התובעת עותרת לפנינו למתן סעד הצהרתי הקובע כי הייתה ידועתו בציבור של המנוח פרץ נמירובסקי [להלן: "המנוח"], וכי היא זכאית לקצבת שארים מהנתבעת. אין חולק כי המנוח, אשר היה בחייו חבר קואופרטיב דן, פרש לגמלאות בשנת 1982, ועד לפטירתו קיבל קצבה מהנתבעת. לטענת התובעת היא הייתה ידועתו בציבור של המנוח משנת 1996 ועד לפטירתו בשנת 2010. הנתבעת טוענת כי התובעת לא הייתה ידועתו בציבור של המנוח, ומכל מקום, גם אילו היתה ידועתו בציבור בתקופה הנטענת, הרי שבהתאם לכללים שנקבעו בתקנון הקרן, כפי שתוקן בשנת 2005, ומאחר שהפכה לידועה בציבור של המנוח לאחר שהמנוח כבר היה בגמלאות, היא איננה זכאית לקצבת שארים. יאמר מיד כי במהלך ישיבת ההוכחות העלתה התובעת טענות בדבר בטלות התקנון שאושר בשנת 2005 מטעמים מהותיים ומטעמים פרוצדורליים. בית הדין הבהיר לתובעת כי מדובר בטענות שלא פורטו בכתב התביעה, וככל שהיא מבקשת להרחיב את חזית טיעוניה בהקשר זה, מן הראוי לצרף כמשיב לדיון את הממונה על שוק ההון. לאחר שניתנה לתובעת ארכה על מנת לשקול ולהודיע כיצד היא מבקשת להמשיך בבירור ההליך, הודיעה התובעת כי היא סבורה כי הוספת נתבעים לתיק תרחיק את מועד ההכרעה בתביעה. אשר על כן, ובשים לב לגילה המתקדם, ביקשה להמשיך בהליך כפי שהוא. האם התובעת היתה ידועתו בציבור של המנוח התובעת, ילידת שנת 1921 העידה כי נהייתה ידועה בציבור של המנוח בשנת 1996, לאחר שהתאלמנה. לדבריה היא התגוררה עימו יחד בדירה בפתח תקווה עד יומו האחרון, לרבות בשלוש שנות חייו האחרונות במהלכן סבל ממחלת אלצהיימר ואף הוכרז חסוי. יובהר, כי בעת עדותה בפנינו, התובעת המשיכה להתגורר באותה דירה, הרשומה על שם ילדיו של המנוח, והיא רשאית להמשיך ולהתגורר בה עד יום מותה, אז תועבר הדירה לחזקת ילדיו של המנוח (כך בהתאם להסכם פשרה שנחתם בינה לבין ילדיו של המנוח). לתמיכה בעדותה, צירפה התובעת העתק מתצהיר שנחתם על ידה ועל ידי המנוח בשנת 2002, בתמיכה לבקשה שהגיש המנוח כי תונפק לתובעת תעודה לנסיעה חופשית בקווי "דן", בשל היותה ידועתו בציבור. מהתצהיר, עליו חתמו המנוח והתובעת, עולה כי הצהירו בשנת 2002 כי הם מתגוררים יחד מזה כשש שנים, מנהלים משק בית משותף, וכי המנוח מפרנס את התובעת (נספח ב' לכתב התביעה) עוד צורף לתצהיר התובעת תסקיר שערכו ביום 28/4/08 עובדת סוציאלית ופקידת סעד מעירית פ"ת, ואשר הוגש לבית המשפט לענייני משפחה, בעת דיון בבקשה למינוי אפוטרופוס למנוח. מהתסקיר עולה כי התובעת התגוררה עם המנוח בדירה אחת, הכנסותיה של התובעת הן מקצבת המל"ל וכן מדמי שכירות שהיא גובה עבור דירה שבבעלותה, כאשר במהלך השנים הוצאות בני הזוג מומנו בין היתר מגימלתו של המנוח, אשר נמסרה לתובעת. כאשר היה המנוח זקוק לעזרה סיעודית, מימון הטיפול הסיעודי היה על חשבון ילדיו (הגם שנדמה כי לאחר שילדיו של המנוח קיבלו אפוטרופסות זמנית עליו, היה המימון של הטיפול הסיעודי גם מכספי הפנסיה ומקצבת הזקנה של המנוח). מהדו"ח עולה כי פקידות הסעד התרשמו מטיפולה המסור של התובעת במנוח, ועם זאת המליצו למנות את ילדיו כאפוטרופסים קבועים עליו (נספח ב' לתצהיר התובעת). עדותה של התובעת נתמכה גם בהסכם פשרה שנחתם בין התובעת לבין ילדיו של המנוח. במסגרת הפשרה, אשר קיבלה תוקף של פסק דין ביום 14/11/08, התובעת וילדיו של המנוח הסכימו כי במועד חתימת ההסכם התובעת היתה ידועתו בציבור של המנוח, תוך שכל אחד מהצדדים שומר על טענותיו לעניין המועד בו החלו להחשב כידועים בציבור. עוד נציין בהקשר זה, כי הוגש לבית הדין הסדר גישור שנחתם בהמשך הדברים (ביום 3/9/09) בין התובעת לבין ילדיו של המנוח (הסדר הגישור הוגש לתיק בישיבה שהתקיימה ביום 15/3/11 וסומן נ/2). עיון בהסכם מעלה כי עיקרו בכך שהתובעת תהיה רשאית להמשיך ולהחזיק בדירת המגורים ששימשה אותה ואת המנוח עד יום מותה, ולאחר יום מותה תעבור החזקה בדירה לילדיו של המנוח. לנספח נ/ 2 צורפו גם תמונות המנציחות אירועים שונים מחייהם המשותפים של התובעת והמנוח. מטעם התובעת העידו גב' עליזה גורן (מחותנתה של התובעת), גב' טובה לויתן (חברה של התובעת), ומר אריה פריימן (בנה של התובעת), כל אלה העידו על כך שהתובעת והמנוח התגוררו יחדיו והיו ידועים בציבור כבני זוג. על אף כל האמור לעיל, הנתבעת טוענת כי התובעת לא היה ידועה בציבור של המנוח. לטענת הנתבעת אין להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח מאחר שלא המציאה אישור מהמוסד לבטוח לאומי, לפיו היא הוכרה על ידי המל"ל כידועה בציבור של המנוח. הנתבעת טוענת כי המצאת אישור המל"ל הוא תנאי להכרה בידועה בציבור על ידי הקרן. בהקשר זה הנתבעת מבקשת להסתמך על פרוטוקול של ישיבת הנהלת הנתבעת משנת 1979 (נספח 3 לכתב ההגנה) בה הוחלט כדלקמן: "ידועה בציבור תהיה זכאית לקצבת שארים מהקרן, רק לאחר שתמציא אישור בכתב מהמוסד לבטוח לאומי לפיו הינה זכאית ואכן מקבלת מהמוסד קיצבת שארים כאלמנת המנוח, ובלבד שלא תהיה כל מניעה אחרת עפ"י תקנון הקרן מלשלם לה את הקיצבה. " טענה זו של הנתבעת אין בידינו לקבל, ובפרט מקום שהסייג האמור איננו נכלל בתקנון הקרן אלא בהחלטת הנהלה בלבד, ולפיכך ניתן ליחס לו משמעות ראייתית, ולא משמעות קונסטיטוטיבית. הרישום במוסד לביטוח לאומי, כמו גם ברשומות מוסדיות דומות, אכן יכול לשמש כראיה בדבר מעמדו של אדם, וניתן אף לומר כי קיימת חזקה עובדתית כי רישום המצב המשפחתי ברשומות של המדינה ומוסדותיה, משקף את המצב לאשורו, אלא שחזקה זו ניתנת לסתירה. התובעת העידה כי במהלך השנים לאחר שהתאלמנה מבן זוגה הראשון והכירה את המנוח, היא לא ידעה שעליה לדווח למוסד לביטוח לאומי על כי היא חיה חיים משותפים עם המנוח, הגם שבפועל כך היה. לא הובאה בפנינו כל ראיה לכך שבמהלך השנים התובעת התבקשה למסור לביטוח הלאומי עדכון בדבר מצבה המשפחתי או כי מסרה מידע כוזב או מטעה בהקשר זה, ולכן אין בידי להסיק כי פעלה בחוסר תום לב. לנוכח האמור, ובשים לב לראיות שהובאו בפנינו כפי שפירטנו לעיל אנו סבורים כי התובעת הייתה ידועתו בציבור של המנוח החל משנת 1996 ועד לפטירתו בשנת 2010. השינויים בתקנון הקרן אין חולק כי במהלך השנים שונה תקנון הקרן, ובכלל זה בכל הנוגע לכללים הקובעים את הזכאות של בת זוג לקצבת שארים. בעבר, עובר לפרישתו של המנוח מעבודתו ועד שנת 2005, חל תקנון הקרן כפי שאושר בשנת 1971, ולפיו בת זוג של גמלאי שנפטר (אשה או ידועה בציבור) היתה זכאית לקצבת שארים מהקרן בין אם הקשר הזוגי החל לפני צאתו של החבר לגמלאות ובגין אם החל לאחר צאתו לגמלאות. בשנת 2005 אושרו שינויים מהותיים בתקנון הקרן, וזאת בעקבות גרעון אליו נקלעו הקרן כמו גם קואופרטיב "דן" כולו (תיקון נוסף בוצע בשנת 2007 בעקבות רה-אורגניזציה בקרן). בענייננו חשוב השינוי ככל שהוא נוגע להגדרת: "אלמנת בר קצבה". על פי התקנון שאושר בשנת 2005 הגדרת אלמנת בר קצבה היא כדלקמן: "אלמנת בר קצבה - מי שהיתה אשתו ביום בו נפטר, ובלבד שהיתה אישתו של בר הקצבה לפני המועד בו היה זכאי לראשונה לקבלת קצבת זקנה בקרן, להוציא כל אחת מאלו:.." לטענת התובעת, מטעמים של צדק, יש להחיל בעניינה את התקנון כפי שהיה בתוקף בעת תחילת הקשר הזוגי בינה לבין המנוח בשנת 1996, כלומר את התקנון שאושר בשנת 71 ולפיו ידועה בציבור זכאית לקצבת שארים גם כאשר הקשר בינה לבין המנוח החל לאחר צאתו לגמלאות. לטענתה התקנון החדש לא יכול לשלול למפרע זכויות שהוקנו לתובעת על ידי התקנון הקודם, ואישורו בנסיבות העניין נגוע בחוסר תום לב. התובעת מבקשת להסתמך על פסק הדין בע"א 7654/06 עדה רוזנשטראך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד. למרבה הצער, אין בידינו לקבל את טענותיה של התובעת. בית הדין הארצי לעבודה עמד פעמים רבות על כך שהגורמים המייחדים את פעולותיה של קרן הגימלאות הם "שוויוניות", הדדיות ו"המטרה הסוציאלית". תקנון קרן הפנסיה הוא ההסכם המחייב שבין הקרן לבין כל אחד מהחברים. לא מדובר בחוזה אינדיבידואלי המתאים עצמו לדרישותיו של כל אחד מן החברים אלא בהסכם אחד שהוא למעשה הסכם בין החברים לבין עצמם ובין כל אחד מהם לבין הקרן. מדובר בהסכם המשקלל את כלל האינטרסים של החברים. לכן אין להיטיב עם חבר אחד על חשבון החברים האחרים וכן יש לבחון את זכאות החבר או מוטביו על פי הוראות התקנון (ראו לדוגמא: ע"ע 629/97 משה אליאב ואח' - קרן מקפת, פד"ע לו 721; ע"ע 1341/01 רחל רפפורט - "מבטחים", פד"ע לח 630; ע"ע 1407/01 אורי פידלמן - "מבטחים". כלל ידוע הוא כי הזכות לקצבת שארים מתגבשת עם מות המבוטח או הפנסיונר (ע"ע 540/05 שאוה נ' אוניברסיטת תל-אביב ( בג"צ 2673/06 שאוה נ' בית הדין הארצי לעבודה ע"א 7654/06 עדה רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד). לנוכח האמור לעיל, טענותיה של התובעת בכל הנוגע להסתמכותה ולהסתמכות המנוח על הוראות התקנון משנת 71, גם אם שובות הן את הלב, הרי שאין להן כל יסוד משפטי, בהינתן שלא התובעת ולא המנוח, לא יכלו לבסס כל הסתמכות משפטית על זכויות המעוגנות בתקנון כלשהו, כל עוד לא התרחש אירוע המזכה את התובעת בגימלה, ובענייננו פטירת המנוח. לנוכח האמור לעיל, התקנון הרלוונטי לפיו יש להכריע בשאלת זכאותה של התובעת לקצבת שארים הוא התקנון כפי שהיה בתוקף בעת פטירתו של המנוח בשנת 2010, ואשר לפיו הזכאות לקצבת שארים קמה רק למי שהיתה בת זוג של הנפטר בעת שהיה עובד פעיל. איננו סבורים כי הנסיבות המפורטות בכתב התביעה בתיק דנן דומות באופיין לאלה שנדונו בע"א 7654/06 (עדה רוזנשטראוך) באופן אשר יצדיק סטייה מהכללים שנקבעו בתקנון הקרן, באשר לא שוכנענו כי בענייננו מדובר ב"מקרה קצה" או כי בנסיבות העניין ניתן לפרש את תקנון הקרן באופן שיקנה זכויות לתובעת. יש להניח כי מאז שנות ה- 70, חלק מגמלאי הנתבעת החליפו בנות זוג, ובדרך הטבע נוצרו מערכות יחסים בין גמלאי הנתבעת, לבין בנות זוג חדשות, אשר לא היו בנות זוגן בתקופה בה היו עובדים פעילים. התקנון שאושר בשנת 2005 חל על כל אותן בנות זוג (למעט אלה שבן זוגן הלך לעולמו לפני שנת 2005) כך, הדעת נותנת כי התובעת איננה בבחינת מקרה בודד או יוצא דופן. תוקפו של התקנון החדש בשלב חקירתו הנגדית של מנהל הנתבעת וכן בסיכומיה, העלתה התובעת טענות שלפיהן שהכללים שאימצה הנתבעת בתקנונה החדש, שונים מהכללים שנקבעו בתקנון האחיד החל על קרנות הפנסיה הותיקות, וטענה כי הנתבעת אימצה כללים שאינם מידתיים ואינם סבירים. אנו סבורים, כי משעה שתקנון הקרן אושר על ידי הממונה על שוק ההון, חזקה היא כי התקנון אושר כדין, ואין לבטלו בהינף קולמוס, אך מן הטעם שהתובעת משיגה על הראציונלים שבבסיסו. ודוק, חוקיות התקנון איננה נבחנת על פי מידת הצדק שהתקנון יוצר במקרה בודד, אלא מתוך ראית ההקשר הכולל, והמטרה הקולקטיבית של העמיתים בקרן, ובכלל זה הצורך בשמירה על האיזון האקטוארי על מנת להבטיח את זכויותיהם הסוציאליות של כלל העמיתים (ראה פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה (כב' השופטת א. רימון - קפלן) בתיק ק"ג 2430-05-09 בלה בונין נ' מבטחים שם עמד בית הדין בהרחבה על האופן בו נבחנת שאלת החוקיות של תקנון קרן פנסיה). מכל מקום, בענייננו, ובשים לב לכך שהתובעת הודיעה כי היא איננה מבקשת לצרף את הממונה על שוק ההון כצד לתביעה, החזקה בדבר תקינות תקנון הקרן לא נסתרה. כללו של דבר לנוכח כל האמור לעיל, הגם שמצאנו כי התובעת היתה ידועתו בציבור של המנוח עובר לפטירתו, אנו מחליטים לדחות את תביעתה לתשלום קצבת שארים. כמקובל לגבי תביעות למימוש זכות פנסיונית, איננו עושים צו להוצאות. פנסיהמסמכיםהגדרות משפטיותקרן פנסיהידועים בציבור