. היא ניהלה עמו משק בית משותף במשך כשש שנים. הם חיו כזוג נשוי כל אותן השנים. תביעתה של המשיבה הוגשה הן על-פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 והן על-פי פקודת הנזיקין. בית-משפט השלום (סגן הנשיא צ' גורפינקל) העמיד בפניו שתי שאלות: האחת, האם ידועה בציבור נחשבת כ"בת-זוג" לצורך הכרתה כתלויה? השנייה, אם התובעת שבפניו הייתה תלויה, הלכה למעשה, במנוח. בית-משפט השלום השיב בשלילה על השאלה הראשונה. הוא קבע - על בסיס הפסיקה הקיימת - כי ידועה בציבור אינה נכללת בגדרי התלויים הרשאים לתבוע על-פי פקודת הנזיקין. מכיוון שכך, לא נבדקה כלל השאלה השנייה. על פסק-דין זה הגישה המשיבה ערעור לבית-המשפט המחוזי. הערעור נתקבל ברוב דעות. דעת הרוב (השופטים י' גרוס ומ' רובינשטיין) הייתה, כי יש להכיר בידועה בציבור כ"בת-זוג" של המנוח. כתוצאה מכך, יש להחזיר התיק לבית-משפט השלום להמשך הדיון. דעת המיעוט (השופט י' בן-שלמה) פסקה, כי יש לדחות הערעור. על פסק-דין זה נתבקשה וניתנה רשות ערעור. הרשות צומצמה לשאלה אחת ויחידה: "האם ידוע/ידועה בציבור באים בגדר תלויים לענין סעיף 78 לפקודת הנזיקין". 3. הערעורים נדונו תחילה בפני הרכבים שונים. לאור זהות הבעיה, החלטתי כי הערעורים יידונו במאוחד. הדיון התקיים, בהסכמת הצדדים, על-פי הסיכומים שבכתב. אנו מודים לצדדים על סיכומיהם המקיפים והמעמיקים. רקע היסטורי 4. עמדתו המסורתית של המשפט המקובל האנגלי הייתה, כי מותו של פלוני אינו מעניק, כשלעצמו, זכות בנזיקין לאלמוני (הכלל בפרשת (‎BAKER V. BOLTON (1808 [17]). עמדה זו שימשה בסיס לאימרה, כי במשפט המקובל האנגלי זול יותר לגרום למותו של אדם מאשר לפציעתו (לניתוח הסוגיה, ראו א' ברק "תביעות נזיקין במות ניזוק" דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (להלן - טדסקי [74])). חוסר הנחת מגישה זו הביא להתערבות חקיקתית. ב-1846 חוקק ה-FATAL ACCIDENTS ACT )הידוע גם כ-LORD CAMPBELL'S ACT). חוק זה לא ביטל את הילכת BAKER [17] על כל השלכותיה. הוא יצר לה חריג סטטוטורי. הוא העניק זכות עצמאית לתלויים במנוח כנגד מזיק שגרם למות המנוח בבצעו כלפיו מעשה נזיקין שעליו היה המנוח יכול לתבוע אילו נשאר בחיים. באשר לזכאים לתבוע, קבע החוק מ-1846 (בסעיף 2), לאמור: ,EVERY SUCH ACTION SHALL BE FOR THE BENEFIT OF THE WIFE, HUSBAND" PARENT AND CHILD OF THE PERSON WHOSE DEATH SHALL HAVE BEEN SO ."...CAUSED 5. פקודת הנזיקים האזרחיים, 1944 נחקקה ב-1944 (ונכנסה לתוקפה ב-1947). היא לא כללה הוראה כללית באשר להילכת BAKER [71])ראו טדסקי [74], בעמ' 682). עם זאת, היא קבעה (סעיף 55 לפקודת הנזיקים האזרחיים בנוסח הישן) - בעקבות ההוראה המקבילה מפקודת הנזיקין הקפריסאית שאותה העתיקה (אשר מצדה התבססה על החקיקה האנגלית) - כי אם עוולה גרמה למותו של אדם, ואותו אדם, אילולא מת, היה זכאי אותה שעה לפיצויים לפי הפקודה בעד חבלת גוף שגרמה לו עוולה, יהיו ה-"HUSBAND, WIFE, PARENT AND CHILD" של המנוח זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה (להיסטוריה חקיקתית, ראו: ד"נ 24/81 חונוביץ נ' כהן [1], בעמ' 420 וכן פקודת הנזיקין לאור תולדות התהוותה ותיקוניה (ג' טדסקי, א' רוזנטל - עורכים ) [75], בעמ' 109). 6. ב-1968 נערך נוסח חדש של פקודת הנזיקין. הפקודה קיבלה לבוש עברי. תחת הלשון האנגלית בא הנוסח העברי. נקבע (בסעיף 78 לפקודה) כי אם עוולה גרמה למותו של אדם, ואותו אדם היה, אילולא מת, זכאי אותה שעה לפיצויים לפי הפקודה בעד חבלת גוף שגרמה לו העוולה: "...יהיו בן זוגו, הורו וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה". הנה-כי-כן, תחת ה-"HUSBAND" וה-"WIFE" בנוסח האנגלי, בא עתה "בן זוגו" בנוסח העברי. נוסח זה לא שונה מאז קבלת הנוסח החדש ב-1968. השאלה הניצבת בפנינו הינה אפוא זו: האם ידועים בציבור נכללים בגדר "בן זוגו" של מי שעוולה גרמה למותו? לבחינתה של שאלה זו נעבור עתה. בפסק-דיננו נעסוק בידועה בציבור. עם זאת, כל שנאמר ונקבע חל, כמובן, גם לעניין הידוע בציבור. נקודת המוצא: הנוסח החדש 7. נקודת המוצא שלנו היא הדיבור "בן זוגו" שבנוסח החדש. דבר זה מתבקש מהוראותיו של סעיף 16(ז) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948 הקובע כי עם פרסומו של הנוסח החדש: "...יהיה הוא, מיום הפרסום ואילך או מיום שקבעה הועדה, החוק המחייב, ולא יהיה עוד תוקף לכל נוסח אחר של אותו חוק, ולא תישמע טענה שהנוסח משנה מתכנו של החוק המקורי". הנה-כי-כן, עם פרסומו של הנוסח החדש מתבטל הנוסח הישן. תחתיו בא הנוסח החדש. אובייקט הפרשנות הוא הנוסח החדש. הטקסט המהווה בסיס לפעילות הפרשנית הוא הטקסט של הנוסח החדש. "...הטעון פירוש הוא הדיבור העברי שבפי המחוקק" (ע"א THE RUSSIAN ECCLESIASTICAL MISSION 811/75 נ' היועץ המשפטי [2], בעמ' 323); "משנוסחה פקודת הנזיקין [נוסח חדש] על-פי סעיף 16 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, שומה עלינו לפרש את המילים והניבים כמשמעותם בלשון העברית..." (ע"א 489/79 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוחה ויולט צאיג [3], בעמ' 136). אם קיימת סתירה בין הנוסח החדש לנוסח הישן - ידו של הנוסח החדש על העליונה (ראו: ע"א 609/65 פקיד השומה תל-אביב 4 נ' מנופלה [4], בעמ' 698; ע"פ 524/82 ודרד נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 558). עם זאת, לנוסח הישן תפקיד פרשני. מעמדו אינו רק כמעמד של חוק קודם שבוטל על-ידי חוק חדש, והמהווה אפוא אך חלק מההיסטוריה החקיקתית של החוק החדש. יש לו, לנוסח הישן, מעמד "חזק" יותר. מעמד זה מתבטא בגישה, כי חזקה היא, שתכליתו של הנוסח הישן היא גם תכליתו של הנוסח החדש, תוך התחשבות בשינויים שהתרחשו בין מועד חקיקתו של הנוסח הישן לבין מועד פירושו של הנוסח החדש (ראו בג"ץ 547/84 עוף העמק, אגודה חקלאית שיתופית רשומה נ' המועצה המקומית רמת-ישי [6], בעמ' 134). אכן, על הפרשן לפרש את לשונו של הנוסח החדש. הוא יעשה כן על-פי התכלית המונחת ביסודו של נוסח זה. תכלית זו כוללת בחובה, בין השאר, גם את התכלית שעמדה ביסוד הנוסח הישן. עם זאת, אין זו התכלית היחידה, המונחת ביסוד הנוסח החדש. בצד התכלית ההיסטורית הזו עומדת התכלית (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) של הנוסח החדש. לשון ותכלית 8. בפרשנותו של טקסט משפטי עלינו להבחין בין משמעותו הלשונית של הטקסט לבין משמעותו המשפטית. משמעותו הלשונית של הטקסט קובעת את מגוון המשמעויות שהטקסט יכול לשאת בשפתו. משמעותו המשפטית של הטקסט היא המשמעות הלשונית המגשימה את התכלית שהנורמה הגלומה בטקסט נועדה להגשים (ראו בג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית המשפט לעניינים מקומיים [7], בעמ' 736). בקביעת מיתחם המשמעויות הלשוניות, הפרשן פועל כבלשן. בקביעת המשמעות המשפטית, הפרשן מייחד את הטקסט המשפטי משאר הטקסטים. הוא מעניק לטקסט אותו מובן המגשים את תכליתו. בהגשמת התהליך הפרשני אין מוקדם ומאוחר. פרשן אחד יתחיל במישור הלשוני. פרשן אחר יתחיל במישור המשפטי. כל פרשן וגישתו שלו, פרי הכרתו, גישתו ותרבותו. אך כל הפרשנים כולם צריכים לעבור את התהליך כולו. עליהם לבחון את המשמעות שהטקסט עשוי "לסבול" בלשונו; עליהם לבחור מתוך מגוון המשמעויות הלשוניות אותה משמעות המגשימה את תכליתה של הנורמה הגלומה בטקסט. אכן, כלל הברזל הוא זה: הפרשן אינו רשאי ליתן לטקסט מובן משפטי הנופל מעבר למיתחם המשמעויות הלשוניות של הטקסט (ראו בג"ץ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור [8], בעמ' 803). "מלאכת הפירוש אינה מוגבלת אך למלים, אך המלים מגבילות את הפירוש" (ד"נ 40/80 קניג נ' כהן [9], בעמ' 715). נפנה עתה למובנים הלשוני והמשפטי של הדיבור "בן זוגו" המופיע בסעיף 78 לפקודה. המובן הלשוני של הדיבור "בן זוגו" 9. מהו מובנו הלשוני של הדיבור "בן-זוג" בשפה העברית? במתן תשובה לשאלה זו יש לפנות לתורת הבלשנות. יש להיעזר במהותה של הלשון ובבעיותיה. השופט הופך להיות בלשן, תוך שהוא נעזר בעולם הבלשנות (ראו ר' לנדוי "המשפט במשפט: בלשנות משפטית - הבלשן בשירות המשפטן" [81]). בעניין זה ניתן להיעזר במילונים ובשאר אמצעים להבנת הלשון העברית. דומה שהמובן הלשוני של הדיבור "בן-זוג" דינו "אחד מן השניים שהם זוג" (א' אבן-שושן המלון החדש (כרך א, תשכ"ו) 243). בן-זוג הינו אפוא אחד מצמד. לעניין זה, אין כל דרישה לשונית שהצמד יהא נשוי כדת וכדין. עמד על כך השופט עציוני, בציינו: "כמובן, שהמונח 'בן-זוג' כשלעצמו איננו מוגבל לזוג נשוי, ובחיי יום-יום משתמשות הבריות במונח זה במקרים רבים, שאין להם כל קשר לא לאיש ולאשה הנשואים, ולא לאיש ואשה הידועים בציבור כנשואים" (תיק אימוץ (חי') 79/66 פלוני נ' י.מ. [67], בעמ' 273). אכן, לא פעם נזקק בית-המשפט לדיבור "בן-זוג", הן בעניין של בן-זוג נשוי והן בעניין של בן-זוג שאינו נשוי (ראו, למשל: ע"א 52/80 שחר נ' פרידמן [10], בעמ' 448, 452; ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה [11], בעמ' 689; בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול [12], בעמ' 600; ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי [13], בעמ' 346). בכל הנוגע למובן הלשוני, דומה שאין מחלוקת כי גם ידועה בציבור עשויה להיחשב כ"בן זוגו". השאלה הניצבת בפנינו הינה אפוא אם המובן המשפטי של הדיבור "בן זוג" כולל בחובו גם את הידועות בציבור. שאלה זו נקבעת על-פי התכלית המונחת ביסוד דבר החקיקה. עמד על כך בית-הדין הארצי לעבודה, בציינו: "...המחוקק יכול וישתמש במלה 'אשה' או 'הידועה בציבור' של פלוני גם לא כאשתו של פלוני כדין, והכל תלוי בהקשר הדברים ובמטרת החוק" (דב"ע ל/91 - 0 המוסד לביטוח לאומי - מנו [69], בעמ' 78). מהי אפוא התכלית המונחת ביסוד זכות התלויים? המובן המשפטי של הדיבור "בן זוג" 10. התלויים זכאים לפיצויים מהמזיק. זכותם היא עצמאית. אין הם מפעילים את זכות המנוח כלפי המזיק. הם מגשימים את זכותם שלהם כלפי המזיק. זוהי זכות העומדת על רגליה היא - "זכות חדשה ועצמאית" (השופט בך בע"א 506/82 זונטג נ' עיזבון המנוח מנדלסון דוד [14], בעמ' 125). זכותם של התלויים היא לפיצוי על הנזק הרכושי שנגרם להם. הפיצוי ניתן להם בשל אובדן הערך הכספי של התלות במנוח. אכן, התכלית המונחת ביסוד זכות התלויים היא במתן פיצוי לתלויים בשל כך ש"מטה-לחמם נשבר" (מ"מ הנשיא השופט ש' ז' חשין בע"א 148/53 פנץ נ' פלדמן [15], בעמ' 1717). זכותם של התלויים לפיצויים אינה מותנית בחובתו המשפטית של המנוח לקיימם. זכותם של התלויים לפיצויים מותנית במציאות העובדתית של התלות הכספית ובסיכוי, כי תלות זו הייתה נמשכת גם בעתיד לולא מעשה הנזיקין. הפקודה מפצה את התלויים בשל כך שמותו של המנוח קטע את מקור מחייתם. הפיצוי הוא על אובדן התלות המשפחתית. אין מפצים על אובדן תלות עסקית (ראו: ע"א 111/68 "לפידות" חברת מחפשי נפט נ' שליסר [16], בעמ' 390; ע"א 206/87 קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל נ' עיזבון המנוח ד"ר מאיר אדיסון [17], בעמ' 79; ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון [18], בעמ' 680). הפיצוי אינו על זכות שנפגעה; הפיצוי הוא על תלות שנקטעה. הפיצוי הוא על התלות בפועל ועל התלות בכוח (ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף [76], בעמ' 766). תלוי שלא נתמך עובר למות המנוח, זכאי לפיצוי כדי אובדן הסיכוי לתמיכה בעתיד. בהערכת סיכוי זה - הערכה הנעשית על-פי מידת הסבירות ולא על- פי מאזן ההסתברות (ד"נ 24/81 הנ"ל [1], בעמ' 421) - יש להתחשב בקיומה של זכות חוקית לתמיכה ממקור משפטי שמחוץ לפקודה או בהיעדרה. עמד על כך קציר, בקובעו: "...השאלה על דבר קיום חובה חוקית תתעורר רק בהעדר תלות בפועל ערב הפטירה. או אז, כאשר בא בית-המשפט לשאול עצמו, אם עתיד היה המנוח לתמוך בתובע, יהיה עליו לשקול, בגדר כלל שיקוליו, גם את קיומה של חובה, או העדרה, לתמוך בתובע" (קציר בספרו הנ"ל [76], בעמ' 769). הנה-כי-כן, קיומה של זכות לתמיכה ממקור שמחוץ לפקודה אינו תנאי הכרחי ואף אינו תנאי מספיק להכרה באדם כ"תלוי". אין הוא תנאי הכרחי, שכן אדם עשוי להיות בפועל תלוי במנוח, גם אם לא הייתה מוטלת על המנוח חובה לתמוך בו; אין הוא תנאי מספיק, שכן ייתכן שהמנוח לא תמך בפועל, ולא היה סיכוי שיתמוך בעתיד, בבעל הזכות, ועל-כן הוא לא היה תלוי בו. בקביעת שיעור הפיצוי יש לקבוע את הערך הכספי של התלות. יש לבחון את קיומה של תלות בעבר או את היעדרה, ואת הסיכוי לקיומה או היעדרה בעתיד - הכול בהנחה שהמוות לא היה נגרם. 11. הפקודה אינה מעניקה זכות לכל מי שהיה "תלוי", הלכה למעשה, במנוח. הפקודה מגדירה את היקף התלויים. מי שהיה "תלוי" במנוח, אך אינו נכלל בהגדרה של הפקודה, אינו זכאי לפיצויים על-פיהם. מכאן חשיבותה של השאלה הניצבת בפנינו - האם ידועה בציבור נכללת בגדר "בן זוגו" של המנוח. כפי שראינו, מן הבחינה הלשונית, ניתן לראות בידועה בציבור כ"בן זוגו" של המנוח. אך האם זוהי גם המשמעות המשפטית של לשון החוק? נקודת המוצא היא לשון החוק. מגוון המשמעויות הלשוניות קובע את המיתחם הלשוני. ממנו "נשלפת" המשמעות המשפטית. "כלל השליפה" הוא תכלית החוק. עמדנו על התכלית הספציפית המונחת ביסוד הוראת הפקודה בעניין התלויים. מה משתמע מכך באשר לשאלה המונחת לפתחנו? האם ידועה בציבור היא בגדר "בן זוגו" של המנוח, כמשמעותו (המשפטית) של דיבור זה בפקודה? 12. תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. התכלית המונחת ביסוד ההסדר של הפקודה היא להעניק פיצוי בגין אובדן התלות, תוך החזרת המצב לקדמותו. כלומר, העמדת התלויה, במונחים כספיים, באותו מצב שבו הייתה נתונה לולא מעשה הנזיקין שבוצע במנוח. לעניין זה, הקובע הוא היחס העובדתי, הלכה למעשה, של התלות. כאשר ידועה בציבור תלויה הלכה למעשה במנוח - שעמו חיה חיי אישות וניהלה משק בית משותף במסגרתה של משפחה מאוחדת - יש לראות בה כ"בת-זוג" של המנוח לעניין תביעתה כתלויה. מסקנה זו אפשרית היא מבחינה לשונית. היא מתבקשת מבחינה משפטית. אכן, אין כל היגיון להעניק פיצוי על אובדן התלות לילדיה של הידועה בציבור - אף אם אינם ילדיו של המנוח (ראו סעיף 2 לפקודה (הגדרת "ילד")) - אך לא להכיר בזכותה של הידועה בציבור עצמה לפיצוי בגין אובדן תלותה. מותו של המנוח גורם לפגיעה בתלותה של ידועה בציבור של המנוח באותה מידה שהוא גורם לפגיעה בתלותה של אישה נשואה למנוח. יפים לענייננו הדברים הבאים שכתב השופט ח' כהן: "אשה שנתנה לאיש פלוני את אונה ואת עונתה, את מעשי ידיה ואת אהבת לבה, שנשאה אותו בסבלו ועודדה אותו בצרתו - למה ייגרע חלקה, לענין אותן טובות-ההנאה הסוציאליות למיניהן, אך באשר אין בידה תעודת-נישואין? המדינה שוקדת על מתן זכויות אלה לאלמנות, לא באשר נישאו לבעליהן כדת וכדין, אלא באשר שכלו את מפרנסיהן, אם בפועל ואם בכוח..." (ע"א 384/61 מדינת ישראל נ' פסלר [19], בעמ' 109). הוא הדין בענייננו: ידועה בציבור קשרה את גורלו עם בן-זוגה. הם חיו חיי שיתוף. הם ניהלו משק בית משותף. לעתים אף נולדו להם ילדים. הם חיו חיי משפחה. מעשה הנזיקין קטע את המציאות הזו. הוא פגע בתלותה של הידועה בציבור. למה ייגרע חלקה לעניין זכותה כתלויה מזכותה של אישה נשואה? זכותה של אישה תלויה לפיצויים בגין מות בעלה על-פי הפקודה, באה לה לא באשר נישאה לו כדת וכדין אלא באשר שכלה את מפרנסה. כמובן, בשל היעדר קשר נישואין כדת וכדין, עשוי להתקיים סיכוי כי הקשר בין הידועה בציבור לבין המנוח לא היה נשמר בעתיד. קל יותר לנתק קשר של ידועה בציבור מקשר של נישואין (ראו פ' שיפמן דיני המשפחה בישראל (כרך א) [77], בעמ' 158). בנתון זה יש להתחשב. הוא עשוי להתבטא בהערכת הסיכוי של התלות במנוח בעתיד לולא מעשה הנזיקין. הוא אינו יכול להתבטא בשלילה מוחלטת של אותה תלות עתידית. 13. זאת ועוד: בצד התכלית הספציפית המונחת ביסוד זכות התלויים מונחת תכלית כללית. זוהי תכלית אובייקטיבית. היא משקפת את ערכי היסוד של השיטה (ראו בג"ץ 953/87 פורז נ' ראש עירית תל-אביב-יפו [20], בעמ' 329). היא ביטוי לתפיסה, כי דבר חקיקה אינו מעשה חד-פעמי של מחוקק חולף, אלא חוליה של יצירה חקיקתית של מחוקק קבוע. היא מהווה "מטרייה נורמטיבית" הפרוסה מעל דברי החקיקה כולם (ראו ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות [21], בעמ' 75). תכלית כללית זו "מחלחלת" לתכליתו של כל דבר חקיקה. היא ביטוי למבנה השיטה ולערכיה (ראו בג"ץ 935/89 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים [22], בעמ' 689). היא מתבטאת בחזקות (PRESUMPTIONS) באשר לתכליתו של דבר החקיקה. רשימתם של ערכי היסוד, המהווים את תכליתו הכללית של דבר חקיקה, אינה סגורה. היא כוללת בחובה, בין השאר, את אופיה היהודי והדמוקרטי של המדינה, את העקרונות בדבר הפרדת הרשויות ועצמאות השפיטה. היא משתרעת על ערכים חברתיים, כגון תום-לב, הגינות, יושר, סבירות ומניעת ניגוד עניינים. במרכזם של ערכי היסוד עומדות זכויות האדם. מבין אלה רלוונטית לענייננו הזכות לשוויון. 14. אחד מערכי היסוד של שיטת המשפט שלנו הוא ערך השוויון והזכות לשוויון. בית-משפט זה חזר וציין כי השוויון הוא ערך יסוד וזכות יסוד (ראו: בג"ץ 114/78 בורקאן נ' שר האוצר [23], בעמ' 806; ע"א 507/79 ראונדנאף (קורן) נ' חכים [24], בעמ' 794; בג"ץ 153/87 שקדיאל נ' השר לענייני דתות [25], בעמ' 274). בית-המשפט העליון הדגיש, כי השוויון הוא מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי; כי השוויון הוא "ערך חיוני להסכמה החברתית המונחת ביסוד המבנה החברתי" (בג"ץ 869/92 זוילי נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השלוש-עשרה [26], בעמ' 707); כי השוויון הוא עקרון יסוד שעליו בנויה השיטה המשפטית שלנו (בג"ץ 1703/92 ק.א.ל קוי אויר למטען בע"מ נ' ראש-הממשלה [27]); כי הוא מהווה את ".. .נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (השופט לנדוי בבג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר [28], בעמ' 698). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "...השוויון הוא ערך יסודי לכל חברה דמוקרטית... הפרט משתלב למירקם הכולל ונושא בחלקו בבניית החברה, ביודעו שגם האחרים עושים כמוהו. הצורך להבטיח שוויון הוא טבעי לאדם. הוא מבוסס על שיקולים של צדק והגינות. המבקש הכרה בזכותו, צריך להכיר בזכותו של הזולת לבקש הכרה דומה. הצורך לקיים שוויון הוא חיוני לחברה ולהסכמה החברתית שעליה היא בנויה" (בג"ץ 953/87 הנ"ל [20], בעמ' 332). לשוויון פנים רבות. תוכנו שנוי במחלוקת (ראו בג"ץ 1703/92 הנ"ל [27]). לענייננו, די אם אומר, כי על הכול מקובלת ההשקפה כי אחד מהיבטיו של עקרון השוויון הוא זה: השוויון דורש כי יש להעניק יחס שווה לשווים ויחס שונה לשונים. שוויון קיים כאשר דין זהה חל על אנשים שאין ביניהם, לעניין תכליתו של הדין, שוני רלוונטי. זהו כלל הרלוונטיות. עקרון השוויון מניח קיום של טעמים ענייניים המצדיקים שוני. "הפליה" - שהיא ניגודו של השוויון - קיימת באותם מצבים שבהם דין שונה לאנשים שונים זה מזה (מבחינה עובדתית) מבוסס על טעמים שאין בהם - לאור תכלית הדין - להצדיק הבחנה ביניהם (בג"ץ 1703/92 הנ"ל [27], וכן ד"נ 10/69 בורונובסקי נ' הרבנים הראשיים לישראל [29], בעמ' 35; בג"ץ 4541/94 מילר נ' שר הביטחון [30], בעמ' 110). אכן, עקרון השוויון אינו מבטיח דין אחד לכול. עקרון השוויון דורש כי קיומה של הבחנה יוצדק על-פי תכליתה של הנורמה. 15. הנה-כי-כן, הזכות לשוויון מהווה היבט מרכזי של התכלית (האובייקטיבית) של כל דבר חקיקה. היא מהווה אמת-מידה לפרשנותו (בג"ץ 721/94 אל-על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ' דנילוביץ [31], בעמ' 759). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "עקרון היסוד, המשמש מטרה חקיקתית לכל פעולות הגוף המחוקק, הוא העיקרון של שוויון הכול בפני החוק... על-כן יש להניח ולפרש דברי חקיקה, כבאים להגשים מטרה זו ולא לסתור אותה" (בג"ץ 507/81 ח"כ אבו חצירא נ' היועץ המשפטי לממשלה [32], בעמ' 585. ראו גם בג"ץ 301/63 שטרייט נ' הרב הראשי לישראל [33], בעמ' 612). מכאן, שהשוויון מהווה אחת מתכליותיו (הכלליות והאובייקטיביות) של ההסדר המונח ביסוד זכות התלויים בפקודה. מהי המסקנה המתבקשת מכך לענייננו? 16. לדעתי, אין יסוד רלוונטי המצדיק הבחנה בין בת-זוג נשואה לבין בת-זוג שאינה נשואה, לעניין זכות התלויים. זכות זו מבוססת על אובדן התלות. אובדן זה קיים הן לעניין בת-הזוג הנשואה והן לעניין בת-הזוג הידועה בציבור. אכן, זכותה של התלויה על-פי הפקודה אינה נגזרת מזכותה מחוץ לפקודה. זכותה של תלויה על-פי הפקודה נגזרת מהמציאות העובדתית שבה מעשה נזיקין קטע יחסי תלות. יחסים אלה אינם מבוססים על אקט הנישואין ואינם נגזרים ממנו. יחסים אלה מבוססים על מציאות של חיים משותפים ונגזרים מהנזק הכספי שפגיעה במציאות זו יוצרת. הכרה באלמנה נשואה כתלויה ושלילת ההכרה בתלות מאלמנה ידועה בציבור, מהוות הפליה כלפי האלמנה הידועה בציבור (ראו [MIRON V. TRUDEL (1995) ]73). חובתנו לפרש את הוראות הפקודה על בסיס עקרון השוויון מובילה אותנו למסקנה, כי מבין שני פירושים אפשריים עלינו לבחור באותו פירוש המקדם את השוויון והשולל את ההפליה. ודוק: איננו אומרים כלל, כי לעניין כל דבר חקיקה, טיפול שונה באישה (או אלמנה) נשואה ובאישה (או אלמנה) ידועה בציבור, יוצר הפליה בין השתיים. הכול תלוי ברלוונטיות של ההבחנה; הכול תלוי בתכלית הספציפית המונחת ביסוד ההסדר. אם על-פי תכלית זו, השוני בין אישה (או אלמנה) נשואה לבין אישה (או אלמנה) ידועה בציבור הוא רלוונטי, אין לראות בו הפליה. אם, לעומת זאת, על-פי תכלית החקיקה הספציפית השוני אינו רלוונטי, תהא בכך הפליה (השוו: בג"ץ 89/83 לוי נ' יושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת [34]; ד"נ 13/84 לוי נ' יושב-ראש ועדת הכספים של הכנסת [35]). אכן, על הפרשן לעשות כל מאמץ אפשרי - במסגרת נאמנותו לתכלית של דבר החקיקה - ליתן ללשון החוק אותה משמעות שתמנע הפליה ותקיים שוויון. חובה זו תומכת בגישה הפרשנית - שהגענו אליה במישור של התכלית הספציפית - כי הדיבור "בן זוגו" בהסדר של תביעת התלויים בפקודה משתרע הן על האלמנה הנשואה והן על האלמנה הידועה בציבור. אלה הם הטעמים המונחים ביסוד עמדתי, כי הדיבור "בן זוגו" בפקודה, בכל הנוגע לזכות התלויים במנוח, כולל בחובו גם ידועה בציבור. נימוקים נגדיים 17. כנגד הקביעה, כי ידועה בציבור עשויה להיות "בת-זוג" לעניין זכותה כתלויה, הועלו בפנינו - ובפני הערכאות האחרות שדנו בשאלה זו - נימוקים מספר (ראו: מ' שאוה "'הידועה בציבור כאשתו' - הגדרתה, מעמדה וזכויותיה" [82]; ח' פ' שלח "בן הזוג הידוע בציבור" [83]; מ' שאוה "משמעות 'בן-זוג' בחקיקה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" [84]). נעמוד עתה עליהם. הנימוק הראשון הוא זה: לדיבור "בן זוג" שבסעיף 78 לפקודה יש ליתן אותה משמעות שבית-משפט אנגלי היה נותן לדיבור "WIFE" בעת חקיקתו של ה-FATAL ACCIDENTS ACT. משמעות זו הינה, כי הדיבור "WIFE" בדבר החקיקה האנגלי משתרע אך על אישה נשואה. אין בידי לקבל גישה זו. מוכן אני להניח, כי הדיבור "WIFE" בחוק האנגלי משנת 1846 מכוון אך לאישה הנשואה. מכאן לא מתבקש שזו המשמעות שבית-משפט אנגלי ייתן לו כיום. ודאי שאין מתבקש שגם אנו, במדינת ישראל, ניתן לדיבור "בן-זוג" אותה משמעות עצמה. מים רבים זרמו בתמזה האנגלית ובירדן הישראלי מאז 1846. חובתנו כשופטים בישראל הינה ליתן לדיבור "בן-זוג" אותה משמעות שנודעת לו בחברה הישראלית ולא בחברה הוויקטוריאנית האנגלית של אמצע המאה התשע-עשרה. כך מתבקש מה"...שנויים הנובעים מתוך הקמת המדינה ורשויותיה" (סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, וכן ד"נ 29/84 קוסוי נ' בנק י.ל. פויכטונגר בע"מ [36], בעמ' 511); כך מתבקש מכללי הפרשנות המקובלים עלינו. עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "...הפירוש שיש ליתן לתקנות ההגנה במדינת ישראל אינו זהה לפירוש שהיה מקום ליתן להן בתקופת המנדט. תקנות ההגנה הן כיום חלק מדיניה של מדינה דמוקרטית. הן צריכות להתפרש על רקע עקרונות היסוד של מערכת המשפט הישראלית. כך נהג בית-משפט זה ברשימה ארוכה של דברי חקיקה מנדטוריים.. . בדרך זו יש לנהוג גם לעניין פירושן של תקנות ההגנה" (בג"ץ 680/88 שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי [37], בעמ' 628). וברוח דומה פסק השופט מ' חשין: "דברי חוק שהורתם ולידתם בתקופת המנדט... פירוש אחד היה להם בתקופת המנדט ופירוש אחר נודע להם לאחר קום המדינה, והרי ערכיה של מדינת ישראל - מדינה יהודית, חופשית ודמוקרטית - שונים הם תכלית שינוי מערכי היסוד שבעל המנדט השליט בארץ. עקרונות היסוד שלנו - ובימינו - הם עקרונות היסוד של מדינת חוק דמוקרטית השוחרת חופש וצדק, ועקרונות אלה הם שייתנו רוח חיים בפירוש דברי חוק אלה ואחרים" (בג"ץ 2722/92 אלעמרין נ' מפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה [38], בעמ' 705). דברים אלה נכונים במיוחד בפקודה מנדטורית שהועתקה מחוק הנזיקין הקפריסאי (מ-1933) שהועתק מחוק אנגלי משנת 1846. דברים אלה נכונים ביתר שאת בפקודה מנדטורית, שעברה לנוסח חדש, אשר ניתק את הקשר הפורמאלי בין הדין הישן לדין החדש. אכן, המובן שיש ליתן לדיבור שבחוק - כגון הדיבור "בן זוגו" - אינו קבוע ועומד לעולמים. החוק הוא חלק מהחיים, והחיים משתנים. עם השינוי במציאות משתנה גם הבנת החוק. לשון החוק עומדת על מכונה, אך משמעותה משתנה עם "תנאי החיים המשתנים" (השופט אגרנט בע"א 58/50 ברנר נ' וינריך [39], בעמ' 1460), עמד על כך השופט זילברג, באומרו: "לכל חוק וחוק יש מציאות מסויימת, ועם השתנותה היסודית, משתנה מאליו גם החוק" (בג"ץ 222/68 חוגים לאומיים אגודה רשומה נ' שר המשטרה [40], בעמ' 158). החוק משתלב במציאות החדשה. כך מדבר חוק ישן אל האדם המודרני. מכאן הגישה הפרשנית, כי "החוק מדבר תמיד" (ALWAYS SPEAKING) )ראו ‎F.A.R. BENNION STATUTORY INTERPRETATION [88], AT P. 686). הפרשנות היא תהליך מתחדש. יש לתת תוכן מודרני ללשון הישנה, בכך יקטן הפער בין החוק לבין החיים. על רקע זה נכון לומר, כפי שאמר רדברוך, כי הפרשן עשוי להבין את החוק טוב יותר מיוצר החוק, וכי החוק הוא לעולם חכם מיוצרו (ראו ‎G. RADBRUCH "LEGAL PHILOSOPHY" THE LEGAL PHILOSOPHIES OF LASK, RADBRUCH AND DABIN [89], AT P. 141). מכאן הגישה הפרשנית המקובלת באנגליה, שלפיה יש ליתן לחוק פרשנות שהיא ‎GNITADPU (בניון שם [88], בעמ' 686). אכן, החוק הוא יצור חי, פרשנותו צריכה להיות דינמית. יש להבינו באופן שישתלב במציאות המודרנית ויקדם אותה (ראו א' ברק פרשנות במשפט, כרך ב, פרשנות החקיקה [78], בעמ' 264, 603). על- כן, את הדיבור "בן זוגו" שבסעיף 78 לפקודה יש לפרש על-פי משמעותו במדינת ישראל, ולא רק על-פי המשמעות שבתי-משפט אנגליים היו עשויים ליתן לדיבור "HUSBAND" ו-"‎"WIFE לפני מאה וחמישים שנה. כך ינהג בית-משפט אנגלי כיום (ראו ‎R. V. HAMMERSMITH [AND FULHAM LONDON BOROUGH COUNCIL, EX P. M (1997) ]72 המובא אצל בניון בספרו הנ"ל [88], בעמ' 686). כך עלינו לנהוג כיום. 18. נימוק שני הוא זה: זכותה של האלמנה התלויה נגזרת מזכותה של האישה הנשואה למזונות. באין לידועה בציבור זכות למזונות בחיי המנוח, אין לידועה בציבור זכות לפיצוי במותו (השוו ע"א 4480/93 פלוני נ' פלונית [41], בעמ' 479). גישה זו אינה מבוססת. זכותו של תלוי לפיצוי על אובדן התלות מבוססת על הפגיעה בתלות, כנתון עובדתי. אין זכות זו מבוססת על פגיעה בזכות משפטית לתמיכה. מקור זכותו של תלוי לפיצוי הוא בהוראותיה של הפקודה ולא בדין חיצוני המכיר בחובת תמיכה. עמד על כך השופט ברנזון, בציינו: "השאלה אם מי-שהוא מבני-המשפחה המנויים באותו סעיף, היינו הבעל, האשה, אחד ההורים והילד של הנפטר היו תלויים בו היא שאלה של עובדה גרידא ואינה תלויה כלל בקיומה או אי-קיומה של חובה משפטית מצד הנפטר כלפי אותו בן-משפחה לכלכלו. .." (ע"א 6/57 בשארי נ' כוזהינוף [42], בעמ' 999). ועל אותו רעיון חזר בפרשה אחרת: "אמנם מבחינה משפטית אין חובה על הורה לזון את הילדים אחרי הגיעם לגיל 18, אך אין בכך לקבוע את גורל הטענה לשלילה משום שהשאלה ביסודה היא שאלה עובדתית. מה שקובע הוא התלות המעשית, וזו שאלה עובדתית" (ע"א 580/72 אלחמורי נ' דהרי [43], בעמ' 190). על-כן, זכאית אלמנה שהייתה נשואה למנוח לפיצוי על אובדן תלותה, גם אם בעלה לא היה חייב במזונותיה, אם כי תמך בה הלכה למעשה. עמד על כך השופט שינבוים, בקובעו: "הפסדה של האלמנה, בכך שאיבדה את תמיכת בעלה, אינו חופף את חיובו של הבעל במזונות. גם אם לא הייתה קיימת חובה חוקית על הבעל לפרנס את האישה, אך הוא פירנסה למעשה, היא איבדה את מפרנסה..." (ע"א 524/80 אבידן נ' הלפרין [44], בעמ' 35). סיכם את ההלכה בעניין זה השופט ש' לוין: "מקובל על הכול, כי זכאותו של פלוני לתשלום דמי נזק בגדר סעיף 78 אינה תלויה בקיום חובה חוקית של המנוח, לו היה חי, לתמוך בפלוני" (ע"א 20/80 פליישר נ' לקטוש [45], בעמ' 627). בהערכת הסיכויים לקיומה העתידי של התלות לולא מעשה הנזיקין יש להתחשב בכל נסיבות העניין. אחת הנסיבות שיש להתחשב בהן היא חובתו של המנוח לפרנס את בני משפחתו. ככל שהקשר בין בני-הזוג, לולא מעשה הנזק, היה רופף יותר, כך יקטן הסיכוי לקיומה של תלות עתידית לולא מעשה הנזיקין, ויפחת הפיצוי בגין פגיעה בתלות זו. עניין לנו בנתונים שבעובדה, הנבחנים כולם במסגרת הקשר העובדתי בין בני-הזוג. אין לנו עניין בנתונים משפטיים הבוחנים את זכותה של האלמנה לתמיכה מחוץ לפקודה. זהו גם הדין במשפט המשווה (ראו ‎H. LUNTZ ASSESSMENT OF DAMAGES FOR PERSONAL INJURY AND DEATH [90], AT P. 390). מטעם זה אין לי צורך לבחון השאלה, אם חיי השיתוף בין ידועים בציבור מבססים הסכם משתמע לתשלום מזונות במקרה של פירוד. בשאלה זו הובעו בפסיקה דעות שונות (ראו: ע"א 563/65 יגר (פלינק) נ' פלביץ [46]; ע"א 32/81 צונן נ' שטל [47]). השאלה הושארה על-ידיי בצריך עיון (ראו ע"א 805/82 ורסנו נ' כהן [48], בעמ' 531-532). מבקש אני להשאירה בצריך עיון גם עתה. 19. נימוק שלישי שמעלים כנגד הגישה הרואה בידועה בציבור כ"בן זוגו" של הידוע בציבור שלה לעניין היותה תלויה על-פי הפקודה הוא זה: הכרה באלמנה-ידועה בציבור תגרום קושי במקום שהמנוח היה נשוי כדין לאישה אחרת. במצב דברים זה תתעורר בעיה קשה של התנגשות בין האלמנה-הנשואה לבין האלמנה- הידועה בציבור. כדי למנוע מצבים קשים אלה, יש לשלול את זכותה של האלמנה-הידועה בציבור. טיעון זה אין לו מקום בסוגיית התלויים. כפי שראינו, המבחן לזכותו של התלוי הוא בקיומה של תלות בפועל ובסיכויי התלות בעתיד לולא מעשה הנזיקין. על-כן, מקום שבו איש נשוי לא תמך באשתו הנשואה ובנסיבות העניין לא היה גם סיכוי שיתמוך בה בעתיד, זו לא תזכה בפיצוי, כתלויה, בין שלאותו אדם נשוי הייתה ידועה בציבור ובין שלאו (ראו ע"א 453/72 ג'רבי (קטין) נ' רשות הגנים הלאומיים [49], בעמ' 200). 20. עד כה עמדנו על שלושה טעמים הקשורים למהותה של זכות התלויים לפיצויים. נעבור עתה לטעמים אחדים הקשורים למעמד הידועה בציבור במשפט ובחברה. הטעם הרביעי הוא שהכרה בזכותה של הידועה בציבור כתלויה בידוע בציבור שלה תורמת ליצירת מעמד (סטטוס) של ידועה בציבור ופוגעת במוסד הנישואין. טענה זו אין בידי לקבלה. הפסיקה בישראל ראתה בידועים בציבור מצב עובדתי המוכר לצרכים אלה ואחרים (בין ביחסים בינם לבין עצמם, כגון שיתוף נכסים, ובין ביחסים בינם לבין זולתם). הפסיקה לא הכירה ביחס של הידועים בציבור כיחס היוצר מעמד (סטטוס) של ידועים בציבור (ראו: ע"א 384/61 הנ"ל [19], בעמ' 109; ע"א 356/78 שטייניץ נ' קרן גמלאות של חברי אגד בע"מ [50], בעמ' 558; ד"נ 13/84 הנ"ל [35], בעמ' 296). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "שיטת המשפט בישראל, בדומה לשיטות משפט מודרניות בדמוקרטיות נאורות, שומרת על סטטוס הנשואים ואינה מזהה את מוסד הידועים בציבור לסטטוס זה. .. לא הרי נשואים כדת וכדין, עליהם חל מכלול דינים הקשור לסטטוס הנישואים, כהרי ידועים בציבור, אשר אינם נהנים ממעמד הבכורה של סטטוס הנשואים" (בג"ץ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים [51], בעמ' 787). גישה זו בעינה עומדת, ואין דבר בפסק-דיננו היום המשנה אותה. ההכרה בזכותה של ידועה בציבור כתלויה מבוססת כל כולה על המצב העובדתי של תלות הדדית למעשה. הכרה בזכותה של הידועה בציבור אינה מבוססת על מצב נורמטיבי של זכות לתלות. אכן, שיטות משפט שונות מכירות בזכותם של תלויים שונים ומשונים, כגון דודים ודודות, ארוסים וארוסות, ואף אנשים שאינם קשורים כלל בקשרי משפחה כלשהם וכל קשריהם עם המנוח הם בתלותם בו (ראו "‎H. MCGREGOR "PERSONAL INJURY AND DEATH AT P. 90 ,[91]). ודאי שאין בכל אלה כדי לפגוע במעמד האישה הנשואה. הוא הדין בפסק-דיננו שלנו. מכירים אנו במציאות הקיימת, שלפיה בני-זוג חיים יחדיו ויוצרים, הלכה למעשה, תלות. מעשה נזיקין גרם למותו של אחד מבני-הזוג. הוא פגע בכך בתלותו של בן-הזוג השני. בכך גרם המזיק נזק לזולתו. אין כל סיבה שלא לפצות על נזק זה; אין כל סיבה לשחרר את המזיק מאחריותו. עניין לנו אפוא בדין נזיקין המפצה על אובדן תלות בפועל. 21. טענה חמישית - והיא מהנפוצות ביותר בסוגיה זו - הינה, כי כאשר המחוקק הישראלי מבקש להכיר בזכותה של ידועה בציבור הוא קובע זאת במפורש, תוך שימוש בנוסחה כגון "לרבות ידועה בציבור". לעומת זאת, כאשר המחוקק נזקק אך לדיבור "בן-זוג" או "אישה" הוא מכוון לבן-זוג נשוי או לאישה נשואה. טענה זו מצאה אוזן קשבת אצל שופטים מספר, הן בבתי-המשפט המחוזיים (ראו למשל: ת"א (ת"א) 2072/80 אוחיון נ' "הסנה" [68]; תיק אימוץ (חי') 79/66 הנ"ל [67], בעמ' 274) והן בבית-המשפט העליון (ראו ד"נ 13/84 הנ"ל [35], בעמ' 295). וכך נפסק באחת הפרשות: "...בכל החוקים בהם נפרשה החסות על הידועה בציבור נאמרו הדברים במיוחד ובמפורש" (השופט בכור בע"א 356/78 הנ"ל [50], בעמ' 558). וברוח דומה כתב השופט י' כהן: "את הביטוי 'בן-זוג' בהחלטה, שבה אנו דנים, יש לפרש לפי המובן הרגיל של ביטוי זה וכן לפי כוונת מחוקק המשנה. מבחינת המשמעות הרגילה של הביטוי 'בן-זוג' בחיקוקים שונים, אין ספק, שבאותם חיקוקים שביטוי זה מופיע משמעותו הרגילה היא - בן-זוג, אשר נשוי לבן הזוג האחר. דבר זה ברור משורה של חיקוקים, שבהם השתמשו המחוקק ומחוקק המשנה בביטוי בן-זוג, כגון חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972, שבו הוגדר 'בן-זוג' בסעיף 1: 'בן-זוג - לרבות הידוע בציבור כבן-זוג'. לו הביטוי 'בן-זוג' היה מכוון לתיאור המצב למעשה, לא היה צורך בכל ההגדרות המיוחדות, אשר הרחיבו את משמעותו של ביטוי זה לצורכי חיקוקים שונים... בשורה ארוכה של חיקוקים שהקנו זכויות סוציאליות לזכאים שונים, נזקק המחוקק הישראלי להגדרות מיוחדות כדי להעניק זכויות גם לידועה בציבור. זאת היא טכניקה חקיקתית ידועה ובוודאי עמדה לנגד עיני מנסחי ההחלטות השונות בדבר זכויות לגימלאות של נושאי משרה ברשויות השלטון" (ענמ"ש 1/82 לוי נ' מנהל בתי המשפט [52], בעמ' 128). ועל גישה זו חזר השופט ש' לוין: "...'ידועה בציבור' אינה מוכרת אלא מכוח הוראה מפורשת מטעם המחוקק" (ע"א 155/87 אוחיון נ' "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ [53]). הנמקה זו מעוררת בעיניי קשיים רבים. אעמוד על העיקריים שבהם. 22. ראשית, הנמקה זו אינה תופסת לעניין הדיבור "בן זוגו" בפקודה. פקודה זו הוחקה בזמן המנדט, וודאי שאין מקום לטענה שהמחוקק המנדטורי היה מודע לטכניקה חקיקתית שלפיה אם מבקשים להכיר בזכותה של ידועה בציבור, יש לומר זאת במפורש. ואשר למחוקק הישראלי, הוא לא חוקק הוראה זו בדרך הרגילה. השיקול של הרחבת הדיבור "בן זוגו" באופן שיכלול גם את הידועה בציבור - והמסקנה הפרשנית מהימנעות מהרחבה זו - כלל לא עמד, ולא היה יכול לעמוד, בשל מגבלות הנוסח החדש לנגד עיני המחוקק. הטיפול של הכנסת בפקודה היה במסגרת הנוסח החדש. מליאת הכנסת לא עסקה בעניין כלל. תהליך החקיקה הסתיים בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת (סעיף 16(ו) לפקודת סדרי השלטון והמשפט). הוועדה לא עסקה כלל בשאלה, אם ראוי הוא לראות בידועה בציבור "תלויה" של המנוח. הוועדה עסקה בבדיקת הנוסח החדש והתאמתו לנוסח הישן. אין להסיק אפוא משתיקתה של הפקודה בכל הנוגע לידועה בציבור כל מסקנה פרשנית באשר לכוונתה של הכנסת. 23. שנית, אין למצוא טכניקה חקיקתית מקובלת בעניין זה. אין לומר כי בכל מקרה שבו החוק נמנע מלהזכיר את הידועה בציבור הוא ביקש למנוע את תחולתו של ההסדר החקיקתי עליה. החקיקה בעניין זה אינה מקיפה מספיק, כדי שניתן יהא לקבוע כלל חקיקתי שכזה. ה"סטטיסטיקה" היא דלה מדי. היא עוסקת בעיקר בחקיקה סוציאלית. אין להסיק מכך מסקנות כלשהן באשר לסוגי חקיקה אחרים. כך, למשל, נפסק כי הזכות לשנות שם היא גם זכותה של ידועה בציבור, הרשאית לשנות את שמה לשם הידוע בציבור שלה, וזאת חרף העובדה שההוראה בעניין זה אינה עוסקת במפורש בידועים בציבור (ראו: בג"ץ 693/91 הנ"ל [51]; בג"ץ 6086/94 נזרי נ' הממונה על מרשם האוכלוסין [54]). אך מעבר לכך: באחת הפרשות נידון סעיף 11(א) לחוק הירושה, הקובע הסדר ירושה באשר ל"בן-זוגו של המוריש". נפסק כי דיבור זה כולל גם את הידועה בציבור של המוריש (ראו ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין [55], בעמ' 96). כמובן, בית-המשפט הגיע למסקנה זו לאור הוראותיו של סעיף 55 לחוק הירושה. עם זאת, יש בכך כדי להצביע על כך שכל חוק צריך להתפרש על רקע תכליתו שלו, בלא שניתן להסיק את דבר קיומה של טכניקה חקיקתית שלטת בעניין זה. 24. שלישית - וזה העיקר - אין להסיק ממובנו של ביטוי בחוק פלוני על מובנו של אותו ביטוי בחוק אלמוני, מקום ששני החוקים עוסקים במאטריה שונה. "דיבור שבחיקוק" - כתב השופט זוסמן - "הוא יצור החי בסביבתו" (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים [56], בעמ' 513). הוא מקבל את צביונו מההקשר שבו הוא מופיע (בג"ץ 310/82 בן צבי נ' ראש הממשלה [57], בעמ' 194). אין לו, לדיבור שבחוק, משמעות אחת ויחידה החלה בכל ההקשרים. ידועים דבריו של השופט הולמס (HOLMES), בציינו: A WORD IS NOT A CRYSTAL, TRANSPARENT AND UNCHANGED, IT IS THE SKIN" OF A LIVING THOUGHT AND MAY VARY GREATLY IN COLOR AND CONTENT "ACCORDING TO THE CIRCUMSTANCES AND THE TIME IN WHICH IT IS USED .(TOWNE V. EISNER (1918) [70], AT P. 425) על-כן, הדיבור "יהודי" מקבל משמעות שונה בהקשר שונה (בג"ץ 58/68 הנ"ל [56], בעמ' 513). בדומה, הדיבור "עובד" מקבל את משמעותו על-פי ההקשר שבו הוא מופיע (ראו: דנג"ץ 4601/95 סרוסי נ' בית-הדין הארצי לעבודה [58]; ע"א 502/78 מדינת ישראל נ' ניסים [59], בעמ' 758). על אחת כמה וכמה כך לעניין הדיבור "בן-זוג". למונח זה יש ליתן את המשמעות (המשפטית) המתבקשת מההקשר שבו מופיע ביטוי זה, ובלבד שמשמעות (משפטית) זו נופלת לגדר מיתחם המשמעויות הלשוניות. אין לו למונח "בן-זוג" משמעות אחת ויחידה בכל דברי החקיקה. אין לומר כלל, כי הדיבור "בן-זוג" בדבר חקיקה משמעותו תמיד "בן-זוג נשוי". הכול תלוי בהקשר; הכול תלוי בנסיבות; הכול תלוי בתכלית. 25. רביעית, לדיבור "בן-זוג" יש ליתן - כפי שציין השופט י' כהן עצמו בענמ"ש 1/82 הנ"ל [52] - אותו תוכן המגשים את תכליתו. בפרשה שנדונה על-ידיו (גמלאות לנושאי משרות ברשויות השלטון) הגיע השופט י' כהן למסקנה כי תכליתו של החוק לא הייתה להכיר בידועה בציבור כ"בן-זוג". הוא ציין כי "בולט הדבר, שמחוקק המשנה היה סבור, שלגבי נושאי משרה ברשויות השלטון לא מן הראוי להקנות זכויות לגימלה לידועה בציבור" (שם, בעמ' 128). התכלית (הספציפית והכללית) המונחת ביסוד ההכרה בזכותם של "תלויים" שונה היא. המאטריה היא שונה. כפי שראינו, התכלית הינה לפצות על אובדן התלות; התכלית דינה להגשים שוויון בין תלויים בפועל. התכלית השונה מביאה למובן שונה. 26. נחזור עתה לטענות הנשמעות בפסיקה ובספרות כנגד עמדתנו, כי ידועה בציבור נכללת בגדר "בן זוגו" לעניין סעיף 78 לפקודה. טענה שישית היא זו: ההכרה בידועה בציבור לעניין זכויות וחובות צריכה לבוא מהמחוקק. אל לו לבית-המשפט לנקוט עמדה בעניין זה (ראו שאוה, במאמרו הנ"ל בספר מנחה ליצחק [84]). גישה זו אין בידי לקבלה. אכן, מקובל עליי כי ההכרעות החברתיות העקרוניות והבסיסיות של החברה הישראלית צריכות להיעשות על-ידי הכנסת כרשות מכוננת ומחוקקת (ראו בג"ץ 3267/97 רובינשטיין נ' שר הביטחון [60]). כמו כן מקובל עליי כי בהיעדר קונסנסוס חברתי, אין זה ראוי בדרך-כלל כי בית-המשפט יכיר בסטטוס אישי חדש. ברוח זה פסקנו, כי: "שאלת הנהגתם של הנישואין האזרחיים בין בני-זוג חסרי עדה דתית - כמו גם הנהגתם של נישואין אזרחיים לגבי בני-זוג המשתייכים לעדות דתיות שונות - היא שאלה קשה וסבוכה. אין לגביה הסכמה לאומית. היא קשורה בהכרה בסטטוס, הפועל כלפי כולי עלמא. במצב דברים זה נראה לכאורה כי המוסד הראוי לטיפול ולהסדרת הנושא היא הכנסת ולא בית-המשפט" (בג"ץ 4058/95 בן מנשה נ' שר הדתות [61], בעמ' 878). העניין שלפנינו אינו נופל לקטגוריות אלה. הכרה בידועה בציבור כ"תלויה" לפי הפקודה מהווה פעילות פרשנית רגילה בסוגיה משפטית בעלת השלכה מוגבלת. היא אינה שונה מהחלטתנו כי שר הפנים אינו רשאי, מטעמים של תקנת הציבור, למנוע מידועה בציבור מלשנות את שמה באופן שיכלול גם את שם המשפחה של הידוע בציבור שעמו היא חיה (ראו: בג"ץ 693/91 הנ"ל [51] וכן בג"ץ 6086/94 הנ"ל [54]). אכן, בפסק-דיננו זה ממלאים אנו את תפקידנו הרגיל לפרש את החוק על-פי תכליתו. בהחלטתנו היום אנו עושים את שכל בתי-המשפט העליונים במדינות דמוקרטיות עושים - סגירת פערים בין החיים למשפט (ראו א' ברק "ההלכה השיפוטית והמציאות החברתית: הזיקה אל עקרונות היסוד" [85]). אין כל ייחוד בעניין שלפנינו. אין נדרשים בו, לא אקטיביזם שיפוטי ולא איפוק שיפוטי. כל שנדרש הוא היגיון שיפוטי. משוכנע אני כי מקום שהפיצוי ניתן על אובדן התלות, גם תלות הנובעת מקשר בפועל של ידועים בציבור במשמע. איננו יוצרים סטטוס חדש של ידועים בציבור. אנו מכירים במציאות קיימת של תלות, אותה תלות עצמה קיימת גם מחוץ לידועים בציבור, ואין המצב של ידועים בציבור עומד במרכזו. 27. טענה אחרונה כנגד הכרה בידועה בציבור כ"בן זוגו" של המנוח היא זו: בכמה פסקי-דין שניתנו בעבר החליט בית-המשפט העליון כי אין לראות בידועה בציבור כ"תלויה" לעניין הפקודה. על-כן, אין זה ראוי כי בית-המשפט העליון יסטה בעניין זה מפסיקתו שלו. אכן, אימרת אגב באשר למעמדה של הידועה בציבור כתלויה נאמרה באחת הפרשות, בזו הלשון: "אמת נכון הדבר, שבמרבית דברי החקיקה הסוציאליים, שעליהם עברתי, מוכרת זכותה של ה'ידועה בציבור' בוואריאציות אלו או אחרות של ההגדרה, אך קיימות גם הוראות חוק אחרות, שבהן מדובר על 'בני זוג' בלבד, ולאור הלכת ענמ"ש 1/82 קשה להניח, שדיבור זה יתפרש ככולל את ה'ידועה בציבור' (ראה... סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]...)" (ד"נ 13/84 הנ"ל [35], בעמ' 295). ובפרשה אחרת הפכה גישה זו ל"הילכת הפסק". וזו לשון פסק-הדין (כולו): "בד"נ 13/84 (פד"י מא(4) 291) כבר קבע בית משפט זה, תוך איזכור גם של סעיף 78 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), ש'ידועה בציבור' אינה מוכרת אלא מכוח הוראה מפורשת מטעם המחוקק. משום כך צדק השופט המלומד בסברו שגם אם תוכיח המערערת שהיתה 'ידועה בציבור' של המנוח לא תוכל להצליח בתביעה כתלויה בו. הערעור נדחה" (ע"א 155/87 הנ"ל [53]). האם יש בפסיקה זו כדי למנוע מאתנו מלסטות ממנה בפרשה שלפנינו? 28. כידוע, מוסמך בית-המשפט העליון לסטות מתקדימיו הוא (סעיף 20(ב) לחוק-יסוד: השפיטה). הוא עושה כן כאשר היתרון בהלכה החדשה עולה על החיסרון שבהלכה הישנה ובעצם השינוי עצמו (ראו א' ברק שיקול דעת שיפוטי [79], בעמ' 398). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "סטייה מתקדים קודם של בית-המשפט העליון הוא עניין רציני ואחראי. לא די בכך שאילו התעוררה השאלה לפניי בעבר הייתי פוסק בה באופן שונה ממה שנפסק בעבר. כנגד הרצון להעמיד את ההלכה על מכונה עומדים שיקולים של יציבות, ודאות, עקביות, המשכיות והסתמכות. על השופט להשתכנע, בטרם יסטה מתקדים קודם, כי השיקולים התומכים בדין החדש משקלם עולה על השיקולים התומכים בדין הישן ועל הנזק שנגרם בשל עצם השינוי" (ע"א 5/84 יחזקאל נ' אליהו חברה לבטוח בע"מ [62], בעמ' 384). בהעמידי מבחנים אלה לנגד עיניי, אין ספק בלבי כי הסטייה מההלכה הקודמת בעניין שלפנינו מוצדקת היא. השיקולים העומדים ביסוד הגישה הרואה בידועה בציבור "תלויה" עולים לאין שיעור על אלה המונחים ביסוד ההלכה הישנה. הנזק לעקרון ההסתמכות העסקית של חברות הביטוח הנגרם בעצם השינוי אינו מצדיק, בנסיבות העניין, הימנעות משינוי ההלכה. הסוגיה כולה לא נדונה בהרחבה בבית-משפט זה. "...אמת ויציב - אמת עדיף" (הנשיא זמורה בע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום [63], בעמ' 254). סיכום ההלכה 29. הגענו לסוף הדרך. מסקנתי הינה כי הדיבור "בן זוגו" בסעיף 78 לפקודה משתרע גם על ידועים בציבור. משמעות זו של המונח "בן זוגו" נופלת למיתחם המשמעויות הלשוניות של הדיבור "בן זוגו". משמעות זו היא מובנו המשפטי של הדיבור "בן זוגו", שכן מובן זה מגשים את התכלית (הספציפית והכללית) המונחת ביסוד לשון החוק. לא מצאתי טעמים של ממש שלא לקבוע הלכה זו (וברוח זו, ראו גם ד' פרידמן "הידועה בציבור בדין הישראלי" [86]). בעניין זה, ברצוני להעיר שתי הערות אלה. 30. ראשית, פסק-דיננו קובע הלכה חדשה בדין התלויים שבנזיקין. הוא קובע כי ידועה בציבור יכולה להיחשב כ"בן זוגו" - או נכון יותר "בת זוגו" - של הידוע בציבור שלה. אין בפסק-דיננו כל קביעה מעבר לכך. אין בו כל קביעת הלכה בדיני המעמד האישי. עמדתנו הינה כי הדיבור "בן זוגו" בפקודה מצביע על מצב עובדתי של תלות ולא על סטטוס משפטי. כמובן, בהקשרים אחרים עשוי להינתן לביטוי "בן-זוג" מובן אחר. כל חוק צריך להיבדק לגופו; כל ביטוי צריך להיבחן בהקשרו; כל מונח צריך להיקבע על-פי תכליתו. 31. שנית, ההגדרה הקיימת של "תלויים" בפקודה אינה מניחה את הדעת. אין בפסק-דיננו זה כדי לפתור את כל הקשיים. בעתיד יעלו מקרים נוספים של תלות מעשית בין אלה שלפי הטענה מצויים בגדרי ההגדרה, ובין אלה המצוים מעבר להגדרה הצרה של "בן זוגו, הורו וילדו". באנגליה עצמה שונתה ההגדרה (ראו ה- FATAL ACCIDENTS ACT,1976, וה-‎.(ADMINISTRATION OF JUSTICE ACT, 1982 בעקבות זאת שונו ההגדרות במרבית מדינות המשפט המקובל שבהן נהג בעבר הסדר שהושפע מה-FATAL ACCIDENTS ACT, 1846. יש מקום לבחון אם אין להרחיב את ההסדר הישראלי בעקבות התפתחויות אלה (השוו LUNTZ SUPRA [90], AT P. 386). זאת ועוד: יש מקום לשקול אם אין לנקוט שיטה שונה, המעמידה במרכזה את התלות עצמה תוך הצבת גבולותיה, בלא להגדיר את התלויים. כך נוהגות רוב המדינות באירופה. כך ממליצים המומחים לדבר (ראו P TA ,[92] ARPUS ROGERGCM. 96 וכן ‎S.M. WADDAMS THE LAW OF DAMAGES [92], AT P. 49-6, 6.990). היא מונעת את הצורך בתיקוני חקיקה תכופים; היא נותנת פתרון לבעיה העיקרית, שעניינה פגיעה בעצם התלות. לולא עמדתו של המשפט המקובל האנגלי ניתן היה להגיע אליה במישרין, תוך הטלת חובת זהירות מושגית על המזיק כלפי התלויים; היא עוקפת ומנטרלת בעיות אידאולוגיות השנויות במחלוקת קשה. ראוי לו, למשרד המשפטים, ליתן דעתו על מכלול אפשרויות אלה. מן הכלל אל הפרט 32. בע"א 2000/97 נמחקה התביעה על הסף. לאור מסקנתנו, לא היה מקום לכך. מכיוון שכך, יש להחזיר את התיק לבית-המשפט המחוזי. על בית-המשפט לבחון אם אמנם הייתה המערערת ידועה בציבור של המנוח. בעניין זה לא שמענו טיעונים ואיננו נוקטים כל עמדה. יהא על בית-המשפט לבחון אם המערערת הייתה תלויה במנוח במותו, ואם לולא התאונה, החיים המשותפים בין המערערת לבין המנוח היו נמשכים. יהא על בית- המשפט להעריך סיכויים אלה ובהתאם לכך לפסוק באשר לפגיעה בתלותה של המערערת. 33. ברע"א 4196/98, 4247, 4324 החליט בית-המשפט המחוזי, בפסק-דינה היפה של השופטת רובינשטיין, כי ידועה בציבור עשויה להיכלל בגדר "בן זוגו" של המנוח. הוחלט על החזרת התיק לבית-משפט השלום לשמיעת ראיות ולקיום הדיון לגופו של עניין. אנו דוחים את הערעורים על פסק-דין זה. משמע, יש לקיים את הוראותיו של בית-המשפט המחוזי. התוצאה היא כי אנו מקבלים הערעור בע"א 2000/97 ומורים על החזרת התיק לבית-המשפט המחוזי. המשיבה תישא בהוצאות המערערת בסכום כולל של 20,000 ש"ח. אנו דוחים הערעורים ברע"א 4196/98, 4247, 4324. המערערים בכל אחד מהערעורים יישאו בשווה בהוצאותיה של המשיבה מירי לביא ובסכום כולל של 20,000 ש"ח. השופטת ט' שטרסברג-כהן אני מסכימה. השופט י' אנגלרד אני מסכים. השופט מ' אילן אני מסכים עם דעתו של הנשיא הנכבד שיש לפרש את המונח "בן זוגו" שבסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] ככולל גם ידוע או ידועה בציבור של מי שמותו נגרם על-ידי עוולה, וכי אותו "בן זוג" יוכל לזכות בפיצוי אם יוכיח עובדתית שאמנם היה תלוי בנפטר. אני מסכים שיש לפסוק כך הגם שיש בפסיקה זאת משום חידוש הלכה וסטייה מפסיקה קודמת של בית-משפט זה. אני גם מסכים, בכל הענווה, עם ההערה הנוספת של כבוד הנשיא באשר לחוק הרצוי. אני מסכים שראוי הוא כי הזכאות לפיצוי של התלויים תיקבע ללא קשר למעמד האישי של התלוי ביחסו לנפטר. אלא שדבר זה ראוי שייעשה על-ידי המחוקק. מאליו מובן שאני מצטרף גם לתוצאה שהגיע אליה הנשיא לגבי כל אחד מהתיקים שהדיון בהם אוחד. לא ביד קלה כתבתי את הסכמתי זו. יש נימוקים כבדי משקל נגד הדעה הזאת. כדי להגיע לתוצאה שהגיע אליה הנשיא הנכבד, צריך לפרש את החוק בסטייה מפסיקה קודמת של בית-משפט זה. לא זו בלבד, אלא שמדובר בנושא רגיש, אשר לגביו דרושה זהירות מיוחדת כאשר מטפלים בו בדרך של חקיקה שיפוטית. כפי שמציין הנשיא בעצמו, בכמה מכתביו "...קיימים תחומי משפט הטעונים מטען אידיאולוגי חריף (כגון, מקצת דיני המשפחה), אשר בהם צריך השופט לבחון בזהירות את צעדיו..." (ברק בספרו הנ"ל [79], בעמ' 291, וכן גם א' ברק "חקיקה שיפוטית" [87], בעמ' 65). הנושא שדנים בו הפעם, הגם שאינו נוגע לדיני המעמד האישי, יש לו, במובן מסוים, השלכה עליהם. הנשיא מציין בפסק-דינו (בסעיף 20), שאין דבר בפסק-דיננו היום המשנה את הגישה ה"...שומרת על סטטוס הנשואים ואינה מזהה את מוסד הידועים בציבור לסטטוס זה" (מתוך בג"ץ 693/91 [51], בעמ' 787) אני מסכים, בכל הכבוד, לדברים האמורים, אך בסייג אחד: לעניות דעתי, אי אפשר לומר שאין לדברים שבפסק- דין זה כל השלכה על סטטוס הידועה בציבור, מפני שכל פסיקה, כמו כל דבר חקיקה, שמכירה בזכותה של הידועה בציבור, ומשווה את זכותה לזכות של בן-זוג נשוי כדת וכדין, יש בה משום חיזוק מעמדה. בכל הזדמנות כזאת יש עוררין על תוספת חיזוק זו. אם וכאשר תתקבל המלצתו של הנשיא לתיקון סעיף 78 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ברוח הדברים שכתב, וברוח התיקון שנעשה לסעיף המקביל של החוק באנגליה - FATAL ACCIDENTS ACT, 1976 )סעיף 1B3), באופן שהקריטריון לזכאות תהיה התלות בפועל, ולא שאלת היחס בין המנוח שנהרג ממעשה עוולה לבין התלוי מבחינת הסטטוס האישי, לא תהיה לזה שום השלכה על דיני המעמד האישי. משום כך הצטרפתי להמלצה זאת בכל לב. אך כל זמן שיש בסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] רשימה סגורה של תלויים והיקף משמעותו של המונח "בן זוג" נובע מפרשנות שבפסיקה, אי אפשר לומר שפסיקה זו נעדרת כל השלכה על שאלת הסטטוס. אשר לפרשנות סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפי ניסוחו כיום, נכתבו בפסק-דין המיעוט של כבוד השופט בן-שלמה, בבית-המשפט המחוזי, נימוקים כבדי משקל נגד הדעה שהובעה בפסק הרוב. אין זה כל כך קל להתגבר עליהם. מלבד זאת, נכתב בתגובה לפסק-הדין הזה מאמר יסודי ומקיף על-ידי המלומד פרופ' שאוה, במאמרו הנ"ל בספר מנחה ליצחק [84]. המחבר המלומד מביא שורה של נימוקים נגד הדעה שהובעה בפסק הרוב בע"א 264/96, שהוא נושא שלוש בקשות רשות הערעור שאנו דנים בהן במאוחד עם ע"א 2000/97. הנשיא הנכבד מזכיר את המאמר בפסק-דינו, וגם משיב על כל הטיעונים המובאים שם אחד לאחד. מכיוון שאני מסכים, עם פסק-הדין של הנשיא, אין טעם שאחזור על הטענות המובאות שם, אלא שאני חייב להודות שלא בכל התשובות שבפסק-דינו של הנשיא יש מענה מלא לטיעונים שהועלו הן בפסק-דין המיעוט והן במאמר האמור. גם בפסק-הדין וגם במאמר נזכר, בין היתר, השיקול של עקרון ההסתמכות העסקית. הנשיא מציין באשר לעיקרון זה, כי הנזק הנגרם לעקרון ההסתמכות העסקית של חברות הביטוח בעצם השינוי אינו מצדיק, בנסיבות העניין, הימנעות משינוי ההלכה. לעניות דעתי, קשה לנו לקבוע את היקף הנזק בלי שנערך על כך מחקר. העובדה היא שמה שהביא את הנשיא הנכבד לכתוב את פסק-הדין, כמו גם את שופטי הרוב בבית-המשפט המחוזי בע"א 264/96, היא העובדה שבית-המשפט אינו יכול להתעלם מן המציאות ההולכת ומתהווה, שיש יותר ויותר זוגות שחיים חיי משפחה, בלי להיזקק לנישואין פורמאליים. השופטת רובינשטיין מציינת בפסק-דינה, "כי במציאות החברתית של היום, מסיבות שאין כאן המקום לפרטן, מוסד ה'ידועה בציבור' הוא נפוץ מאוד וגם מי שמבקש להתעלם ממנו אינו יכול לעשות זאת". הנשיא הנכבד מדבר בפסק-דינו על כך שהפרשנות הנאותה צריכה לסגור את הפערים בין המשפט לבין מציאות החיים. "יש לתת תוכן מודרני ללשון הישנה, וכך יקטן הפער בין החוק לבין החיים". במילים אחרות, הכול מסכימים שחלה התפתחות בחיים. לי נראה שבלי מחקר אי אפשר לדעת את היקף השינוי ואם לעניין המקרים שסעיף 78 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש] דן בהם השינוי הוא ממשי או לא. השאלה הזאת לא נדונה כלל בערכאות הקודמות, לא בערכאה הראשונה ולא בערעור בבית-המשפט המחוזי, וגם אצלנו לא נדונה בהרחבה. כאמור, הנשיא הנכבד מציין בפסק-דינו שאיננו עוסקים בנושא של סטטוס אלא במצב עובדתי. כבר ציינתי שייתכן שתהיה לפסק-הדין השלכה מסוימת על הנושא של מעמד אישי. אמנם אין לפסק-דיננו השפעה ישירה על נושא הסטטוס אבל אין ודאות שלא תהיה לפסק-דין זה השפעה עקיפה, כפי שהסברתי לעיל. מקריאת מאמרו הנ"ל [84] של פרופ' שאוה ברור, שמה שמטריד אותו בעיקר, זו ההשלכה של פסק-הדין על דיני המעמד האישי. הדאגה הזאת מובנת לי. כאמור, הנושא הוא באמת רגיש. אילו היה מדובר בסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] במונחים משפטיים כגון "איש ואשתו" או "אישה ובעלה", הייתי מתקשה להרחיב את המושג הזה, שהוא מושג של סטטוס, על-ידי חקיקה שיפוטית שתרבה את הידועים בציבור, והייתי אומר שיש להמשיך וללכת לפי הפסיקה הקיימת, דהיינו שידועה בציבור אינה מוכרת, אלא מכוח הוראה מפורשת מטעם המחוקק (ראה ד"נ 13/84 הנ"ל [35]), כל זמן שהמחוקק לא תיקן זאת. כך נפסק בדעת רוב בעניין אחר שבו היה מדובר בפירוש מונח משפטי שבחוק, ראה ע"פ 6182/98 שינביין נ' היועץ המשפטי לממשלה [64]. אבל אין לנו עניין במונח משפטי. המונח "בן-זוג" או "בת-זוג" סובל, מבחינת הלשון העברית, גם את הפירוש של בן-זוג, שאינו נשוי לבת-זוגו בחופה וקידושין. התוכן המשפטי, דהיינו שמדובר דווקא בבני-זוג הנשואים כדת וכדין, הוא פרי הפסיקה. פסקי-הדין שקבעו הלכה זו הוזכרו על- ידי הנשיא הנכבד, כמו גם בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ובמאמר האמור. מפסיקה זאת אנו סוטים עכשיו. המחבר המלומד של המאמר הנ"ל [84] סבור שאין מקום לסטות מן הפסיקה, בין היתר מפני שאין מדובר בפסיקה עתיקת יומין. הוא סבור שלאור העובדה שפסק-הדין האחרון בנושא ניתן לפני 10 שנים, לא עבר זמן מספיק על-מנת לומר שהפסיקה הזאת נתיישנה ויש צורך לחדשה, כדי שהפסיקה תהיה מעודכנת. בעניין זה, איני מסכים עם המחבר המלומד. הקובע הוא לא נקיפת הזמן מאז מתן פסק-הדין האחרון, אלא משך הזמן שקיים השינוי החברתי והיקפו יכולים להביא לשינוי במשמעותו של מושג. סיכומו של דבר, נראה לי שחרף הנימוקים כבדי המשקל נגד סטייה מן הפסיקה הקיימת שנסקרו בפסק-דין המיעוט, בע"א 264/96, בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובמאמר הנ"ל [84], הנימוקים בעד פרשנות בדרך שהלך בה הנשיא - תוך סטייה מן הפסיקה הקיימת - מכריעים את הכף כשמביאים בחשבון את תכליתו של החוק שאנו דנים בו. תכלית שהיא הטבת הנזק למי שניזוק על-ידי מעשה העוולה. השיקולים שמגשימים מטרה זאת גוברים על שיקולים אחרים שהיו יכולים להכריע את הכף, לו היה מדובר בחקיקה הנוגעת למעמד האישי, כגון חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 או חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. נדמה לי, שבמצב החברתי כפי שנתהווה במשך השנים, שוב אין לומר שבפסיקה הכוללת במונח "בן זוג" שבסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] גם ידועה בציבור, יש משום פגיעה בתקנת הציבור. עוד הערה אחרונה; המחבר המלומד הציע במאמר [84] שהזכרתי פתרון אשר לדעתו עולה בקנה אחד עם המשפט העברי, ואף-על-פי-כן לא יערער את אושיות דיני המעמד האישי. כוונתו לכך שאישה החיה חיי אישות ומשפחה עם בן-זוג במשך תקופה ארוכה, נחשבת על-פי דיני ההלכה כספק נשואה. אם אישה כזו תיפרד מן הידוע בציבור ותרצה להינשא לאחר, בית-הדין הרבני יחייב אותה בגט לחומרה. המחבר מציע זאת כמבחן גם לבן-זוג לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הוא מזכיר בעניין זה את ד"נ 14/96 פלדמן נ' פלדמן [65], שלפיו הוענקה לידועה בציבור זכות ירושה לפני חקיקת חוק הירושה, וכן ע"א 524/87 היועץ המשפטי לממשלה נ' ביהם [66], שם הוענקה זכות יורשת לגרושה שהוחזרה על-ידי בעלה, שנפטר כשנה לאחר שהחזירה (לפי הדין המחזיר גרושתו, בלי לקדש אותה חייב לתת לה גט לחומרה אם היא רוצה להינשא לאחר). אינני חושב שפתרון שפותר רק את בעייתם של יהודים הוא פתרון טוב. התיק השני שדנו בו, דהיינו ע"א 2000/97, הוא ראיה לכך. בערעור זה מדובר ביהודי ובנוצרייה. זוג כזה אינו יכול להינשא בישראל והפתרון המוצע אינו ישים לגביו. זוגות "מעורבים" בני שתי דתות שונות אינם היחידים שהפתרון לא ישים לגביהם. לא ייתכן שבפסיקה אזרחית בדיני נזיקין ניזקק לפתרון שהוא אולי פתרון ליהודים, אבל אינו ישים לגבי חלק נכבד של האוכלוסיה. לכן נראית לי נכונה הדרך שהלכנו בה. השופט י' טירקל 1. אני מצרף דעתי לדעתו של חברי הנכבד הנשיא ברק וכן להערותיו של חברי הנכבד השופט אילן. אוסיף מילים מספר משלי. 2. בעיניי פשוט הדבר וברור כי מן הבחינה האנושית והמוסרית זכאית ידועה בציבור של אדם שמותו נגרם כתוצאה מעוולה - אם הייתה תלויה בו - לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה. ודברים אמורים, כמובן, גם בידוע בציבור של אישה שמותה נגרם כתוצאה מעוולה, אם היה תלוי בה. זאת בעיניי גם המדיניות הרצויה. הטרידה אותי השאלה - שחברי הנשיא עמד עליה בסעיפים 21 ו-26 לפסק-דינו - אם ראוי הדבר שאנו, כבית-משפט, נפרוס את כנפיו של הדיבור "בן זוגו" שבסעיף 78 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין) על הידועה בציבור ועל הידוע בציבור, או שמא יש להניח זאת למחוקק. חברי הנשיא השיב על השאלה בטעמים מספר, שכולם יפים בעיניי. אדגיש טעם אחד. כידוע, נקבעו בסעיף 55 לחוק הירושה, הוראות מפורשות בדבר זכות הירושה של איש ואישה שלא היו נשואים זה לזה: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש". הוראות סעיף זה - שיש לפרשן, כמובן, על רקע תכליתו של חוק הירושה - ביטאו תפיסה חדשה של החיים המשותפים של איש ואישה; אמנם, לעניין ירושה, ותוך שימוש (שאינו חסר משמעות) בלשון "מעין צוואה" בהערת השוליים, אולם הן חשובות גם לענייננו (עיינו: ע"א 714/88 הנ"ל [55], בעמ' 96; ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (כרך א) [80], בעמ' 475-477). ביסודה של הזכות לרשת לפי סעיף 55 לחוק הירושה עומדים "חיי משפחה במשק בית משותף..." של "האיש ו(ה)אשה", כלשון הסעיף, שלא היו נשואים זה לזה ומת אחד מהם. דומה שמעשה חקיקה זה היה מהפך חקיקתי שבו הוכרה זכותו של "נשאר בחיים", שלא היה נשוי למי שנפטר, לרשת את הנפטר. הרחבת משמעותו של הדיבור "בן זוגו" שבסעיף 78 לפקודת הנזיקין, כך שיכלול גם את הידועה בציבור ואת הידוע בציבור, היא פיתוח טבעי והגיוני של התפיסה שביסוד סעיף 55 לחוק הירושה, הנותנת לה ביטוי נוסף, ומשלימה אותה בתחום דיני הנזיקין. אין היא "מהפך" משפטי, אין היא גורמת לשינוי קיצוני בתפיסה חברתית מקובלת ואין היא בגדר "...עניינים מסוימים [ש]ראוי להם להיקבע על-ידי הרשות המחוקקת, המייצגת את העם, הנבחרת על-ידיו למטרה זו..." (ראו פסק-דינו של הנשיא ברק בבג"ץ 3267/97 הנ"ל [60], בעמ' 512). אין היא מצריכה מהלך חקיקתי נוסף. 3. הערה על המשפט העברי. פרשנותו החדשה של הדיבור "בן-זוג" משקפת לא רק את ערך השוויון ואת הזכות לשוויון, שהוא אחד מערכי היסוד של שיטת המשפט שלנו (סעיפים 16-13 לפסק-דינו של הנשיא). לעניות דעתי משקפת היא גם את אופייה היהודי של המדינה. פרופ' שאוה, במאמרו הנ"ל [84], שעליו עמדו חבריי, מבקר את הגישה הפרשנית שאותה אנו מאמצים. לשיטתו הדרך הראויה לזכות "אשה יהודיה החיה עם גבר יהודי בקביעות חיי אישות כבעל ואשה, מבלי לערוך טקס נישואין עמו..." בתואר של "בן-זוג", לצורך פקודת הנזיקין, היא לקבוע שהייתה בגדר "ספק נשואה" הזקוקה על-פי הדין האישי העברי לגט מחומרא, או מן הספק (שם, בעמ' 227-228). על כך העיר בצדק חברי השופט אילן שפתרון זה אינו ישים לגבי זוגות "מעורבים" בני דתות שונות ולכן אין לאמצו. ואף-על-פי-כן דומני שיש מוצא מן הקושי גם בגדרי המשפט העברי. אכן, הפתרון שמציע פרופ' שאוה אינו חל על זוגות "מעורבים", אולם נראה לי שיש מקום להחיל את תוצאתו גם עליהם. זאת מכוח הכלל עתיק היומין שטבעו חז"ל: "מפרנסים עניי נכרים עם עניי ישראל, ומבקרין חולי נכרים עם חולי ישראל, וקוברין מתי נכרים עם מתי ישראל, מפני דרכי שלום" (גיטין, סא, א [א]; וראו רמב"ם, הלכות עבודת כוכבים וחקות עובדיה, י, ה [ב]; שו"ע, יו"ד, רנא, א [ג]; שו"ת מהרי"ט, ח"ב, חו"מ, סימן ה, ד"ה ומה שטענו [ד]: "ומאחר שהדבר נעשה בפני הערכאות שפיר דמי לזכות לענייהם מפני ד"ש כ"ש" ובעוד מקומות). והערה נוספת על גישה אנושית בפרשנות הכתובים אצל חז"ל. חז"ל חשו את העוול שנעשה לממזרים - שלא חטאו אך נאסרו מלבוא בקהל ה' בשל חטא אבותיהם - ונראה שקיוו לתיקונו. במדרש נועז של חז"ל על הפסוק "ושבתי אני ואראה את-כל-העשוקים אשר נעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עשקיהם כח ואין להם מנחם" (קהלת, ד, א [ה]), נאמר כי "עשוקים" אלה הם הממזרים, שאבותיהם חטאו והם נאסרו מלבוא בקהל, ו"עושקיהם": "...זה סנהדרין גדולה שלישראל, שהיא באה עליהן בכוח התורה ומרחקתן, על שם 'לא-יבא ממזר בקהל ה'...' [דברים, כג, ג [ו]] .. .אמ' הקב"ה עלי לנחמן..." (ויקרא רבה, לב, ח [ז]; ובעוד מקומות). מידת הדין מרכינה את ראשה לפני מידות החסד והרחמים. גם לעניין פרשנותו של סעיף 78 לפקודת הנזיקין יפה לה למידת הדין שתרכין ראשה לפני מידות החסד והרחמים. אשר-על-כן הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד הנשיא. הגדרות משפטיותנזיקין