א. רקע בקשה להחזרת תפוס, לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969 (להלן "פקודת החיפוש"). הבקשה מתייחסת לסכום כסף בסך של כ- 40,000 ₪, רכב מסוג טנדר מיצובישי מגנום, מ.ר. 93-662-51, פלאפונים, מסמכים ופריטים נוספים כגון תכשיטים, והכל כפי המופיע בדו"ח חיפוש המצורף לבקשה. החיפוש אשר במסגרתו נתפשו החפצים דלעיל, נערך ע"י יחידת איסור הלבנת הון של משטרת ישראל מימ"ר דרום וע"י משרד האוצר אגף המכס והמע"מ, והכל בחשד כי המבקש עוסק בחלפנות כספים וכן עבירות שונות. המבקש טוען, כי מאחר ומסר גרסתו לצוות החקירה באשר למקור של כלל החפצים שנתפסו, הרי שכעת אין מקום להחזיק עוד בתפוסים. התכשיטים שייכים לאשתו, כאשר אלה מצויים אצלה מזה זמן רב. פעולת התפיסה דלעיל, והמשך החזקת התפוסים, פוגעות כעת בזכות הקניין של המבקש, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פעולת התפיסה בוצעה בלא כל אבחנה, ולא הוגבלה לסוג כזה או אחר של נכסים. לעניין הרכב, הרי שזה נקנה בכסף מלא, וברי כי שולם מס בגינו. על כן, לא ברור כיצד שייך הרכב לחקירה ו/או לעבירות בגינן נחקר. טענה נוספת שהעלה המבקש היתה, כי גם לאור חוק מס ערך מוסף התשל"ו - 1975 (להלן "חוק המע"מ"), הרי שהתפוסים אינם נופלים בגדר "עוסק טובין" כהגדרתם בחוק. לאור כל אלה, מבקש המבקש כי יוחזרו לו התפוסים השונים. בהודעת תגובה לבקשה זו, מטעם ימ"ר דרום - צוות הלבנת הון נאמר, כי התפוסים נתפסו במסגרת פעילות כנגד חלפני כספים בשילוב גורמי אכיפה כלכליים שונים. החשוד נחקר בחשד לעבירות של מתן שירותי מטבע בלא רישום ובלא היתר ממשרד האוצר, אי הודעה על התחלת עיסוק ואי רישום תקבול. לעניין המסמכים הרי שיש בהם כדי לשמש כראיה לביסוס החשדות דלעיל והם דרושים כראיה. עוד צוין כי הרכב נתפס ומשמש כראיה ולכן ישנה התנגדות להחזרתו. לעניין התכשיטים הרי שאין התנגדות להחזרתם. במסגרת הדיון, שנערך ביום 19/7/04, העלתה ב"כ המשיבה טענת חוסר סמכות, ולפיה במצב הדברים שלפנינו, הרי שאין סמכות לבית המשפט לדון בעניין. מחמת העובדה כי המדובר בתפיסה שבוצעה על פי חוק המע"מ, ומכיוון שאין הסדר בחוק זה הדומה לסעיף 34 לפקודת החיפוש, אין סמכות לבית המשפט להורות על החזרת התפוסים. לא זו אף זו, שהרי מצב דברים בו יורה בית המשפט על החזרת התפוס, תקעקע החלטה כאמור את הסמכות הנקובה במסגרת סעיף 111(ו) ו - (ז) המאפשרים חילוט טובין. בנוסף, טרם עברה תקופה של 6 חודשים מיום התפיסה, ולכן אין מקום כלל לדון בבקשה זו. התפוסים נתפסו כדין במסגרת צו חיפוש, ולמשיבה הסמכות לשוב ולחדש תקופת החזקה זו והכל במסגרת ס' 111 (ה) לחוק המע"מ. חיזוק לדבריה הביאה באת כוח המשיבה מב"ש 930/95 שנדון בפני כב' השופטת סלוטקי, עוד בשבתה כשופטת בית משפט השלום, שם נמחקה בקשה דומה מחמת חוסר סמכות. במכתב שהוגש מטעם משרד האוצר - אגף המכס ומע"מ, צוין עוד בנוסף לכל אלה, כי הגדרת עוסק אינה רק מי שנרשם ככזה, אלא אף מי שמוכר נכס או נותן שירות במהלך עסקיו...". על כן, הרכב שנתפס הינו בהקשר לעבירות על חוק המע"מ, שכן המבקש חשוד בביצוע עסקאות של מכירת עיזים. הרכב נשוא הבקשה שימש להובלת אלה ולכן נתפס. עוד נטען כי המבקש איננו הבעלים של הרכב שנתפס, ולכן גם בגין כך, אין להשיב לו אותו. עניין דומה נטען גם ביחס לכספים שהם למעשה בגדר טובין של חלפן כספים. בתשובה לטענות אלה, השיב ב"כ המבקש, כי למעשה, בוצע צו החיפוש במסגרת כפולה, עפ"י חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן "חוק ההלבנה"), ועפ"י חוק המע"מ. החלוקה אותה מבקשת ב"כ המשיבה לעשות הינה מלאכותית, ולמעשה תגובת ימ"ר דרום לבקשה, כמו גם דו"ח החיפוש מוכיחה, כי התפיסה בוצעה לאור חשד לפי חוק ההלבנה ולא חוק המע"מ. לכן, ברור כי יש לבית המשפט סמכות לדון בבקשה ואין כל בסיס לטענת המשיבה. עוד הוסיף ב"כ המבקש, כי לאור הגדרת טובין בחוק המע"מ, הרי שלא ברור על סמך מה בוצע החיפוש אצל המבקש מכח חוק המע"מ. עוד לעניין הכסף שנתפס, הרי שלאור העובדה כי המדובר במסמך סחיר, אין כל זכות להחזיק בו ואין מקום לטענת חוסר סמכות. מצידו, היפנה ב"כ המבקש לב"ש 1695/04 בו קבעה כב' השופטת נצר כי יש לבית המשפט סמכות לדון בבקשה מסוג זה. על טענות המבקש השיבה ב"כ המשיבה כי אין המדובר בפעולה ב"שני כובעים", אלא כלל התפוסים נתפסו במסגרת חוק המע"מ. עוד התייחסה להגדרת הטובין על פי החוק, וציינה כי החוק מתייחס לנכס ומגדירו כטובין או מקרקעין. הגדרת המונח "כסף" נכנסת למסגרת הטובין שבסעיף ואין לטעון כי המדובר במסמך סחיר, שאינו כלול בהגדרה זו. לענין זה אציין, כי נחה דעתי, שהמונח "כסף" נכלל במסגרת "טובין", זאת בין היתר על פי שילוב הגדרת פרט 71.18.9090/5 לצו תעריף המכס והפטורים ומס קניה על טובין, התש"ס - 1999, בו מסווגות מטבעות כ"טובין" ביחד עם סעיף 1 לפקודת המכס בו מוגדר המושג "מטבעות" - "בין מטבעות מתכת ובין מטבעות נייר". ב. המחלוקת אתייחס איפוא לשאלה הראשונה שבמחלוקת והיא: האם יש לבית המשפט הסמכות לדון ולהורות על החזרת התפוסים? שאלה נוספת שהתעוררה ולה השלכה על התשובה הנדרשת, האם התפוסים נתפסו במסגרת חוק המע"מ, במסגרת חוק הלבנת הון, או ככל תפוס אחר - לפי ס' 34 לפקודת החיפוש? ג. חוק המע"מ - סמכות בית המשפט להורות על החזרת התפוס ב"כ המשיבה, הפנתה את בית המשפט לספרו של י. קדמי "על סדר הדין בפלילים", עמ' 515 : "...להדגיש, מקום שתפיסתם של חפצים מוסרת בדבר חקיקה אחר - שלא בפסד"פ - ככלל, אין תפיסתם והחזקתם כפופה להוראות פסד"פ, אלא אם כן נאמר כך במפורש." ואכן, נראה כי אין הוראה בחוק המע"מ, המאפשרת לבית המשפט להורות על החזרת התפוס. ברם נראה בעיניי כי עניין זה, בלקונה יסודו. העדר הוראה מעין זו, אינו מורה על העדר סמכות דווקא. החוק, אמנם נוגע במסגרת הנורמטיבית של סמכות הרשות לתפוס חפצים שנמצאו במהלך חפוש, ברם אין בחוק כל התייחסות לאופן החזרת התפוס ע"י בית המשפט. באין הוראה מפורשת ומידתית, לא יתכן, כי בית המשפט ימודר מלבקר את הרשות המבצעת, דווקא בענייני מע"מ. מה שונה עניין זה משאר העבירות הכלכליות ושאינן מע"מ דוקא? זאת ועוד, לקונה זו ככל שקיימת, ניתנת להשלמה דרך מקורות חוקיים נוספים, למשל דרך פקודת החיפוש המהווה את החוק הכללי בעניין. הקבלה זו אפשרית, הן בדרך ההשלמה דלעיל ובין דרך העובדה כי בחיפוש האמור, השתתפו מספר יחידות: יחידת הלבנת הון, יחידת המע"מ, מס הכנסה ומשרד האוצר. העובדה כי בסופו של חיפוש שוייכו התפוסים ליחידת המע"מ דווקא, אינה מראה כי מכלול החיפוש נפל דוקא למסגרת החוק הספציפי הנ"ל. אדרבא, מצב דברים זה, בו אין בהירות חד משמעית באשר לשיוך הממצאים, הרי שיש לומר, כי נופל הוא לרגלי סמכות החיפוש הכללית, זו המצויה בפקודת החיפוש. סמכות זו, כפי שציינתי לעיל, מאגדת בתוכה את מכלול ההסדרים והמסגרות הרלוונטיות לכללי החיפוש ובאשר למה שיעשה איתם לאחר מכן. גם אם אין סמכות לבית המשפט לדון לאור חוק המע"מ, הרי שעל רקע העובדה כי החיפוש האמור נופל בין "מספר כיסאות", איני מוצא ראיה לשייכו דווקא לחוק זה. חיזוק לעמדתי זו עולה מעצם העובדה, כי יחידת הלבנת ההון ראתה לנכון להתייחס לבקשה ולהתנגד לה, מקום בו נאמר כי אופן ביצוע החיפוש נעשה על ידי מספר יחידות כמפורט לעיל. לכן, נראה, כי אין לקבוע מסמרות בעניין סמכותם הכוללת של הכוחות ואין להפריד בין תפוסים אלה ואחרים, בלא הצדקה ממשית. המשיבה צירפה לטענותיה את ב"ש 930/95 איבראהים טראבין נ' מדינת ישראל (לא פורסם), בו קבעה כב' השופטת סלוטקי כי לדידה אין סמכות לבית המשפט להורות על השבת התפוסים. מנגד, הגיש המבקש את ב"ש 1695/04 מסארווה בדיע נ' מדינת ישראל - אגף המכס (לא פורסם), בו קבעה כב' השופטת נצר, כי חרף טענות המשיבה כי אין לבית המשפט הסמכות לדון בבקשה זו, הרי שלדידה עניין זה נתון לסמכות בית המשפט. מכל מקום, כפי שהובהר לעיל, ניתן לפרש מצב דברים זה לכאן או לכאן, והוא אשר הכרעתי. כידוע, פסקי הדין שהוגשו לי אינם מחייבים ואף אינם מנחים, ואינני כבול להחלטה זו או אחרת. אחזור על עמדתי בעניין והיא, כי חוק המע"מ אינו מקיף את סוגית החזרת התפוס, ועובדה זו, הנוספת לעובדה כי החיפוש נעשה בשילוב כוחות, מביאה אותו לגדרי פקודת החיפוש ולמסקנה המתבקשת, כי לבית המשפט נתונה הסמכות לדון בבקשה. בשולי הדברים, מצאתי לנכון לציין לשבח את ב"כ הצדדים ובעיקר את בא כח המשיבה, עו"ד איילה ביטון, על יוזמתה ומאמציה המיוחדים, לצירוף מסמכים וצרופות, אף לאחר סיום הדיון גופו, אשר סייעו בידי לבירור המחלוקת נשוא החלטה זו. החזרת תפוסהגדרות משפטיות