1.עתירה למתן צו (שהוגדר על ידי העותר כ"צו על תנאי"), זמני והחלטי נגד המשיבים למונעם מלפנותו מהדירה ברחוב יאנוש קורצ'יק 8/4 עכו (להלן: הדירה) וכן שיצווה על המשיבים, ביחד ולחוד, להעניק לעותר זכות דייר לפי חוק הדיור הציבורי התשנ"ח-1998 (להלן: חוק הדיור הציבורי). לחילופין, נטען כי אין זה צודק שהמשיבים או מי מהם לא היו מוכנים להעניק לעותר זכות דייר מוגן וכן הוא קובל על כי נתבעים ממנו דמי שכירות חודשיים למרות שהכנסתו היחידה היא קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי. 2.הדירה דנן שימשה את הוריו של העותר החל משנת 1963, מועד עלייתם ארצה, ועד למועד פטירתם. לטענת העותר הוריו המנוחים התגוררו בדירה כדיירים מוגנים. זאת ועוד, בדירה התגוררו בנוסף להוריו, אחיו של העותר, מר כהן סלומון ז"ל (להלן: "האח"), והעותר עצמו עד לתקופת נישואיו בה עבר להתגורר בדירה אותה רכש בשיתוף עם רעייתו דאז. לאחר מותם של הוריו המשיך האח להתגורר בדירה מכוח חוזה שכירות אשר חתם עם המשיבה 1, חברת עמידר, ביום 2/12/86 (להלן: "חוזה השכירות" ו- "עמידר"). לטענת העותר במהלך שנת 1996 שב להתגורר בדירה בשיתוף עם האח ומאז הינו מתגורר בדירה ברציפות כאשר: עד שנת 2001, קרי, מועד פטירתו של האח התגורר עמו בשיתוף, ואילו החל משנת 2001 מתגורר העותר בדירה בגפו. בחודש יולי שנת 2001 נפטר האח ועל כן ביום 23/12/01 פנתה המשיבה לעותר בדרישה לסילוק יד נוכח החזקתו שלא כדין בדירה. ביום 30/1/02 הוגשה תביעה לסילוק יד כנגד העותר. ביום 12/5/02 פנה העותר לועדה העליונה של המשיב 2, משרד השיכון (להלן: "הועדה העליונה" ו- "משרד השיכון") בבקשה ללגליזציה אך למרבה הצער נדחתה בקשתו מהטעמים לפיהם העותר אינו עונה לקריטריונים של הגדרת דייר ממשיך הן לאור העובדה כי היה בעבר בעליה של 50% בדירה בעבר, והן לאור העובדה כי "אח" אינו נכלל במסגרת הגדרת "דייר ממשיך" בהתאם לקבוע בחוק. העותר הגיש ערעור על החלטת הוועדה העליונה לועדה הציבורית (להלן: "הועדה הציבורית") וביום 17/6/02 ניתנה החלטתה לפיה הוחלט לאמץ את החלטת הועדה העליונה, דהיינו, בקשתו נדחתה. ביני לביני, כאמור ביום 30/1/02 הוגשה תביעה לסילוק יד כנגד העותר. העותר הגיש בקשת רשות להגן מטעמו וביום 1/12/02 התקיים דיון בפני כבוד הרשם חוראני בבית המשפט השלום בעכו בו נדחתה בקשתו ונקבע כי עליו לפנות את הדירה. ביום 19/12/02 הגיש העותר ערעור על פסק דינו בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 2946/02). ביום 4/11/03 נדחה ערעורו. בעקבות הנ"ל, הוגשה העתירה הנדונה לבית המשפט. 3.טענותיו העיקריות של העותר כדלקמן: א.יש להכירו כדייר מוגן ובעל זכויות בהתאם לחוק הדיור הציבורי וחוק הגנת הדייר. ב.הן הוריו והן אחיו היו דיירים מוגנים ולכן הטענה לפיה האח התגורר בשכירות שאינה מוגנת שגויה. ג.העותר אדם קשיש (יליד 1942), חולני, גרוש וערירי אשר מתקיים מקצבת המל"ל ולכן עונה על הקריטריונים לקבלת דיור אצל המשיבה. ד.נכונה הטענה לפיה החזיק העותר בעבר בדירה אחרת אך במסגרת גירושיו אולץ בבית הדין הרבני לוותר על זכות המגורים בדירה ללא תמורה, מאז אין לעותר דיור חלופי. ה.העתירה הוגשה רק במועד דנן מחמת מחדלי המשיבה בהמצאת הפרוטוקולים של הוועדות עליהן הסתמכה המשיבה וחרף פניות חוזרות ונשנות מטעמו הוא, לא הומצאו לו עד ליום 6/1/05, לכן, נמנעה מהעותר האפשרות להגשת העתירה במועד מוקדם יותר. ו.בשנת 1986 נחתם חוזה שכירות בין אחיו למשיבה אשר לא חודש מעולם עד למועד פטירת האח בשנת 2001. לטענתו אחיו שילם דמי שכירות סמליים, והדברים מעידים על היותו של האח עונה על הקריטריונים של הגדרת "דייר מוגן" ומקימים חזקה לקיומה של זכות לדיירות מוגנת. אי חידוש החוזה ע"י המשיבה הפך את אחיו לדייר מוגן שזכויותיו עוברות בירושה. ז.נציגי המשיבה היו מודעים לכך שהעותר מתגורר בדירה במסגרת עריכת ביקור בית בדירה מטעמם. לטענתו הדבר מהווה הוכחה להסכמה בפועל והכרה בו כדייר מוגן או הסכמה שבשתיקה. ח.העותר הוא זה שנשא בתשלום דמי השכירות ולאחר מות אחיו המשיך להתגורר בדירה תוך תשלום דמי השכירות בשיעור סמלי כפי שנהוג ביחס לדיירים מוגנים. ט.עצם הנפקת שוברי תשלום דמי שכירות על שמו מעידה על זכויותיו ומהווה ראיה להיותו דייר מוגן. י.הוריו היו דיירים מוגנים הואיל והתגוררו בדירה בשכירות מוגנת החל משנת 1963 ועד מועד פטירתם (לטענתו המשיבה אינה חולקת על עובדה זו). יא.שליחת המכתב בדבר רכישת זכויות הדיור בדירה אשר שלחה המשיבה לאחיו של העותר, אומרת דרשני ומצביעה על היותו מוכר על ידה כדייר מוגן. יב.חוק הגנת הדייר קובע הנחה קונסטרוקטיבית לפיה כל מי שגר בשכירות, חזקה שהוא דייר מוגן אלא אם דאג המשכיר להצהיר ההיפך. יג.המשיבה השתהתה בהגשת התביעה כנגד העותר במשך 5 שנים. עובדה הסותרת לטענתו את היותו מחזיק שלא כדין. הימנעות לתבוע סילוק יד לפי חוק הדייר מתפרשת כהסכמה שבשתיקה, למעמד המחזיק (העותר) כדייר מוגן. יד.אין להגיש תביעה בהליך של סד"מ לסילוק יד כנגד דייר מוגן, ועל כן פעלה המשיבה כנגדו בניגוד לדין. הוא אינו "פולש" כפי שהוגדר ע"י המשיבה. טו.זכות המגורים בדירה מוקנית לו בין אם מכוח ירושה ובין אם מכוח מגורים משותפים מעל 6 חודשים בטרם פטירת המנוח. טז.המשיבה היא זו שפנתה אליו להגיש בקשה לרכישת הזכויות בדירה, עובדה המוכיחה לטענתו כי אף בעיניה ראתה והכירה בו כדייר מוגן בהתאם לחוק. יז.שיקולי המשיבה פגומים היא פועלת ממניעי הישרדות תוך יצירת מכשולים לרכישות באמצעות דיירים מתוך אינטרסים פגומים כגון שימור מקומות עבודה לפקידיה וכדומה. יח.העותר עונה על הקריטריונים של "זכאי" בהתאם לחוק הדיור הציבורי הואיל והתגורר תקופה של 5 שנים רצופות בדירה ולא היתה בבעלותו 5 שנים דירה או מקרקעין ששווים עולה על 350 אלף ₪. יט.העותר היה אפוטרופסו של אחיו ומכוח זה עונה על הגדרת "דייר ממשיך" (יש לציין כי שני הטיעונים האחרונים הועלו לראשונה ע"י העותר בתשובה לסיכומים). כ.לבית המשפט סמכות טבועה ליתן סעד מן הצדק ומן הראוי להפעילה במקרה דנן. כא.לפיכך, יש לבטל את הליכי הפינוי ולצוות על המשיבים ליתן לו להמשיך ולהתגורר בדירה כדייר ממשיך, לאפשר לו קבלת זכויות בהתאם לחוק הדיור הציבורי ו/או לחילופין לאפשר לו להתגורר בדירה בתנאי שכירות מיוחדים בהתאם ליכולתו. 4.עיקר טענות המשיבה 1, עמידר, כדלקמן: א.הדירה הושכרה לאח העותר מכוח הסכם שכירות ולפיכך הוא הוגדר "דייר חוזי". ב.בביקורי בית שנערכו בשנים 1995 ו- 1996 נמצא כי האח מתגורר בדירה בגפו ואילו רק בביקור שנערך ביום 1997 נמצא כי העותר החל להתגורר עימו בדירה. על אף ידיעת המשיבה, אין הדבר מהווה הוכחה להסכמתה והכרתה בו כדייר מוגן. ג.יש לדחות על הסף את הסעד של ביטול הליכי הפינוי. לבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות לדון כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הסעד הראוי הינו הגשת בקשת רשות לערעור לבית המשפט העליון. משלא עשה כן העותר, הפך פסק הדין לחלוט ועל כן אין לעותר אלא להלין על עצמו. ד.הזכות לשכירות בדיור הציבורי הינה אישית ואינה ניתנת להעברה בירושה. ה.העותר שילם דמי שימוש ראויים ואינו דייר מוגן, אף אחיו לא נכלל בהגדרת "דייר מוגן" מעולם. ו.בהסכם השכירות בין המשיבה לאח העותר נקבע מפורשות בסעיף 23 כי חוק הגנת הדייר לא יחול על המושכר. ז.סעיף 25 להסכם השכירות קובע כי במידה והחברה לא תודיע לשוכר על פינוי הדירה חודשיים לפני תום תקופת השכירות והשוכר ימשיך להחזיק בה, יוארך תוקף החוזה לשנה נוספת. ח.לאור מהותה של השכירות בדיור ציבורי, שמשמעה, מציאת פתרון מגורים למחוסרי דיור לטווח הארוך, הוארך חוזה השכירות משנה לשנה עד מותו של האח- הדייר החוזי. ט.הזכות לאח ניתנה מכוח בקשתו ללגליזציה ועמידתו בקריטריונים ולא מכוח זכות כלשהי של הוריו. י.העותר אינו עומד בקריטריונים הן לאור העובדה כי הינו בגדר אח של דייר חוזי (הגדרת "דייר ממשיך" בהתאם לחוק הדיור הציבורי אינה כוללת אח), והן נוכח העובדה כי בעבר היה בעל 50% בדירה אחרת (לאחר 1/6/71) ועל כן אינו זכאי מכוח קריטריונים של משרד השיכון- אינו נכנס להגדרה של "חסר דירה" בהתאם להוראות משרד השיכון מס' 08/01. יא.עצם היות העותר הגורם המשלם אינה מקנה לו זכות כלשהי כלפי המשיבה ו/או הדירה. אף הפנייתו לבקשה ללגליזציה ע"י המשיבה אינה מקנה לו זכות כלשהי. יב.העותר אינו נכנס להגדרה של "דייר ממשיך" בהתאם לסעיף 1 לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998. יג.לפיכך, דין העתירה להדחות. 5.עיקר טענות המשיבה 2 (המדינה - משרד השיכון) כדלקמן: א.מן הראוי שהעתירה תדחה על הסף. זאת מחמת, שבית משפט זה איננו ערכאת ערעור על מחלקה אחרת של בית משפט זה. ב.הן הורי העותר, הן אחיו והן העותר לא הוגדרו מעולם כ"דיירים מוגנים". ג.סעיף 23 לחוזה שנחתם עם אח העותר קובע כי חוק הגנת הדייר אינו חל. ד.העותר אינו עונה על ההגדרה ל"דייר ממשיך". ה.אין דייר ממשיך מדור שני- בהתאם לתקנה 4 לתקנות זכויות הדייר בדיור הציבורי. ו.נימוקי הועדה העליונה הינם כדין הואיל והעותר אינו עומד בקריטריונים של "נוהל הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי"- נוכח העובדה כי סעיף 3.2 מציב דרישת "משפחה" ואילו סעיף 2.3 מציב דרישת העדר בעלות בדירה בעבר. הרי שהעותר אינו עומד בקריטריונים ולכן דין העתירה להדחות לגופה. 6.ראש וראשית, עלי לבחון האם ההליך הננקט ע"י העותר, דהיינו, הגשת עתירה מנהלית, כאשר בפועל ניתן פסק דין ע"י בית המשפט המחוזי כערכאת ערעור, הינו ההליך הראוי. דהיינו, האם בית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון בעתירה לאור האמור לעיל. ביום 30/1/02 הוגשה תביעה לסילוק יד כנגד העותר. ביום 12/5/02 פנה העותר לועדה העליונה של המשיב 2, משרד השיכון (להלן: "הועדה העליונה" ו- "משרד השיכון") בבקשה ללגליזציה אך בקשתו נדחתה מהטעמים לפיהם העותר אינו עונה לקריטריונים של הגדרת דייר ממשיך הואיל והיה בעבר בעל 50% בדירה האחרת לשעבר ואף לאור העובדה כי "אח" אינו נכלל במסגרת ההגדרה של "דייר ממשיך". העותר הגיש ערעור על החלטת הוועדה לועדה הציבורית (להלן:" הועדה הציבורית") וביום 17/6/02 ניתנה החלטתה לפיה הוחלט לאמץ את החלטת הועדה העליונה, דהיינו, בקשתו נדחתה. כאמור לעיל, הואיל וביום 30/1/02 הוגשה תביעה לסילוק יד כנגד העותר, התקיים ביום 1/12/02 (שעה שכבר היה ידוע כי בקשותיו בועדות נדחו) דיון בפני כבוד הרשם חוראני בבית המשפט השלום בעכו בו נדחתה בקשת הרשות להגן מטעם העותר. ביום 19/12/02 הגיש העותר ערעור על פסק דינו בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 2946/02) וביום 4/11/03 נדחה ערעורו. העותר הגיש את העתירה דנן ביום 24/2/05 ונשאלת השאלה האם זהו אכן ההליך הראוי לעשות כן. מחד, שמורה לעותר הזכות להגיש עתירה מנהלית שעה בה טוען כי זכויותיו נפגעו כתוצאה מהחלטות הרשות ו/או ברצונו לתקוף את השיקולים העומדים מאחורי החלטותיה ומאידך, בפועל ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי אשר דן בטענותיו לגופו של עניין והחליט לדחותן תוך קביעתו כי העותר אינו נכלל בהגדרת "דייר מוגן" ולכן, דחה את טענותיו. בית המשפט המחוזי בשבתו כשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מוסמך לדון במסגרת סמכותו בעתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס- 2000). סעיף 13 לתוספת הראשונה קובע כי בית המשפט מוסמך לדון בענייני דיור ציבורי, קרי, בהחלטה של רשות בענין דיור ציבורי לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט- 1998, למעט סעיף 12, לפי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, וכן ענייני דיור ציבורי לפי כל נוהל. מכאן, אם העותר ראוי להיכלל במסגרת הגדרת "דייר מוגן", אזי ההליכים אשר ננקטו כנגדו אינם כדין הואיל ולא ניתן לנקוט בהליך של סד"מ כנגד דייר מוגן. אם כן, ראשית עלי לבחון האם העותר ראוי להיכלל במסגרת ההגדרה "דייר מוגן". במאמר מוסגר אציין כי אף אם אין העותר בבחינת "דייר מוגן" וההליכים ננקטו כנגדו כדין, אין הדבר מקנה עילה אוטומטית לפסלות ההליך הואיל ולטענתו המשיבים סיכלו את פנייתו לאור אי המצאת הפרוטוקולים לידו ואף בערעור הושגה הסכמה אותה אפרט בהמשך, אם אקבע כי העותר איננו דייר מוגן. 7.לטענת העותר, כאמור, מן הראוי היה שהמשיבה 1 תכיר בו כדייר מוגן מכמה טעמים כדלקמן: העותר טוען כי בהתאם לחוק הגנת הדייר יש להכיר בזכותו להיכלל במסגרת הגדרת "דייר מוגן" לאור העובדה שהתגורר עם אחיו המנוח בששת החודשים האחרונים שקדמו לפטירתו. סעיף 20 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) התשל"ב- 1972 (להלן: "חוק הגנת הדייר") קובע כדלקמן: "דייר של דירה שנפטר, יהיה בן זוגו לדייר, ובלבד שהשניים היו בני- זוג לפחות שישה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. באין בן זוג יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים- קרוביו האחרים, כל אלה בתנאי שהיו מתגוררים בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם". "דייר" בהתאם לחוק מוגדר כדלקמן: "מי שמחזיק בנכס בשכירות ראשית על פי חוזה או מכוח חוק זה". מכאן, יש לדון בשאלה האם אחיו המנוח של העותר הוגדר כדייר מוגן. סבורני שלא, נימוקי כדלהלן. ביום 2/12/86 חתם אחיו המנוח של העותר על הסכם שכירות עם עמידר אשר לפיו הוגדר כדייר חוזי המחזיק בנכס מכוח חוזה ולא מכוח החוק (להלן: "חוזה השכירות"). סעיף 23 לחוזה השכירות קובע מפורשות- "מוצהר ומוסכם כי חוק הגנת הדייר לא יחול על המושכר אשר נתפנה אחרי אוגוסט 1968 ולא הושכר בדמי מפתח הכל בהתאם לסעיף 10 לחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב 1972. השוכר מאשר ומודה שידוע לו כי איננו מוגן על פי חוק הגנת הדייר". (הדגשות אינן במקור ח.פ.). סעיף זה מצטט הלכה למעשה את סעיף 5 לחוק הגנת הדייר אשר קובע כדלקמן: "שכירות לתקופה של יותר משבע שנים שנעשתה אחרי התשט"ו ופורש בחוזה השכירות בכתב שהדייר לא יהיה מוגן לפי חוק זה, לא יחול חוק זה עליה" (התשט"ו = 8 ביולי 1955). סעיף 9 לחוק הגנת הדייר קובע כי- "נכס שביום כ"ו באב התשכ"ח (20 באוגוסט 1968) (להלן- התשכ"ח) לא היה דייר הזכאי להחזיק בו- לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח". סעיף 10 לחוק הגנת הדייר קובע כי- "נכס שנתפנה אחרי התשכ"ח מכל דייר הזכאי להחזיק בו, בין שנתפנה מכוח פסק דין של בית משפט ובין שנתפנה כדין מחמת סיבה אחרת, לא יחול חוק זה על שכירותו כל עוד לא הושכר בדמי מפתח". בענייננו מדובר בדירה שהתפנתה לאחר 20/8/68 ויתרה מכך, צוין מפורשות כי השוכר, קרי, אחיו המנוח, מצהיר ומודה כי אינו דייר מוגן בהתאם לחוק הגנת הדייר אלא דייר חוזי כאמור. זאת ועוד, לא הועלתה בפני טענה לפיה שולמו דמי מפתח. לפיכך לטענת המשיבה אחיו של העותר הוגדר כדייר חוזי בהתאם לחוזה השכירות. מוסיפה המשיבה וטוענת כי אחיו של העותר קיבל לגליזציה בשנת 1986 ולאור זכאותו נחתם עימו חוזה השכירות וזאת בניגוד לטענה לפיה זכותו נגזרת מזכויות הוריו (אשר לטענתה אף הם לא נכללו במסגרת הגדרת דיירים מוגנים). מכאן, אך ורק בשל העובדה כי אחיו של העותר עמד בקריטריונים בשל מצבו הסוציואקונומי שנבחן ע"י ועדת ההנחות הוענקה לו הזכות החוזית. טענה נוספת אותה מעלה העותר ביחס להסכם השכירות היא כי אי הארכתו של ההסכם מידי שנה ע"י המשיבה מהווה חזקה לפיה הכירה באחיו כדייר מוגן. טענה זו אף היא דינה להדחות. סעיף 25 לחוזה השכירות קובע כדלקמן: "במקרה והחברה לא תודיע לשוכר על פינוי הדירה חודשיים לפני תום תקופת השכירות והשוכר ימשיך להחזיק בדירה, יוארך תוקף החוזה לשנה נוספת החל מתאריך תום תקופת השכירות לפי חוזה זה". מכאן, המשיבה מביעה התייחסותה בחוזה השכירות דנן למצב דברים לפיו לא יוארך החוזה באופן פורמלי מסיבה כלשהי ומבהירה מפורשות בסעיף זה כי כל עוד לא הודיעה אחרת החוזה מתחדש מידי שנה בשנה וכך היה בפועל. לעניות דעתי, אין באמור להשליך כפועל יוצא מזה כי הסעיף מקנה לדייר החוזי זכות להיכלל דייר מוגן אלא ההיפך הוא הנכון. עצם העובדה כי הסעיף מקנה לחברה את האופציה להודיע לשוכר חודשיים מראש על פינוי הדירה מעידה כי מדובר בהסכם שכירות רגיל לכל דבר ועניין אשר חוק הגנת הדייר אינו חל לגביו. עוד טוענת המשיבה בעניין זה כי מהותה של השכירות בדיור הציבורי הינה מציאת פתרונות דיור לנזקקים ולמחוסרי הדיור. מפרשנות החוק עולה כי הפתרון ראוי שיהא לטווח הארוך ולא פתרון זמני. מסיבה זו ולא אחרת, הוארך החוזה משנה לשנה עד למותו של הדייר החוזי, קרי, האח. הנני נוטה להסכים לפרשנות זו המהווה פרשנות ראויה בעיני. עוד טוען העותר כי העובדה שהמשיבה היא זו שהפנתה אותו לוועדות השונות מעידה על כך שראתה בו כמי שעונה על הקריטריונים לדייר מוגן. לטעמי הפנייתה של המשיבה נבעה מן הטעם הפשוט לפיו ניסתה המשיבה לסייע לעותר כאדם נזקק ולבחון האם הוא ראוי להמשיך להחזיק בדירה כדייר חוזי ואם כן, מהו שכר הדירה שעליו לשאת בו בהתאם למצבו האישי ונסיבותיו. הפניית המשיבה נעשתה כרצון של מחווה טוב ועל מנת לסייע לעותר ככל שניתן במסגרת החוק. שעה בה העותר אינו עונה על דרישות החוק ואינו "זכאי" בהתאם לקבוע בחוק, אין המשיבה רשאית להתעלם מהקבוע בחוק, על אחת כמה וכמה כאשר קיימים נזקקים רבים לחברה העונים על הקריטריונים ומוגדרים "זכאים" על פי החוק. המשיבה טוענת, כי קיימים זכאים רבים הנזקקים למקום מגורים, העונים על הקריטריונים בדבר זכאותם, אך עדיין ממתינים לפינויה של דירה עבורם, יש להבטיח כי הסיוע ינתן ראש וראשית לנזקקים הזכאים. לא יעלה על הדעת ובקנה אחד עם ההגיון הסביר כי אדם שאינו "זכאי" יזכה להעדפה על פני נזקק אחר אשר עונה על הקריטריונים בחוק. טענה זו מקובלת עלי. מכאן, אין מנוס מן הקביעה לפיה אחיו המנוח של העותר היה דייר ברשות, מכוח הסכם השכירות ועל כן הוא יכול להחשב כדייר חוזי ותו לא. באשר לטענת העותר לפיה הוא זה שנשא בדמי השכירות עבור אחיו, הוא לא צירף אסמכתאות המעידות על כך. יתרה מכך, אין לטעמי במימון דמי השכירות של העותר עבור אחיו כדי להקנות לו זכויות כלשהן. זאת ועוד, לטעמי אין בביצוע תשלום שאינו מלווה בהסכמה של הצד השני לשכירות כדי ליצור מניעות. טענת העותר לפיה המשיבה ידעה על היותו דייר ושתקה ועל כך למעשה ניתן לבסס את הסכמתה, להיותו דייר מוגן, דינה להידחות. המשיבה אומנם מאשרת כי ידעה החל משנת 1997 כי העותר מתגורר יחד עם אחיו המנוח בדירה. לטענת המשיבה עמה אני מסכים, אין בידיעת המשיבה על מגוריו של העותר עם אחיו הסכמה ו/או הענקת זכויות כלשהן במסגרת הדיור הציבורי. עצם חיוב העותר בדמי שימוש ראויים עבור החזקתו בנכס, בניגוד לחיובו בתעריף נמוך כפי שמחויב זכאי שבקשתו נבחנה על פי הקריטריונים של ועדת ההנחות או דייר מוגן אשר לגביו נקבע סכום סמלי לתשלום בהתאם לקבוע בחוק, אומרת, לכאורה, כי הצדדים פעלו על פי ההנחה המוסכמת שהעותר איננו דייר מוגן. זאת ועוד, לטעמי הזכות הניתנת במסגרת הדיור הציבורי הינה אישית ואינה ניתנת להעברה בירושה למעט המקרים המוגדרים בחוק כגון אדם העונה על הגדרת "דייר ממשיך". בהקשר זה נשאלת השאלה-הכיצד אדם מוריש דבר שאין בבעלותו? כלל ידוע הוא שאין באפשרותו של אדם להוריש לאחר דבר שכלל אינו בבעלותו. זאת ועוד, שעה בה הכרעתי כי אחיו המנוח של העותר הוגדר דייר חוזי, אין זו זכות הניתנת להורשה כלל. אין מנוס מן הקביעה כי מדובר בזכות חוזית שאינה קניינית. במאזן האינטרסים שבין הזכות החוזית לבין הזכות הקניינית גוברת הזכות הקניינית, שלא היתה של אחי העותר. בד בבד ועל מנת להגיע לתוצאה צודקת וראויה בנסיבות העניין שומה עלי לאזן בין הזכויות המתחרות ובחינת מידתיות הפגיעה בהן לאור נסיבות המקרה הספציפי. שעה בה נודע למשיבה כי אחיו של העותר נפטר חויב העותר בדמי שימוש ראויים והוגשה כנגדו תביעה לסילוק יד תוך חודשים ספורים. על כן, פעלה המשיבה כדין שעה בה נקטה נגד העותר בהליכי סילוק יד כאשר נפטר הדייר החוזי וזכותה היתה לקבלת החזקה בדירה לידיה תוך אפשרות השכרתה לדייר אחר הזכאי על פי החלטת משרד השיכון. מכאן, נשמטת הקרקע תחת החלתו של סעיף 20 לחוק הגנת הדייר - סעד מן הצדק, הואיל והבסיס להחלת הסעיף הנ"ל הינה היותו של האח דייר מוגן. שעה בה הכרעתי כי אחיו אינו בגדר דייר מוגן אזי אין מקום לשימוש בסעיף זה הואיל וחוק הגנת הדייר כלל אינו חל במקרה דנן. כאמור, הכרעתי כי אחיו של העותר היה בגדר שוכר עפ"י חוזה שכירות, נשאלת השאלה אם כן, מהו מעמדו של העותר? ניתן לראות כי העותר היה נושא בתשלום דמי שימוש ראויים. לטעמי, דמי שימוש ראויים הינם דמי שימוש אשר מחזיק משלם עבור החזקתו בנכס. לעניות דעתי, הם אינם מקנים לו כל זכויות לרבות חוזיות ועל אחת כמה וכמה שלא זכויות קנייניות ובוודאי לא מעמד של דייר מוגן. לטענת המשיבה נדחתה בקשתו של העותר והוצא כנגדו צו פינוי הואיל ולא עמד בקריטריונים לקבלת לגליזציה. מוסיפה המשיבה וטוענת כי במידה והעותר היה עומד בקריטריונים, כפי שאחיו עמד, אזי היה ניתן לחתום עמו על הסכם שכירות מכוחו היה זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה כדייר חוזי לכל דבר ועניין. במאמר מוסגר יצוין כי המשיבה הפנתה את העותר לוועדות השונות במטרה שיאושר כמי שעומד בקריטריונים וכך יוכל להמשיך להתגורר בדירה אך הוועדות דחו את בקשותיו הואיל והעותר לא עמד בקריטריונים של משרד השיכון. 8.חוק הדיור הציבורי מגדיר "בעלות" לעניין הגדרת "זכאי" - "לרבות חכירה, זכאות על פי חוזה בכתב להירשם כבעלים, כחוכר או כחוכר משנה, שכירות מוגנת לפי חוק הגנת הדייר...". "זכאי" מוגדר בחוק- "מי שמתגורר בדירה ציבורית תקופה של חמש שנים לפחות, ואין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". מכאן, בענייננו העותר אינו מחזיק לא מכוח חוזה בכתב ולא מכוח היותו מוגדר כדייר מוגן בהתאם לחוק. החוק מתייחס אף לאפשרות נוספת לפיה אדם יהא "זכאי" בקובעו אפשרות לפיה אדם יכלל במסגרת ההגדרה של "דייר ממשיך"- "בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי". דייר ממשיך זכאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית לאחר מות הזכאי. סעיף 3 (א) לחוק קובע כדלקמן: " נפטר זכאי ...יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עימו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין". סעיף קטן (ג) קובע כי- "בתקופה של שנתיים, שתחילתן במועד פטירת הזכאי, או במועד שבו הוא עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יעלה שכר הדירה שישלם הדייר הממשיך על שכר הדירה שהיה משתלם על ידי הזכאי אילו המשיך להתגורר בדירה הציבורית". סעיף קטן (ב) קובע כי- "הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא היתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים". סעיף קטן (ד) מסייג את הזכות ל"דייר ממשיך" שעה בה הדייר הנפטר נכלל אף הוא בהגדרת דייר ממשיך- " השר רשאי לקבוע כי הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו, או יחולו בסייגים שיקבע, על אדם הטוען לזכות לשכירות לפי הוראות אותו סעיף קטן, במקרה שהוראות הסעיף הקטן האמור חלו כבר על דייר ממשיך, שנפטר או שעבר להתגורר במוסד סיעודי. ומן הכלל אל הפרט, במקרה דנן אחיו המנוח של העותר ענה על הקריטריונים של "דייר ממשיך" הואיל והינו "ילדו" של הנפטר, קרי, הוריו, ואף התגורר עימם בדירה בשלוש השנים אשר קדמו לפטירתם. יודגש כי אחיו אף נכלל בהגדרת "זכאי" הואיל ולא היתה בבעלותו דירה אחרת והוא התגורר בדירה הציבורית תקופה של חמש שנים לפחות. זהו המקום לציין כי אחיו המנוח של העותר אף נכלל בהגדרת "זכאי" בהתאם לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט-1998 אשר קובע כדלקמן: ""זכאי"- מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים רצופות לפחות, בדירה ציבורית, ואין ולא היו בבעלותו, או בבעלות קרובו, במשך חמש שנים שקדמו למועד הגשת בקשתו לפי סעיף 2, דירה או מקרקעין אחרים, ששוויים עולה על 350,000 שקלים חדשים". מכאן עולה כי זו הסיבה בגינה נשלח לו המכתב (באמרת אגב אציין כי לטעמי מדובר במכתב סטנדרטי אשר נשלח לכלל הדיירים המחזיקים בדירה ציבורית ע"י המשיבה ללא אבחנה בין דיירים מכוח החוק או דיירים ממשיכים מכוח חוזה) לרכישת הדירה במסגרת מבצע למכירת דיור ל"זכאים" ולאו דווקא לדיירים מוגנים. הואיל ואחיו המנוח של העותר עמד בקריטריונים של זכאי בהתאם לחוק לא חלה כל מניעה לפיה יוכל לרכוש את הדירה בה הינו מתגורר אך זכאותו נבעה מזכותו החוזית בניגוד לנטען לפיה זכותו נבעה מעצם היותו דייר מוגן. זאת ועוד, במכתב מצוין מפורשות כי המבצע נועד לזכאים חסרי דירה אשר חוזה השכירות עימם נחתם לפני יולי 1995. בענייננו כפי שעולה מלשון החוק, "אח" אינו נכלל בהגדרת "קרוב" לצורך היותו "דייר ממשיך" במסגרת החוק. "קרוב"- מוגדר כבן זוג, לרבות ידוע בציבור וילד כהגדרתו בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי. מכאן, לפתע בתשובה לסיכומי המשיבים מיום 10/4/05, מעלה העותר לראשונה טענה לפיה העותר היה אפוטרופסו של אחיו וכך למעשה יש להכיר בו כמי שעונה על התנאים הנדרשים בחוק. טענה זו אינה נתמכת בראיה ו/או אסמכתא כלשהי למעט טופס בנק המייפה את כוחו של העותר בביצוע פעולות בחשבון הבנק של אחיו המנוח. טענה זו לא נטענה מעולם ע"י העותר, הן בהליכים הקודמים והן בעתירה עצמה, אך למעלה מן הצורך אדון בה לגופו של עניין ואציין כי דינה של הטענה להדחות לגופה בשל מס' טעמים: א.טענה זו לא הועלתה במסגרת עתירת העותר ללא טעם ו/או סיבה ו/או נימוק כלשהו. ב.טענה זו אינה מלווה באסמכתאות המעידות על מינויו של העותר כאפוטרופוסו של אחיו המנוח. ג.סעיף קטן (ד) כאמור שולל זכות של אדם להיכלל כ"דייר ממשיך" מכוח היותו של אותו זכאי בגדר "דייר ממשיך" בפני עצמו. זאת ועוד, כפי שעולה אף מסעיף קטן (ד) אין זה אפשרי להיכלל כדייר ממשיך בהסתמך על זכותו של אדם בדירה הנובעת מעצם היותו של אותו אדם "דייר ממשיך". לטעמי אין העותר זכאי להיכלל כ"דייר ממשיך", הן שעה בה החוק אינו מכיר ב"אח" כקרוב והן שעה בה הכרעתי כי העותר מעולם לא הוגדר כאפוטרופסו של אחיו. למעלה מן הצורך אחזק טענתי זו ואוסיף כי כתוצאה מהיקש לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט-1998 ממנו עולה כי הגדרת "זכאי" טומנת בחובה אלמנט נוסף- " מי שמתגורר כדין או על פי חוזה, תקופה של חמש שנים רצופות לפחות בדירה ציבורית..." (ההדגשה אינה במקור ח.פ.). מכאן, אף במידה ואניח כי העותר התגורר כחמש שנים רצופות בדירה הרי שמגוריו היו בחזקת "חוסה בצל אחיו" ולא מכוח חוזה או כדין. לכן, אף מטעם זה נשללת טענתו. טענה נוספת שמעלה העותר הינה בדבר היותו "זכאי" הואיל ושווי הדירה שהיתה בעבר בבעלותו הוערך מתחת לדרישת החוק- 350,000 ₪. טענה זו דינה להדחות לאור הדרישה המפורשת בחוק- "מי שמתגורר כדין או על פי חוזה...". (באמרת אגב אציין כי גם טענה זו הועלתה לראשונה ע"י העותר בתשובה לסיכומי המשיבה). בסוגיה זו מילת המפתח בסעיף החוק היא "כדין". שעה בה הכרעתי כי החזקת הדירה ע"י העותר אינה כדין, מתייתר הצורך בהחלת הסעיף ו/או דיון בתנאיו. 9.עדיין עומדת השאלה האם הפנייה לבית משפט זה בעתירה הינה הליך כדין. לטענת העותר, בערעור שנתקיים בפני בית המשפט המחוזי (ע"א 2946/02) טענה המשיבה במהלך הדיון כי הדרך הנכונה היא להגיש עתירה נגד משרד השיכון ואף בית המשפט תמך בעמדה והמליץ לעותר לעשות כן ונתן לו זמן על מנת לאפשר לקבל מהמשיב 2 את פרוטוקול הועדה שדנה בעניינו בהתאם לזכותו לפי חוק הדיור הציבורי. לטענת העותר חרף פניות חוזרות ונשנות מטעמו רק ביום 6/4 הוזמן לועדת אכלוס ולאחר מכן הודיעו לו כי בקשתו נדחתה ללא נימוקים בגין הסיבות לדחייתה. זאת ועוד, טוען העותר כי רק ביום 16/1/05 לאחר פנייה בכתב מטעם ב"כ לקבלת הפרוטוקול הומצא לידי ב"כ פרוטוקול הדיון מיום 14/5/02. לפיכך, הוגשה עתירתו לבית המשפט דנן רק במועד הנ"ל. לאחר פטירת אחיו המנוח של העותר ביום 21/7/01 הוצאה ביום 23/12/01 דרישה לסילוק יד כנגד העותר ואף הוגשה תביעה לסילוק יד ביום 30/1/02. לאור האמור, פנה העותר אל המשיבה אשר הפנתה אותו לועדה המוסמכת לקביעה האם העותר רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה. על כן, הגיש העותר לועדה העליונה בקשה ללגליזציה. ביום 7/5/02 התקיימה הועדה העליונה הדנה בעניינו של העותר לקבלת דירה בשיכון הציבורי והוחלט לדחות את הבקשה לאור הנימוקים הבאים: "בעל 50% בדירה לשעבר ואינו עונה להגדרת דייר ממשיך". בנוסף צוין כי הועדה החליטה- " לדחות בקשה להקנות זכויות חוזיות וכן לדחות קבלת דירה בשיכון הציבורי". העותר הגיש ערעור לוועדה הציבורית על החלטתה של הועדה העליונה. ביום 17/6/02 התקיימה ועדה ציבורית הדנה בעניינו של העותר לקבלת דירה בשיכון הציבורי והוחלט לאמץ את החלטת הועדה העליונה, דהיינו, לדחות את הבקשה. זהו המקום לציין כי במכתב אשר נשלח לעותר פורטו אף הקריטריונים להגדרת "זכאים" לדירה בשיכון הציבורי. העותר הגיש בקשת רשות להגן מטעמו וביום 1/12/02 התקיים דיון בפני כבוד הרשם חוראני בבית המשפט השלום בעכו בו נדחתה בקשתו ונקבע כי עליו לפנות את הדירה. יחד עם זאת ניתן לעותר פרק זמן של כ-6 חודשים על מנת לאפשר לו להתארגן למציאת דיור חלופי. ביום 19/12/02 הגיש העותר ערעור על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בחיפה (ע"א 2946/02). ביום 4/11/03 נדחה ערעורו. העותר טוען כי המשיבה היא זו אשר סיכלה את אפשרותו להגשת עתירה מנהלית שעה בה סירבה להמציא לידיו את הפרוטוקולים של הועדות אשר דנו בעניינו. מאידך, טוענת המשיבה כי ביחס לעיכוב הליכי הפינוי אין בית המשפט המחוזי ביושבו כבית משפט לעניינים מנהליים כלל מוסמך לשבת כערכאת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. כפי שעולה מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 4/11/03 טענה ב"כ המשיבה כי על העותר לפנות לוועדה הדנה בערעור (לאחר הועדה העליונה והציבורית) וכי הוסכם על ידה כי תפנה למשיב 2, קרי, משרד השיכון בבקשה לקבלת פרוטוקול הדיון בעניינו של המערער בועדה העליונה לצורך הגשת עתירה מנהלית. אציין אף כי ב"כ המשיבה מוסיפה כי ההליך הראוי בעיניה שעל העותר לנקוט הינו הגשת עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים אך מציינת באותה הנשימה כי בעיניה גם להליך זה אין בסיס הואיל והעותר אינו "דייר ממשיך". בנסיבות אלו החליט העותר למשוך את ערעורו, לפנות אל הועדה ולאחר מכן אם יהא צורך להגיש עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים, כפי שאכן עשה בפועל. ביום 13/6/04 שוב דנה הועדה העליונה בעניינו של העותר ובה הוחלט בשלישית לדחות את הבקשה להמשך מגורים בדירה לאור הנימוק לפיו העותר הינו בעל דירה בעבר. ביום 16/1/05 הומצא הפרוטוקול וביום 24/2/05 הוגשה העתירה. במאמר מוסגר אציין כי אינני רואה מקום לדחיית העתירה על הסף, הן לאור העובדה כי העותר משך את ערעורו והן לאור סירובה של המשיבה בהמצאת הפרוטוקולים לידי העותר. איני רואה בהנהלות העותר שיהוי הואיל ואדם זכאי לעיין בפרוטוקולים המנמקים את השיקולים בדבר ההחלטה בעניינו בטרם קמה זכותו ו/או אפשרותו לטעון כנגדם. יחד עם זאת שעה בה קבעתי כי אין העותר נכלל תחת ההגדרות בחוק המקנות לו זכות הן כדייר מוגן והן כדייר חוזי הואיל ואינו נכלל בקריטריונים של אחת ההגדרות בחוק בדבר היותו דייר מוגן ו/או דייר ממשיך ו/או זכאי ו/או חסר דיור, אזי שבנסיבות מצערות אלו, אין מנוס אלא לדחות את העתירה לגופה. 10.העותר מעלה טענה לפיה המשיבה היא זו שהפנתה אותו לועדות השונות ומכאן ניתן להסיק כי ראתה בו דייר מוגן. איני מוצא אלא מחווה של רצון טוב מצד המשיבה וניסיון כנה למציאת פתרון ראוי לעותר. אין להתעלם מן העובדה לפיה המשיבה כפופה לנהלים ומוגבלת בשיקול דעתה לחוקים הרלוונטיים. בדבר טענת העותר לפיה המשיבה פועלת ממניעי הישרדות עובדיה ויוצרת "מכשולים ותקלות כדי להכשיל רכישת הדיירים וזאת משום שברור לה כי ברגע שלא ישאר בידיה דירות לניהול לא יהא לה מה לנהל ודין פקידיה להיות מפוטרים ולכן מניעיה אינם אוביקטיבים", לטעמי, טענה זו, מוטב וכלל לא היתה נטענת על ידי העותר. המשיבה אינה זו אשר אחראית לחקיקת החוקים העוסקים בדיור ציבורי ופועלת במסגרת הנהלים והחוקים להם היא כפופה. יתרה מכך, המשיב 2, קרי, משרד השיכון הוא הגורם המוסמך לבחינת מצבם של מגישי בקשות וזכאותם למגורים בדיור הציבורי ובנסיבות העניין נקבע כי העותר אינו זכאי ואף פורטו הנימוקים המעוגנים בחוק. בנסיבות אלו, אינני רואה כל פגם בהחלטות מי מהמשיבים ביחס לעותר אשר אינו עומד בקריטריונים הקבועים בחוק. העותר מעלה טענה נוספת לפיה הינו ראוי להתגורר בדירה בשל היותו מחוסר דיור ואמצעים. מעיון בפרוטוקול של הועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, המשיב 2, אשר דנה בבקשת העותר לזכאות עצמאית לדיור ציבורי נדחתה בקשתו של העותר הואיל והעותר אינו עומד בקריטריונים הקבועים בדבר- "נוהל הקצאת דירות בשכירות בשיכון הציבורי" (הוראה מס' 08/05 אשר בתוקף מיום 10/3/02) (להלן: "הנוהל"). סעיף 3.2 לנוהל מציב דרישת "משפחה" לזכאות ואילו סעיף 2.3 לנוהל מציב דרישה לפיה לעותר לא היתה דירה בבעלותו בעבר. טענה זו אף דינה להדחות הואיל והגדרת "חסר דירה" כפי שעולה מנהלי משרד השיכון (נוהל בדבר זכאות לסיוע של חסרי דירה הוראה 08/01) הינה כדלקמן- "יחיד/ה או משפחה (כל אחד מבני המשפחה) שאין ולא היו להם לאחר 1/6/71 בנפרד או במשותף עם אחר/ים זכויות כלשהן בדירה או בחלק מדירה או בדירה בשלבי בנייה (לרבות רישום פורמלי) כמפורט להלן: - בבעלות...". "דירה"- לרבות כל חלק בדירה. מכאן, העותר היה בעליה של 50% בדירה (בשיתוף עם גרושתו) לאחר 1/6/71 ועל כן אינו נכלל תחת ההגדרה של "חסר דיור". למרבה הצער, העותר אינו עומד בקריטריונים אשר מציבים הנהלים ועל כן איננו זכאי לשכירות בדיור הציבורי. 11.עולה איפוא כי הכרה בזכות העותר כ"זכאי" שעה בה החזקתו בדירה, עליה מתבססות טענותיו, אינה כדין ובניגוד לחוק, מהווה מתן לגיטימציה שאינה ראויה. האומנם- יצא חוטא נשכר? בית המשפט בבואו להכריע שומה עליו להכריע בין הזכויות המתחרות, מחד, זכותו החברתית- הסוציאלית של העותר כנזקק לקורת גג בהיותו חסר דיור חלופי ומאידך זכותם של נזקקים רבים העומדים בקריטריונים של הגדרת החוק כ"זכאים". אין להתעלם אף מהזכות הקניינית של "בעל הבית", קרי, המשיבים, אשר במקרה דנן פועלים על פי הנחיות וחוקים להם הם כפופים וכתוצאה מכך אף שיקול דעתם מוגבל. משהגעתי לכלל מסקנה כי אין העותר זכאי להמשיך להתגורר בדירה אין מנוס מן הקביעה לפיה יש להבטיח את יישומו התקין של החוק והמטרה לשמה נחקק ולהעדיף ליתן לנזקקים העומדים בקריטריונים אפשרות מגורים בדיור הציבורי. שעה בה נבחנה העתירה לגופה ונמצא כי אין העותר חס בצילה של אחת ההגדרות הקבועות בחוק הואיל והכרעתי כי אינו ראוי להיכלל תחת הגדרת "דייר מוגן", "דייר ממשיך" ואף תחת הגדרת "זכאי", לרבות העובדה כי שיקולי הועדות מעוגנים בחוקים ואינם לוקים בחסר אזי אין מנוס מדחיית העתירה לגופה. 12.העותר פונה בסיכום עתירתו לבית המשפט בבקשה ליתן לו סעד מן הצדק. טוען העותר ובצדק כי מכוח סמכותו הטבועה של בית המשפט באפשרותו לקבוע כי מן הצדק להיעתר לעתירתו, גם במידה ודינה להדחות לאור לשון ופרשנות החוק. סעיף 8 לחוק בתי משפט מנהליים קובע כי בית המשפט לעניינים מנהלים ידון בעתירה מנהלית בהתאם לעילות, לסמכויות, ולסעדים לפיהם דן בג"צ, בשינויים המחויבים. סעיף 15 (ג) לחוק יסוד: השפיטה קובע כי תנאי לסמכותו של בג"צ הינו כאשר ההתערבות דרושה "למען הצדק". השימוש בשיקולי צדק טומן בחובו אף הכרה בזכות שעה שאינה מוכרת. ובמה דברים אמורים? לטענת העותר מדובר באדם בן 66 שנים, ערירי, חסר רכוש ומקום עבודה. העותר משתכר סך של כ-1,300 ₪ מידי חודש מקצבת המל"ל ולטענתו אוסף בקבוקי שתייה מפחי אשפה לצורך "השלמת הכנסתו". זאת ועוד, טוען העותר כי פינויו מדירת מגוריו תוביל למצב בו יאלץ בלית ברירה להתגורר ברחובות וליפול נטל על החברה. בנוסף, שהייתו ברחוב, עלולה אף לסכן את מצבו הבריאותי הרעוע הואיל ולטענתו סובל מסכרת, עיוורון חלקי, לחץ דם וספיקה לקויה. לפיכך, פונה העותר בבקשה לבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו, למנוע את פינויו חרף קביעתו כי העותר אינו עומד בדרישות החוק ולאפשר לעותר לחיות את שארית חייו בדירה תוך נשיאה בתשלום דמי השכירות. שעה בה הכרעתי כי דין העתירה להדחות לגופה, כל שנותר הוא להכריע בסוגיה האם יש במקרה דנן מקום למתן סעד מן הצדק. על בית המשפט בבואו ליתן סעד מן הצדק, מחד, לבחון את נסיבותיו הספציפיות של המקרה ומאידך, להיזהר ביצירת זכות אשר מטבע הדברים מונעת זכות מתנגשת של אחר תוך איזון הזכויות ופגיעה מינימלית במצוות המחוקק. ברע"א 4740/92 אדלר נ' שלום חן ואח', דינים עליון, כ"ח,597, נקבע כי סעד מן היושר כשמו הוא-"הוא בגדר תרופה יוצאת דופן, שפניה בעיקר אל הנסיבות האישיות של הנוגע בדבר ואשר בא לאפשר התחשבות מיוחדת במצבים קשים היכולים לנבוע מן היישום הפורמלי והאוטומטי של הדין". בע"א 348/59 מטיב נ' קמינר, מחוזי מ"ד, 197, קובע השופט ברנזון כדלקמן: " כוחו של בית המשפט ליתן סעד מן הצדק הוא כוח כללי שנועד להעניק לבית המשפט כוח להתערב בכל מקרה של צו פינוי, שעה שהדבר צודק בעיניו". עוד יצויין, כי עד כמה שמדובר בסעד מן הצדק לפי חוק הגנת הדייר, הרי שהעותר לא זכאי לו, שהרי הוא איננו דייר מוגן. ומן הכלל אל הפרט, בנסיבות המקרה דנן, לא העלה ב"כ העותר כלל בעתירתו ואף בסיכומיו את העובדה לפיה מצוין מפורשות בפרוטוקול הועדה מיום 13/6/04 כי הממונה המחוזי ממליץ מפורשות לאשר את הבקשה להמשך מגורים בדירה ואלו נימוקיו-" בהתחשב בגילו, תאריך מכירת חלקו בדירה והרקע". מכאן, אנו רואים שאף הממונה על המחוז בוועדה העליונה סבור כי יש מקום לפנים משורת הדין לאפשר לעותר להתגורר בנכס בשארית ימיו חרף העובדה כי אינו זכאי באופן פורמלי בהתאם לחוק. במאזן האינטרסים, אין ספק כי זכותה הקניינית של המשיבה גוברת וכי מתן לגיטימציה לעותר עלול להתדרדר ככדור שלג במדרון תלול ביחס לעותרים אחרים. מאידך, זכות הבעלות של המשיבה אינה נשללת ממנה לצמיתות אלא לפרק זמן מוגבל, קרי, תקופת שארית חייו של העותר. נשאלת השאלה אם כן האם יהא נכון בנסיבות העניין הספציפיות, ולאור בחינת המשמעויות הכלכליות והחברתיות להעמיס על גב המשיבה אפשרות של דור נוסף של דיירים הזועקים לסעד מן הצדק שעה בה החוק אינו מקנה להם הגנה בקביעת נהליו. 13.למרות, מצבו הסוציואקנומי הקשה של העותר, נראה כי מן הראוי לקבוע, שהעותר אינו זכאי להישאר בדירה. זהו הדין. עדיין מסמכותם של המשיבים או מי מהם לאפשר לעותר לגור בדירה בתנאים שיקבעו, אף כי הם אינם מחוייבים לכך. בנסיבותיו האישיות הקשות של העותר, ממליץ אני לנקוט, לפנים משורת הדין, ולהעניק לעותר חסד של דיור בתנאים שיקבעו. לפיכך ולאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית. בהתחשב, במצב הסוציואקנומי הקשה של העותר ומעמדן החברתי של המשיבות, אין צו להוצאות. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)הגדרות משפטיות